איתיליבנה
פונדקאי ותיק
shaman's crossing הוא הספר הראשון בטרילוגיית soldiars son trilogy, הסדרה החדשה ביותר של הסופרת רובין הוב.
למי מכם שציפה לחזור לעולם הקסום של ששת הדוכסיות, מצפה אכזבה. הספר מתרחש בעולם מערכה חדש לחלוטין, מורכב בערך באותה מידה אך חסר את היופי והקסם של ששת הדוכסיות.
אזהרונת- מכאן והלאה תיאור עולם המערכה וספוילרים קטנים שלדעתי לא יפגעו בהנאת הקריאה. שיקול הדעת הסופי הוא שלכם, כמובן.
רק מעבר שמות חשובים:
granian kingdom: ממלכת גרניה, או הממלכה הגרנית .
nevare- ניבייר (שם)
specks-מוכתמים
ממלכת גרניה נמצאת כעט בשיא כוחה. לפני עשרות שנים, הייתה הממלכה שקועה במלחמה מרה על חופיה כנגד עם כובש בעל טכנולוגיה עדיפה מעט, ולבסוף,החופים אבדו לאויב והמלחמה הפסיקה. בערך בזמן זה, עלה המלך טרובן למלוכה. לאחר הפסד רוב מערב הממלכה ודרכי הסחר הימיים, היה על המלך החדש להתמודד עם משבר כלכלי חמור. רבים ציפו שהוא ינסה לתקוף שוב את אויביה הוותיקים של הממלכה וישטלת על החוף, אך למלך היה רעיון אחר: במקום לפנות לעושר של המערב, הוא חיפש עושר במזרח. רבים הופתעו מההחלטה, שכן המזרח כלל פחות או יותר רק מישור צחיח שנמשך עד ל "הרי הגבול", וכן היה מלא בשבטים נודדים של ברברים. אך המלך המשיך בתוכניתו, והחליף את חיל הים חסר התועלת שלו בחל פרשים מאומן היטב וחיל רגלים מצוין. אך קשיים נוספים התגלו- לברברים הנודדים של המישור (אנשי המישור מעטה והלאה) היה קסם. כדורי העופרת של רובי החיילים של ממלגת גרניה היו חסרי תועלת, שכן כל קוסם של אנשי המישור ידע להסיט אותם, חרבות הפלדה לא הועילו גם הן. בעזרת ניסוי וטעיה, למד המלך שרק ברזל מרסן את השפעות קסם אנשי המישור, וכנראה גם כל קסם אחר.
כל קליעי העופרת הוחלפו בקליעי ברזל, והנפחים עבדו שעות נוספות כדי להכין גם חרבות ראויות. חיילי הממלכה הגרנית יצאו לגל התקפה שני, ובו הם ניצחו בקרבות גדולים, מפקדיהים צוברים ניסיון יוצא דופן, והביסו את אנשי המישור לחלוטין, הגיעו החיילים עד ל "הרי הגבול".
כאות להערכתו את גבורת ועורמת קציניו, המלך טרובן רומם את המצטיינים בהם למעמד של לורדים.
בממלכה הגרנית סוגדים לאל הנקרא "האל הטוב", הדומה מעט לה' של היהודים ושל הנוצרים. לפי האל הטוב, כל בן חייב ללכת בדרך אביו (כלומר אם אתה נפח, גם כל בניך יהיהו נפחים, אם אתה חייל, כל בניך יהיהו חיילים), אלא אם כן אביו הוא לורד.בנו של לורד נולד למקצוע משתנה: שנו הראשון של לורד יהיה יורשו (ואם הבן הזה מת אז לא יהיה לו יורש, שכן זו כפירה לשנות את יעודו של בן אחר). בנך השני הוא הבן החייל שלך, השלישי הוא כוהן, הרביעי אומן וכו', כשלבנים אין שום בחירה בעניין.
לכן ניתן להבין את השוק של ראשי בתי האצולה הישנים, כשאחיהם החיילים נעשו פתאום ללורדים. כעס זה הוביל לפירוד במשפחות רבות. כמובן שהלורדים החדשים, או ה battle lords, כמו שכמה מעדיפים לקרוא להם, אסירי תודה למלכם ונאמנים לו לחלוטין. בתי האצולה הישנים, לעומת זאת...
ניבייר הוא שנו השני של לורד חדש, ובכך נועד להיות חייל. מיום לידתו והלאה, זה כל מה שהוא ידע, וכל מה שהוא עשה.
למי שזוכר כמה חלש פיזית היה פיץ אביר לפעמים נכונה הפתעה- ניבייר הוא לוחם לכל דבר, פרש מעולה ובכושר טוב. בימי חייו הצבא מתפקד בעיקר נגד בני העם שנקראים "המוכתמים", שבט ברברי עוד יותר מאנשי המישור שחיי בהרי הגבול וחוסם את ההתקדמות הטריטוריאלית של הממלכה. המוכתמים אינם יריב רציני כמו בני המישור, אך כבר שנים משתוללת ליד הרי הגבול "מגפת המוכתמים", שגובה מחיר גבוהה בחיילים ומתיישבים.
רוב הספר מתאר את זמן לימודיו של ניבייר באקדמיית חיל הפרשים. ברמה הזאת הספר מעט דומה להארי פוטר- הוא מתאר את סדר היום של האקדמיה כשתוך כדי קורים דברים מוזרים... חוץ מהעובדה שלא קורה כלום רוב הספר. האקדמיה אמורה להיות מוסד צבאי טהור, אך הניהול מאפשר לפוליטיקה להיכנס ולקחת חלק בדרכי הלימוד. האקדמיה מנוהלת על ידי בני האצולה הישנה, והאפליה כלפי בני אצולה חדשה היא נוראית. קשיים מוערמים עליהם מכול כיוון, וכל כישלון קטן הוא תירוץ להעיפם מבית הספר.
הבנתי. רעיון נחמד. ניבייר צריך להתמודד על עתידו כנגד אפליה. אבל נראה שרובין הוב חושבת שזה קונצפט שלא ניתן לתפוס, כי היא חוזרת ומתארת אותו כל עמוד או שניים- ניבייר מקבל את החדרים הפחות נוחים, כי הוא בן אצולה חדשה. מכניסים את כיתתו של ניבייר אחרונה לחדר אוכל, כי כל הכיתה היא אצולה חדשה. בני אצולה ישנה לא מתייחסים אליהם טוב, כי הם אצולה חדשה. מישהו חיבל להם באורוות ופצע את סוסיהם כי הם אצולה חדשה. מישהו הרביץ לאחד מהם כי הם אצולה חדשה. וכו'. כל עמוד. עוד הסבר. ועוד הסבר.
כל פעם שניבייר יוצא לחופש של יום יומיים מהאקדמיה רובין הוב מניחה ששכחנו מה קורה שם, כי היא מוצאת דוגמאות נוספות לאפליה ומתארת אותן בפרטי פרטים. לקראת סוף הספר, היא חושבת שעדיין לא הבנו למה יש אפליה, אז אחד מידידיו של ניבייר פוצח בהסבר מייגע של שלושה עמודים על המצב הפוליטי הברור מאליו, וכשהוא גומר, אחת הדמויות אומרת "אבל אני לא מבין!" והוא מסביר שוב. מייאש.
גם הלימודים באקדמיה הצבאית הם לא כמו בהארי פוטר. לרוב השיעורים אין קשר לצבא (מתמטיקה, שפות, היסטוריה וכו'). דווקא התירגולים הצבאיים לא מתוארים כלל, והשיעור המעניין היחיד הוא הנדסה, שבו המורה מציב חידות מעניינות שהדמויות צריכות לפתור באופן פרקטי, כלומר לבנות מודל שעובד.
גם צוות הדמויות לא מרשים כמו זה של טרילוגיית הרואים למרחק. רוב הדמויות הן שטחיות לחלוטין ולא מעניינות, ואין בין כמעט אף אחת מהדמויות חברות אמיתית שנהנתי לקרוא עליה.
ועכשיו, לרגע המביך ביותר- הגיבור הוא הדמות הכי לא מעניינת בספר. הוא לרוב לא עושה כלום, כל פעם שהוא מדבר נחשבת לפעם מיוחדת ויוצאת דופן, נימוסיו ללא דופי, הוא פחדן והוא לחלוטין חסר כושר פיקוד. אני לא מדבר על איש רגיל עם פחדים וכאבים כמו פיץ אביר, אני מדבר על איש. פשוט איש. ניבייר הוא הגיבר הכי משעמם שהיה אי פעם בספר פנטזיה.
האווירה הכללית של הספר גם היא מדכאת מעט- במקום נופים קסומים של פנטזיה המעורבבים באופן יפיפה עם טכנולוגיה, אנו מקבלים עולם כמעט מודרני ומכוער, שעיר הבירה שלו מזכירה מעט את ניו יורק. פיכסה.
לספר דווקא כן יש עלילה טובה, רק שהיא מתחילה ב 100 עמודים הראשונים, עושה הפסקה עד עמוד 400, ואז ניזכרת להמשיך. ובכל זאת, כישרון הכתיבה של רובין הוב גרם לי להמשיך לקרוא דרך כל הבלאגן המייגע הזה. כי כשבספר יש פרק טוב, אז הוא פרק מעולה, ושווה לקרוא רק כדי להגיע לשניים שלושה פרקים איכותיים המפוזרים בסיפור.
נקודת אור נוספת היא, שבניגוד לפיץ גיבור הספר לא מדוכא, והמשפט האחרון של הספר מתאר איך, למרות הכל, הוא מחייך.
המחמאה הכי גדולה שאני נותן לספר היא המקוריות של עולם המערכה. כשניסיתי להחליט על איזה תקופה הוא מבוסס ועל איזה תרבות, לא הצלחתי להגיע להחלטה ברורה, וזה נותן נפך משמעותי נוסף לעלילה, שכן העולם משכנע כמו כל ארץ מודרנית.
ציון: 3.5
עולם מערכה מעניין ומקורי, קו עלילה סביר, אולי אפילו טוב, וכתיבה מעולה לא בדיוק מצליחים להפוך את הספר למשהו מיוחד. התכוונתי לתת ציון 3, אבל בסוף המתינו לי שלושה פרקים איכותיים בזה אחר זה, והעלו את הציון מעט.
למי מכם שציפה לחזור לעולם הקסום של ששת הדוכסיות, מצפה אכזבה. הספר מתרחש בעולם מערכה חדש לחלוטין, מורכב בערך באותה מידה אך חסר את היופי והקסם של ששת הדוכסיות.
אזהרונת- מכאן והלאה תיאור עולם המערכה וספוילרים קטנים שלדעתי לא יפגעו בהנאת הקריאה. שיקול הדעת הסופי הוא שלכם, כמובן.
רק מעבר שמות חשובים:
granian kingdom: ממלכת גרניה, או הממלכה הגרנית .
nevare- ניבייר (שם)
specks-מוכתמים
ממלכת גרניה נמצאת כעט בשיא כוחה. לפני עשרות שנים, הייתה הממלכה שקועה במלחמה מרה על חופיה כנגד עם כובש בעל טכנולוגיה עדיפה מעט, ולבסוף,החופים אבדו לאויב והמלחמה הפסיקה. בערך בזמן זה, עלה המלך טרובן למלוכה. לאחר הפסד רוב מערב הממלכה ודרכי הסחר הימיים, היה על המלך החדש להתמודד עם משבר כלכלי חמור. רבים ציפו שהוא ינסה לתקוף שוב את אויביה הוותיקים של הממלכה וישטלת על החוף, אך למלך היה רעיון אחר: במקום לפנות לעושר של המערב, הוא חיפש עושר במזרח. רבים הופתעו מההחלטה, שכן המזרח כלל פחות או יותר רק מישור צחיח שנמשך עד ל "הרי הגבול", וכן היה מלא בשבטים נודדים של ברברים. אך המלך המשיך בתוכניתו, והחליף את חיל הים חסר התועלת שלו בחל פרשים מאומן היטב וחיל רגלים מצוין. אך קשיים נוספים התגלו- לברברים הנודדים של המישור (אנשי המישור מעטה והלאה) היה קסם. כדורי העופרת של רובי החיילים של ממלגת גרניה היו חסרי תועלת, שכן כל קוסם של אנשי המישור ידע להסיט אותם, חרבות הפלדה לא הועילו גם הן. בעזרת ניסוי וטעיה, למד המלך שרק ברזל מרסן את השפעות קסם אנשי המישור, וכנראה גם כל קסם אחר.
כל קליעי העופרת הוחלפו בקליעי ברזל, והנפחים עבדו שעות נוספות כדי להכין גם חרבות ראויות. חיילי הממלכה הגרנית יצאו לגל התקפה שני, ובו הם ניצחו בקרבות גדולים, מפקדיהים צוברים ניסיון יוצא דופן, והביסו את אנשי המישור לחלוטין, הגיעו החיילים עד ל "הרי הגבול".
כאות להערכתו את גבורת ועורמת קציניו, המלך טרובן רומם את המצטיינים בהם למעמד של לורדים.
בממלכה הגרנית סוגדים לאל הנקרא "האל הטוב", הדומה מעט לה' של היהודים ושל הנוצרים. לפי האל הטוב, כל בן חייב ללכת בדרך אביו (כלומר אם אתה נפח, גם כל בניך יהיהו נפחים, אם אתה חייל, כל בניך יהיהו חיילים), אלא אם כן אביו הוא לורד.בנו של לורד נולד למקצוע משתנה: שנו הראשון של לורד יהיה יורשו (ואם הבן הזה מת אז לא יהיה לו יורש, שכן זו כפירה לשנות את יעודו של בן אחר). בנך השני הוא הבן החייל שלך, השלישי הוא כוהן, הרביעי אומן וכו', כשלבנים אין שום בחירה בעניין.
לכן ניתן להבין את השוק של ראשי בתי האצולה הישנים, כשאחיהם החיילים נעשו פתאום ללורדים. כעס זה הוביל לפירוד במשפחות רבות. כמובן שהלורדים החדשים, או ה battle lords, כמו שכמה מעדיפים לקרוא להם, אסירי תודה למלכם ונאמנים לו לחלוטין. בתי האצולה הישנים, לעומת זאת...
ניבייר הוא שנו השני של לורד חדש, ובכך נועד להיות חייל. מיום לידתו והלאה, זה כל מה שהוא ידע, וכל מה שהוא עשה.
למי שזוכר כמה חלש פיזית היה פיץ אביר לפעמים נכונה הפתעה- ניבייר הוא לוחם לכל דבר, פרש מעולה ובכושר טוב. בימי חייו הצבא מתפקד בעיקר נגד בני העם שנקראים "המוכתמים", שבט ברברי עוד יותר מאנשי המישור שחיי בהרי הגבול וחוסם את ההתקדמות הטריטוריאלית של הממלכה. המוכתמים אינם יריב רציני כמו בני המישור, אך כבר שנים משתוללת ליד הרי הגבול "מגפת המוכתמים", שגובה מחיר גבוהה בחיילים ומתיישבים.
רוב הספר מתאר את זמן לימודיו של ניבייר באקדמיית חיל הפרשים. ברמה הזאת הספר מעט דומה להארי פוטר- הוא מתאר את סדר היום של האקדמיה כשתוך כדי קורים דברים מוזרים... חוץ מהעובדה שלא קורה כלום רוב הספר. האקדמיה אמורה להיות מוסד צבאי טהור, אך הניהול מאפשר לפוליטיקה להיכנס ולקחת חלק בדרכי הלימוד. האקדמיה מנוהלת על ידי בני האצולה הישנה, והאפליה כלפי בני אצולה חדשה היא נוראית. קשיים מוערמים עליהם מכול כיוון, וכל כישלון קטן הוא תירוץ להעיפם מבית הספר.
הבנתי. רעיון נחמד. ניבייר צריך להתמודד על עתידו כנגד אפליה. אבל נראה שרובין הוב חושבת שזה קונצפט שלא ניתן לתפוס, כי היא חוזרת ומתארת אותו כל עמוד או שניים- ניבייר מקבל את החדרים הפחות נוחים, כי הוא בן אצולה חדשה. מכניסים את כיתתו של ניבייר אחרונה לחדר אוכל, כי כל הכיתה היא אצולה חדשה. בני אצולה ישנה לא מתייחסים אליהם טוב, כי הם אצולה חדשה. מישהו חיבל להם באורוות ופצע את סוסיהם כי הם אצולה חדשה. מישהו הרביץ לאחד מהם כי הם אצולה חדשה. וכו'. כל עמוד. עוד הסבר. ועוד הסבר.
כל פעם שניבייר יוצא לחופש של יום יומיים מהאקדמיה רובין הוב מניחה ששכחנו מה קורה שם, כי היא מוצאת דוגמאות נוספות לאפליה ומתארת אותן בפרטי פרטים. לקראת סוף הספר, היא חושבת שעדיין לא הבנו למה יש אפליה, אז אחד מידידיו של ניבייר פוצח בהסבר מייגע של שלושה עמודים על המצב הפוליטי הברור מאליו, וכשהוא גומר, אחת הדמויות אומרת "אבל אני לא מבין!" והוא מסביר שוב. מייאש.
גם הלימודים באקדמיה הצבאית הם לא כמו בהארי פוטר. לרוב השיעורים אין קשר לצבא (מתמטיקה, שפות, היסטוריה וכו'). דווקא התירגולים הצבאיים לא מתוארים כלל, והשיעור המעניין היחיד הוא הנדסה, שבו המורה מציב חידות מעניינות שהדמויות צריכות לפתור באופן פרקטי, כלומר לבנות מודל שעובד.
גם צוות הדמויות לא מרשים כמו זה של טרילוגיית הרואים למרחק. רוב הדמויות הן שטחיות לחלוטין ולא מעניינות, ואין בין כמעט אף אחת מהדמויות חברות אמיתית שנהנתי לקרוא עליה.
ועכשיו, לרגע המביך ביותר- הגיבור הוא הדמות הכי לא מעניינת בספר. הוא לרוב לא עושה כלום, כל פעם שהוא מדבר נחשבת לפעם מיוחדת ויוצאת דופן, נימוסיו ללא דופי, הוא פחדן והוא לחלוטין חסר כושר פיקוד. אני לא מדבר על איש רגיל עם פחדים וכאבים כמו פיץ אביר, אני מדבר על איש. פשוט איש. ניבייר הוא הגיבר הכי משעמם שהיה אי פעם בספר פנטזיה.
האווירה הכללית של הספר גם היא מדכאת מעט- במקום נופים קסומים של פנטזיה המעורבבים באופן יפיפה עם טכנולוגיה, אנו מקבלים עולם כמעט מודרני ומכוער, שעיר הבירה שלו מזכירה מעט את ניו יורק. פיכסה.
לספר דווקא כן יש עלילה טובה, רק שהיא מתחילה ב 100 עמודים הראשונים, עושה הפסקה עד עמוד 400, ואז ניזכרת להמשיך. ובכל זאת, כישרון הכתיבה של רובין הוב גרם לי להמשיך לקרוא דרך כל הבלאגן המייגע הזה. כי כשבספר יש פרק טוב, אז הוא פרק מעולה, ושווה לקרוא רק כדי להגיע לשניים שלושה פרקים איכותיים המפוזרים בסיפור.
נקודת אור נוספת היא, שבניגוד לפיץ גיבור הספר לא מדוכא, והמשפט האחרון של הספר מתאר איך, למרות הכל, הוא מחייך.
המחמאה הכי גדולה שאני נותן לספר היא המקוריות של עולם המערכה. כשניסיתי להחליט על איזה תקופה הוא מבוסס ועל איזה תרבות, לא הצלחתי להגיע להחלטה ברורה, וזה נותן נפך משמעותי נוסף לעלילה, שכן העולם משכנע כמו כל ארץ מודרנית.
ציון: 3.5
עולם מערכה מעניין ומקורי, קו עלילה סביר, אולי אפילו טוב, וכתיבה מעולה לא בדיוק מצליחים להפוך את הספר למשהו מיוחד. התכוונתי לתת ציון 3, אבל בסוף המתינו לי שלושה פרקים איכותיים בזה אחר זה, והעלו את הציון מעט.
