לפני למעלה משנה, השלמתי את כתיבת שלושת הכרכים של הפאנפיק הפוטריסטי "אגדת הפעמון" (A Bell's Legend")
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=Bellegend.
למי שזוכר, הפאנפיק נכתב על-בסיס ששת הספרים הראשונים של הארי פוטר, תוך התעלמות במפגיע מהשביעי - ולא רק משום שפורסם במאוחר כל-כך.
במרוצת הזמן, השתעשעתי לא אחת במחשבות מה היה קורה, לו הייתי מתחיל לכתוב את הפיק לאחר הספר השביעי. מטבע הדברים, זה היה גורם לכתיבת יותר מחצי מקווי העלילה לחלוטין באורח אחר - בין היתר, החלפה של povs, שימוש בדמויות שהנחתי שנהרגו, ולהיפך - מה שהיה יוצר פאנפיק שונה לגמרי (מלבד כמובן הדמויות המקוריות שלי, שהיו נשארות כמעט בלא שינוי).
בכל מקרה, ורק כ"טעימה" לפרוייקט אפשרי כזה, אני מעלה לרשת קטע בן כמה עמודים, שהיה מתפקד כפרולוג של היצירה החדשה.
הפרולוג נקרא לא בכדי "תשע עשרה שנים אחרי", משום שהוא בא להחליף את האפילוג של רולינג, שמבחינתי הוא הנפילה הגדולה ביותר בכל הסדרה.
פרטים רלוונטיים:
פאנדום: הארי פוטר
זמן: 19 שנים לאחר הספר השביעי.
דמויות קאנוניות: הארי פוטר, נרקיסה מאלפוי (ואיזכור של דראקו, ג'יני ועוד).
דירוג: R חזק.
הפרק מועלה בקובץ ובהודעה (עדיף לדעתי לקרוא בקובץ).
תהנו
---------------------
פרולוג לאגדת הפעמון
לו היתה נכתבת לאחר הספר השביעי
תשע-עשרה שנים לאחר מכן
"לומוס"
נרקיסה הרימה את שרביטה. האור החיוור התפשט באיטיות, דוחק את הצללים במעלה הגזעים העצומים שהתנשאו מולם; משטחי חזזית מנומרים, בני עשרות שנים, נדמו כרוחשים קלות למגעו של האור. אי-שם, גבוה מעליהם, נאנח ענף וחרק ברוח הקרה, מטלטל את חבלי המטפסים החיוורים שנכרכו והשתלשלו מתוך עלוותו השחורה; ככל שהתקדמו במורדו של המתלול הבוגדני, כך יכול היה הארי להטיב ולשמוע את נהמתו העמומה של נהר עצום, שכעת לא היה מרוחק עוד יותר משלוש-מאות רגל לערך; מפעם לפעם, כאשר נפערה פרצה בחומת האלונים הקודרת, יכול היה לקלוט, להרף-רגע, נצנוץ אור ירח קלוש חודר מבעד לצעיפי הערפל הסמיכים, או שלהבת אש אדומה ומרוחקת, אות כי משמר ההילאים כבר ניצב במקומו שעל הגדה, ומחכה דומם לבואו.
כל זאת שלא בכדי, הזכיר לעצמו בעודו עוקף שורשים מסוקסים ומשלח אלומת אור בוחנת אל תוך הסבך החשוך שרשרש לעברו מן העבר האחר; שליחות חשובה עמדה בפניו – ורבים כל-כך ישלמו מחיר יקר אם זו תכשל. לרגע נעצר, מנגב את האד ממשקפיו וצופה בלא מילה ברפאי-האד החרישיים שהשיטה הרוח בין האלונים. זרועות לבנוניות, מתעבות ומתאיינות לסירוגין, גיששו את דרכן בתוך העלווה הצפופה; לרגע, נדמה היה לו כי הן סבות אותו בציפיה דוממת, מחכות לרגע הנכון לצלול ולנעוץ בו את טופריהן המעוקלים.
"אנא ממך, פוטר" קולה של נרקיסה היה קר וצולפני, כאילו ביקש להתחרות ברוח הלילית. "חוששני שהשעה והגיל אינן מטיבות עם זכרוני. שמא, תואיל בטובך להזכיר לי, מדוע אתה מתעקש לגרור דווקא אותי אל תוך הטיול השטותי הזה? הערפל והצינה הזו אינם נראים-" החלה לומר, ואזי מיהרה להוסיף "הרי אין בליבי ספק, כי האגדה החיה, קוטלו של אדון האופל, יכול היה לגייס לעצמו על-נקלה חברה נאמנה ונעימה בהרבה משלי".
הארי הבליע אנחה; שרץ קטן וכהה נעקר ממקומו, כאשר נגה עליו האור משרביטה של בת-ליוויתו העיקשת; הלה התקמר, צווח וחושף לעברם שיניים דקות כמחטים; אחר, הפנה את זנבו ונעלם בסבך השיחים הצפוף. אין ספק; הוא עצמו התלבט לא במעט, בטרם הפעיל את מלוא סמכותו כדי לכפות את הסידור הזה. הויכוחים האינסופיים במשרד שר הקסמים... שלא לדבר על ג'יני. חושק שפתיים, אילץ עצמו לדחוק את קיתונות הרותחין שספג. אכן, מעשה טירוף לכאורה... אולם ליבו וחושיו גם יחד הורו לו לנהוג כך; ומי, מלבדם הנחו אותו אז, במלחמה הנוראה ההיא? לו היה בוחר אז לנהוג כצו ההגיון הקר, כפי שרבים מידידיו יעצו לו לא אחת...
אלא, שבזו הפעם היה היריב שונה לחלוטין; הטעים קול אחר, אפלולי, בתוך-תוכו. הלורד וולדמורט, אדיר ובעל כוחות מבעיתים ככל שהיה, היה בשר מבשרו של העולם שלו; עולם הקוסמים המוכר אל תוכו גדל, מאז מלאו לו אחד-עשרה. הרוזן הילדריק, לעומת זאת, היה עניין שונה לחלוטין: הילדריק, בעל בריתו החשאי ורב-העוצמה של גרנדלוואלד, שמאה וחמישים שנותיו לא גרעו במאומה מעוצמתו האכזרית ומן האימה שהטיל על עולם הקוסמים של אירופה; הילדריק הטבטוני - אדון עץ האירמינסול האדיר, שבית ספר שלם לכשפים עתיקים נחבא בין ענפיו; הארי זכר היטב את הראיות שהונחו בפניו, בביקורו האחרון בלשכת הילאי השרביטים המאוחדים של אירופה, בדבר פשעים חדשים, חלקם נוגעים אליו במישרין; וכעת, צעד הארי הישר אל תוך יערותיו של הטבטוני; נדמה היה לו, כי כל זמורה וענף חורק רוחשים לעברו בשנאה שקטה, וכי הרוח הצוננת עצמה מלחששת 'הסתלק פולששש, הסתלק' בין הגזעים הקדומים.
"מרלין!" קצף ראש מחלק איחוד הילאי-המגן; וחרף גוון עורו הכהה, יכול היה הארי לראות, כיצד פושט סומק של זעם על פניו. "אני האחרון שאגנה אי-פעם את אצילות הנפש שלך, מר פוטר. אבל הפעם, אני חייב להתעקש שאין בזה שום טעם. עבר הזמן לדבר עם בן-בריתם המטונף של אוכלי המוות ועדת הפראים המזוקנת שלו. כעת, יש בידינו את הידע והאמצעים לבקוע סוף-סוף את כישוף מחגורת הערפל באמצעותו הם נמלטים מן החוק והצדק. הוא נבל בוגדני, לא טוב בהרבה מלורד וולדמורט, אני אומר לך-"
וחרף זאת, עמד הארי על דעתו. לעולם, לעולם לא יהיה שלם אם עצמו, אם יניח לעולם הקוסמים להגרר בקלות רבה כל-כך למלחמה נוספת; לילדים נוספים לגדול, בלא שיזכו להכיר אבא ואמא. הוא ישכנע את אותו מכשף טבטוני לנהוג בהגיון... או לפחות, יעשה כל שלאל ידו.
"את יודעת היטב מדוע את מלווה אותי" אמר בקצרה אל מעבר לכתפו "אין כל טעם לשוב ולפתוח את הדיון הזה".
"בהחלט יש, שמא הפעם תטרח סוף-סוף להאזין" החזירה היא "אפילו אתה אינך כה שוטה בכדי להאמין, כי נוכחותי תשכנע את אחותי להסגיר את עצמה" נרקיסה עצרה לרגע בכדי לשאוף אוויר, וקולה הפך עצור יותר "מה גם, שלאחר האורח בו הכרזת ברבים על ה- שיחה השקטה ההיא שגלגלנו מחוץ להוגוורטס- חוששני שלא תקדם אותו בלחש אורכידאוס. כלומר, אם היא נמצאת כלל ועיקר בחסותו של הילדריק, דבר שאני מפקפקת בו".
"ההילאים סיפקו די והותר הוכחות-"
"מוצקות כמטבע שחפר ניפלר שיכור. עצם העובדה שהילדים שעשית מן ה- ויזלית ההיא" שפתיה של נרקיסה התעוותו בתיעוב "חיים ושלמים כולם מאז ועד היום. האם אתה סבור באמת ובתמים, שלא היתה מנסה לנקום בך במשך כל השנים האלו, אילו רק יכלה?"
עורקי צווארו של הארי פעמו בחוזקה נוכח העלבון, אולם אי-כה, עלה בידו לכבוש את זעמו.
"אולי אותם טבטונים אוסרים עליה לצאת מן היערות-"
"ואולי אתה, כדרכך בקודש, משמש פעם נוספת כפיון אצילי על לוח שח-הקוסמים" נרקיסה עשתה שני צעדים לעברו, ועיניה ברקו "הזהר פוטר. הפעם לא דמבלדור היקר שלך מניע את הכלים הלבנים".
משהו בהארי רעד מחימה, מתחנן להתפרץ החוצה. כפויית טובה שכמותה! האם למען עצמו עשה מה שעשה אז, מיד לאחר הנצחון הגדול, כאשר צעד לעברה, לחץ את ידה בחום והכריז, קבל-עם ועדה, כי הוא חב לה את חייו? כיצד אין היא מבינה, או שמא מסרבת להבין, כי לו נותרה באנגליה, היתה מושלכת לאזקבאן בלא שיהוי, ביום שלאחר הסתלקותו? לא רק קארתניי הזקן, אלא כל בכירי משרד הקסמים היו משוכנעים באשמתה – כולם, מלבדו.
"המרירות מדברת מגרונך" אמר, מאלץ את עצמו לדבר בשלווה. "היית מטיבה לעשות לו שיתפת פעולה מלכתחילה, במקום להסתיר את אותם מכתבים. אולם" אמר, מביט הישר לתוך עיניה "כל עוד אני חי, איש לא יושלך עוד לאזקבאן בלא ראיות ומשפט הוגן; אני יודע, לא- אני מאמין שאת חפה מפשע, ו-" כעת, ניצב כה קרוב אליה, עד כי יכול היה לחוש בהבל נשימתה המהירה, מתרסס על פניו; ליבו הלם מהר יותר ויותר, והמילים שניסה לכבוש נפלטו מאליהן.
"הבן שלך, אינו יותר מאשר פחדן ארור" נהם "אחרי כל מה שעשית למענו, להקריב אותך בדרך כזו כדי לשמור על אחוריו הפחדניות?! אין, אין שום הצדקה בעולם" קולו הפך במלי-משים לצעקה, וכל הגזעים החזירו הד "שבן יפקיר את אמו בצורה כה פחדנית, כה מנוולת-" התנשף, ואז החל סוף-סוף מתעשת "אני- מצטער שדיברתי באורח גלוי כל-כך, אולם חשתי שזו חובתי"
רגע ארוך חלף, עד שענתה; נדמה היה להארי, כי עיניה מתמלאות לחלוחית; כי רעד מר חולף בגופה הדקיק, כאילו היא נקרעת בין הרצון לשלח בו קללה שאין לה מחילה, לבין הרצון ליפול ארצה ולמרר בבכי.
אולם אז, לבסוף, נעו שפתיה והיא החזירה.
"דראקו- בני עושה את המוטל עליו, לא פחות ולא יותר" כל מילה ומילה נשמעה, כאילו נחצבה בסכין מתוך קרביה, אלא שקולה נותר יציב וחסר רגש "השושלת התקיימה לפנינו ותתקיים אחרינו, וטובתה קודמת לכל, גם כאשר יש הכרח... להקריב-" פס דקיק, רטוב, גלש בדממה על לחיה "חוששני, כי זהו עניין שלעולם לא תהיה מסוגל להבין, פוטר".
גוש מר ירד בגרונו של הארי; כל השנים שחלפו, כל האסונות, לא היה די בכוחן בכדי להאיר את עיניה; ולגבור על אותה גאווה קרה, שריצדה לעברו מתוך עיניה הכחולות, שהביטו בלא פחד הישר אל תוך עיניו. 'האם אין זה מובן מאליו?' לחש קול עגמומי בתוכו. 'היא התחתנה עם לוציוס, אבל היא אינה מאלפוי ומעולם לא היתה. היא בלק'.
עצם המחשבה העבירה בו כאב עמום, ישן-נושן. אלא שידיו נעו קדימה, כמו מעצמן, ואחזו בכתפיה.
'היא רועדת; כל-כולה מתייסרת מתחת לגאווה העקשנית הזו, ממש כמוהו- כמו סיריוס'.
"אני יודע שאת חפה מפשע, נרקיסה" ניסה לשדל, רוכן לעברה. "אנא, הניחי לי לעזור לך".
פעם נוספת, חש בהבל פיה מתרסס על פניו. כעת, היה כה קרוב אל פניה וצווארה, עד כי כמעט יכול היה לחוש את חומן, ואת פעימותיו העמומות של חזה, היורד ועולה במהירות.
"ואם כן, האם זה משנה משהו?" אמרה בקול רך יותר, כמעט בלחישה. "קארתניי ולובאמה לא יסוגו משלהם. אין דבר שאתה יכול לעשות בנידון, הארי".
זה כמעט בלתי-נתפס; הרהר, ההשוואה מנקרת בראשו באל-כורחו. ג'יני המסכנה- השנים החולפות היו רחוקות מלהטיב עימה; אותה פציעה ארורה שספגה, בקרב מול כנופיית אולדמור; הלידה הקשה ועניינים אחרים, כאובים לא פחות. כעת, הוסיפה למשקלה למעלה מעשרים קילוגרמים, ונראתה מבוגרת יותר מכפי שהיתה מולי, בעת שהגיע בפעם הראשונה אל תוך המחילה. ואילו אלמנתו של לוציוס מאלפוי – קוסם זר לא היה מנחש לעולם, כי היא סבתא לנכדים. גופה הדקיק והגבוה, פניה החלקות והחיוורות הממוסגרות מחלפות צהובות, נדמה היה כי לא נשתנו במאומה; רק קמטים זעירים, כמעט בלתי נראים סביב עיניה העידו, כי תשע-עשרה שנים ארוכות חלפו בינתיים.
לרגע שארך כנצח, ניצב הארי קפוא במקומו, מביט אל תוך עיניה. במשנהו, התנער ונרתע לאחור, מגדף את עצמו בלא קול. כיצד, כיצד התיר לעצמו להגיע למצב שכזה, לכאלו מחשבות לא הוגנות? להשוות כך את ג'יני, האהובה שהגורל הועיד לו מאז נפגשו לראשונה, ועוד לאימו של דראקו מאלפוי? הם עברו מריבה קשה, אכן – הוסיף בינו לבינו בהרהור שני. אולם בסופו של דבר, מהי מריבה מטופשת אחת לעומת אהבה נצחית שכזו? ג'יני תמלך בדעתה, שב ושכנע את עצמו בפעם המאה; היא והילדים יחזרו הביתה הרבה לפני שיתקרב ספטמבר; ואז, יעמדו הוא וג'יני חבוקים על רציף הרכבת, ויצפו בבנם הצעיר עולה לראשונה על רכבת האקספרס...
הארי טלטל ראשו, נאבק להתחמק ממבטן של אותן עיניים כחולות חודרות; אולי שלא בכדי, יעצו לו מכריו שלא להתערב לטובתה; אפילו האגריד היה בטוח שנטרפה עליו דעתו, באותה שיחה אחרונה בחלקת הדלעות, כאשר סיפר לו הארי על כוונותיו.
"אתה שלא תתערב בזה, הארי" נהם שומר הקרקעות, מגרד בזקנו הסבוך והאפור. "המאלפוי ההם, אוכלים עכשיו בדיוק מה שבישלו לעצמם שמה, השרצים".
"אבל אני חב לה את חיי. אינני יכול להפקיר אותה עכשיו. אתה היית שם, האגריד. אתה ראית איך היא הצילה אותי-"
"בטח שאני ראיתי, אבל זה לא שווה שאתה שוב הפעם תסכן ככה את החיים שלך, הארי. היא לא שווה את זה, אתה שומע? בטח לא אם האחות המשוגעת שלה שוב-הפעם מעורבת".
'בלטריקס'. עצם השם העביר גל של שנאה יוקדת בליבו. כיצד, לכל הרוחות, שרדה פגיעה של קללה קטלנית שכזו, הישר לתוך החזה? ומדוע, בשם מרלין, מדוע לא טרח הוא, או אי-מי מכל הקוסמים והמכשפות הרבים כל-כך, לוודא כי היא מתה לחלוטין, בטרם החלו בחגיגה הגדולה?
'אתה יודע יפה למה' מלמל בלא קול, משנן לעצמו כי אין כל טעם לבכות על מיץ דלעת שנשפך. מי יכול היה להעלות זאת בדעתו אז, כאשר ראו את לורד וולדמורט מתמוטט בלא רוח חיים על אבני המרצפת של הוגוורטס? מי זכר בכלל את גופה הדומם של בלאטריקס, שהושלך כלאחר יד אל חדר צדדי - עד שהתגלה כי נעלם, שעות לאחר תום החגיגה הגדולה? מי יכול היה בכלל לזכור אותה במצב שכזה – מלבד אולי...אחותה?"
וכאילו העניקה לו המחשבה האחרונה כח, נרתע הארי לאחור והתנתק מבת-ליוויתו המפוקפקת.
"תקשיבי" אמר, קולו לובש גוון רשמי יותר "הדבר האחד שחשוב לי, הוא שיעשה צדק אמיתי. אם-"
"התכופף, לכל הרוחות!"
צעקתה הפתאומית של נרקיסה נמהלה בשאגת המשטמה הגסה שהתמרה מבין העצים, וכל הגזעים העתיקים החזירו הד.
גופו פעל כמאליו, מטיל את עצמו לאחור; הקרן האדומה-בהירה חלפה בינו בין לבין נרקיסה, מתפוצצת על גופו המסוקס של אלון, עשרים רגל מאחוריהם; שבבים וחזזיות בוערות ניתזו לכל עבר; קללה נוספת חלפה מצידו האחר, מזמזמת ומבזיקה באור סגול מאיים.
"הנה לך, שליחות להשכנת שלום" התנשף קולה של נרקיסה לצידו "היכן הם-" המכשפה חמקה במהירות מקללה נוספת, ואיזנה את גופה לכריעה, מכוונת במהירות את שרביטה אל הצללים רחבי האיברים, שבקעו בריצה מבין צללי היער. "היכן ההילאים היקרים שלך, כאשר זקוקים להם? טמפסטוריוס!"
חריקה מחרישת אוזניים נשמעה, כאשר נקרע ענף עצום מגזע העץ, צונח במהירות לעבר התוקפים.
"פטריפיקוס טוטאלוס!"
הקללה שרקה, כאשר טסה מקצה שרביטו של הארי, מכה את התוקף הראשון בין הכתף לחזה; לרגע, התנודד במקומו, נאבק בכישוף בעקשנות מפתיעה; כעת, משהצטמצם המרחק, יכול היה הארי לראות את חיטובי פניהם הגסים של יריביו, מוארים באורו המבליח של הירח; גברים גסים ומזוקנים, שגופם הגדול מדיף ניחוח עור ודם; גבות עבות ובהירות, משוכות כלפי מעלה באורח מוזר, נצנצו מתחת לקסדות פלדה מקורננות; ברגע הבא, הוצף האוויר בכחלחל מתכתי, כאשר זינק חזיז הברק משרביט של נרקיסה, מכה את התוקף המתנודד הישר בחזה; הלה נאנק והתמוטט, אלא שחבריו פרצו קדימה; כעת, יכול היה הארי להבחין כי במקום שרביטים, נשאו בידיהם גרזינים אכזריים למראה, שקצות להביהם צבועים באודם. אחד התוקפים, גברתן שזנקו הצהוב והפרוע מגיע עד חגורתו, נעצר מרחק שמונה רגליי לכל היותר מהארי, מניף את הגרזן ומכוון אותו, כאילו היה שרביט.
"האראק פולן!"
צלצול מתכתי נשמע, כאשר זינקו סכינים אפורות, מעוקלות כניביה של חיה טורפת, ונורו לעבר טרפם בזה אחר זה; הארי התווה את לחש המגן, והתנודד לאחור באורח מסוכן, כאשר הלמה כל אחת מן הסכינים המכושפות בכישוף שהתווה; ובעוד הוא נאבק לשמור על שיווי משקל, נדמה היה כי הפרא קץ בהטלת לחשים; תחת זאת זינק קדימה, פניו השעירות מתעוותות מעונג, מניף את הגרזן במהלומה שיכולה היתה לשפד היפוגריף.
"אקספלארימוס!"
"בג'ורן נו-ריורק!"
אי-שם מצידו, נשמע קול נפץ מתגלגל, מלווה בזעקת הכאב של נרקיסה; אלא שכעת, לא היה בידי הארי ולו הרף-רגע בכדי להביט אל מעבר לכתפו;
תוקפו גידף, כאשר נשמט הגרזן מידיו; מסתחרר סביב עצמו בעודו טס במהירות כלפי מעלה; בזוית עינו, יכול היה לראות את נרקיסה נאבקת בתוקף נוסף; אזי,ננעץ הגרזן עמוק בתוך פיתול הגזע שמעליו; אלא שהפרא לא נרתע; תחת זאת, הטיל עצמו על יריבו במהירות מפתיע, משלח בו את ידיו הריקות; כאב התפוצץ בצידו של הארי כאשר הלמה בו אחת הזרועות, עטויה בצמיד שקוצי מתכת מקובעים בו לכל אורכו; הפרא ירק, מגדף בשפתו ומשלח את אצבעותיו המתפתלות לעבר גרונו של הארי. ידו האחת נשלחה לאחור, ולהרף-רגע ניתן היה להבחין בנצנוצו של פגיון, שנשלף במהירות מתוך אפודת הפרווה העבה-
"סטראפ" הקרן הסגולה, דומה כל-כך לזו שהכתה בהרמיוני אי-אז, בלב-ליבה של מחלקת המסתורין, נשלחה מאחור, פוגעת בגב עטוי הפרוות ומלחכת אותו ברשרוש אכזרי; הארי הבליע אנקת גועל, כאשר הכחילו פניו של התוקף, והוא יבב והתמוטט, פניו אל תוך קרקעיתו הבוצית של היער; הוא לא נע עוד.
"פוטר-" קילוח דק של דם זיהם את שערה הבהיר והפרוע של נרקיסה, נוטף באיטיות על פניה החיוורים; גלימתה נקרעה באחד מצידיה, כאילו ניסתה יד גסה לתפוס ולקרוע את אפודתה מעליה. הארי הבליע גידוף. מבטו התאוותני, המזוגג, על פניו של הפרא המת שנפל לצידה לא הותירו מקום לספק.
"האם אף אחד מהחברים שלך, הגלמים-" התנשפה, מושכת את גלימתה הקרועה כבעווית על גופה החבול "לא לימד אותך להרוג, כאשר צריך?" נרקיסה הזדקפה, מבליעה אנקת כאב חלושה והצמידה את שרביטה אל קילוח הדם שניגר מפניה.
"יום אחד אתה עלול להתקבל במישהו... אפיסקיפי! שלא יבלם בדרך נס, אך בגלל יכולתך המופלאה לאהוב, פוטר" אמרה, מנערת את הבוץ משולי גלימתה "וכעת, אם לא אכפת לך, אני מעדיפה להסתלק. אין לי שמץ מושג, האם מי ששיסה בנו את שלוש החיות המטונפות האלו-" הוסיפה, בועטת אגב אורחה בגופת התוקף השרוע לידה "האמין באמת ובתמים שדי בהן כדי לחסל אותנו, או שלא התכוון אלא להעביר לנו מסר קטן בדרכו, ויש לו עוד מאה מהן לשלח בנו, מתי שיעלה הרצון מלפניו. ובמחילה מכבוד האגדה החיה של בריטניה, אין לי כל כוונה להשאר כאן כדי לברר האם-"
"האם אחותך מעורבת בזה, אולי?"
צחוקה של נרקיסה היה מעוות, נטול עליצות.
"בלה? בטוחני כי אפילו אחרון הויזלים יכול היה להבין, שאין לה כל קשר לזה. לשם שינוי, נסה לחשוב בהגיון פוטר; אחרי שהרגת את אדון האופל- האם אתה מאמין באמת ובתמים כי אחותי היתה שולחת אחרים, ומחמיצה הזדמנות להרוג אותך במו ידיה? ועכשיו, לאחר שהבנו היטב מה התשובה לשליחותך הנאצלת, אני מתעתקת מכאן- ואם יש בך טיפת תבונה, אתה תעשה כמוני".
"אין כל וודאות כי הרוזן הילדריק עומד מאחורי ההתקפה הזו" גמגם הארי, חש עצמו לראשונה נבוך, כמעט חסר מענה אמיתי.
'היא כנראה צודקת, בכל מה שנוגע לאחותה הארורה' הרהר בינו לבינו, מתאמץ לחשוב במהירות.
לרגע, שקע בלבטים; אלא שאז, צצה מחשבה חדשה בליבו, דוחקת את ההתלבטות ממנו והלאה.
"עוד לא, נרקיסה. ארבעת ההילאים שמחכים לנו ליד הנהר, הם לא הגיעו לעזרתנו, ואולי הותקפו קודם. אני חייב לוודא שהם בריאים ושלמים".
"אהה, הם" נרקיסה משכה בכתפיה "ברחו מזמן, אם התמזל מזלם, או נפלו בידי הטבטונים לפני שהספיקו להבין מה מתרחש. שמעתי שכמה מאותם ברנשים אוהבים לתלות יריבים מן המעיים החתוכות שלהם-".
"ואת לא נראית כמי שמזעזעת מעצם הרעיון המבעית הזה" קולו של הארי רעד "חשבתי שמה שקרה אז לימד אותך לקח, בכל הנוגע לרשע ואכזריות, גברת מאלפוי. אני ממשיך הלאה; לא אמנע ממך להתעתק, אם בזה את רוצה".
ובלא להוסיף מילה, מחה את פניו הלחים והפנה עורף, שרביטו עודו רועד קלות בתוך ידו.
נדמה היה לו, כי היא צוחקת צחוק שקט ומר מאחורי גבו, בעודו מתרחק ופונה אל תוך עיקול חד, במקום בו הוסיף היער להשתפל מטה, לעבר גדתו האפלה של הנהר. כעת, נדמה היה כי העצים מדלדלים קמעה סביב, ואילו הקרקע הופכת תחוחה יותר; אי-שם, הרחק מעברם האחר של המים השחורים, הדהד קולה של קרן רחוקה. כאן, ממש בליבו של הזרם השוצף והמסוכן, חלפה מחשבה בראשו, עובר הגבול; מצידו האחד, עולם של קוסמים, סדר נינוח ותחרויות קווידיץ'; ואילו מן העבר השני, ארצות פרא ערפיליות, שספק אם השתנו במשך אלפיים שנים. לשם, אל תוך מחגורת הערפל המכושפת, הבלתי חדירה, נמלטו הילדריק ועושי-דברו, לאחר שדבמלדור היקר והטוב הביס את בן-בריתם והפיל את שערי נורמנגראד, חבויים וצפונים מעיני כל מוגל או קוסם בן-תרבות; אלא שלא עוד, לפחות עם לשפוט לפי שאיפתם של הילאי השרביטים המאוחדים של אירופה; לובאמה וחבריו נראו נחושים, לא- להוטים כל-כך לשבור את הערפל, ולהניף את דגל האיחוד על צמרתו הערפילית של אירמינסול עצמו-
וכמו בתשובה, התמר הערפל והתעבה; מימיו השחורים של הנהר קצפו והתיזו טיפות קרות כקרח, זורמים בין סלעים חלקלקים וגדות של בוץ צמיג. צעיפי האד התערסלו בכל מקום, זורמים ומשיטים צי של ספינות רפאים מעל האדווה השוצפת. ליבו של הארי החסיר פעימה; הגדה היתה אפלה וריקה; בלא כל זכר לנצנוץ שלהבות ההילאים, בהם צפה מרחוק קודם לכן, כאשר החל צולח את סבך העצים שהשתרע כעת מעליו. לשווא, הטה את שרביטו, משלח קרני אור כסופות אנה ואנה; איש לא קידם את פניו, אף לא גופה או סימן למאבק; רק הקור הלך וגבר, נוהם באין-קול וחודר אל תוך העצמות.
"פוטררר- אתה אוהב הבוצדמים- הכי טיפש- שראיתי-"
אלמלא הדאגה, ואילו לא היו שפתיו קרות כל-כך, היה הארי מעלה חיוך שקט על פניו.
"הפסיקי לדבר כך, ועזרי לי לחפש, אם החלטת בסופו של דבר שלא להמלט"
'כיצד, בשם מרלין, נולד לאישה שכזו בן מסוגו של דראקו?'
"כפי שאמרתי לך" הארי יכול היה לשמוע כיצד נוקשות שיניה "הם נמלטו מזמן. בוודאי הם-"
ואז, נאלמה באחת; ובאותו רגע עצמו, חש הארי כיצד מחשבות ברכיו להתפוקק; שרביטו רעד בידו כשיכור; טיפת מים בודדת שהתגלגלה לאורכו, קפאה בעצם תנועתה, הופכת לגדיל קטן שנתלה בעדינות על פני משטח העץ הדקיק.
"ב-רררר-ח, לכל הרררו-ח-ות-"
ואז, כמו קרמו הקור והעלטה עור וגידים והתעבו מולו; נשימתו של הארי כמעט ונעתקה מפיו. הערפל זרם משני עבריו, כורך צעיפים צוננים כמוות סביב גופו הרועד.
לרגע, חשב הארי כי עומד בפניו אביר בשיריון מלא, כאלו שעיטרו כמה וכמה מן התמונות המכושפות של הוגוורטס; אלא שברגע הבא, התבדה; שיריונו של הלה, אם אכן היה זה שיריון ולא גופו, לא נוצק מפלדה, אלא מקרח כהה; גדילים קפואים, חדים כסכינים, נשזרו ובצבצו מתוך זקן צהוב חיוור; אור הירח, עקר ומרוחק, הבליח על פנים מגויידות, שגונן כחלחל עמוק – ועל להבה של חרב ארוכה, אכזרית למראה; הקוסם... לא, היצור הקפוא לא השמיע קול, מלבד טפטופן העצל של טיפות קפואות למחצה, שהתעבו לאורך הלהב העצום, כל אימת שבא במגע עם צעיפי האד.
הארי הניף את שרביטו, ומלמל לחש; נוגה אדמדם קרן סביב, מבליח על פניו וגלימתו, ונוצץ על משקפיו הקפואים למחצה. לרגע, פשטה חמימות קלושה מן השרביט, נאבקת בכפור הממית והודפת אותו לאחור.
"אתה- עצור במקומך ואל תזוז!" גייס הארי את כל כוחו כדי לקרוא, קולו פולח לרגע את הדממה הקפואה "מה- לכל הרוחות- עשית לחברים שלי?! דבר!"
לא בא כל מענה, מלבד נשימותיה המהירות של נרקיסה. רק עיניו של הזר ננעצו בהארי, זוהרן בהיר ומסמא כשל זוהר הקוטב; לרגע, מצא עצמו הארי תוהה, כמעט באל-כורחו, האם אותן עיניים מבעיתות לא צפו נכחן, עוד כאשר היתה אירופה כולה מכוסה עצים קדמוניים; בטרם הונח ראשון יסודותיה של הוגוורטס, ובטרם הניפו המוגלגים את הצלב ושלחו צפונה, בואכה יערות גרמניה.
"הררררוג אותו, בשם... אינסנדיו!"
"שתק!"
הארי ונרקיסה שיגרו את כשפיהם כמעט באותה השניה; להרף-רגע, נראה כי התוקף נבוך, כאשר הכו שתי קללות בעת ובעונה אחת; חרבו רעדה בידו, מתיזה זיקים אדומים; להבות פשטו לאורך שיריונו הקפוא, וקול רחש וסידוק קלוש התמר לחלל האוויר, שובר את הדממה הכבדה. אלא שלהבותיה של נרקיסה דעכו במהירות בה נורו; וקללתו של הארי התנפצה לרסיסים, זיקיה נורים לכל עבר ומתאיינים בינות לערפילים. אזי, שב יציר הזדון הקפוא להתקדם, מצמצם את המרחק ומרים באיטיות את חרבו.
נרקיסה שבה והניפה את שרביטה, אולם בזו הפעם היה תוקפה מהיר יותר; שפתיו הכחולות והמבוקעות נעו בלא להשמיע צליל; ידו החופשית התמרה, מחווה לעברה כמעט בביטול, כמבקשת לסלק זבוב טורדני. ברגע הבא, פלחה זעקת כאב ואימה את האוויר; כבסיוט, ראה הארי כיצד נעקרת המכשפה החיוורת מן הקרקע, גופה נאפף באור חיוור בגון הבדולח הבהיר בעודו מושלך אחורה ומעלה; לרגע, נראה היה כי היא מרחפת באוויר, זרועותיה מכות באין מטרה ורגליה מפרפרות בין שמיים לארץ; במשנהו, נשמטה ונפלה באחת אל תוך הזרם החשוך;
היא לא עלתה בחזרה.
נשימתו של הארי התרססה, קופאת על שפתיו ומתחת לאפו; הכאב והאפלה סגרו עליו באיטיות; ליבו הלם כמטורף, בעודו נאבק ליישר את השרביט ולהתוות לחש פרוטגו סביב גופו הרועד; שפתיו נעו, קוראות בלא קול לאביו, לאמו, לכל אדם שאהב ונצר אי-פעם בליבו-
'דמבלדור, אנא היה עימי. חזק אותי-'
ואז, הסתער האביר הקפוא באחת, עיניו מבזיקות וחרבו מונפת במהירות מסחררת, מוגבהת מעלה בשתי ידיו המגוידות.
"אקספלארימוס! אינסנדיו! אינפרטוליס! סקטומ-"
זיקים וטיפות מים ניתזו לכל עבר; אלא שאז, ירדה החרב ושיספה קדימה במלוא העוצמה; רחש צורם, כשל זכוכית נשברת, עלה כאשר חצה הלהב את לחש המגן, מבתק כישוף, גלימות ובשר. הדם ניתז לכל עבר, קופא בעודו בחלל האוויר. הארי קרס תחתיו, והתמוטט בדממה חרישית אל תוך הבוץ.
מחשבתו האחרונה היתה על שיער אדום, בוהק כאש.
* * *
אי-שם, הרחק בינות לעצים, החלו זאבים לילל; קולותיהם התמרו אל תוך העלטה, חוברים זה לזה במקהלה עגומה.
ובעוד הערפל נקלש באיטיות, מפנה את מקומו לאורו המתחזק והולך של הירח, ירקה נרקיסה מלוא החופן מים קפואים, ידיה מגששות בתוך הבוץ בחיפוש אחר שרביטה. האור הכסוף הוסיף להתחזק סביב, מציף את הסלעים החשוכים בנוגהו הכסוף. מחלפותיה נפלו ונפזרו על פניה החיוורות, כבדות ורכות כתכריכים; לרגע, שלחה מבט נפחד על סביבותיה; אלא שלא עלה בידה לראות או לחוש בסימן כלשהו לנוכחות התוקף המבעית. לבסוף, משחשה את אצבעותיה נסגרות על שרביטה המטונף, זחלה הלאה, עד שמצאה את חפצה; דקה ארוכה רכנה מעליו בלא ניע, שערה הארוך וספוג המים נופל על פניו הקפואות. ידה נגעה ברכות בפניו, ממש כפי שעשתה תשע-עשרה שנים קודם לכן.
אלא שבזו הפעם, לא התרססה כל נשימה קלושה מתוך פיו הדומם של הגבר השרוע אפרקדן; רק עיניו הירוקות, עודן פעורות לרווחה, בהו מעלה במבט מזוגג, כמי שעודן מצפות לישועה שלא באה. למען האמת, לא היה כל צורך אמיתי לבחון את נשימתו. החתך המבעית, העמוק, שנפער מסנטר ועד טבור, היה מראה משכנע די צרכו. הדם הקפוא נפזר משני צידיו של הבקע המבעית – גבישים אדמדמים, זעירים, נוצצים באור הירח; בזהירות, סגרה נרקיסה את אצבעותיה ונטלה חופן קטן מהם, לוחצת אותם בידה נוטפת המים; אלא שהכישוף שיצר אותם היה כה עז, עד כי נותרו בשלמותם, בלא להראות ולו סימן קלוש, כי הם מתחילים להתמוסס. נרקיסה חשקה את שפתיה, תוחבת אותם בלא משים אל אחד מכיסיה. אזי, בתנועה איטית, שבה ידה אל הפנים הקפואות; רטט עבר באצבעותיה הלחות, כאשר עברה בעדינות על לחיו; אחר, נגעה בעפעפיו.
"ואולי, פוטר" אמרה בקולה הרך ביותר "אולי בסופו של דבר, אכן לחצת את היד הלא נכונה".
הרוח יבבה בתשובה, אוחזת בשרידי הערפל הקר ומפזרת אותו הלאה; הצינה התאיינה באיטיות, מתירה לאוויר חמים לגלוש על פני הנהר, תזכורת כי אוגוסט היה רחוק עדיין מסיומו. יללת הזאבים הרחוקה הוסיפה להדהד, מצטרפת לבכיים של הרוח והמים; ובעודה רוכנת מעל ההילאי הקטול, דימתה כי הקולות לובשים צורה, מתחברים למילים קלושות, רחוקות.
"אני סבורה, לוציוס, שנטיב לעשות אם נצליח להתקרב לפוטר הצעיר. הוא לא יחזור, אדון האופל היקר שלך. לילד, לעומת זאת, יתכן וישנם כוחות שנוכל להפיק מהם תועלת"
"יתכן, אולם הסיכוי להצלחה קלוש, יקירתי. אני מהמר כי דמבלדור - אבעבועות דרקון על ראש העכביש הזקן – כבר ארג את רשתו סביב הילד לפני שנים".
"אני נשבע לך, אמא! בחיי שניגשתי אליו והושטתי לו יד, והוא נפנף אותי כמו שרץ. איך שהויזלי הקטן צחק ממני... אני שונא אותם, את שניהם!"
"בבקשה סוורוס, אני מתחננת. זו בני, בני היחיד-"
"לו היו לי בנים, הייתי מקריבה אותם בשמחה למען אדון האופל!"
"האם דראקו חי? האם הוא בטירה?"
"אני מצטער, אמא, אני באמת מצטער, אבל אינני יכול לעשות דבר כדי להגן עלייך. את חייבת להמלט עוד הלילה. האם לא הזהרתי אותך, שאת מסבכת אותנו בצרות? האם לא ניחשתי מראש-"
"חפשו ליד הנהר, חפשו בכל מקום!"
הצעקה האחרונה, הניחרת, לא היתה פרי זיכרונותיה. קולות אחרים החזיקו-החרו אחריה; מרימה את ראשה ומאזינה, יכולה היתה לשמוע תריסר גברים... לא, מספר גדול יותר, מתקדמים במהירות בין העצים, אותם צלחו היא ופוטר שעה אחת קודם לכן; נדמה היה לה, כי שנה שלמה חלפה מאז. מאמצת את כוחה, זינקה והתרוממה על רגליה, שרביטה דרוך בידה.
נשימתה שרקה בין שיניה; גם לו היתה גאוותה מתירה לה לעמוד ולהצטדק מול אותה חבורה מחליאה, הרי שאין בכך כל טעם; וודאי לא, בעודה עומדת מעל הגופה המשוספת. לרגע, שקלה את צעדיה, ואחר התפשט חיוך דקיק, מעוות, על פניה החיוורים. היא תתעתק הרחק מכאן- אולם לא בטרם תותיר מזכרת אחרונה לשנואי-נפשה.
'לא תזכה להחזיק בו, לובאמה, או להפוך אותו למוצג בחלון הראווה הנחות שלך' נשבעה בינה לבינה; לג'ינרווה – עצם הגיית השם העביר גל של תיעוב במחשבתה - לא תותיר קבר לבכות עליו. אולם לא; לא רק מטעם זה. עמוק בתוככי ישותה, יכולה היתה נרקיסה לחוש – או שמא, היתה זו אך היא המנסה לשכנע עצמה? את קוריו החבויים של קסם צונן ואפל, עודם חבויים היטב בתוך קורבנו הדומם. אסור, אסור לה לסמוך על חבורת בוצדמים רפי-שכל כי יבחינו בסכנה.
שפתיה נעו במהירות, הוגות את מילות הלחש; וברגע הבא, התלקחה גופתו של הארי פוטר כלפיד; להבות עצומות, בהירות, לחששו בחמדנות והתמרו מעל האגדה שאינה חיה עוד, מטפסות גבוה אל תוך שמי הליל, ומניסות את הצללים לכל עבר. הזרם רחש וקלט אותה אל קרבו, משיט אותה הלאה משם, הרחק אל לב המאפליה השחורה, המשקשקת.
מקהלה של קולות מבועתים נישאה אי-שם, מאחוריה; ככל הנראה, הבחינה עינו של אחד המחפשים בלהבות המתמרות.
אלא שנרקיסה לא שעתה אליהם. תנועה נוספת, מעגלית, של קצה שרביטה, והגוף הבוער גלש, מחליק במהירות אל תוך המים הכהים; לרגע אחד עמדה נרקיסה וצפתה בגיבורו של עולם הקוסמים, מפליג כספינת אש במימיו השחורים של שר הטבטונים. בת כמה היו היא ושתי אחיותיה, כאשר התעקשה בלטריקס לערוך הלווית לוחמים כדת ודין לנארל המחמד המת של אנדרומדה?
'מות נמות, כמלכי הערלים, בטרם הגיעה ספינה מן המערב' זכרה את קולה הדקיק של אחותה, מקריא מתוך ספר ישן שקנתה במשיכה מספריה סמוכה של מוגלגים.
קרן אדומה, ולאחריה קרן צהובה מסתחררת נורו לעברה, אולם המרחק היה גדול מדי, עדיין; הקללות התנפצו סביב, מתיזות בוץ ושבבי עץ לכל עבר.
לרגע, הסבה נרקיסה מבט, שולחת מבט קצר וארסי בהילאים המתקרבים במרוצה; אחר, הניפה את שרביטה.
"אולי עוד נפגש, פוטר" מלמלה, ואז אפף אותה הקסם, אופף אותה בקול נפץ חד; גופה התעתק והתאיין מן הגדה, מותיר את צעקות רודפיה להדהד הרחק מאחור.
-----------------------------------------------
http://www.tapuz.co.il/blog/userBlog.asp?FolderName=Bellegend.
למי שזוכר, הפאנפיק נכתב על-בסיס ששת הספרים הראשונים של הארי פוטר, תוך התעלמות במפגיע מהשביעי - ולא רק משום שפורסם במאוחר כל-כך.
במרוצת הזמן, השתעשעתי לא אחת במחשבות מה היה קורה, לו הייתי מתחיל לכתוב את הפיק לאחר הספר השביעי. מטבע הדברים, זה היה גורם לכתיבת יותר מחצי מקווי העלילה לחלוטין באורח אחר - בין היתר, החלפה של povs, שימוש בדמויות שהנחתי שנהרגו, ולהיפך - מה שהיה יוצר פאנפיק שונה לגמרי (מלבד כמובן הדמויות המקוריות שלי, שהיו נשארות כמעט בלא שינוי).
בכל מקרה, ורק כ"טעימה" לפרוייקט אפשרי כזה, אני מעלה לרשת קטע בן כמה עמודים, שהיה מתפקד כפרולוג של היצירה החדשה.
הפרולוג נקרא לא בכדי "תשע עשרה שנים אחרי", משום שהוא בא להחליף את האפילוג של רולינג, שמבחינתי הוא הנפילה הגדולה ביותר בכל הסדרה.
פרטים רלוונטיים:
פאנדום: הארי פוטר
זמן: 19 שנים לאחר הספר השביעי.
דמויות קאנוניות: הארי פוטר, נרקיסה מאלפוי (ואיזכור של דראקו, ג'יני ועוד).
דירוג: R חזק.
הפרק מועלה בקובץ ובהודעה (עדיף לדעתי לקרוא בקובץ).
תהנו
---------------------
פרולוג לאגדת הפעמון
לו היתה נכתבת לאחר הספר השביעי
תשע-עשרה שנים לאחר מכן
"לומוס"
נרקיסה הרימה את שרביטה. האור החיוור התפשט באיטיות, דוחק את הצללים במעלה הגזעים העצומים שהתנשאו מולם; משטחי חזזית מנומרים, בני עשרות שנים, נדמו כרוחשים קלות למגעו של האור. אי-שם, גבוה מעליהם, נאנח ענף וחרק ברוח הקרה, מטלטל את חבלי המטפסים החיוורים שנכרכו והשתלשלו מתוך עלוותו השחורה; ככל שהתקדמו במורדו של המתלול הבוגדני, כך יכול היה הארי להטיב ולשמוע את נהמתו העמומה של נהר עצום, שכעת לא היה מרוחק עוד יותר משלוש-מאות רגל לערך; מפעם לפעם, כאשר נפערה פרצה בחומת האלונים הקודרת, יכול היה לקלוט, להרף-רגע, נצנוץ אור ירח קלוש חודר מבעד לצעיפי הערפל הסמיכים, או שלהבת אש אדומה ומרוחקת, אות כי משמר ההילאים כבר ניצב במקומו שעל הגדה, ומחכה דומם לבואו.
כל זאת שלא בכדי, הזכיר לעצמו בעודו עוקף שורשים מסוקסים ומשלח אלומת אור בוחנת אל תוך הסבך החשוך שרשרש לעברו מן העבר האחר; שליחות חשובה עמדה בפניו – ורבים כל-כך ישלמו מחיר יקר אם זו תכשל. לרגע נעצר, מנגב את האד ממשקפיו וצופה בלא מילה ברפאי-האד החרישיים שהשיטה הרוח בין האלונים. זרועות לבנוניות, מתעבות ומתאיינות לסירוגין, גיששו את דרכן בתוך העלווה הצפופה; לרגע, נדמה היה לו כי הן סבות אותו בציפיה דוממת, מחכות לרגע הנכון לצלול ולנעוץ בו את טופריהן המעוקלים.
"אנא ממך, פוטר" קולה של נרקיסה היה קר וצולפני, כאילו ביקש להתחרות ברוח הלילית. "חוששני שהשעה והגיל אינן מטיבות עם זכרוני. שמא, תואיל בטובך להזכיר לי, מדוע אתה מתעקש לגרור דווקא אותי אל תוך הטיול השטותי הזה? הערפל והצינה הזו אינם נראים-" החלה לומר, ואזי מיהרה להוסיף "הרי אין בליבי ספק, כי האגדה החיה, קוטלו של אדון האופל, יכול היה לגייס לעצמו על-נקלה חברה נאמנה ונעימה בהרבה משלי".
הארי הבליע אנחה; שרץ קטן וכהה נעקר ממקומו, כאשר נגה עליו האור משרביטה של בת-ליוויתו העיקשת; הלה התקמר, צווח וחושף לעברם שיניים דקות כמחטים; אחר, הפנה את זנבו ונעלם בסבך השיחים הצפוף. אין ספק; הוא עצמו התלבט לא במעט, בטרם הפעיל את מלוא סמכותו כדי לכפות את הסידור הזה. הויכוחים האינסופיים במשרד שר הקסמים... שלא לדבר על ג'יני. חושק שפתיים, אילץ עצמו לדחוק את קיתונות הרותחין שספג. אכן, מעשה טירוף לכאורה... אולם ליבו וחושיו גם יחד הורו לו לנהוג כך; ומי, מלבדם הנחו אותו אז, במלחמה הנוראה ההיא? לו היה בוחר אז לנהוג כצו ההגיון הקר, כפי שרבים מידידיו יעצו לו לא אחת...
אלא, שבזו הפעם היה היריב שונה לחלוטין; הטעים קול אחר, אפלולי, בתוך-תוכו. הלורד וולדמורט, אדיר ובעל כוחות מבעיתים ככל שהיה, היה בשר מבשרו של העולם שלו; עולם הקוסמים המוכר אל תוכו גדל, מאז מלאו לו אחד-עשרה. הרוזן הילדריק, לעומת זאת, היה עניין שונה לחלוטין: הילדריק, בעל בריתו החשאי ורב-העוצמה של גרנדלוואלד, שמאה וחמישים שנותיו לא גרעו במאומה מעוצמתו האכזרית ומן האימה שהטיל על עולם הקוסמים של אירופה; הילדריק הטבטוני - אדון עץ האירמינסול האדיר, שבית ספר שלם לכשפים עתיקים נחבא בין ענפיו; הארי זכר היטב את הראיות שהונחו בפניו, בביקורו האחרון בלשכת הילאי השרביטים המאוחדים של אירופה, בדבר פשעים חדשים, חלקם נוגעים אליו במישרין; וכעת, צעד הארי הישר אל תוך יערותיו של הטבטוני; נדמה היה לו, כי כל זמורה וענף חורק רוחשים לעברו בשנאה שקטה, וכי הרוח הצוננת עצמה מלחששת 'הסתלק פולששש, הסתלק' בין הגזעים הקדומים.
"מרלין!" קצף ראש מחלק איחוד הילאי-המגן; וחרף גוון עורו הכהה, יכול היה הארי לראות, כיצד פושט סומק של זעם על פניו. "אני האחרון שאגנה אי-פעם את אצילות הנפש שלך, מר פוטר. אבל הפעם, אני חייב להתעקש שאין בזה שום טעם. עבר הזמן לדבר עם בן-בריתם המטונף של אוכלי המוות ועדת הפראים המזוקנת שלו. כעת, יש בידינו את הידע והאמצעים לבקוע סוף-סוף את כישוף מחגורת הערפל באמצעותו הם נמלטים מן החוק והצדק. הוא נבל בוגדני, לא טוב בהרבה מלורד וולדמורט, אני אומר לך-"
וחרף זאת, עמד הארי על דעתו. לעולם, לעולם לא יהיה שלם אם עצמו, אם יניח לעולם הקוסמים להגרר בקלות רבה כל-כך למלחמה נוספת; לילדים נוספים לגדול, בלא שיזכו להכיר אבא ואמא. הוא ישכנע את אותו מכשף טבטוני לנהוג בהגיון... או לפחות, יעשה כל שלאל ידו.
"את יודעת היטב מדוע את מלווה אותי" אמר בקצרה אל מעבר לכתפו "אין כל טעם לשוב ולפתוח את הדיון הזה".
"בהחלט יש, שמא הפעם תטרח סוף-סוף להאזין" החזירה היא "אפילו אתה אינך כה שוטה בכדי להאמין, כי נוכחותי תשכנע את אחותי להסגיר את עצמה" נרקיסה עצרה לרגע בכדי לשאוף אוויר, וקולה הפך עצור יותר "מה גם, שלאחר האורח בו הכרזת ברבים על ה- שיחה השקטה ההיא שגלגלנו מחוץ להוגוורטס- חוששני שלא תקדם אותו בלחש אורכידאוס. כלומר, אם היא נמצאת כלל ועיקר בחסותו של הילדריק, דבר שאני מפקפקת בו".
"ההילאים סיפקו די והותר הוכחות-"
"מוצקות כמטבע שחפר ניפלר שיכור. עצם העובדה שהילדים שעשית מן ה- ויזלית ההיא" שפתיה של נרקיסה התעוותו בתיעוב "חיים ושלמים כולם מאז ועד היום. האם אתה סבור באמת ובתמים, שלא היתה מנסה לנקום בך במשך כל השנים האלו, אילו רק יכלה?"
עורקי צווארו של הארי פעמו בחוזקה נוכח העלבון, אולם אי-כה, עלה בידו לכבוש את זעמו.
"אולי אותם טבטונים אוסרים עליה לצאת מן היערות-"
"ואולי אתה, כדרכך בקודש, משמש פעם נוספת כפיון אצילי על לוח שח-הקוסמים" נרקיסה עשתה שני צעדים לעברו, ועיניה ברקו "הזהר פוטר. הפעם לא דמבלדור היקר שלך מניע את הכלים הלבנים".
משהו בהארי רעד מחימה, מתחנן להתפרץ החוצה. כפויית טובה שכמותה! האם למען עצמו עשה מה שעשה אז, מיד לאחר הנצחון הגדול, כאשר צעד לעברה, לחץ את ידה בחום והכריז, קבל-עם ועדה, כי הוא חב לה את חייו? כיצד אין היא מבינה, או שמא מסרבת להבין, כי לו נותרה באנגליה, היתה מושלכת לאזקבאן בלא שיהוי, ביום שלאחר הסתלקותו? לא רק קארתניי הזקן, אלא כל בכירי משרד הקסמים היו משוכנעים באשמתה – כולם, מלבדו.
"המרירות מדברת מגרונך" אמר, מאלץ את עצמו לדבר בשלווה. "היית מטיבה לעשות לו שיתפת פעולה מלכתחילה, במקום להסתיר את אותם מכתבים. אולם" אמר, מביט הישר לתוך עיניה "כל עוד אני חי, איש לא יושלך עוד לאזקבאן בלא ראיות ומשפט הוגן; אני יודע, לא- אני מאמין שאת חפה מפשע, ו-" כעת, ניצב כה קרוב אליה, עד כי יכול היה לחוש בהבל נשימתה המהירה, מתרסס על פניו; ליבו הלם מהר יותר ויותר, והמילים שניסה לכבוש נפלטו מאליהן.
"הבן שלך, אינו יותר מאשר פחדן ארור" נהם "אחרי כל מה שעשית למענו, להקריב אותך בדרך כזו כדי לשמור על אחוריו הפחדניות?! אין, אין שום הצדקה בעולם" קולו הפך במלי-משים לצעקה, וכל הגזעים החזירו הד "שבן יפקיר את אמו בצורה כה פחדנית, כה מנוולת-" התנשף, ואז החל סוף-סוף מתעשת "אני- מצטער שדיברתי באורח גלוי כל-כך, אולם חשתי שזו חובתי"
רגע ארוך חלף, עד שענתה; נדמה היה להארי, כי עיניה מתמלאות לחלוחית; כי רעד מר חולף בגופה הדקיק, כאילו היא נקרעת בין הרצון לשלח בו קללה שאין לה מחילה, לבין הרצון ליפול ארצה ולמרר בבכי.
אולם אז, לבסוף, נעו שפתיה והיא החזירה.
"דראקו- בני עושה את המוטל עליו, לא פחות ולא יותר" כל מילה ומילה נשמעה, כאילו נחצבה בסכין מתוך קרביה, אלא שקולה נותר יציב וחסר רגש "השושלת התקיימה לפנינו ותתקיים אחרינו, וטובתה קודמת לכל, גם כאשר יש הכרח... להקריב-" פס דקיק, רטוב, גלש בדממה על לחיה "חוששני, כי זהו עניין שלעולם לא תהיה מסוגל להבין, פוטר".
גוש מר ירד בגרונו של הארי; כל השנים שחלפו, כל האסונות, לא היה די בכוחן בכדי להאיר את עיניה; ולגבור על אותה גאווה קרה, שריצדה לעברו מתוך עיניה הכחולות, שהביטו בלא פחד הישר אל תוך עיניו. 'האם אין זה מובן מאליו?' לחש קול עגמומי בתוכו. 'היא התחתנה עם לוציוס, אבל היא אינה מאלפוי ומעולם לא היתה. היא בלק'.
עצם המחשבה העבירה בו כאב עמום, ישן-נושן. אלא שידיו נעו קדימה, כמו מעצמן, ואחזו בכתפיה.
'היא רועדת; כל-כולה מתייסרת מתחת לגאווה העקשנית הזו, ממש כמוהו- כמו סיריוס'.
"אני יודע שאת חפה מפשע, נרקיסה" ניסה לשדל, רוכן לעברה. "אנא, הניחי לי לעזור לך".
פעם נוספת, חש בהבל פיה מתרסס על פניו. כעת, היה כה קרוב אל פניה וצווארה, עד כי כמעט יכול היה לחוש את חומן, ואת פעימותיו העמומות של חזה, היורד ועולה במהירות.
"ואם כן, האם זה משנה משהו?" אמרה בקול רך יותר, כמעט בלחישה. "קארתניי ולובאמה לא יסוגו משלהם. אין דבר שאתה יכול לעשות בנידון, הארי".
זה כמעט בלתי-נתפס; הרהר, ההשוואה מנקרת בראשו באל-כורחו. ג'יני המסכנה- השנים החולפות היו רחוקות מלהטיב עימה; אותה פציעה ארורה שספגה, בקרב מול כנופיית אולדמור; הלידה הקשה ועניינים אחרים, כאובים לא פחות. כעת, הוסיפה למשקלה למעלה מעשרים קילוגרמים, ונראתה מבוגרת יותר מכפי שהיתה מולי, בעת שהגיע בפעם הראשונה אל תוך המחילה. ואילו אלמנתו של לוציוס מאלפוי – קוסם זר לא היה מנחש לעולם, כי היא סבתא לנכדים. גופה הדקיק והגבוה, פניה החלקות והחיוורות הממוסגרות מחלפות צהובות, נדמה היה כי לא נשתנו במאומה; רק קמטים זעירים, כמעט בלתי נראים סביב עיניה העידו, כי תשע-עשרה שנים ארוכות חלפו בינתיים.
לרגע שארך כנצח, ניצב הארי קפוא במקומו, מביט אל תוך עיניה. במשנהו, התנער ונרתע לאחור, מגדף את עצמו בלא קול. כיצד, כיצד התיר לעצמו להגיע למצב שכזה, לכאלו מחשבות לא הוגנות? להשוות כך את ג'יני, האהובה שהגורל הועיד לו מאז נפגשו לראשונה, ועוד לאימו של דראקו מאלפוי? הם עברו מריבה קשה, אכן – הוסיף בינו לבינו בהרהור שני. אולם בסופו של דבר, מהי מריבה מטופשת אחת לעומת אהבה נצחית שכזו? ג'יני תמלך בדעתה, שב ושכנע את עצמו בפעם המאה; היא והילדים יחזרו הביתה הרבה לפני שיתקרב ספטמבר; ואז, יעמדו הוא וג'יני חבוקים על רציף הרכבת, ויצפו בבנם הצעיר עולה לראשונה על רכבת האקספרס...
הארי טלטל ראשו, נאבק להתחמק ממבטן של אותן עיניים כחולות חודרות; אולי שלא בכדי, יעצו לו מכריו שלא להתערב לטובתה; אפילו האגריד היה בטוח שנטרפה עליו דעתו, באותה שיחה אחרונה בחלקת הדלעות, כאשר סיפר לו הארי על כוונותיו.
"אתה שלא תתערב בזה, הארי" נהם שומר הקרקעות, מגרד בזקנו הסבוך והאפור. "המאלפוי ההם, אוכלים עכשיו בדיוק מה שבישלו לעצמם שמה, השרצים".
"אבל אני חב לה את חיי. אינני יכול להפקיר אותה עכשיו. אתה היית שם, האגריד. אתה ראית איך היא הצילה אותי-"
"בטח שאני ראיתי, אבל זה לא שווה שאתה שוב הפעם תסכן ככה את החיים שלך, הארי. היא לא שווה את זה, אתה שומע? בטח לא אם האחות המשוגעת שלה שוב-הפעם מעורבת".
'בלטריקס'. עצם השם העביר גל של שנאה יוקדת בליבו. כיצד, לכל הרוחות, שרדה פגיעה של קללה קטלנית שכזו, הישר לתוך החזה? ומדוע, בשם מרלין, מדוע לא טרח הוא, או אי-מי מכל הקוסמים והמכשפות הרבים כל-כך, לוודא כי היא מתה לחלוטין, בטרם החלו בחגיגה הגדולה?
'אתה יודע יפה למה' מלמל בלא קול, משנן לעצמו כי אין כל טעם לבכות על מיץ דלעת שנשפך. מי יכול היה להעלות זאת בדעתו אז, כאשר ראו את לורד וולדמורט מתמוטט בלא רוח חיים על אבני המרצפת של הוגוורטס? מי זכר בכלל את גופה הדומם של בלאטריקס, שהושלך כלאחר יד אל חדר צדדי - עד שהתגלה כי נעלם, שעות לאחר תום החגיגה הגדולה? מי יכול היה בכלל לזכור אותה במצב שכזה – מלבד אולי...אחותה?"
וכאילו העניקה לו המחשבה האחרונה כח, נרתע הארי לאחור והתנתק מבת-ליוויתו המפוקפקת.
"תקשיבי" אמר, קולו לובש גוון רשמי יותר "הדבר האחד שחשוב לי, הוא שיעשה צדק אמיתי. אם-"
"התכופף, לכל הרוחות!"
צעקתה הפתאומית של נרקיסה נמהלה בשאגת המשטמה הגסה שהתמרה מבין העצים, וכל הגזעים העתיקים החזירו הד.
גופו פעל כמאליו, מטיל את עצמו לאחור; הקרן האדומה-בהירה חלפה בינו בין לבין נרקיסה, מתפוצצת על גופו המסוקס של אלון, עשרים רגל מאחוריהם; שבבים וחזזיות בוערות ניתזו לכל עבר; קללה נוספת חלפה מצידו האחר, מזמזמת ומבזיקה באור סגול מאיים.
"הנה לך, שליחות להשכנת שלום" התנשף קולה של נרקיסה לצידו "היכן הם-" המכשפה חמקה במהירות מקללה נוספת, ואיזנה את גופה לכריעה, מכוונת במהירות את שרביטה אל הצללים רחבי האיברים, שבקעו בריצה מבין צללי היער. "היכן ההילאים היקרים שלך, כאשר זקוקים להם? טמפסטוריוס!"
חריקה מחרישת אוזניים נשמעה, כאשר נקרע ענף עצום מגזע העץ, צונח במהירות לעבר התוקפים.
"פטריפיקוס טוטאלוס!"
הקללה שרקה, כאשר טסה מקצה שרביטו של הארי, מכה את התוקף הראשון בין הכתף לחזה; לרגע, התנודד במקומו, נאבק בכישוף בעקשנות מפתיעה; כעת, משהצטמצם המרחק, יכול היה הארי לראות את חיטובי פניהם הגסים של יריביו, מוארים באורו המבליח של הירח; גברים גסים ומזוקנים, שגופם הגדול מדיף ניחוח עור ודם; גבות עבות ובהירות, משוכות כלפי מעלה באורח מוזר, נצנצו מתחת לקסדות פלדה מקורננות; ברגע הבא, הוצף האוויר בכחלחל מתכתי, כאשר זינק חזיז הברק משרביט של נרקיסה, מכה את התוקף המתנודד הישר בחזה; הלה נאנק והתמוטט, אלא שחבריו פרצו קדימה; כעת, יכול היה הארי להבחין כי במקום שרביטים, נשאו בידיהם גרזינים אכזריים למראה, שקצות להביהם צבועים באודם. אחד התוקפים, גברתן שזנקו הצהוב והפרוע מגיע עד חגורתו, נעצר מרחק שמונה רגליי לכל היותר מהארי, מניף את הגרזן ומכוון אותו, כאילו היה שרביט.
"האראק פולן!"
צלצול מתכתי נשמע, כאשר זינקו סכינים אפורות, מעוקלות כניביה של חיה טורפת, ונורו לעבר טרפם בזה אחר זה; הארי התווה את לחש המגן, והתנודד לאחור באורח מסוכן, כאשר הלמה כל אחת מן הסכינים המכושפות בכישוף שהתווה; ובעוד הוא נאבק לשמור על שיווי משקל, נדמה היה כי הפרא קץ בהטלת לחשים; תחת זאת זינק קדימה, פניו השעירות מתעוותות מעונג, מניף את הגרזן במהלומה שיכולה היתה לשפד היפוגריף.
"אקספלארימוס!"
"בג'ורן נו-ריורק!"
אי-שם מצידו, נשמע קול נפץ מתגלגל, מלווה בזעקת הכאב של נרקיסה; אלא שכעת, לא היה בידי הארי ולו הרף-רגע בכדי להביט אל מעבר לכתפו;
תוקפו גידף, כאשר נשמט הגרזן מידיו; מסתחרר סביב עצמו בעודו טס במהירות כלפי מעלה; בזוית עינו, יכול היה לראות את נרקיסה נאבקת בתוקף נוסף; אזי,ננעץ הגרזן עמוק בתוך פיתול הגזע שמעליו; אלא שהפרא לא נרתע; תחת זאת, הטיל עצמו על יריבו במהירות מפתיע, משלח בו את ידיו הריקות; כאב התפוצץ בצידו של הארי כאשר הלמה בו אחת הזרועות, עטויה בצמיד שקוצי מתכת מקובעים בו לכל אורכו; הפרא ירק, מגדף בשפתו ומשלח את אצבעותיו המתפתלות לעבר גרונו של הארי. ידו האחת נשלחה לאחור, ולהרף-רגע ניתן היה להבחין בנצנוצו של פגיון, שנשלף במהירות מתוך אפודת הפרווה העבה-
"סטראפ" הקרן הסגולה, דומה כל-כך לזו שהכתה בהרמיוני אי-אז, בלב-ליבה של מחלקת המסתורין, נשלחה מאחור, פוגעת בגב עטוי הפרוות ומלחכת אותו ברשרוש אכזרי; הארי הבליע אנקת גועל, כאשר הכחילו פניו של התוקף, והוא יבב והתמוטט, פניו אל תוך קרקעיתו הבוצית של היער; הוא לא נע עוד.
"פוטר-" קילוח דק של דם זיהם את שערה הבהיר והפרוע של נרקיסה, נוטף באיטיות על פניה החיוורים; גלימתה נקרעה באחד מצידיה, כאילו ניסתה יד גסה לתפוס ולקרוע את אפודתה מעליה. הארי הבליע גידוף. מבטו התאוותני, המזוגג, על פניו של הפרא המת שנפל לצידה לא הותירו מקום לספק.
"האם אף אחד מהחברים שלך, הגלמים-" התנשפה, מושכת את גלימתה הקרועה כבעווית על גופה החבול "לא לימד אותך להרוג, כאשר צריך?" נרקיסה הזדקפה, מבליעה אנקת כאב חלושה והצמידה את שרביטה אל קילוח הדם שניגר מפניה.
"יום אחד אתה עלול להתקבל במישהו... אפיסקיפי! שלא יבלם בדרך נס, אך בגלל יכולתך המופלאה לאהוב, פוטר" אמרה, מנערת את הבוץ משולי גלימתה "וכעת, אם לא אכפת לך, אני מעדיפה להסתלק. אין לי שמץ מושג, האם מי ששיסה בנו את שלוש החיות המטונפות האלו-" הוסיפה, בועטת אגב אורחה בגופת התוקף השרוע לידה "האמין באמת ובתמים שדי בהן כדי לחסל אותנו, או שלא התכוון אלא להעביר לנו מסר קטן בדרכו, ויש לו עוד מאה מהן לשלח בנו, מתי שיעלה הרצון מלפניו. ובמחילה מכבוד האגדה החיה של בריטניה, אין לי כל כוונה להשאר כאן כדי לברר האם-"
"האם אחותך מעורבת בזה, אולי?"
צחוקה של נרקיסה היה מעוות, נטול עליצות.
"בלה? בטוחני כי אפילו אחרון הויזלים יכול היה להבין, שאין לה כל קשר לזה. לשם שינוי, נסה לחשוב בהגיון פוטר; אחרי שהרגת את אדון האופל- האם אתה מאמין באמת ובתמים כי אחותי היתה שולחת אחרים, ומחמיצה הזדמנות להרוג אותך במו ידיה? ועכשיו, לאחר שהבנו היטב מה התשובה לשליחותך הנאצלת, אני מתעתקת מכאן- ואם יש בך טיפת תבונה, אתה תעשה כמוני".
"אין כל וודאות כי הרוזן הילדריק עומד מאחורי ההתקפה הזו" גמגם הארי, חש עצמו לראשונה נבוך, כמעט חסר מענה אמיתי.
'היא כנראה צודקת, בכל מה שנוגע לאחותה הארורה' הרהר בינו לבינו, מתאמץ לחשוב במהירות.
לרגע, שקע בלבטים; אלא שאז, צצה מחשבה חדשה בליבו, דוחקת את ההתלבטות ממנו והלאה.
"עוד לא, נרקיסה. ארבעת ההילאים שמחכים לנו ליד הנהר, הם לא הגיעו לעזרתנו, ואולי הותקפו קודם. אני חייב לוודא שהם בריאים ושלמים".
"אהה, הם" נרקיסה משכה בכתפיה "ברחו מזמן, אם התמזל מזלם, או נפלו בידי הטבטונים לפני שהספיקו להבין מה מתרחש. שמעתי שכמה מאותם ברנשים אוהבים לתלות יריבים מן המעיים החתוכות שלהם-".
"ואת לא נראית כמי שמזעזעת מעצם הרעיון המבעית הזה" קולו של הארי רעד "חשבתי שמה שקרה אז לימד אותך לקח, בכל הנוגע לרשע ואכזריות, גברת מאלפוי. אני ממשיך הלאה; לא אמנע ממך להתעתק, אם בזה את רוצה".
ובלא להוסיף מילה, מחה את פניו הלחים והפנה עורף, שרביטו עודו רועד קלות בתוך ידו.
נדמה היה לו, כי היא צוחקת צחוק שקט ומר מאחורי גבו, בעודו מתרחק ופונה אל תוך עיקול חד, במקום בו הוסיף היער להשתפל מטה, לעבר גדתו האפלה של הנהר. כעת, נדמה היה כי העצים מדלדלים קמעה סביב, ואילו הקרקע הופכת תחוחה יותר; אי-שם, הרחק מעברם האחר של המים השחורים, הדהד קולה של קרן רחוקה. כאן, ממש בליבו של הזרם השוצף והמסוכן, חלפה מחשבה בראשו, עובר הגבול; מצידו האחד, עולם של קוסמים, סדר נינוח ותחרויות קווידיץ'; ואילו מן העבר השני, ארצות פרא ערפיליות, שספק אם השתנו במשך אלפיים שנים. לשם, אל תוך מחגורת הערפל המכושפת, הבלתי חדירה, נמלטו הילדריק ועושי-דברו, לאחר שדבמלדור היקר והטוב הביס את בן-בריתם והפיל את שערי נורמנגראד, חבויים וצפונים מעיני כל מוגל או קוסם בן-תרבות; אלא שלא עוד, לפחות עם לשפוט לפי שאיפתם של הילאי השרביטים המאוחדים של אירופה; לובאמה וחבריו נראו נחושים, לא- להוטים כל-כך לשבור את הערפל, ולהניף את דגל האיחוד על צמרתו הערפילית של אירמינסול עצמו-
וכמו בתשובה, התמר הערפל והתעבה; מימיו השחורים של הנהר קצפו והתיזו טיפות קרות כקרח, זורמים בין סלעים חלקלקים וגדות של בוץ צמיג. צעיפי האד התערסלו בכל מקום, זורמים ומשיטים צי של ספינות רפאים מעל האדווה השוצפת. ליבו של הארי החסיר פעימה; הגדה היתה אפלה וריקה; בלא כל זכר לנצנוץ שלהבות ההילאים, בהם צפה מרחוק קודם לכן, כאשר החל צולח את סבך העצים שהשתרע כעת מעליו. לשווא, הטה את שרביטו, משלח קרני אור כסופות אנה ואנה; איש לא קידם את פניו, אף לא גופה או סימן למאבק; רק הקור הלך וגבר, נוהם באין-קול וחודר אל תוך העצמות.
"פוטררר- אתה אוהב הבוצדמים- הכי טיפש- שראיתי-"
אלמלא הדאגה, ואילו לא היו שפתיו קרות כל-כך, היה הארי מעלה חיוך שקט על פניו.
"הפסיקי לדבר כך, ועזרי לי לחפש, אם החלטת בסופו של דבר שלא להמלט"
'כיצד, בשם מרלין, נולד לאישה שכזו בן מסוגו של דראקו?'
"כפי שאמרתי לך" הארי יכול היה לשמוע כיצד נוקשות שיניה "הם נמלטו מזמן. בוודאי הם-"
ואז, נאלמה באחת; ובאותו רגע עצמו, חש הארי כיצד מחשבות ברכיו להתפוקק; שרביטו רעד בידו כשיכור; טיפת מים בודדת שהתגלגלה לאורכו, קפאה בעצם תנועתה, הופכת לגדיל קטן שנתלה בעדינות על פני משטח העץ הדקיק.
"ב-רררר-ח, לכל הרררו-ח-ות-"
ואז, כמו קרמו הקור והעלטה עור וגידים והתעבו מולו; נשימתו של הארי כמעט ונעתקה מפיו. הערפל זרם משני עבריו, כורך צעיפים צוננים כמוות סביב גופו הרועד.
לרגע, חשב הארי כי עומד בפניו אביר בשיריון מלא, כאלו שעיטרו כמה וכמה מן התמונות המכושפות של הוגוורטס; אלא שברגע הבא, התבדה; שיריונו של הלה, אם אכן היה זה שיריון ולא גופו, לא נוצק מפלדה, אלא מקרח כהה; גדילים קפואים, חדים כסכינים, נשזרו ובצבצו מתוך זקן צהוב חיוור; אור הירח, עקר ומרוחק, הבליח על פנים מגויידות, שגונן כחלחל עמוק – ועל להבה של חרב ארוכה, אכזרית למראה; הקוסם... לא, היצור הקפוא לא השמיע קול, מלבד טפטופן העצל של טיפות קפואות למחצה, שהתעבו לאורך הלהב העצום, כל אימת שבא במגע עם צעיפי האד.
הארי הניף את שרביטו, ומלמל לחש; נוגה אדמדם קרן סביב, מבליח על פניו וגלימתו, ונוצץ על משקפיו הקפואים למחצה. לרגע, פשטה חמימות קלושה מן השרביט, נאבקת בכפור הממית והודפת אותו לאחור.
"אתה- עצור במקומך ואל תזוז!" גייס הארי את כל כוחו כדי לקרוא, קולו פולח לרגע את הדממה הקפואה "מה- לכל הרוחות- עשית לחברים שלי?! דבר!"
לא בא כל מענה, מלבד נשימותיה המהירות של נרקיסה. רק עיניו של הזר ננעצו בהארי, זוהרן בהיר ומסמא כשל זוהר הקוטב; לרגע, מצא עצמו הארי תוהה, כמעט באל-כורחו, האם אותן עיניים מבעיתות לא צפו נכחן, עוד כאשר היתה אירופה כולה מכוסה עצים קדמוניים; בטרם הונח ראשון יסודותיה של הוגוורטס, ובטרם הניפו המוגלגים את הצלב ושלחו צפונה, בואכה יערות גרמניה.
"הררררוג אותו, בשם... אינסנדיו!"
"שתק!"
הארי ונרקיסה שיגרו את כשפיהם כמעט באותה השניה; להרף-רגע, נראה כי התוקף נבוך, כאשר הכו שתי קללות בעת ובעונה אחת; חרבו רעדה בידו, מתיזה זיקים אדומים; להבות פשטו לאורך שיריונו הקפוא, וקול רחש וסידוק קלוש התמר לחלל האוויר, שובר את הדממה הכבדה. אלא שלהבותיה של נרקיסה דעכו במהירות בה נורו; וקללתו של הארי התנפצה לרסיסים, זיקיה נורים לכל עבר ומתאיינים בינות לערפילים. אזי, שב יציר הזדון הקפוא להתקדם, מצמצם את המרחק ומרים באיטיות את חרבו.
נרקיסה שבה והניפה את שרביטה, אולם בזו הפעם היה תוקפה מהיר יותר; שפתיו הכחולות והמבוקעות נעו בלא להשמיע צליל; ידו החופשית התמרה, מחווה לעברה כמעט בביטול, כמבקשת לסלק זבוב טורדני. ברגע הבא, פלחה זעקת כאב ואימה את האוויר; כבסיוט, ראה הארי כיצד נעקרת המכשפה החיוורת מן הקרקע, גופה נאפף באור חיוור בגון הבדולח הבהיר בעודו מושלך אחורה ומעלה; לרגע, נראה היה כי היא מרחפת באוויר, זרועותיה מכות באין מטרה ורגליה מפרפרות בין שמיים לארץ; במשנהו, נשמטה ונפלה באחת אל תוך הזרם החשוך;
היא לא עלתה בחזרה.
נשימתו של הארי התרססה, קופאת על שפתיו ומתחת לאפו; הכאב והאפלה סגרו עליו באיטיות; ליבו הלם כמטורף, בעודו נאבק ליישר את השרביט ולהתוות לחש פרוטגו סביב גופו הרועד; שפתיו נעו, קוראות בלא קול לאביו, לאמו, לכל אדם שאהב ונצר אי-פעם בליבו-
'דמבלדור, אנא היה עימי. חזק אותי-'
ואז, הסתער האביר הקפוא באחת, עיניו מבזיקות וחרבו מונפת במהירות מסחררת, מוגבהת מעלה בשתי ידיו המגוידות.
"אקספלארימוס! אינסנדיו! אינפרטוליס! סקטומ-"
זיקים וטיפות מים ניתזו לכל עבר; אלא שאז, ירדה החרב ושיספה קדימה במלוא העוצמה; רחש צורם, כשל זכוכית נשברת, עלה כאשר חצה הלהב את לחש המגן, מבתק כישוף, גלימות ובשר. הדם ניתז לכל עבר, קופא בעודו בחלל האוויר. הארי קרס תחתיו, והתמוטט בדממה חרישית אל תוך הבוץ.
מחשבתו האחרונה היתה על שיער אדום, בוהק כאש.
* * *
אי-שם, הרחק בינות לעצים, החלו זאבים לילל; קולותיהם התמרו אל תוך העלטה, חוברים זה לזה במקהלה עגומה.
ובעוד הערפל נקלש באיטיות, מפנה את מקומו לאורו המתחזק והולך של הירח, ירקה נרקיסה מלוא החופן מים קפואים, ידיה מגששות בתוך הבוץ בחיפוש אחר שרביטה. האור הכסוף הוסיף להתחזק סביב, מציף את הסלעים החשוכים בנוגהו הכסוף. מחלפותיה נפלו ונפזרו על פניה החיוורות, כבדות ורכות כתכריכים; לרגע, שלחה מבט נפחד על סביבותיה; אלא שלא עלה בידה לראות או לחוש בסימן כלשהו לנוכחות התוקף המבעית. לבסוף, משחשה את אצבעותיה נסגרות על שרביטה המטונף, זחלה הלאה, עד שמצאה את חפצה; דקה ארוכה רכנה מעליו בלא ניע, שערה הארוך וספוג המים נופל על פניו הקפואות. ידה נגעה ברכות בפניו, ממש כפי שעשתה תשע-עשרה שנים קודם לכן.
אלא שבזו הפעם, לא התרססה כל נשימה קלושה מתוך פיו הדומם של הגבר השרוע אפרקדן; רק עיניו הירוקות, עודן פעורות לרווחה, בהו מעלה במבט מזוגג, כמי שעודן מצפות לישועה שלא באה. למען האמת, לא היה כל צורך אמיתי לבחון את נשימתו. החתך המבעית, העמוק, שנפער מסנטר ועד טבור, היה מראה משכנע די צרכו. הדם הקפוא נפזר משני צידיו של הבקע המבעית – גבישים אדמדמים, זעירים, נוצצים באור הירח; בזהירות, סגרה נרקיסה את אצבעותיה ונטלה חופן קטן מהם, לוחצת אותם בידה נוטפת המים; אלא שהכישוף שיצר אותם היה כה עז, עד כי נותרו בשלמותם, בלא להראות ולו סימן קלוש, כי הם מתחילים להתמוסס. נרקיסה חשקה את שפתיה, תוחבת אותם בלא משים אל אחד מכיסיה. אזי, בתנועה איטית, שבה ידה אל הפנים הקפואות; רטט עבר באצבעותיה הלחות, כאשר עברה בעדינות על לחיו; אחר, נגעה בעפעפיו.
"ואולי, פוטר" אמרה בקולה הרך ביותר "אולי בסופו של דבר, אכן לחצת את היד הלא נכונה".
הרוח יבבה בתשובה, אוחזת בשרידי הערפל הקר ומפזרת אותו הלאה; הצינה התאיינה באיטיות, מתירה לאוויר חמים לגלוש על פני הנהר, תזכורת כי אוגוסט היה רחוק עדיין מסיומו. יללת הזאבים הרחוקה הוסיפה להדהד, מצטרפת לבכיים של הרוח והמים; ובעודה רוכנת מעל ההילאי הקטול, דימתה כי הקולות לובשים צורה, מתחברים למילים קלושות, רחוקות.
"אני סבורה, לוציוס, שנטיב לעשות אם נצליח להתקרב לפוטר הצעיר. הוא לא יחזור, אדון האופל היקר שלך. לילד, לעומת זאת, יתכן וישנם כוחות שנוכל להפיק מהם תועלת"
"יתכן, אולם הסיכוי להצלחה קלוש, יקירתי. אני מהמר כי דמבלדור - אבעבועות דרקון על ראש העכביש הזקן – כבר ארג את רשתו סביב הילד לפני שנים".
"אני נשבע לך, אמא! בחיי שניגשתי אליו והושטתי לו יד, והוא נפנף אותי כמו שרץ. איך שהויזלי הקטן צחק ממני... אני שונא אותם, את שניהם!"
"בבקשה סוורוס, אני מתחננת. זו בני, בני היחיד-"
"לו היו לי בנים, הייתי מקריבה אותם בשמחה למען אדון האופל!"
"האם דראקו חי? האם הוא בטירה?"
"אני מצטער, אמא, אני באמת מצטער, אבל אינני יכול לעשות דבר כדי להגן עלייך. את חייבת להמלט עוד הלילה. האם לא הזהרתי אותך, שאת מסבכת אותנו בצרות? האם לא ניחשתי מראש-"
"חפשו ליד הנהר, חפשו בכל מקום!"
הצעקה האחרונה, הניחרת, לא היתה פרי זיכרונותיה. קולות אחרים החזיקו-החרו אחריה; מרימה את ראשה ומאזינה, יכולה היתה לשמוע תריסר גברים... לא, מספר גדול יותר, מתקדמים במהירות בין העצים, אותם צלחו היא ופוטר שעה אחת קודם לכן; נדמה היה לה, כי שנה שלמה חלפה מאז. מאמצת את כוחה, זינקה והתרוממה על רגליה, שרביטה דרוך בידה.
נשימתה שרקה בין שיניה; גם לו היתה גאוותה מתירה לה לעמוד ולהצטדק מול אותה חבורה מחליאה, הרי שאין בכך כל טעם; וודאי לא, בעודה עומדת מעל הגופה המשוספת. לרגע, שקלה את צעדיה, ואחר התפשט חיוך דקיק, מעוות, על פניה החיוורים. היא תתעתק הרחק מכאן- אולם לא בטרם תותיר מזכרת אחרונה לשנואי-נפשה.
'לא תזכה להחזיק בו, לובאמה, או להפוך אותו למוצג בחלון הראווה הנחות שלך' נשבעה בינה לבינה; לג'ינרווה – עצם הגיית השם העביר גל של תיעוב במחשבתה - לא תותיר קבר לבכות עליו. אולם לא; לא רק מטעם זה. עמוק בתוככי ישותה, יכולה היתה נרקיסה לחוש – או שמא, היתה זו אך היא המנסה לשכנע עצמה? את קוריו החבויים של קסם צונן ואפל, עודם חבויים היטב בתוך קורבנו הדומם. אסור, אסור לה לסמוך על חבורת בוצדמים רפי-שכל כי יבחינו בסכנה.
שפתיה נעו במהירות, הוגות את מילות הלחש; וברגע הבא, התלקחה גופתו של הארי פוטר כלפיד; להבות עצומות, בהירות, לחששו בחמדנות והתמרו מעל האגדה שאינה חיה עוד, מטפסות גבוה אל תוך שמי הליל, ומניסות את הצללים לכל עבר. הזרם רחש וקלט אותה אל קרבו, משיט אותה הלאה משם, הרחק אל לב המאפליה השחורה, המשקשקת.
מקהלה של קולות מבועתים נישאה אי-שם, מאחוריה; ככל הנראה, הבחינה עינו של אחד המחפשים בלהבות המתמרות.
אלא שנרקיסה לא שעתה אליהם. תנועה נוספת, מעגלית, של קצה שרביטה, והגוף הבוער גלש, מחליק במהירות אל תוך המים הכהים; לרגע אחד עמדה נרקיסה וצפתה בגיבורו של עולם הקוסמים, מפליג כספינת אש במימיו השחורים של שר הטבטונים. בת כמה היו היא ושתי אחיותיה, כאשר התעקשה בלטריקס לערוך הלווית לוחמים כדת ודין לנארל המחמד המת של אנדרומדה?
'מות נמות, כמלכי הערלים, בטרם הגיעה ספינה מן המערב' זכרה את קולה הדקיק של אחותה, מקריא מתוך ספר ישן שקנתה במשיכה מספריה סמוכה של מוגלגים.
קרן אדומה, ולאחריה קרן צהובה מסתחררת נורו לעברה, אולם המרחק היה גדול מדי, עדיין; הקללות התנפצו סביב, מתיזות בוץ ושבבי עץ לכל עבר.
לרגע, הסבה נרקיסה מבט, שולחת מבט קצר וארסי בהילאים המתקרבים במרוצה; אחר, הניפה את שרביטה.
"אולי עוד נפגש, פוטר" מלמלה, ואז אפף אותה הקסם, אופף אותה בקול נפץ חד; גופה התעתק והתאיין מן הגדה, מותיר את צעקות רודפיה להדהד הרחק מאחור.
-----------------------------------------------
