Twilight:1948-2000 התאמה למלחמות ישראל של T2K4E [הושלם!]

[המפקד האלמוני]

נשק קל ונ"ט בצבא סוריה בשנות השבעים

פה אין ממש מה להרחיב בנתונים. מבחינת נשק קל, הצבא הסורי המשיך להשתמש באותם רובי סער מדגם קלשניקוב AK-47, מקלעי PK (ראו הנתונים של PKM בעמ' 103 בחוברת לשחקן), תת מקלעי סמופל ואקדחי מקרוב (לנתונים של אקדח זה ראו עמ' 101 בחוברת לשחקן). במסגרת תהליך ההתעצמות שאחרי מהמלחמה ב-1973, קיבל הצבא הסורי מהסובייטים את רובה הצלפים דרגונוב (עמ' 103 בחוברת לשחקן).

מבחינת נ"ט, הצבא הסורי קלט והפעיל במלחמת יום כיפור את טיל הסאגר שהנתונים שלו מופיעים בפרק על מצרים וכן תול"רים ומרנ"טים שהיו בשימושו בעשור הקודם.

בתמונה המצורפת - נערות סוריות בהכשרה צבאית. הגם שלא ידוע על פעילותן של לוחמות סוריות בשדה הקרב, הכשרות כגון אלו נועדו לגבש את הנוער ולהקנות ערכים פטריוטים לאהבת המולדת והמשטר ואיבה לאויב הישראלי.

 

[המפקד האלמוני]

ארטילריה בצבא סוריה בשנות השבעים

הארטילריה הסורית בשנות השבעים המשיכה להסתמך על תוצרת התעשייה הסובייטית. כמו המצרים, גם הסורים הפעילו בעשור זה תותחי 152 מ"מ לסוגיהם כארטילריה בינונית ותותחי די-30 בקוטר 122 מ"מ כארטילריית שדה קלה - תותח זה גם הרכיבו הסורים אחרי מלחמת יום כיפור על תובות של טנקי טי-34 ישנים והפכו אותם לתותחים מתנייעים.

כמו כן, הסורים והמצרים קיבלו מהסובייטים ארטילריה כבדה. תותחי 180 מ"מ מפלצתיים סורים הפגיזו באוקטובר 1973 את בסיס פיקוד הצפון בהר כנען ואת שדה התעופה במחניים (מצרים עשתה שימוש בתותחים כאלו גם היא בסיני) ומרגמות בקוטר אימתני של 240 מ"מ שימשו כנגד מוצבי צה"ל בחרמון ובהמשך העשור גם נגד יריבי הכוחות הסורים בלבנון.

S-23 תותח בקוטר 180 מ"מ

תותח נגרר כבד וארוך טווח מתוצרת סובייטית שירה פגזים במשקל של כ-90 ק"ג. התותח היה תעלומה בעיני המערב במשך שנים ולא יוצא לאף אחת מבעלות בריתה של ברית המועצות מלבד מצרים וסוריה - רק תפיסת כלים כאלו בידי ישראל במלחמת יום כיפור חשפה את פרטיו למערב. בשתי המדינות היו מעט מאוד תותחים כאלו - כ-24 בשימוש מצרים ו-36 בשימוש סוריה במלחמה ב-1973 והרבה פחות אחריה וביצעו ירי במשימות מטכ"ליות כנגד מטרות אסטרטגיות מרוחקות - בסיסי תעופה, מודיעין ופיקוד.



סוג הנשק: תותח 180 מ"מ מחיר: 80,000, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 12 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 500 מחסנית: 1 שריון: 2+
התותח דרש צוות של 18 איש לתפעולו.

-----

תומ"ת D-30

במסגרת תהליכי ההתעצמות והשיקום של הצבא הסורי לאחר מלחמת יוה"כ, הגיעו הסורים למסקנה שעל הארטילריה לנוע בקצב השריון כדי להמשיך ולספק אש לסיוע. לשם כך, הוסרו צריחיהם של טנקי טי-34 מיושנים ובחזית הטנק, ממש מעל לתא הנהג, הורכב מקבע סובב לתותח הדי-30 הנפוץ והאמין. התמונה המצורפת היא של כלי שנפל שלל בידי ישראל (ככל הנראה ב-1982 בלבנון) כשהתותח מקופל במצב נסיעה ובעצם פונה אחורה. שימו לב שהתומ"ת הזה למעשה פתוח מלמעלה וללא מיגון גג.




סוג: תומ"ת אמינות: 4 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 6/7 שריון קדמי: 5 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 3 סוג דלק: ס מיכל דלק: 550 צריכת דלק: 20 צוות: 6 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח D-30 אמל"ח משני: יתכן ומקלע PK או אחר, רדיו מחיר: 100,000

 

[המפקד האלמוני]

מטל"ר 107 מ"מ סיני (Type 63) - 12 קנים

זוכרים את הרקטות הסיניות בקוטר 107 מ"מ שסין סיפקה לארגונים הפלסטיניים כבר בשנות השישים? הללו נכנסו גם לשימוש סורי בסוף שנות השישים או תחילת שנות השבעים, אבל לא כרקטות בודדות לירי במתארי טרור, אלא בצורה משגר בעל 12 קנים שניתן לגרור על ידי משאית או טנדר או אפילו להרכיב על ג'יפ.

משגרים אלו, שימשו כנשק מסייע לגדודי הקומנדו הסורי - למרות שכמו כל הרקטות מאותה תקופה הם לא היו מדוייקים במיוחד (ראו כללי הירי שלי לרקטות בפרקים הקודמים) המשגרים הללו היו קלים לניוד ויכלו לספק נפח אש מאסיבי במטחים מהירים.

למרות שבין סין לסוריה היו יחסים ממושכים שראשיתם עוד בטרם העצמאות הסורית הרשמית או הקמת הרפובליקה העממית של סין, כאשר שליחים מוסלמים-אויגורים מסין ביקרו במזרח התיכון ב-1939 לגייס את אהדת המוסלמים למלחמתם של הסינים נגד הכובש היפני, רכש נשק סיני על ידי סוריה לא היה עניין של מה בכך - בשנות השישים ברית המועצות וסין התעמתו על רקע סכסוכי גבול והקשר המתהדק בין רוסיה לסוריה היה עשוי לגרום לנו לצפות שזו האחרונה תבחר צד.

עם זאת, ב-1969 הרמטכ"ל הסורי מצטפא טלאס (סוני, אך בעל בריתו של אסד העלוי וחבר במפלגת הבעת') ביקר בראש משלחת צבאית בסין וחתם על עסקאות נשק עם ממשלת בייג'ינג שבהן נכללו כנראה גם משגרי הרקטות הללו.

למה הוא עשה את זה? כי באותה תקופה אסד היה עסוק בחתירה אל השלטון בסוריה, אותו יתפוס בשנה שלאחר מכן. כך, אסד רצה לרמוז לחבריו הסובייטים שהוא "לא בכיס שלהם" ושמוטב שמחד לא יתערבו בסכסוכי השליטה בצמרת הסורית ומאידך שיגבירו את אספקת הנשק שלהם אם הם רוצים להמשיך לשמור על השפעתם במדינה.




סוג הנשק: מטל"ר תחמושת: רקטה 107 מ"מ אמינות: 5 קצב אש: 5 נזק: 8 קריטי: 2 פיצוץ: B טווח: 100 מחסנית: 12 שריון: 2+ משקל: 180 (המשגר עצמו, כל רקטה שוקלת עוד 6 יחידות משקל) מחיר: 6000 למשגר, 200 כל רקטה

-----

M240 - מרגמה 240 מ"מ

מרגמה כבדה ענקית מתוצרת סובייטית, ששיגרה פגזים במשקל של יותר ממאה ק"ג, שנטענו לתוכה ממכנס אחורי ולא מהקנה כמקובל במרגמות קלות יותר. מרגמות אלו סופקו לצבאותיהן של סוריה ומצרים ובמלחמת יום הכיפורים שימשו להרעשת מוצבי צה"ל. כך, מרגמות סורית כאלו ירו על מוצבי החרמון במהלך המלחמה וגם במלחמת ההתשה הצפונית שלאחריה - על פי מספר פרסומים, הללו כונו על ידי חיילי צה"ל "גוליתים" לא רק בגלל גודלן אלא בגלל שם הקוד של אחת העמדות המבוצרות בחרמון הסורי ממנה הופעלה לפחות מרגמה אחת כזו. בגלל משקלן האדיר של המרגמות, הן נזקקו לטרקטורים ארטילריים כדי להתנייע ממקום למקום ונגררו באמצעות שאקל עגול שהוברג אל לוע הקנה.




סוג: מרגמה כבדה תחמושת: פצמ"ר 240 מ"מ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 11 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 120 מחסנית: 1 שריון: 2+ משקל: 1200 (המרגמה עצמה, התחמושת שוקלת עוד 40 יחידות משקל לפצמ"ר) מחיר: 30,000 למרגמה, 2000 לפצצה.

 

[המפקד האלמוני]

AT-T טרקטור ארטילרי כבד

בפרק על שנות השישים, ראינו איך בצבאות סוריה ומצרים נעשה שימוש בטרקטורים ארטילריים - הכלאות מוזרות של תובת טנק עם קבינה של משאית, שנועדו לגרירת תותחים. התותחים מדגם S-23 שהגיעו בשנות השבעים היו כבדים מידי בשביל הטרקטורים הקיימים ועבורם פותח בברית המועצות רכב גורר יעודי, שהגיע יחד איתם.

טרקטור הAT-T התבסס, כמו קודמיו, על תובה של טנק טי-54 או טי-55, עם תא נהג של משאית ZIL-164 או ZIS-150 שמאחוריו תא מטען פתוח או מחופה בברזנט לנשיאת צוות התותח או תחמושת. המנוע שלו היה חזק יותר משל הדגמים הקודמים, כדי להתמודד עם המשקל האדיר של תותחי 180 מ"מ, יותר מעשרים טון במצב מקופל לנסיעה.

מלבד גרירת תותחים כבדים, היו גם גרסאות של הAT-T לחפירת תעלות ופינוי מוקשים, עם ציוד חפירה יעודי ובברית המועצות עצמה הם גם תועדו גוררים טילים בין-יבשתיים במצעדים צבאיים. בתמונה המצורפת ניתן לראות את הכלי בשימוש סובייטי כשהוא גורר את תותחי הS-23 האימתניים במצעד - מסוג התצלומים שהעסיקו מאוד את מנתחי המודיעין הגלוי ומפענחי המודיעין החזותי במערב.



סוג: טרקטור ארטילרי אמינות: 5 מהירות קרבית: 1/2 (ז) מהירות מנהלתית: 3/4 שריון קדמי: 2 שריון צידי: 2 שריון אחורי: 1 סוג דלק: ס מיכל דלק: 900 צריכת דלק: 30 צוות: 2+16 מטען: 1700 + 8300 בגרירה אמל"ח ראשי: אין, יתכן מקלע כלשהו אמל"ח משני: יתכן רדיו מחיר: 150,000

 

[המפקד האלמוני]

OT-64 SKOT

במלחמת יום הכיפורים ואף לפניה, עשו הצבאות המצרי והסורי שימוש בנגמשי"ם גלגליים בתצורת 8X8 מדגם BTR-60. כלים אלו היו נפוצים ביחידות חי"ר, אב"כ ויחידות ממוכנות בגוש הסובייטי (יחידות משוריינות העדיפו נגמש"ים עם זחל כמו הBTR-50 ) והחליפו את נגמש"י הBTR-152 דמויי המשאית שכבר כתבתי עליהם כאן.

בשביל נתוני הBTR-60 תוכלו להשתמש ללא שינוי באלו המופיעים בעמ' 120 בחוברת הכללים לשחקן. אבל זוכרים שאמרתי לכם שהצ'כים אוהבים לעשות דברים בדרך שלהם? זוכרים את נגמ"ש ה"טופז" שהיה גרסא צ'כית-פולנית לBTR-50 שכתבתי עליו בפרק על מצרים? אז הצ'כים ואיתם הפולנים, גם העדיפו גרסא משלהם לנגמ"ש הגלגלי.

כך, בשת"פ צ'כי-פולני נוצר נגמ"ש ה"סקוט" שדמה חיצונית לBTR-60 אבל היה שונה ממנו בכמה וכמה מובנים. ההבדל המרכזי היה בצורת ההנעה - במקום מנוע בנזין (דליק) בחלק האחורי של הכלי, בחרו המהנדסים הצ'כוסלובקים והפולנים במנוע דיזל של חברת טאטרא ומיקמו אותו קצת לפני אמצע הכלי, כשהוא מפריד בין תא הנהג לתא הלוחמים. הדבר איפשר לכוחות שנסעו בנגמ"ש לפרוק מדלתות אחוריות תוך שהם נעזרים בו כמחסה ולא לטפס החוצה מדלתות חשופות בצדדים כשהם חשופים לאש האויב.

ה"סקוט" כלל גם צריח (אותו צריח של שריונית הBRDM-2 ונגמ"ש BTR-60) עם מקלע כבד ומקלע בינוני כדי לספק אש-רתק, להגן על עצמו מפני אויבים ולחפות על הכוחות שנשא והיה מהיר למדי. כשלוש-מאות נגמ"שי "סקוט" סופקו לסוריה מצ'כוסלובקיה במחצית השנייה של שנות השבעים והמשיכו לשמש את הצבא הסורי בעשורים הבאים. נגמ"שים מדגם זה סופקו בשנות השמונים גם לעיראק אך ככל הידוע כולם אבדו במלחמותיו של צדאם חסין.



סוג: נגמ"ש אמינות: 5 מהירות קרבית: 4/5 (ג) מהירות מנהלתית: 6/10 שריון קדמי: 4 שריון צידי: 4 שריון אחורי: 4 סוג דלק: ס מיכל דלק: 300 צריכת דלק: 5 צוות: 2+10 מטען: 300 אמל"ח ראשי: KPV מקלע כבד 14.5 מ"מ) אמל"ח משני: מקלע PK, רדיו מחיר: 120,000

 

[The Necromancer]

רדיו נחשב לאמל"ח במהדורה הזו? מה הוא נותן?

 

[המפקד האלמוני]

רדיו נחשב לאמל"ח משני ומציינים אם הוא מותקן על כלי רכב או לא.
מה הוא נותן? מה שרדיו נותן לך בעולם האמיתי - אפשרות לדבר באופן אלחוטי עם מישהו שנמצא במרחק ממך.
זה מאוד שימושי אם אתה רוצה לפעול בתיאום עם מישהו שלא יכול לשמוע או לראות אותך - למשל לתאם תמרון או אש של כמה טנקים או נגמ"שים, לדווח למפקדה או לטווח ארטילריה.

בספר הכללים יש גם רשימה של מכשירי קשר מזרחיים ומערביים שונים - אבל לא ירדתי לרזולוציות האלה.

 

[The Necromancer]

רדיו נחשב לאמל"ח משני ומציינים אם הוא מותקן על כלי רכב או לא.
מה הוא נותן? מה שרדיו נותן לך בעולם האמיתי - אפשרות לדבר באופן אלחוטי עם מישהו שנמצא במרחק ממך.
זה מאוד שימושי אם אתה רוצה לפעול בתיאום עם מישהו שלא יכול לשמוע או לראות אותך - למשל לתאם תמרון או אש של כמה טנקים או נגמ"שים, לדווח למפקדה או לטווח ארטילריה.

בספר הכללים יש גם רשימה של מכשירי קשר מזרחיים ומערביים שונים - אבל לא ירדתי לרזולוציות האלה.

בצבא התעסקתי בתחום ועכשיו אני גם מתעסק בתחום תשתיות המחשב.
יש חוקים לטווחי קשר? חוזק אות? סוגי ההצפנה? סוג התקשורת (VoIP/AM/FM)?

 

[המפקד האלמוני]

יש חוקים לטווחי קשר? חוזק אות? סוגי ההצפנה? סוג התקשורת (VoIP/AM/FM)?

המידע על מכשירי קשר בספר הכללים די רזה - מוזכרים כמה מכשירי קשר, כמו הprc-77 שהוא המ.ק. 77 שבטח עדיין משתמשים בו בכל מיני מקומות בצה"ל, אבל מדובר במכשירי קשר טקטי בתדר FM והפירוט עליהם הוא מהסוג שיעניין את החייל שמשתמש בהם ופחות ממה שמוכר לאנשי תקשוב מקצועיים.

בנתונים, מוזכר רק המשקל של מכשיר הקשר ביחידות משקל (1 = בערך 3 ק"ג מבחינת סרבול), המחיר שלו בתחמושת נק"ל, האמינות שלו (מבחינת עמידות לפגיעות ושברים) והטווח שלו, שניתן בקילומטרים ומשום מה לא בהקסים (יש טבלת המרה להקסים), כאשר מרבית מכשירי הקשר הטקטי הם עם טווח של כ-8 ק"מ.

אין ממש התייחסות למכשירי קשר AM מלבד התייחסות קצרה לציוד של חובבי רדיו שיכול לשדר בטווחים ארוכים יותר כי הוא משדר בגלים בינוניים וקצרים.

VoIP לא מוזכר ובספר הכללים הבסיסי הוא לא קיים גם בעולם המשחק - מחשבים עובדים הם דבר שכל כך נדיר עד שהחיפוש שלהם היה מקגאפין רציני במהדורות ישנות יותר, כי פעימות אלקטרומגנטיות מפיצוצים גרעיניים הרסו את רוב המיחשוב בעולם המשחק המוכר ואת האינטרנט.

לפי ויקיפדיה, לצבא האמריקאי הייתה טכנולוגיית VoIP כבר בשנות השבעים-שמונים, אבל ספר הכללים לא מתייחס לזה. אם היה דבר כזה בצה"ל, אני לא ראיתי אותו - בכלל, מערכות שו"ב דיגיטליות רק התחילו להיכנס בשנות התשעים בצורה מאוד מינימלית.

מכשירי קשר דיגיטליים היו קיימים למשל בצה"ל של שנות התשעים, אבל דווקא בתעסוקה המבצעית בלבנון היו מפרקים אותם מהכלים ומרכיבים במקומם מכשירים אנלוגיים ישנים כמו VRC-43 שהיה צריך להזין לו את התדרים עם מברג (!) בגלל שהחליטו שהמצפין הדיגיטלי סודי מידי או משהו ועדיף להשתמש במצפין האנלוגי הישן.

 

[The Necromancer]

המידע על מכשירי קשר בספר הכללים די רזה - מוזכרים כמה מכשירי קשר, כמו הprc-77 שהוא המ.ק. 77 שבטח עדיין משתמשים בו בכל מיני מקומות בצה"ל, אבל מדובר במכשירי קשר טקטי בתדר FM והפירוט עליהם הוא מהסוג שיעניין את החייל שמשתמש בהם ופחות ממה שמוכר לאנשי תקשוב מקצועיים.

בנתונים, מוזכר רק המשקל של מכשיר הקשר ביחידות משקל (1 = בערך 3 ק"ג מבחינת סרבול), המחיר שלו בתחמושת נק"ל, האמינות שלו (מבחינת עמידות לפגיעות ושברים) והטווח שלו, שניתן בקילומטרים ומשום מה לא בהקסים (יש טבלת המרה להקסים), כאשר מרבית מכשירי הקשר הטקטי הם עם טווח של כ-8 ק"מ.

אין ממש התייחסות למכשירי קשר AM מלבד התייחסות קצרה לציוד של חובבי רדיו שיכול לשדר בטווחים ארוכים יותר כי הוא משדר בגלים בינוניים וקצרים.

VoIP לא מוזכר ובספר הכללים הבסיסי הוא לא קיים גם בעולם המשחק - מחשבים עובדים הם דבר שכל כך נדיר עד שהחיפוש שלהם היה מקגאפין רציני במהדורות ישנות יותר, כי פעימות אלקטרומגנטיות מפיצוצים גרעיניים הרסו את רוב המיחשוב בעולם המשחק המוכר ואת האינטרנט.

לפי ויקיפדיה, לצבא האמריקאי הייתה טכנולוגיית VoIP כבר בשנות השבעים-שמונים, אבל ספר הכללים לא מתייחס לזה. אם היה דבר כזה בצה"ל, אני לא ראיתי אותו - בכלל, מערכות שו"ב דיגיטליות רק התחילו להיכנס בשנות התשעים בצורה מאוד מינימלית.

מכשירי קשר דיגיטליים היו קיימים למשל בצה"ל של שנות התשעים, אבל דווקא בתעסוקה המבצעית בלבנון היו מפרקים אותם מהכלים ומרכיבים במקומם מכשירים אנלוגיים ישנים כמו VRC-43 שהיה צריך להזין לו את התדרים עם מברג (!) בגלל שהחליטו שהמצפין הדיגיטלי סודי מידי או משהו ועדיף להשתמש במצפין האנלוגי הישן.

אוי מ.ק. 77...
אשכרה עדיין השתמשתי בו בטירונות. פעם אחד בשיעור על סוגי המכשירים- בשטח כבר התקדמו לדברים יותר "מתקדמים" משנות התשעים.

 

[כליל החורש נאורי]

מכשירי קשר דיגיטליים היו קיימים למשל בצה"ל של שנות התשעים, אבל דווקא בתעסוקה המבצעית בלבנון היו מפרקים אותם מהכלים ומרכיבים במקומם מכשירים אנלוגיים ישנים כמו VRC-43 שהיה צריך להזין לו את התדרים עם מברג (!) בגלל שהחליטו שהמצפין הדיגיטלי סודי מידי או משהו ועדיף להשתמש במצפין האנלוגי הישן.

זה במיוחד מרתיח אחרי שקראתי את לבנון: המלחמה האבודה שם מסופר על מחדלי הבט"ש שבין היתר נבעו מחוסר הצפנת תקשורת.

 

[המפקד האלמוני]

זה במיוחד מרתיח אחרי שקראתי את לבנון: המלחמה האבודה שם מסופר על מחדלי הבט"ש שבין היתר נבעו מחוסר הצפנת תקשורת.

ספר מעולה, אבל לא קל לקריאה - במיוחד שיש שם פרק וחצי על אירועים שהייתי מעורב בהם אישית ועל אנשים שהכרתי.

בכל מקרה, אם אתה מדבר על האירוע של "שירת הצפצפה" (אסון השייטת) אז זה משהו אחר לגמרי - לפי פרסומים גלויים בנושא, השדל"א (שידור לאחור) של הכטב"ם שצפה על השטח בו היה אמור להיות המבצע, לא היה מוצפן והיה אפשר לקלוט אותו בקלות עם אנטנת טלוויזיה - מה שאיפשר לחזבאללה לזהות את המקום, העריך שמתוכנן שם משהו ולהציב מארב.

המצפין האנאלוגי עבד בסדר גמור ככל הידוע לי ובכל מקרה בקשר הטקטי היו מדברים עם פנקסי קוד ומילות דיווח חד-פעמיות. פשוט שהוא היה מחובר למכשיר קשר ישן שנראה ככה:



הקטן בצד ימין זה מקלט עזר שמאזין לתדר נוסף, הוא לא מעניין. הגדול משמאל זה המקלט-משדר. רואה את הכפתורים שמ-1 עד 10? אז שם אתה שומר מראש עשרה תדרים שונים שאתה יכול לעבור ביניהם בלחיצת כפתור. ההזנה של התדרים לעומת זאת הייתה איטית ומעצבנת - היה צריך לפתוח את הפאנל של הכפתורים האלה (אם תשימו לב יש שני ברגים קטנים משמאל ומימין ללחצנים העגולים, בתמונה הזו השמאלי חסר והימני חלוד) עם מברג ואז מאחוריו ליד כל לחצן היה בורג קטן מאוד שצריך לסובב אותו לפי ניחוש וללחוץ על הזנת תדר - את המספר הדי רנדומלי שיוצא היית מתקן למעלה או למטה בעוד כמה סיבובי בורג די על עיוור (אין חיווי לתדר שאתה נמצא עליו עד שמזינים אותו) עד שבסוף מגיעים לתדר הרצוי ושומרים אותו.

 

[המפקד האלמוני]

אז בינתיים סיימנו עם סוריה בשנות השבעים - בדגש על מלחמת יום הכיפורים, שבקרוב נציין חמישים שנה להתרחשותה. בדרך כלל אחרי חמישים שנה גם משחררים כל מיני חומרים ארכיוניים מסווגים, ככה שבטח עוד נשמע על המלחמה הזו עד אוקטובר הקרוב.
בקרבות ברמת הגולן הסורים לא היו לבד - סייע להם חיל משלוח ירדני והפרק הבא יעסוק בירדן וצבאה בשנות השבעים. מלבד חיל משלוח ירדני, סייע לסורים גם חיל משלוח עיראקי ענק שכלל בערך חצי מצבא היבשה של עיראק.
חיל המשלוח העיראקי כלל שילוב מזרחי ומערבי של טנקי T-55 וT-54, כאשר לפחות לאלו האחרונים לא הייתה ראיית לילה ואיתם נגמש"י M-113 אמריקאים. מבחינת ארטילריה תשתמשו בארטילריה הסובייטית כמו שהייתה למצרים וסוריה באותה תקופה וכנשק אישי - רובי קלשניקוב וG-3 שהוזכרו בפרק על שנות השישים.

ההתערבות העיראקית במלחמה ב-1973 באה די בהפתעה. בגליון יוני 2023 של בטאון המרכז למורשת המודיעין (עמ' 8) מתאר מי שהיה אז ע' קמ"ן חטיבה 188 את הרגע שבו שם לב שהטנקים והנגמשי"ם שכוח התצפית בפיקודו זיהה, הם בצבע שונה מזה של הסורים וכוללים נגמ"שים אמריקאים.
אחד מלקחי המלחמה בצה"ל היה שיש לבנות יכולות ואמצעי לחימה שיאפשרו לפגוע בכוחות תגבורת עיראקים עוד בדרכם לחזית - שיקול שיכתיב את בניין הכוח בשנות השמונים ויניב כמה פתרונות, אבל את המעט שאפשר כבר לומר על זה - נראה בפרקים של העשורים הבאים.

 

[המפקד האלמוני]

ירדן וצבאה בשנות השבעים

את שנות השישים סיים חסין מלך ירדן במצב לא מזהיר מבחינתו - אובדן הגדה המערבית והשפלת התבוסה לישראל ב-1967 היו סיבה עיקרית לכך, אבל היו לו עוד בעיות - בראש ובראשונה, הפלסטינים.
ארגוני חמושים פלסטינים ניהלו בירדן מדינה-בתוך-מדינה בסוף שנות השישים ותחילת השבעים, פעלו נגד ישראל וגררו תגובות נגד ירדן, חטפו מטוסים לשטח הממלכה ושאר מעשים רעים שהטילו צל על משילות המלך, שזכר-גם-זכר כי סבו האהוב נפל קורבן לכדורי מתנקש פלסטיני שני עשורים קודם לכן.

בסופו של דבר, החמושים הפלסטינים הגזימו - בספטמבר 1970 הם ניסו לרצוח את המלך, בין השאר. אירוע זה, יחד עם חטיפת מטוסים ולקיחת נוסעיהם כבני ערובה לשטח הממלכה, הביא לתגובה אלימה, הפצצת מחנות של הארגונים הפלסטינים על ידי צבא ירדן והסלמה למלחמה של ממש, כמו שתמרות העשן מעל הבירה עמאן בתצלום הזה מאוקטובר של אותה שנה מעידות.



הסורים נחלצו לסייע לפלסטינים - מאות טנקים סורים (טי-55) פלשו לשטח ירדן מצפון והתנגשו עם כוחות הצבא הירדני המלכותי. מי שסייע בפועל לירדנים הייתה לא אחרת מאשר ישראל, אשר איומי חיל האוויר שלה מנעו מהסורים לפעול בשמי הממלכה ההאשמית ולספק סיוע לכוחותיהם שנכתשו בארטילריה הירדנית ובהפצצות חיל האוויר שלה. לאחר כמעט שנה של קרבות, נמלטו החמושים הפלסטינים ללבנון, המלך חסין ניצח ובטחון השושלת ההאשמית הובטח עשרות שנים קדימה.

שלוש שנים לאחר מכן, כאשר תקפו מצרים וסוריה את ישראל במלחמת יום הכיפורים, ניסה חסין למוד הנסיון המר של ששת הימים להישאר מחוץ לקלחת בטענות שעל צבאו לשמור על גבולה הארוך של ירדן עם ישראל, אבל מסכת לחצים שהופעלה עליו מכל העולם הערבי ומהרחוב הירדני, הובילה בסופו של דבר לשילוח חיל משלוח לסייע לסוריה, שכוחות צה"ל הבקיעו לשטחה. חיל המשלוח הירדני חבר לכוחות העיראקים בבלימת השריון הישראלי (כמו ישראל, ירדן השתמשה בקרבות בגולן בטנקי צנטוריון) ולהיערך למתקפת נגד שמעולם לא קרתה בגלל הפסקת האש. כאן למשל תוכלו לראות קצינים ירדנים מתכוננים למערכה בעזרת שולחן חול המציג את רמת הגולן:



לאחר מלחמת יום הכיפורים, הגיעו חסין וקציניו למסקנה שהצבא המלכותי יתקשה לעמוד באתגרים כאלה ללא תהליך התעצמות והגבירו את הצטיידותם בנשק מערבי מתקדם, תהליך שנמשך גם בעשורים הבאים. נגד ישראל, בכל אופן, ירדן לא נלחמה שוב.

 

[המפקד האלמוני]

נשק קל בצבא הירדני בשנות השבעים

במלחמת יום הכיפורים, השתמש הצבא הירדני באותם אמצעי לחימה המוכרים מהעשורים הקודמים, אליהם ככל הנראה הצטרפו גם רובי M-16 מתוצרת ארצות הברית (נתונים להם תמצאו בפרק על ישראל ובחוברת הכללים לשחקן) שהחליפו במשך העשור את רובי הG3 הגרמניים. כמו כן, בדומה לישראל עצמה, עשו הירדנים שימוש גם בנשק שלל שתפסו מהפלסטינים כגון הקלשניקוב האמין.

בהמשך שנות השבעים, הצטיידו הירדנים גם במקלעי M-60 אמריקאים, שלא הצטיינו באמינותם (ראו נתוני המקלע בעמ' 99 של חוברת הכללים לשחקן ושימו לב שהאמינות שלו היא 4) וכן עשו שימוש בעוד כמה כלי נשק, להלן.

בתחום הנ"ט, גם הירדנים בדומה לישראל הצטיידו בהמשך שנות השבעים בטילי טאו ודרגון, לצד ובמקום התול"רים הוותיקים יותר.

תת מקלע ברטה M12

תת מקלע איטלקי, שלא זכה להצלחה מסחרית ומבצעית רבה במולדתו אך נמכר לא רע באפריקה ודרום אמריקה, שימש את הוייטקונג במתקפת הטט בויאטנם וכן נכנס לשימוש הירדני כנשק לצוותי טנקים וארטילריה, יתכן שכבר בשנות השישים. כמו תת מקלעים רבים אחרים, גם כאן נעשה שימוש בכדורי 9X19 הנפוצים. חוץ מזה, יש לו עיצוב נאה עם ידית הסתערות וקת מתקפלת.



סוג: תת מקלע תחמושת: 9X19 אמינות: 5 קצב אש: 4 נזק: 1 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 3 מחסנית: 32 שריון: 1+ משקל: 1 מחיר: 400

---

אקדח FN Browning Hi-Power

אקדח חצי-אוטומטי שלא היה ייחודי לירדן, אבל היה נשק די אייקוני לקצינים בצבא הממלכה ולשוטרים. היה בשימוש נרחב גם בישראל ובמקומות נוספים בתור נשק אישי ואקדח שירות של שוטרים בעיקר. מקור שמו הארוך מידי של האקדח הוא בכך שהפטנט והתכנון היו של ג'ון בראונינג האמריקאי, אך לאחר מותו נרכשו והושלמו התוכניות על ידי חברת פבריקה נאסיונל (FN) הבלגית - כן, אלה שייצרו גם את הרומ"ט שהוזכר בפרקים הקודמים.

למה Hi-power? כדי לשווק את העובדה שבעת יציאת האקדח לשוק האירופי והעולמי באמצע שנות השלושים, המחסנית שלו שהכילה 13 כדורי 9X19 מ"מ הייתה גדולה בהרבה משל אקדחים אחרים מאותה תקופה.האקדח שימש צבאות ושוטרים שונים במזרח התיכון כבר לפני שנות השבעים ומסתבר שהיה חביב גם על רודנים שונים - לצדאם חסין היה אקדח כזה למשל, אבל קד'אפי הלובי הגזים והתהדר באקדח FN מוזהב עם תבליט פניו-שלו חקוק עליו. בתמונה המצורפת, בכל מקרה, מופיע אקדח בעיצוב ממוצע וסביר.



סוג: אקדח תחמושת: 9X19 אמינות: 5 קצב אש: 2 נזק: 1 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 2 מחסנית: 13 שריון: 1+ משקל: 1/2 מחיר: 90

 

[The Necromancer]

נשק קל בצבא הירדני בשנות השבעים

במלחמת יום הכיפורים, השתמש הצבא הירדני באותם אמצעי לחימה המוכרים מהעשורים הקודמים, אליהם ככל הנראה הצטרפו גם רובי M-16 מתוצרת ארצות הברית (נתונים להם תמצאו בפרק על ישראל ובחוברת הכללים לשחקן) שהחליפו במשך העשור את רובי הG3 הגרמניים. כמו כן, בדומה לישראל עצמה, עשו הירדנים שימוש גם בנשק שלל שתפסו מהפלסטינים כגון הקלשניקוב האמין.

בהמשך שנות השבעים, הצטיידו הירדנים גם במקלעי M-60 אמריקאים, שלא הצטיינו באמינותם (ראו נתוני המקלע בעמ' 99 של חוברת הכללים לשחקן ושימו לב שהאמינות שלו היא 4) וכן עשו שימוש בעוד כמה כלי נשק, להלן.

בתחום הנ"ט, גם הירדנים בדומה לישראל הצטיידו בהמשך שנות השבעים בטילי טאו ודרגון, לצד ובמקום התול"רים הוותיקים יותר.

תת מקלע ברטה M12

תת מקלע איטלקי, שלא זכה להצלחה מסחרית ומבצעית רבה במולדתו אך נמכר לא רע באפריקה ודרום אמריקה, שימש את הוייטקונג במתקפת הטט בויאטנם וכן נכנס לשימוש הירדני כנשק לצוותי טנקים וארטילריה, יתכן שכבר בשנות השישים. כמו תת מקלעים רבים אחרים, גם כאן נעשה שימוש בכדורי 9X19 הנפוצים. חוץ מזה, יש לו עיצוב נאה עם ידית הסתערות וקת מתקפלת.

צפייה בקובץ מצורף 6879

סוג: תת מקלע תחמושת: 9X19 אמינות: 5 קצב אש: 4 נזק: 1 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 3 מחסנית: 32 שריון: 1+ משקל: 1 מחיר: 400

---

אקדח FN Browning Hi-Power

אקדח חצי-אוטומטי שלא היה ייחודי לירדן, אבל היה נשק די אייקוני לקצינים בצבא הממלכה ולשוטרים. היה בשימוש נרחב גם בישראל ובמקומות נוספים בתור נשק אישי ואקדח שירות של שוטרים בעיקר. מקור שמו הארוך מידי של האקדח הוא בכך שהפטנט והתכנון היו של ג'ון בראונינג האמריקאי, אך לאחר מותו נרכשו והושלמו התוכניות על ידי חברת פבריקה נאסיונל (FN) הבלגית - כן, אלה שייצרו גם את הרומ"ט שהוזכר בפרקים הקודמים.

למה Hi-power? כדי לשווק את העובדה שבעת יציאת האקדח לשוק האירופי והעולמי באמצע שנות השלושים, המחסנית שלו שהכילה 13 כדורי 9X19 מ"מ הייתה גדולה בהרבה משל אקדחים אחרים מאותה תקופה.האקדח שימש צבאות ושוטרים שונים במזרח התיכון כבר לפני שנות השבעים ומסתבר שהיה חביב גם על רודנים שונים - לצדאם חסין היה אקדח כזה למשל, אבל קד'אפי הלובי הגזים והתהדר באקדח FN מוזהב עם תבליט פניו-שלו חקוק עליו. בתמונה המצורפת, בכל מקרה, מופיע אקדח בעיצוב ממוצע וסביר.

צפייה בקובץ מצורף 6880

סוג: אקדח תחמושת: 9X19 אמינות: 5 קצב אש: 2 נזק: 1 קריטי: 2 פיצוץ: - טווח: 2 מחסנית: 13 שריון: 1+ משקל: 1/2 מחיר: 90

הזוי שהFN עדיין ביצור על ידי Browning ועל ידי כמה חברות אחרות שמייצרות אקדחים מאותו המודל, בערך 100 שנה לאחר שיצא לשוק. כנראה העיצוב של ג'ון בראונינג עד כדי כך טוב...

אני לא סגור אם אקדחי ה"קרין" (הגרסה הישראלית שלו, שעשתה שירות במשטרה) עדיין מיוצרים, אבל מבידקה באינטרנט מסתבר שיש לו נישה בקרב חובבי הנשק האמירקאיים והאירופאיים.

 

[המפקד האלמוני]

ארטילריה בצבא ירדן בשנות השבעים

כמו בתחומים אחרים, גם כאן הסתמך הצבא הירדני על ציוד מערבי. מלבד תותחים מהעשורים הקודמים שעדיין היו בשימוש, הטמיעו כוחות הארטילריה הירדנים גם תותחים מתנייעים מתוצרת ארצות הברית - תותחי הM019 בקוטר 155 מ"מ ותותחי M110 בקוטר 203 מ"מ. יתכן והללו הופעלו על ידי צבא ירדן כבר במלחמת יום הכיפורים נגד ישראל.

חימושו של הצבא הירדני כלל גם תותחים נוספים בקוטר 203 מ"מ, ישנים יותר ונגררים, להלן.

תותח M115

תותח אמריקאי ישן, שיוצר עוד במלחמת העולם השנייה והשתתף במלחמות קוריאה וויאטנם. מספר מועט של תותחים מסוגו, יתכן שאף כמה יחידות בודדות, הועבר גם לשירות ירדן. כדי להתנייד, התותח נגרר על ידי משאית כבדה או הטרקטור הארטילרי M4 שהוזכר כבר בפרק שעסק בצבא ירדן בשנות השישים. לא ידוע לי על שימוש מבצעי בתותחים אלו, אבל במשחק שלכם אתם יכולים להחליט שכן.



סוג הנשק: תותח 203 מ"מ מחיר: 30,000, 500 כל פגז
חימוש: נפיץ אמינות: 5 קצב אש: 1 נזק: 12 קריטי: 1 פיצוץ: A טווח: 210 מחסנית: 1 שריון: 2+

 

[המפקד האלמוני]

שריון ורק"ם בצבא הירדני בשנות השבעים

לאחר האבידות שספג השריון הירדני במלחמת ששת הימים, בניין הכוח כלל רכש של טנקי צנטוריון נוספים מבריטניה. הללו נלחמו נגד הסורים והפלסטינים באירועי ספטמבר 1970, תוך שהם סופגים אבידות כבדות, בעיקר בקרבות נגד טנקי הטי-55 הסורים. אחד הלקחים היה החלפת תותחי ה20 ליטראות המיושנים בתותחי 105 מ"מ, אך המנועים נותרו מנועי בנזין וישודרגו לדיזל רק בשנות השמונים.

טנקי צנטוריון ירדנים אלו ישתתפו בלחימה נגד צה"ל ברמת הגולן במלחמה ב-1973. שם הם גם ספגו לא מעט אש מכוח חיל המשלוח העיראקי, שבילבל ביניהם לבין טנקי השוט הישראלים. גם לצה"ל היה זה אתגר-מה כאשר הירדנים הפעילו טנקים זהים לשלו ברמת הגולן, מה שדרש לזהות אותם לפי צבעי ההסוואה והדגלונים על האנטנות לפני שיורים עליהם, מחשש לירי על כוחותינו.




סוג: טנק אמינות: 5 מהירות קרבית: 3/4 (ז) מהירות מנהלתית: 7/8 שריון קדמי: 8 שריון צידי: 7 שריון אחורי: 5 סוג דלק: ב מיכל דלק: 1037 צריכת דלק: 50 צוות: 4 מטען: 300 אמל"ח ראשי: תותח L7 בקוטר 105 מ"מ, ייצוב לתותח אמל"ח משני: מקלעי בראונינג M1919 כמקלע מקביל, מקלע מפקד בראונינג 0.5, משגרי עשן, רדיו מחיר: 300,000

---

מלבד טנקים אלו שהמשיכו לשמש כעמוד השדרה של צבא ירדן עד שנות השמונים, המשיכו כוחות הממלכה להשתמש בנגמ"שי M113 מתוצרת אמריקאית עבור כוחות החי"ר והחרמ"ש שלהם. ובשריוניות שהיו בשימושם בשנות השישים למטרות סיור וביטחון שוטף.

כאן אנחנו מסיימים את הסקירה על אמצעי הלחימה של הצבא הירדני בשנות השבעים - צבא שאולי לא היה חזק או חדשני במיוחד, אבל גם בעשור הזה הצליח לעמוד באתגר בלתי אפשרי לכאורה - לשמור על קיומה העצמאי של הממלכה מוקפת היריבים ועתירת השסעים העדתיים ועל יציבותו של בית המלוכה - האחרון מהשושלת ההאשמית שיועדה אי-אז על ידי הבריטים למשול במזרח התיכון כולו. המלך חסין שמר על כסאו ומיצב את מעמדו כמנהיג שקול ומכובד בעיני הגוש המערבי במלחמה הקרה. כאן למשל תוכלו לראות אותו בצוותא עם נשיא ארצות הברית קרטר ועם הזוג הקיסרי האיראני, פארה ומחמד רצ'א פהלוי.

רק אחד מהמונרכים שבתמונה יזכה להוריש את כסאו לבנו אחריו.

 

[המפקד האלמוני]

לבנון בשנות השבעים

במחצית הראשונה של שנות השבעים, נראה שהעניינים בלבנון מתנהלים על מי מנוחות - היא לא הסתבכה במלחמה נגד ישראל ב-1973 למשל. אבל זוכרים את החמושים הפלסטינים שחסין גירש מירדן ב-1970? הללו התמקמו בלבנון, הצטרפו לפליטים הפלסטינים שחיו בה מאז 1948 במחנות עצמאיים דה-פקטו והמשיכו לא רק לפעול נגד ישראל מדרום לבנון, אלא גם לערער את האיזון העדתי בין מוסלמים לנוצרים במדינה.

ב-1975 הכל התפוצץ - עימותים וחילופי אש בין חמושים פלסטינים מהפת"ח לבין אנשי מיליציית ה"כתאיב", הנוצרית-מרונית, המוכרת בארץ גם בתור "הפלנגות", הסלימו לעימותים ברחבי המדינה. להתחיל למנות את הצדדים המעורבים יהיה עניין מסובך מידי לסדרת הפוסטים הזו, שכן היו ארגונים ומיליציות בשפע - על בסיס הזדהות פוליטית, דתית ועדתית, אזורית וחמולתית. בדרך כלל נוהגים להציג את מלחמת האזרחים כ"הפלסטינים והמוסלמים נגד השמרנים והנוצרים" אבל זה לא מדוייק שכן היו גם נוצרים שמרנים שלחמו לצד הפלסטינים, מוסלמים שיעים שלא מיהרו לחבור לאף צד, וסוציאליסטים דרוזים שבעיקר נלחמו למען עצמם.

הצבא הלבנוני למעשה הפסיק לתפקד. רבים מלוחמיו ערקו והצטרפו על נשקם למיליציות של עדותיהם ומשפחותיהם, או הקימו מיליציות חדשות כמו "צבא לבנון הערבי" שהתבסס על עריקים בני העדה הסונית ולחם לצד הפלסטינים נגד הנוצרים ולפעמים גם נגד השיעים.

הנוצרים בדרום לבנון, המנותקים מהצפון ומוקפים בשיעים, סונים, דרוזים ופלסטינים עוינים, מצאו פתרון לא שגרתי ופנו דרומה לבקשת עזרה מישראל. כך נוצרה המובלעת הנוצרית של קליעה, שלאחר מבצע ליטני הפכה לאד"ל (אזור דרום לבנון). קצין מצבא לבנון בשם סעד חדאד שנשלח על ידי ממשלת לבנון לאזור, הפך לבעל ברית של ישראל - למעשה, בגלל הניתוק של דרום לבנון מהצפון, הוא לא נסע לשם ברכב אלא הפליג מהנמל הנוצרי של ג'וניה לחיפה ולדרום לבנון הגיע מהצד הישראלי של הגבול.

המיליציה של חדאד צוידה על ידי ישראל בציוד מתיישן ממחסני צה"ל - רובי קלשניקוב שלל, מקלעים שונים (0.3, 0.5 ומקלעי שלל), זחלמי"ם, נגמש"י BTR-152 וטנקי שרמן שיצאו משירות בצה"ל. מאוחר יותר גם ימסרו טנקי שלל מדגמי טי-54 וטי-55.

בתמונה המצורפת תוכלו לראות את חדאד בכובע המצחיה האייקוני שלו משוחח עם עיתונאים בזמן מבצע ליטני ב-1978.



מבחינת כלי נשק, בלבנון המשיכו להשתמש בכל הרובים ותת המקלעים שהוזכרו בהקשרה עד כה. הפלסטינים ובעלי בריתם עשו שימוש רב בקלשניקוב ובמקלעים סובייטים והללו נפלו גם לידי אויביהם. צבא לבנון באותה תקופה היה חמוש כבר ברובי M-16 ומקלעי M-60 אמריקנים וצוייד גם בנגמש"י M-113 וטנקי פטון M-48 מעטים עם תותחי 90 מ"מ וכלי הנשק הללו, בדגש על הרובים, המקלעים והנגמ"שים, אף מצאו את דרכם לידי המיליציות השונות בידי העריקים שלקחו אותם.

בתמונה המצורפת, חיילים בצבא לבנון, או מה שנשאר ממנו ב-1976 בה צולמה התמונה, מנסים להשליט סדר ברחוב בבירות. החייל בצד ימין חמוש בM-16 עם מחסנית קצרה של 20 כדורים - שנו בהתאם את כמות התחמושת של רובי M-16A1 שהנתונים שלהם מופיעים גם בפרק על ישראל בשנות השבעים וגם בחוברת הכללים לשחקן, אם הם בשימוש לבנוני.



זוכרים את הירקן השיעי העני עבד אלכרים שמצא עבודה בחנות ירקות בבירות והתגורר בשכונה ארמנית בצפון מזרח העיר? אז עם פרוץ מלחמת האזרחים, השיעים באזור נאלצו לברוח ממזרח בירות בלחצם של הנוצרים. עבד אלכרים חזר לעיירת הולדתו בעיירה באזוריה בדרום לבנון, יחד עם אשתו וילדיו, בהם בנו הבכור חסן. האלימות אותה חוו, הביאה מנהיג שיעי בולט, האימאם מוסא אלצדר, להקים מיליציה חמושה עבור העדה, בשם "אמל" (התקווה).

חסן, בנו של עבד אלכרים, היה באותה תקופה תלמיד תיכון. תחושת ההשפלה והבריחה מבירות בה גדל הביאו אותו לראות במוסא אלצדר דוגמא ומופת - חסן הפך לפעיל במסגרת אמל והשתתף בקטטות עם נערים ממשפחות תומכות של מפלגות אחרות, אבל לא עסק בפעילות זו זמן רב שכן בגיל 16 הוא נסע לעיראק, כדי ללמוד בסמינר שיעי בעיר הקודש נג'ף. שם הכיר חברים שליוו אותו גם בהמשך. הנה חסן בתור נער שיעי אדוק, לבוש בלבוש דתי. משפחת נצראללה, משפחתו של חסן, לא הייתה דתית במיוחד אבל הוא התחזק באמונה השיעית כבר בתור ילד.



ב-1978, בזמן שמלחמת האזרחים נמשכת וגועשת, קרו שני דברים משמעותיים להמשך ההיסטוריה - מוסא אלצדר, המנהיג השיעי הכריזמטי, נעלם באופן מסתורי בזמן שביקר בלוב ועקבותיו לא נודעו עד עצם היום הזה. בתמונה המצורפת - צדר מחייך אל המצלמה. במציאות הוא היה איש נאה יותר מההבעה המוזרה שיש לו כאן, גבה קומה ובעל עיניים בהירות שדיבר ערבית במבטא פרסי כבד - שכן למרות שמוצאה של משפחתו היה לבנוני, הוא נולד והתחנך באיראן והגיע ללבנון רק כעשרים שנה קודם להיעלמו. יש הטוענים כי השאה האיראני הוא זה ששידל את שליט לוב להעלים את איש הדת השיעי האהוב, על רקע שלטונו-שלו המתערער במדינה השיעית.



המאורע החשוב השני - חסן נצראללה נאלץ להימלט מעיראק, שם המשטר החל לרדוף את אנשי הדת השיעים ובמיוחד תלמידיהם הזרים. מורהו האהוב בסמינר בנג'ף, השיח' מחמד בקר אלצדר (קרוב רחוק של מוסא אלצדר הנ"ל) נכלא על ידי השלטונות העיראקים ובסופו של דבר נרצח בעינויים קשים. חסן עצמו, שב ללבנון ולפעילות במסגרת תנועת אמל, אבל אנחנו עוד נשמע עליו.

 

[The Necromancer]

לבנון בשנות השבעים

במחצית הראשונה של שנות השבעים, נראה שהעניינים בלבנון מתנהלים על מי מנוחות - היא לא הסתבכה במלחמה נגד ישראל ב-1973 למשל. אבל זוכרים את החמושים הפלסטינים שחסין גירש מירדן ב-1970? הללו התמקמו בלבנון, הצטרפו לפליטים הפלסטינים שחיו בה מאז 1948 במחנות עצמאיים דה-פקטו והמשיכו לא רק לפעול נגד ישראל מדרום לבנון, אלא גם לערער את האיזון העדתי בין מוסלמים לנוצרים במדינה.

ב-1975 הכל התפוצץ - עימותים וחילופי אש בין חמושים פלסטינים מהפת"ח לבין אנשי מיליציית ה"כתאיב", הנוצרית-מרונית, המוכרת בארץ גם בתור "הפלנגות", הסלימו לעימותים ברחבי המדינה. להתחיל למנות את הצדדים המעורבים יהיה עניין מסובך מידי לסדרת הפוסטים הזו, שכן היו ארגונים ומיליציות בשפע - על בסיס הזדהות פוליטית, דתית ועדתית, אזורית וחמולתית. בדרך כלל נוהגים להציג את מלחמת האזרחים כ"הפלסטינים והמוסלמים נגד השמרנים והנוצרים" אבל זה לא מדוייק שכן היו גם נוצרים שמרנים שלחמו לצד הפלסטינים, מוסלמים שיעים שלא מיהרו לחבור לאף צד, וסוציאליסטים דרוזים שבעיקר נלחמו למען עצמם.

הצבא הלבנוני למעשה הפסיק לתפקד. רבים מלוחמיו ערקו והצטרפו על נשקם למיליציות של עדותיהם ומשפחותיהם, או הקימו מיליציות חדשות כמו "צבא לבנון הערבי" שהתבסס על עריקים בני העדה הסונית ולחם לצד הפלסטינים נגד הנוצרים ולפעמים גם נגד השיעים.

הנוצרים בדרום לבנון, המנותקים מהצפון ומוקפים בשיעים, סונים, דרוזים ופלסטינים עוינים, מצאו פתרון לא שגרתי ופנו דרומה לבקשת עזרה מישראל. כך נוצרה המובלעת הנוצרית של קליעה, שלאחר מבצע ליטני הפכה לאד"ל (אזור דרום לבנון). קצין מצבא לבנון בשם סעד חדאד שנשלח על ידי ממשלת לבנון לאזור, הפך לבעל ברית של ישראל - למעשה, בגלל הניתוק של דרום לבנון מהצפון, הוא לא נסע לשם ברכב אלא הפליג מהנמל הנוצרי של ג'וניה לחיפה ולדרום לבנון הגיע מהצד הישראלי של הגבול.

המיליציה של חדאד צוידה על ידי ישראל בציוד מתיישן ממחסני צה"ל - רובי קלשניקוב שלל, מקלעים שונים (0.3, 0.5 ומקלעי שלל), זחלמי"ם, נגמש"י BTR-152 וטנקי שרמן שיצאו משירות בצה"ל. מאוחר יותר גם ימסרו טנקי שלל מדגמי טי-54 וטי-55.

בתמונה המצורפת תוכלו לראות את חדאד בכובע המצחיה האייקוני שלו משוחח עם עיתונאים בזמן מבצע ליטני ב-1978.

צפייה בקובץ מצורף 6941

מבחינת כלי נשק, בלבנון המשיכו להשתמש בכל הרובים ותת המקלעים שהוזכרו בהקשרה עד כה. הפלסטינים ובעלי בריתם עשו שימוש רב בקלשניקוב ובמקלעים סובייטים והללו נפלו גם לידי אויביהם. צבא לבנון באותה תקופה היה חמוש כבר ברובי M-16 ומקלעי M-60 אמריקנים וצוייד גם בנגמש"י M-113 וטנקי פטון M-48 מעטים עם תותחי 90 מ"מ וכלי הנשק הללו, בדגש על הרובים, המקלעים והנגמ"שים, אף מצאו את דרכם לידי המיליציות השונות בידי העריקים שלקחו אותם.

בתמונה המצורפת, חיילים בצבא לבנון, או מה שנשאר ממנו ב-1976 בה צולמה התמונה, מנסים להשליט סדר ברחוב בבירות. החייל בצד ימין חמוש בM-16 עם מחסנית קצרה של 20 כדורים - שנו בהתאם את כמות התחמושת של רובי M-16A1 שהנתונים שלהם מופיעים גם בפרק על ישראל בשנות השבעים וגם בחוברת הכללים לשחקן, אם הם בשימוש לבנוני.

צפייה בקובץ מצורף 6942

זוכרים את הירקן השיעי העני עבד אלכרים שמצא עבודה בחנות ירקות בבירות והתגורר בשכונה ארמנית בצפון מזרח העיר? אז עם פרוץ מלחמת האזרחים, השיעים באזור נאלצו לברוח ממזרח בירות בלחצם של הנוצרים. עבד אלכרים חזר לעיירת הולדתו בעיירה באזוריה בדרום לבנון, יחד עם אשתו וילדיו, בהם בנו הבכור חסן. האלימות אותה חוו, הביאה מנהיג שיעי בולט, האימאם מוסא אלצדר, להקים מיליציה חמושה עבור העדה, בשם "אמל" (התקווה).

חסן, בנו של עבד אלכרים, היה באותה תקופה תלמיד תיכון. תחושת ההשפלה והבריחה מבירות בה גדל הביאו אותו לראות במוסא אלצדר דוגמא ומופת - חסן הפך לפעיל במסגרת אמל והשתתף בקטטות עם נערים ממשפחות תומכות של מפלגות אחרות, אבל לא עסק בפעילות זו זמן רב שכן בגיל 16 הוא נסע לעיראק, כדי ללמוד בסמינר שיעי בעיר הקודש נג'ף. שם הכיר חברים שליוו אותו גם בהמשך. הנה חסן בתור נער שיעי אדוק, לבוש בלבוש דתי. משפחת נצראללה, משפחתו של חסן, לא הייתה דתית במיוחד אבל הוא התחזק באמונה השיעית כבר בתור ילד.

צפייה בקובץ מצורף 6943

ב-1978, בזמן שמלחמת האזרחים נמשכת וגועשת, קרו שני דברים משמעותיים להמשך ההיסטוריה - מוסא אלצדר, המנהיג השיעי הכריזמטי, נעלם באופן מסתורי בזמן שביקר בלוב ועקבותיו לא נודעו עד עצם היום הזה. בתמונה המצורפת - צדר מחייך אל המצלמה. במציאות הוא היה איש נאה יותר מההבעה המוזרה שיש לו כאן, גבה קומה ובעל עיניים בהירות שדיבר ערבית במבטא פרסי כבד - שכן למרות שמוצאה של משפחתו היה לבנוני, הוא נולד והתחנך באיראן והגיע ללבנון רק כעשרים שנה קודם להיעלמו. יש הטוענים כי השאה האיראני הוא זה ששידל את שליט לוב להעלים את איש הדת השיעי האהוב, על רקע שלטונו-שלו המתערער במדינה השיעית.

צפייה בקובץ מצורף 6944

המאורע החשוב השני - חסן נצראללה נאלץ להימלט מעיראק, שם המשטר החל לרדוף את אנשי הדת השיעים ובמיוחד תלמידיהם הזרים. מורהו האהוב בסמינר בנג'ף, השיח' מחמד בקר אלצדר (קרוב רחוק של מוסא אלצדר הנ"ל) נכלא על ידי השלטונות העיראקים ובסופו של דבר נרצח בעינויים קשים. חסן עצמו, שב ללבנון ולפעילות במסגרת תנועת אמל, אבל אנחנו עוד נשמע עליו.

אהבתי את זה שאתה פשוט מספר לנו את הlore של נסראללה.
האמת היא? ממש מעניין. לא ידעתי שהוא למד בעיראק. האם הצבא דאז ידע משהו על אמל, כאשר הקבוצה עוד לא הפכה לחיזבאללה שאנחנו מכירים היום? והאם נסראללה פעם הסתובב בין האנשים, או שתמיד הנהיג את המחבלים שלו מתוך בונקר?
ועל הדרוזים, הדרוזים הסוציאליסטים הם אלו מג'בל א-דרוז לא? או שאני מערבב בין סוריה ללבנון?