A
Anonymous
Guest
לייט טיילה בחדרה בשקט , פוסעת הלוך ושוב וחושבת על פתרון .
נשמעה דפיקה , לייט קראה :" יבוא " בהסח הדעת ולתוך החדר נכנס לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור .
" ערב טוב לך פרופסור " הוא אמר בנימוס וצעד לתוך משרדה של לייט .
"בהחלט , ערב טוב גם לך אדוני המנהל " ענתה לייט בקול שקט ומנומס בדיוק כקולו של דמבלדור .
"האם קיבלת את המכתב שלי ? " שאל ולייט רק הינהנה ואמרה :" אתה מוזמן לשבת אדוני " .
והצביעה קלות כלפי כיסא נוח למראה בצבע שני אם קישוטי זהב .
דמבלדור הבין והתישב על הכיסא .לייט התיישבה מולו בכיסא פחות נוח למראה ."טוב מאוד " לחש לעצמו בשקט דמבלדור
" סליחה שאני שואלת אדוני " אמרה לייט בשקט " אבל למה התכוונת כשאמרת שאתה מתפטר ?"
"אני מתכוון שאני כבר זקן וחלש מידי בכדי להמשיך ולכהן בתור המנהל של הוגוורטס " ענה דמבלדור " ולדעתי את יותר מתאימה לעבודה הזאת מאשר כל פרופסור אחר בבית הספר הזה
ולכן אני ממנה אותך בזאת למנהלת של הוגוורטס תודה ולהיתראות " .
הוא אמר זאת אמר שוב " לילה טוב גבירתי " ויצא מהמשרד בשקט .
לאחר שלייט מונתה למנהלת המשמעת הייתה -איך להסביר - קצת פחות נוקשה מאחר ולייט הייתה צעירה וגדולה מתלמידי השנה השביעית רק ב- 6 שנים בלבד זאת אומרת שהיא הייתה בסך הכל בת 22 .
התלמידים שמחו שיש להם מנהלת כה צעירה כי חשובו שהיא פחות חזקה ופחות חכמה
אך הם טעו - לייט הייתה הרבה יותר חזקה ממה שהם חשבו וההוכחה היא שלפני חודש היא נלחמה בהלורד האפל והוא וולדמורט ולמרות שכמעט הושמדה היא הצליחה בסופו של דבר לגרום לו להיעלם אך לצערה היא לא הצליחה לחסלו .
הזמן עבר לאט לאט והיא כבר התרגלה לנהל את הוגוורטס אבל עדיין היה לה קשה לעקל את העובדה שהיא צריכה לפקד על מישהו שהוא לא אחד ממשרתייה או אחת החיות שלה ובטח שהוא לא חיית המשמר שלה - לייטר - אלה שמי שצריך לציית לה הם התלמידים והמורים של בית הספר הגדול ביותר לקוסמים " הוגוורטס " היא חשבה " הוגוורטס הזה לא רע בכלל אבל המקום הזה מאוד מסוכן " היא נזכרה בכל הדברים שקרו בזמן לימודייה בבית הספר הזה
איך שלפני כמה שנים נפתח חדר הסודות ואיך שבשנתה האחרונה הגיעו אוכלי מוות לבית הספר והרגו חלק גדול מהתלמידים והמורים שנפצעו ....
היא פחדה להיכשל או לגרוםפ למישהו למות בגללה או להיפגע בגלל חוסר מחשבה או מתוך פזיזות שלה היא פחדה לראות עוד מישהו נפגע
" אבל את לא אשמה שהם נהרגו" אמר קול שקט בתוך ראשה " וויזלי ופוטר בעצמם נדחפו לקרב , את לא ביקשת את עזרתם את לא אשמה שהם נהרגו ".
אך אפילו שזה מה שאמר לה הקול היא לא התנחמה אפילו קצת כי היא הרגישה כלפי שתיהם משהו היא ידעה כבר ממזמן שהיא לא אשמה במותם אך היא עדיין לא יכלה לשכוח את פגישתם הראשונה ואיך שהיא שיקרה להם פעם ששמה הוא הרמיוני ולא לייט אבל זה גם היה אחד השמות שלה , וזה גם היה , ולא במקרה , שמה האהוב" כי לייטר שלה נתנה לה את השם הרמיוני והיא מעולם לא רצתה להעלים את השם הזה כי היא כל כך אהבה את לייטר - היא הייתה חיית המשמר שלה , אחותה , חברתה הטובה ביותר והכי חשוב היא הייתה תאומתה הנפשית ולמרות שהייתה לה עכשיו גם לייטית קטנה שלייטר הולידה היא עדין אהבה את לייטר יותר .
היא תמיד החשיבה את לייטר לסיבה הכי גדולה שלה להמשיך לחיות כי לייטר תמיד הייתה איתה , כאשר היא נולדה לייטר נולדה - הן בעצם נולדו באותו יום ובאותה השעה , היא תמיד היתה איתה בטוב וברע והייתה מוכנה , בדיוק כמו לייט עצמה , לוותר על חייה למענה של לייט .
והכי חשוב שלייט ולייטר גם הולידו באותו יום ובאותו הזמן בדיוק כמו שהן נולדו ואם לומר את האמת לייטר הייתה אפילו יותר מתאומתה של לייט היא הייתה , כך חשבה ברגע זה לייט , בעצם היא הייתה תמיד המלאך השומר שלי והמגנה שלי היא הייתה יותר מחצי מחיי ואם לחשוב על זה טוב היא בעצם הייתה גם חלק מנשמתה ונפשה של לייט - הן תמיד הרגישו את אותו הדבר תמיד - תמיד בכו ושמחו , וכעסו ונלחמו ביחד .
ויכול להיות שעכשיו לייטר בעצם בעצם חושבת את אותו הדבר שהיא חושבת עכשיו ? אולי גם היא בעצם חושבת שהן כמו אחיות בדם ובנפש ? לייט קיוותה שזה נכון כי היא מאוד מאוד אהבה את לייטר גם כשחשבה שהורייה מתים וכשאחיותייה שנאו אותה כי הן קינאו בכוחותייה ." חשבה לייט " היא מעולם לא פיקפקה בלייטר ותמיד כשהיא הציעה לה משהו או ביקשה או אמרה לה משהו היא מעולם לא סירבה " המשיכה לחשוב לייט .
"לייטי שלי " אמרה לייט והסתכלה בה בהיסוס מקווה שהיא כבר תבין את מה שהיא עומדת לומר לה " תראי .. אני חשבתי קצת ו... אני.. זאת אומרת .." גימגמה לייט אך לייטר אמרה בקולה השקט והשלו :" גברתי האהובה אני כבר יודעת על מה חשבת כל הזמן הזה כי גם אני חשבתי על זה ובהחלט אני מסכימה איתך - תמיד הינו קרובות מאוד ותמיד היינו ביחד היינו תמיד בילתי נפרדות ואת , כמוני , זוכרת כל פרט מהחיים שלנו ואני מאוד מאושרת שאת גם חושבת שאנחנו יותר מאחיות תאומות אלה שאנו בעצם אחיות בדם ובנפש , גברתי הרגשות והמחשבות וכל הזכרונות כי אני תמיד הרגשתי כלפייך אהבת אחיות חזקה " סיימה לייטר ואז לייט הינהנה והן הלכו לישון
והפעם הן התכרבלו ביחד שמחות שהן מרגישות אחת כלפי השנייה רגשות כה חזקים ושהן כה מאמינות אחת בשנייה לא משנה מה יקרה
ושהן תמיד ישארו ביחד
הסוף
נשמעה דפיקה , לייט קראה :" יבוא " בהסח הדעת ולתוך החדר נכנס לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור .
" ערב טוב לך פרופסור " הוא אמר בנימוס וצעד לתוך משרדה של לייט .
"בהחלט , ערב טוב גם לך אדוני המנהל " ענתה לייט בקול שקט ומנומס בדיוק כקולו של דמבלדור .
"האם קיבלת את המכתב שלי ? " שאל ולייט רק הינהנה ואמרה :" אתה מוזמן לשבת אדוני " .
והצביעה קלות כלפי כיסא נוח למראה בצבע שני אם קישוטי זהב .
דמבלדור הבין והתישב על הכיסא .לייט התיישבה מולו בכיסא פחות נוח למראה ."טוב מאוד " לחש לעצמו בשקט דמבלדור
" סליחה שאני שואלת אדוני " אמרה לייט בשקט " אבל למה התכוונת כשאמרת שאתה מתפטר ?"
"אני מתכוון שאני כבר זקן וחלש מידי בכדי להמשיך ולכהן בתור המנהל של הוגוורטס " ענה דמבלדור " ולדעתי את יותר מתאימה לעבודה הזאת מאשר כל פרופסור אחר בבית הספר הזה
ולכן אני ממנה אותך בזאת למנהלת של הוגוורטס תודה ולהיתראות " .
הוא אמר זאת אמר שוב " לילה טוב גבירתי " ויצא מהמשרד בשקט .
לאחר שלייט מונתה למנהלת המשמעת הייתה -איך להסביר - קצת פחות נוקשה מאחר ולייט הייתה צעירה וגדולה מתלמידי השנה השביעית רק ב- 6 שנים בלבד זאת אומרת שהיא הייתה בסך הכל בת 22 .
התלמידים שמחו שיש להם מנהלת כה צעירה כי חשובו שהיא פחות חזקה ופחות חכמה
אך הם טעו - לייט הייתה הרבה יותר חזקה ממה שהם חשבו וההוכחה היא שלפני חודש היא נלחמה בהלורד האפל והוא וולדמורט ולמרות שכמעט הושמדה היא הצליחה בסופו של דבר לגרום לו להיעלם אך לצערה היא לא הצליחה לחסלו .
הזמן עבר לאט לאט והיא כבר התרגלה לנהל את הוגוורטס אבל עדיין היה לה קשה לעקל את העובדה שהיא צריכה לפקד על מישהו שהוא לא אחד ממשרתייה או אחת החיות שלה ובטח שהוא לא חיית המשמר שלה - לייטר - אלה שמי שצריך לציית לה הם התלמידים והמורים של בית הספר הגדול ביותר לקוסמים " הוגוורטס " היא חשבה " הוגוורטס הזה לא רע בכלל אבל המקום הזה מאוד מסוכן " היא נזכרה בכל הדברים שקרו בזמן לימודייה בבית הספר הזה
איך שלפני כמה שנים נפתח חדר הסודות ואיך שבשנתה האחרונה הגיעו אוכלי מוות לבית הספר והרגו חלק גדול מהתלמידים והמורים שנפצעו ....
היא פחדה להיכשל או לגרוםפ למישהו למות בגללה או להיפגע בגלל חוסר מחשבה או מתוך פזיזות שלה היא פחדה לראות עוד מישהו נפגע
" אבל את לא אשמה שהם נהרגו" אמר קול שקט בתוך ראשה " וויזלי ופוטר בעצמם נדחפו לקרב , את לא ביקשת את עזרתם את לא אשמה שהם נהרגו ".
אך אפילו שזה מה שאמר לה הקול היא לא התנחמה אפילו קצת כי היא הרגישה כלפי שתיהם משהו היא ידעה כבר ממזמן שהיא לא אשמה במותם אך היא עדיין לא יכלה לשכוח את פגישתם הראשונה ואיך שהיא שיקרה להם פעם ששמה הוא הרמיוני ולא לייט אבל זה גם היה אחד השמות שלה , וזה גם היה , ולא במקרה , שמה האהוב" כי לייטר שלה נתנה לה את השם הרמיוני והיא מעולם לא רצתה להעלים את השם הזה כי היא כל כך אהבה את לייטר - היא הייתה חיית המשמר שלה , אחותה , חברתה הטובה ביותר והכי חשוב היא הייתה תאומתה הנפשית ולמרות שהייתה לה עכשיו גם לייטית קטנה שלייטר הולידה היא עדין אהבה את לייטר יותר .
היא תמיד החשיבה את לייטר לסיבה הכי גדולה שלה להמשיך לחיות כי לייטר תמיד הייתה איתה , כאשר היא נולדה לייטר נולדה - הן בעצם נולדו באותו יום ובאותה השעה , היא תמיד היתה איתה בטוב וברע והייתה מוכנה , בדיוק כמו לייט עצמה , לוותר על חייה למענה של לייט .
והכי חשוב שלייט ולייטר גם הולידו באותו יום ובאותו הזמן בדיוק כמו שהן נולדו ואם לומר את האמת לייטר הייתה אפילו יותר מתאומתה של לייט היא הייתה , כך חשבה ברגע זה לייט , בעצם היא הייתה תמיד המלאך השומר שלי והמגנה שלי היא הייתה יותר מחצי מחיי ואם לחשוב על זה טוב היא בעצם הייתה גם חלק מנשמתה ונפשה של לייט - הן תמיד הרגישו את אותו הדבר תמיד - תמיד בכו ושמחו , וכעסו ונלחמו ביחד .
ויכול להיות שעכשיו לייטר בעצם בעצם חושבת את אותו הדבר שהיא חושבת עכשיו ? אולי גם היא בעצם חושבת שהן כמו אחיות בדם ובנפש ? לייט קיוותה שזה נכון כי היא מאוד מאוד אהבה את לייטר גם כשחשבה שהורייה מתים וכשאחיותייה שנאו אותה כי הן קינאו בכוחותייה ." חשבה לייט " היא מעולם לא פיקפקה בלייטר ותמיד כשהיא הציעה לה משהו או ביקשה או אמרה לה משהו היא מעולם לא סירבה " המשיכה לחשוב לייט .
"לייטי שלי " אמרה לייט והסתכלה בה בהיסוס מקווה שהיא כבר תבין את מה שהיא עומדת לומר לה " תראי .. אני חשבתי קצת ו... אני.. זאת אומרת .." גימגמה לייט אך לייטר אמרה בקולה השקט והשלו :" גברתי האהובה אני כבר יודעת על מה חשבת כל הזמן הזה כי גם אני חשבתי על זה ובהחלט אני מסכימה איתך - תמיד הינו קרובות מאוד ותמיד היינו ביחד היינו תמיד בילתי נפרדות ואת , כמוני , זוכרת כל פרט מהחיים שלנו ואני מאוד מאושרת שאת גם חושבת שאנחנו יותר מאחיות תאומות אלה שאנו בעצם אחיות בדם ובנפש , גברתי הרגשות והמחשבות וכל הזכרונות כי אני תמיד הרגשתי כלפייך אהבת אחיות חזקה " סיימה לייטר ואז לייט הינהנה והן הלכו לישון
והפעם הן התכרבלו ביחד שמחות שהן מרגישות אחת כלפי השנייה רגשות כה חזקים ושהן כה מאמינות אחת בשנייה לא משנה מה יקרה
ושהן תמיד ישארו ביחד
הסוף
