iegolas
פונדקאי ותיק
זאת אמורה להיות הדמות שלי למשחק של עידן ש, אני מקווה שזה לא מאוחר מידי.
שמי The Disciple of the One Road
אני מבקש להפטר מאדוני המוות ומאיומם הקבוע על בני ארצות הנהר.
את חייי המוקדמים אני לא זוכר. מאז גיל צעיר - בערך 5 - חייתי לי עם הנזירים במנזר מבודד ממזרח לנקסוס. המנזר לא היה קרוב במיוחד לשום מקום, אבל מרחקו נגיד, מgreat forks, היה גדול ממרחקו לנקסוס. החיים במנזר היו שקטים אך פעילים מאוד. התעסוקה שם נעה מאימונים אינטנסיביים באומנויות לחימה ונשק, ללימודי שפות, ואף מעט sorcery [כושפות?].
אב המנזר היה, כפי שגיליתי מאוחר יותר, dragon blooded של מים. גם יועצו הקרובי היה כך.
למרות התעסקותנו הן באומנויות הגוף והן במיומנויות הרוח, היינו מנותקים, באופן יחסי, מהעולם הסובב אותנו. הו, כמובן שידענו על הshadowland העצומה שצומחת בינינו לבין Great Forks, אבל משום - מה, זה לא הדאיג אותנו. חשנו בטוחים מאחורי חומותינו, ומאחורי לגיונה של לוקשי. עד, שכצחוק הגורל, או כברכה משמיים, הוא בא.
באותה העת הייתי בחדרי, עובר על אחד מהכתבים שהייתי צריך לקרוא לשיעור בתורת החי למחר. לפתע שמעתי את מאדאראמה [כן, זה שם] רץ לכיוון המטבח, בעודו קורא "מישהו מגיע! מישהו מגיע!". מייד הפסקתי את עיסוקי ויצאתי החוצה, ביחד עם כל אנישי המנזר, על מנת לקבל את פני האורח, כפי שדרשו כללי קבלת האורחים. כעבור כמה רגעים, נגלה לפנינו, בעודו עובר עיקול בשביל, אדם, עם קת חרב בולטת מאחרי כתפו ולבוש בשריון שחור, שנצנוץ השמש עליו גרם למשהו בתוכי לרעוד. במבט לאחור, זו לא השמש שנצנצה שם, אלא נשמה הלכודה במתכת.
הוא עמד שם, מחוץ לחומה הנמוכה, ואמר "אני מזמין אותכם לדו קרב. אתם תבואו אלי אחד, אחד, ואני אלחם בכם בתנאים שלכם. אם לא, אלחם בכם בתנאים שלי. זכרו את שמי, אני דלתות כסף אל משכן המוות, וזה קרוב לודאי השם האחרון שתשמעו." הוא היה הabbysal בעל חוש הכבוד המפותח ביותר שנתקלתי בו מעולם. ראשון יצא אב המנזר, כאשר האנימה באנר שלו מתיז מיים על כולנו [זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מפעיל את כוחותיו]. הוא קפץ עליו לפני דלתות כסף אל משכן המוות הספיק להתעשת, ופגע בו במכה שהותירה אותו מסוחרר במקצת, ונעוץ קצת יותר עמוק אל תוך האדמה. דלתות כסף אל משכן המוות לא נשאר חייב, ונעץ את אב המנזר החביב בעץ או שניים שעמדו בצד הדרך.
אני לא אתאר כאן את חילופי המהלומות רוויות האסנס שהוחלפו בין השניים, ולאחר מכן בעוזרו הראשון של אב המנזר. הקרבות הבאים היו קצרים, לאחר שני דמי הדרקון ששכבו מפוזרים מסביב. ואז הגיע תורי. מופעם מהטקסט שקראתי לפני רגעים מספר על אודות הנמר, איך לומר, התחברתי, וקפצתי על דלתות כסף אל משכן המוות, בידיים ריקות, אך שלוף טפרים, וזורח. לרגע אחד הוא עמד מודהם, בעוד שמש קטנה, מזנקת עליו, בעודו כבר מותש ממספר קרבות. במכתי הראשונה הצלחתי לשרוט אותו 4 שריטות עמוקות לאורך הלחי השמאלית, שאני בטוח שישאירו צלקת, בנוסף לפצע המדמם שנפער עוד במהלך הקרב הראשון, שמש זורחת.
הוא לא נשאר שם הרבה זמן, הוא שלף את solesteel daiklave שלו והניף אותה לעברי, אך אני בקפיצה לא אנושית, כבר הייתי על צמרת של עץ קרוב. דלתות כסף אל משכן המוות, מותש נסוג, בהבטיחו לשוב להביס אותי.
שלושה ימים לאחר הקרב, ראש המנזר החדש זימן אותי לחדרו. על השולחן מולו היו שני צמידים ענקיים ממתכת זהובה, עם כיתוב בold realm [אחת מהשפות שנלמדו בשיעורי כושפות]. "צמידים אלו היו שיכים לקודמי בתפקיד, וחשבתי, שרק הודות לך המנזר שלנו שרד, וגם אתה היחיד שמסוגל להשתמש בהם כיאות, וחוץ מזה, אתה נקמת את מותו, זו תהיה הירושה שלו אליך." יצאתי מהחדר, אסיר תודה, אבל עם משא כבד. לא נקמתי את מותו.
אחרי כמה ימים עזבתי, בידיעה שמקום זה צר מלהכיל אותי, בדרך למלא את חובתי ולהיות ראוי לצמידים הכבדים. בדרכי פגשתי את סטיקס, הסטריקס [ינשוף ענק] והתחברנו מאוד.
היום אני משוטט ברחבי הקונפדרציה של הנהרות מחפש את "דלתות כסף אל משכן המוות" ואת שולחיו ומבקש את נפשם, על מנת לשלם את חובי לאב המנזר המנוח.
שמי The Disciple of the One Road
אני מבקש להפטר מאדוני המוות ומאיומם הקבוע על בני ארצות הנהר.
את חייי המוקדמים אני לא זוכר. מאז גיל צעיר - בערך 5 - חייתי לי עם הנזירים במנזר מבודד ממזרח לנקסוס. המנזר לא היה קרוב במיוחד לשום מקום, אבל מרחקו נגיד, מgreat forks, היה גדול ממרחקו לנקסוס. החיים במנזר היו שקטים אך פעילים מאוד. התעסוקה שם נעה מאימונים אינטנסיביים באומנויות לחימה ונשק, ללימודי שפות, ואף מעט sorcery [כושפות?].
אב המנזר היה, כפי שגיליתי מאוחר יותר, dragon blooded של מים. גם יועצו הקרובי היה כך.
למרות התעסקותנו הן באומנויות הגוף והן במיומנויות הרוח, היינו מנותקים, באופן יחסי, מהעולם הסובב אותנו. הו, כמובן שידענו על הshadowland העצומה שצומחת בינינו לבין Great Forks, אבל משום - מה, זה לא הדאיג אותנו. חשנו בטוחים מאחורי חומותינו, ומאחורי לגיונה של לוקשי. עד, שכצחוק הגורל, או כברכה משמיים, הוא בא.
באותה העת הייתי בחדרי, עובר על אחד מהכתבים שהייתי צריך לקרוא לשיעור בתורת החי למחר. לפתע שמעתי את מאדאראמה [כן, זה שם] רץ לכיוון המטבח, בעודו קורא "מישהו מגיע! מישהו מגיע!". מייד הפסקתי את עיסוקי ויצאתי החוצה, ביחד עם כל אנישי המנזר, על מנת לקבל את פני האורח, כפי שדרשו כללי קבלת האורחים. כעבור כמה רגעים, נגלה לפנינו, בעודו עובר עיקול בשביל, אדם, עם קת חרב בולטת מאחרי כתפו ולבוש בשריון שחור, שנצנוץ השמש עליו גרם למשהו בתוכי לרעוד. במבט לאחור, זו לא השמש שנצנצה שם, אלא נשמה הלכודה במתכת.
הוא עמד שם, מחוץ לחומה הנמוכה, ואמר "אני מזמין אותכם לדו קרב. אתם תבואו אלי אחד, אחד, ואני אלחם בכם בתנאים שלכם. אם לא, אלחם בכם בתנאים שלי. זכרו את שמי, אני דלתות כסף אל משכן המוות, וזה קרוב לודאי השם האחרון שתשמעו." הוא היה הabbysal בעל חוש הכבוד המפותח ביותר שנתקלתי בו מעולם. ראשון יצא אב המנזר, כאשר האנימה באנר שלו מתיז מיים על כולנו [זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מפעיל את כוחותיו]. הוא קפץ עליו לפני דלתות כסף אל משכן המוות הספיק להתעשת, ופגע בו במכה שהותירה אותו מסוחרר במקצת, ונעוץ קצת יותר עמוק אל תוך האדמה. דלתות כסף אל משכן המוות לא נשאר חייב, ונעץ את אב המנזר החביב בעץ או שניים שעמדו בצד הדרך.
אני לא אתאר כאן את חילופי המהלומות רוויות האסנס שהוחלפו בין השניים, ולאחר מכן בעוזרו הראשון של אב המנזר. הקרבות הבאים היו קצרים, לאחר שני דמי הדרקון ששכבו מפוזרים מסביב. ואז הגיע תורי. מופעם מהטקסט שקראתי לפני רגעים מספר על אודות הנמר, איך לומר, התחברתי, וקפצתי על דלתות כסף אל משכן המוות, בידיים ריקות, אך שלוף טפרים, וזורח. לרגע אחד הוא עמד מודהם, בעוד שמש קטנה, מזנקת עליו, בעודו כבר מותש ממספר קרבות. במכתי הראשונה הצלחתי לשרוט אותו 4 שריטות עמוקות לאורך הלחי השמאלית, שאני בטוח שישאירו צלקת, בנוסף לפצע המדמם שנפער עוד במהלך הקרב הראשון, שמש זורחת.
הוא לא נשאר שם הרבה זמן, הוא שלף את solesteel daiklave שלו והניף אותה לעברי, אך אני בקפיצה לא אנושית, כבר הייתי על צמרת של עץ קרוב. דלתות כסף אל משכן המוות, מותש נסוג, בהבטיחו לשוב להביס אותי.
שלושה ימים לאחר הקרב, ראש המנזר החדש זימן אותי לחדרו. על השולחן מולו היו שני צמידים ענקיים ממתכת זהובה, עם כיתוב בold realm [אחת מהשפות שנלמדו בשיעורי כושפות]. "צמידים אלו היו שיכים לקודמי בתפקיד, וחשבתי, שרק הודות לך המנזר שלנו שרד, וגם אתה היחיד שמסוגל להשתמש בהם כיאות, וחוץ מזה, אתה נקמת את מותו, זו תהיה הירושה שלו אליך." יצאתי מהחדר, אסיר תודה, אבל עם משא כבד. לא נקמתי את מותו.
אחרי כמה ימים עזבתי, בידיעה שמקום זה צר מלהכיל אותי, בדרך למלא את חובתי ולהיות ראוי לצמידים הכבדים. בדרכי פגשתי את סטיקס, הסטריקס [ינשוף ענק] והתחברנו מאוד.
היום אני משוטט ברחבי הקונפדרציה של הנהרות מחפש את "דלתות כסף אל משכן המוות" ואת שולחיו ומבקש את נפשם, על מנת לשלם את חובי לאב המנזר המנוח.
