[א]
סוף כל סוף מסך הצפייה של הדירה הייתה תחת שליטתו.
שאר צפה בשידור החדשות של ברית העולמות וחיכה שיזכירו את עולם הבית שלו, מית'אמה. עד כה הדבר הכי קרוב היה דיבורים עקרים על אוניית מלחמה שסיירה בגזרה בחיפוש אחרי גשושות חלל של הרפובליקה המכנית החדשה שהסתיימו בלא כלום, באמת. גרגירי האבק על מסעדי הספה היו מרתקים יותר מהחדשות ששודרו על המסך.
קדאר היה אצל החברה שלו וקרייבין, קרייבין, רק האלים רצו לדעת איפה הוא עכשיו. ובדיוק כשהזכיר את שמו, הדלת לדירה התחילה לזוז על מסילתה לעבר פתיחה גמורה. היה זה מישהו שהיה לו כרטיס מפתח לדירה. רק בן למין שותף היה כרטיס מפתח. שאר חשב שמבין החוקים והתקנות שקבעה ברית העולמות, היה זה אחד ההיגיוניים. לא היה לו מעולם את החשק לחקור את הבניין הזה. זה גם צמצם את החשודים לאחד.
קרייבין חזר מאיפה שלא היה.
ואז שאר קלט שהוא מסתכל באפו הארוך של כלב מטרוינאן שחור. ניתן היה לראותם תמיד מהחלונות למרות שלא תמיד ניתן לדעת בוודאות אם מה שראית מהחלון היה בריה תבונית או בעל חיים. הוא זכר שפעם ראה מהחלון חתיכת פח מקרקשת שנראתה כמו פסולת שהשליך ענק שלא היה לו אכפת מהסביבה יותר מדי. לאחר שקרייבין ראה על מה הוא מסתכל, הוא השליך לעברו גלולת מזון וחתיכת הפח התרוממה על גפי ההליכה שלה והלכה משם. הוא אמר לו שמה שראה היה פרושקאור – חיפושית עם שלדה מתכתית שהייתה בת למין מועמד בדיוק כמוהו. אם לחזור להווה, כלבי מטרוינאן לא היו שותפים או מועמדים להיות אזרחים בברית העולמות ככל הידוע –
ואז שאר הסתכל בצהוב שהציף את עיניו הגדולות והמוכיות של כלב המטרוינאן הארור. אלים, זה היה קומרשאג, הקצין הראשון של 'נושאת הכאב'. שאר כיבה את המסך ביודעו שלא יהיו שום ידיעות על מית'אמה. ברית העולמות פשוט הייתה גדולה מדי. ומית'אמה לא הייתה מספיק חשובה ליותר משניה בסיקור החדשותי השוטף אלא אם כן הרפובליקה המכנית החדשה תפלוש למערכת הכוכבים שבה שכנה מית'אמה. אפילו שאר היה מוכן לוותר על החדשה המרעישה הזו שלא קרתה בכל ימי חייו – ושארמור היה בן עשרים ואחת.
הוא קם מהספה כדי לקדם את פניו של המארח כלב המטרוינאן שבחר הפעם קומרשאג. לבסוף הדלת הוסטה מספיק כדי שהכלב ייכנס עם כרטיס המפתח בין שיניו. הכלב הביט בו בעיניו הגדולות והטה את ראשו כדי שיעקוב אחריו מחוץ למרחב המוגן של הדירה. כמובן שבהיעדרו של קרייבין, שאר היה צריך למצוא הסעה אחרת לעבודה. הוא לא התווכח עם הקצין הראשון של 'נושאת הכאב'. בעודו יוצא אחרי כלב המטרוינן, הוא יכל לשמוע טריקת מזוודות וקרקוש סלים שליוו את ההכנות לשהות על הספינה. אף פעם אתה לא יודע מתי תוכל לחזור אל המקום היחיד שבו הרגשת באמת מוגן. כלב המטרוינאן השמיע צליל חורק שנועד לומר לו להתרכז בו ולא להסיח את דעתו מהעניין. המסדרונות היו כל כך מאובקים עד ששאר יכל לנגן עליהם. הוא ידע שעצבנותו העירה את תאוות הדם שלו והיה עליו לדכאה תכף ומייד או שיקרה משהו שהוא יתחרט עליו. אם הוא היה בקלצ'יוק או אפילו בגהמנת'י, איפה שזכה להכשרתו הצבאית השנייה, הכל היה בנוי כדי שיוכל לספק את תאוות הדם שלו מבלי שבאמת יזיק לאחרים. בטירדאם, לאף אחד לא היה אכפת מהדחפים העתיקים ביותר של הקאסיונים. מה שהיה אכפת להם הוא שכולם ישתלבו זה לתוך זה כפיסותיו של פאזל ענקי ומשעמם. לבסוף בקצה המסדרון בדירה שהייתה מול גרם המדרגות מישהו כבר חיכה לו, כמובן. ונשימתו של שאר יצאה מגופו. משהו בזר עם השיער המתנענע כאילו היו גפיים נוספות המחוברות לראשו, העור האפור שסיפר סיפור חיים שלם ברשת הקעקועים, ובבגדים הסגולים הצמודים, הרגיש לו מוכר בקצוות שפמותיו. לפחות היה לזר פה. לזטאלזורים לא היה פה ושאר זכר את הלילה הלבן שבילה במבחן המסכם לשפת הלהבות של הזטאלזורים. רק אז הוא זיהה אותו מהשיעור שהציג את המינים השותפים לצוערים הקאסיונים. הזר שעמד לפניו היה קאטום שהיה, לדעת הצוערים הקאסיונים, הדוגמא הברורה לכך שהקאסיונים הם הדגם המושלם להתפתחותה של התבוניות. העובדה שאין להכחישה בכלל שלקאטום היו שמונה עשר אצבעות כמו לקאסיונים – חמש בידיים, ארבע בכפות הרגליים. והוא גר במרחק כמה דירות ממנו כל הזמן הזה, ישמרו אותו האלים.
"המתמחה סטאגלין." אמר הקאטום בחיוך, שחשף ניבים חדים כניביה של חיית טרף, "איפה הכבודה שלך, המועמד שארמור?"
שאר החזיק את כל מה שהיה נחוץ למחייתו על הספינה. כמישהו שהיה נווד בחייו, הוא למד לא להיקשר למקום ולא היה לו צורף להביא תזכורת שהדירה שלו עדיין קיימת. הכלב נבח עליהם בקולניות שיזדרזו. רק כשהתקרב לסטאגלין, הוא הבין שזו לא כבודה.
זו הייתה חרב.
גם סטאגלין לא נשא איתו דבר מהדירה שלו. שאר הלך אחרי סטאגלין שהלך בקצב ששאר רץ. שאר לא שאל אותו לגבי ההתמחות שלו. היה ברור שהוא ממשמר הספינה. השניים ירדו למעגן בעוד עוד אחת מהרחפות נוסקת מעלה לעבר מעגן ספינות החלל.
"תעלה על הגב שלי, שארמור." אמר סטאגלין "ונראה אם אני מסוגל לעוף במצב כזה."
אה, והקאטום יכלו לעוף. קנוקנות השיער הללו יכלו לתפקד כעליה של כנפנית חוף. שאר חשב שהוא והצוערים נסחפו מעט עם הדמיון לבני מינם. הקאטום היו אלים. הקאסיונים לא. שאר עלה על גבו העצום של הקאטום שהיה רחב לעומת גבו של שאר.
... רק שסטאגלין חיכה שכמה רחפות יתחילו בנסיקתן לפני שהתחיל לסובב את קנוקנות שיערו השחור כנגד כיוון הרוח. רק אז יצא למבטו של שאר להתעכב על החרב הנעולה לצדו. רק מבט חולף בה גרם לשאר לחשוב על יופיו של סרטן חופים רדומיאני, יופיו בטרם שאר הילד פיצח את הקונכיה שבה התחבא וזלל אותו על קרביו. הוא ידע שאסור לו לגעת בדבר כה מרעיב לעין ולו מהעובדה שזה לא באמת שלו. בינתיים, סטאגלין הצליח להתרומם כשהוא נסחף על רוחות הפרצים שנשבו מן הרחפות סביב. הוא תיעל את ההרגשה כדי ליהנות מהרוח שנשבה במפרציות שיערו ושפמותיו האדומים בצורה שהייתה כמעט מינית. הקאטום הצליח לשמור על העילוי כל עוד הוא עקב אחרי הרחפות לאכזבתו של שאר. גורדי השחקים האדירים של טירדאם היזדהרו. המקום היה כה בוהק בלובנו.
שאר היה שמח לעבוד בחברת הניקיון ששמרה על העיר הזו כל כך בוהקת. הו האבק, הו הזוהמה, הו הלכלוך, הכל ייגרף תחת אצבעותיו החמדניות של שאר וימלא אותו, ירווה את תאוות דמו... רק שעד כה לא הצליח לגלות מקרייבין איך שמרו על ניקיון העיר.
הם עברו ליד אחד מבנייניה של רשות השידור, בניין שגם הזכיר לשאר את הקונכיות שהוא נהג לרסק בילדותו כדי להוציא אותם את הסרטנים ולאכול אותם כפי שצריך. ההנאה מזכרונות ילדותו המתוקים נמהלה ברעשים איומים שבאו מלמטה. הוא השפיל את מבטו למטה לעבר המון , שגבישי ברזל נתעבים למראה מתפשטים בבשרם כנגע, שהזכירו לו דברים אחרים לחלוטין מילדותו. מדי שנה נהגה קלצ'יוק להעלות מחזה שנועד להזכיר לקאסיונים את פלישתה של הרפובליקה המכנית החדשה לרדומיה. הצליל שהשמיעו המציגים הקסיונים היה בדיוק אותו הצליל שהשמיע ההמון מלמטה. ותאוות הדמים של שאר התחילה להתקרב לגבול שממנו יהיה לו קשה להשתלט עליה. הוא ידע שזה המתח המתפשט בבשרו כנגע. אפילו למראה השומרים הזטאלזורים, שצעקות האש הבריחו את ההמונים נגועי הגביש, תאוות הדם שלו לא נרגעה ולו לרגע.
לפתע הוא קלט שסטאגלין נאבק בתאוות דם משל עצמו, תאווה לגביש הברזל המתפשט על גבם של ההמון. היה נהיר לו שסטאגלין יודע יותר ממנו במה מדובר פה. הוא יאבד את העילוי שלו בקרוב אם ייסחף אחרי הרחפות שבלי שמץ של ספק לא הבחינו בכלל במתרחש מתחתיהן. שאר הצליח לשאול מה, בשם האלים, קורה למטה.
"האם אתה לא צופה בתוכנית ההתגברות על הגביש של לאנטיירי?" שאל סטאגלין, קולו נשמע מיוסר ממילה ממילה, "רק להסתכל על הגביש מבעד למסך מרעיב אותך –" ונדמה שהוא נזכר במה שמונע ממנו להתמסר ממנו לאותו רעב מוזר ומציק לגביש. שאר יכל לומר בכנות שהוא לא צופה בתוכניות התגברות באותה אדיקות כמו קרייבין. לגרימבויירים יש משהו עם התוכניות הללו. אפילו השם שסטאגלין הזכיר נשמע לו... שם של גרימבויר.
בן תוהו עם תג של טכנאי על מדיו הסגולים ניצל את ההפוגה שהעניקו צעקותיהם של המאבטחים הזטאלזורים. מה שהפתיע את שאר היא לא שבן התוהו בורח מבניין רשות השידור הקונכייתי אלא שכל השאר נשארים בבניין. תאוות הדם שלו נמהלה ברגש הלא מאד מכובד של אימה ששאר הכיר רק מהפעם ההיא במקדש ההוא באגלאמיה. הוא לא רצה לעבור את אותה חוויה משתקת שעבר. סטאגלין התחיל, במאמץ ניכר, להטות את גופו לעבר זרמי האוויר החמים שעלו מהרחפות המתרחקות. רק לאחר רגע, שאר הבין שהוא נתן לבן התוהו יותר מדי כבוד כשהוא גלש מנשמת הארץ לנשמת... האבן.
איזה גודל!
קווי המתאר של בן התוהו היו כמעט אחד לאחד כמו קווי המתאר של השיש או מה שלא יהיה ממנו היו בנויים בנייניה של טירדאם. הבניין עלה על גבו כמו קונכיית סרטן... אם הסרטן היה ענק בגובה כמה קומות בצבע שיש. שאר דווקא שמע על סרטנים כאלו. הוא לא היה בטוח שהוא מתכוון לבקר בעולמות שבהם סרטני הענק הללו רחשו בהם. עדיף להתמקד במחשבה המנחמת הזו מלחזור לתחושת חוסר האונים והתסכול שהפכה אותו לשבר כלי חסר כבוד שהוכיח את עצמו כלא ראוי לשרת בשומרי השלום. השירות בצי הייתה ההזדמנות השניה עבורו להוכיח את ערכו כחייל. סרטנים, שאר, סרטני ענק!
וברגע הבא, כל המחזה המקסים הזה נשאר מאחוריהם בעוד שהענק פונה בכיוון אחר.
"עונת הגיאות באה." אמר סטאגלין לאחר שהתרחקו משם "מישהו גנב את קץ שמש, שאר."
... את צמד המילים הזה שאר דווקא הכיר. המזבלה הגדולה ביותר בכל מערכת השמשות. קרייבין אמר לו שדרישות הכניסה כל כך גבוהות עד שאפילו הוא לא היה עומד בהם אם מדברים על הערכה עצמית גבוהה. הוא דווקא אמר שלאחרונה הוצבה שם קסיונית.
מישהי בשם הופהירה.
ואם שאר לא טועה בהרבה, לשם פניה של 'נושאת הכאב' מועדות הפעם הזו. חבל, שאר דווקא קיווה שיצאו סוף סוף למערכת שמש אחרת ויצא לו לטעום סרטן ענק פעם.
