Egao (אדגר) -
אדגר פוסע בשביל האבנים ומרחיק עצמו מההבל המאכזב של אוסוולד. השמש של שעות הצהריים תלויה בשמיים ושולחת קרניים ארוכות ודקות שמטילות צללים מוארכים מדי על הדשא המצהיב. ציוצי ציפורים נשמעים מרוחקים, אך אינם מתקרבים נדמה שהטבע בסניטוריום חסום מאחורי פרגוד ששום דבר טבעי לא מצליח לחדור אליו. הרוח מחלחלת דרך העלים בקול רשרוש יבש וחסר מלודיה מעניינת.
כל צעד של אדגר מהדהד בראשו כצליל של קליד פסנתר תקוע - "דו" עמום וחסר הרמוניה שחוזר על עצמו במרווחים לא עקביים. בקצה החצר, תחת צילו של עץ אלון עבה שצמרתו נראית כמעוותת בכאב נגד הרקיע, ישנו ספלסל ברזל עליו יושבת אישה צעירה, גבה זקוף ויציבת אלגנטיות.
תחושת דז'ה-וו מעיקה מכה באדגר. הוא מכיר את קווי המתאר של המותניים והכתפיים הללו. לרגע אחד, השמש העכורה של הסניטוריום מתחלפת בזיכרון של אור זרקורים מסנוור וחם. ריח בשמים מתערבב בריח האבק של וילונות קטיפה כבדים באולם בלקווד בו אדגר נהג להופיע.
זו היא רוז ויין. פעם היא הייתה "הכוכבת העולה של התיאטרון החדש", שחקנית מבטיחה שהייתה מסוגלת לכבוש כל במה. כעת, היא יושבת כאן, אישה בשנות ה-20 המאוחרות לחייה, ובניגוד ליציבתה ולשכבות של לכלוך ובוץ שדבקו בה בחצר, פניה עדיין יצירת מופת קלאסית, עצמות לחיים גבוהות ושפתיים מלאות.
רוז לובשת את פיג'מת הסניטוריום בצורה מרושלת ומחפירה, השרוולים קרועים בבוטות כדי לאפשר לידיה חופש תנועה, והבד הלבן מוכתם בתה, אדמה וסימנים כהים שמוטב לא לחקור. אך הדבר שצורב את עיניו של אדגר יותר מכל הוא רעמה ג'ינג'ית מתולתלת ופרועה, הבוערת באדום-נחושת עז, בדיוק כפי שזכר אותה תחת זרקורי הבמה.
גופה אתלטי ודרוך, נח על הספסל במתח של נמרה או רקדנית שאיבדה את שפיותה. כשהיא מסובבת את ראשה אליו, עיניה הירוקות והחודרות ננעצות בו, פרצופה מתכווץ נראה שהיא מנסה להיזכר מאיפה אדגר מוכר לה.
למרות שהטיול בחצר לא יכול היה להיות יותר אפור, או לכל הפחות, אדגר לא יכול היה לדמיין זאת, את האפרוריות הזו שבר כתם עז של כתום.
למרות מראיה שהעיד על הזנחה, שבהחלט היווה אכזבה קלה עבור אדגר, הוא בעיקר חש חמלה כלפיה. גם אם הוא עצמו סובל משהותו בסנטוריום, נראה שישנם אנשים שנותנים למקום הזה לקחת משהו מהם.
ובכל זאת, לראות את רוז כאן לא יכול שלא להכניס מרץ בצעדיו. היא בהחלט הייתה הדבר הכי קרוב לבמה שיכול היה להעלות על דעתו שיצליח למצוא בסנטוריום הזה.
אדגר הבחין במבט בעיניה של רוז; היא הכירה את פרצופו, אך לא הצליחה להיזכר מיהו.
ולכן, הדבר הראשון שעשה בעודו נעמד לצידה, היה לקוד קידה עמוקה ככל היאה במפגש ראשון בין ג'נטלמן ואישה, גם אם הסיטואציה הייתה רחוקה מאידיאלית.
"אדוארד אשקרופט, מדמואזיל," הוא אמר ולאחר מכן השיט את ידו ללחיצת יד. "נגן פסנתר. יש שיגידו מחונן, אך אין זה ממקומי להעיד זאת," הוסיף, דבר שאמר רק מאחר וקוד הנימוס הפציר בו לעשות זאת, שכן ברור היה לו שמקומו בין המחוננים ביותר שידעה אמריקה בעת האחרונה. "לכבוד הוא לי."
