גנרל אסדת'!
פונדקאי ותיק
הצופה הענק, שבאשמתו כל הצרות שעברנו עלינו בשלושת השנים האחרונות, מוטל מת. חברי לקבוצה, ברובם אינם יכולים שלא לעלוז, ואיני מאשימה אותם. זהו, אחרי הכל, הקץ לאגדה. הקץ להרפתקה שלנו. הסוף הטוב.
אבל... סוף טוב לא יכול לבוא בלא הקרבה, נכון?
רובנו כרגע פצועים ומדממים. לשותפיי הולך לקחת הרבה זמן עד שהם יחלימו מהפציעות שלהם, אבל אני... אני חוששת שאני לא אחלים בכלל.
הגוף שלי כבר מתחיל להיפרם, כמו אריג שטווים אותו הפוך. אני כבר לא מרגישה את קצות האצבעות שלי. אני בקושי רואה, בין אם העיניים שלי נפרמות גם או רק הדמעות שיש בהן. הדמעות נכנסות לתוך הפצעים שלי. זה כואב.
"לא יכול להיות שכאן זה נגמר..." אני לוחשת, בקושי נושמת. "לא יכול להיות שזה הכול, נכון? לא יכול להיות שאני עברתי את כל המסעות האלה, כל התלאות, כל הכאב, רק בשביל למות בסוף, בדיוק כשחשבתי שאני אשרוד אותו..."
אני לא יכולה להמשיך עוד. אני לא יודעת אם הריאות שלי נפרמו, או מיתרי הקול, או הלשון שלי, או הכול ביחד...
הכאב נעלם. העולם שמסביבי נעלם. הכול נהיה שחור. אני מרגישה כאילו אני נופלת דרך מים.
ואז... החושך השחור מתחיל לקבל צורה. הכול נראה כמו שממה, קרקע אדומה כהה, שמיים שחורים בלי ירח, בלי כוכבים. אני מרגישה את הגוף שלי שוב. הוא מרגיש... שונה. הוא מרגיש קר, חלק, והרבה פחות יציב. אני מסתכלת על עצמי. הגוף שלי נראה כרגיל, אבל הוא כולו כחול כהה וחלק, וקצת יותר גדול מכפי שהיה בעבר הפה והעיניים שלי הפכו לחורים ריקים. על הראש שלי יש ארבע קרניים חדות.
אני מחברת את החלקים. אם מתתי והגעתי לפה, ועכשיו אני נראת ככה, אז זה אומר... שאני בתהום הצללים, והפכתי לצעדנית לילה?
אף פעם לא הייתי בתהום הצללים. כן נתקלתי בכמה מתושביו, ורובם לא היו ידידותיים, בלשון המעטה. הדבר העיקרי שידעתי על תהום הצללים הוא זה: זה מקום מסוכן. מאוד מסוכן.
אני קולטת שישבתי וחלמתי ליותר מדי זמן, כשצל נמתח מעליי. יצור גדול אף ממני, גופו שחור ורונות לבנות מנצנצות עליו כמו כוכבים. הוא לובש שריון לוחות מלא ואוחז בגרזן ענק, וזרמי אנרגיה ירוקה בהירה זוהרים סביבו. אני מכירה יצורים כמו אלה משמועות בלבד: זהו טיטאן מוות.
"תראו תראו מה יש לנו כאן", אומר המפלץ בקול עמוק וקודר. "אני בדרך כלל לא הורג ילדות קטנות, אבל כבר כמה ימים שמעטפת הנשמות שלי ריקה. אל תדאגי, אני אעשה את זה קצר ומהיר".
אני מתחמקת בקושי כשהטיטאן מניף את גרזנו לעברי. הקשת וחיצים שלי לא אצלי; ברגעים כמו אלה אני מצטערת שלא למדתי לפחות קצת קסם. בהעדר אפשרות טובה יותר, אני נותנת לו אגרוף בפרצוף... בערך. הוא גבוה מדי. אני פוגעת לו בחזה. הוא לא נראה כמי שחטף אגרוף, אלא כמי שחטף כוויית קור בזמן שהבשר שלו נרקב. הטיטאן שואג בכאב ומניף את הגרזן -
כשלפתע להב עשוי חשכה טהורה חותך אותו לשניים.
הלהב מתגלה כלהבו של חרמש גדול, שאותו מחזיקה אישה בעלת עור אפור, שיער לבן בוהק וארוך, עיניים צהובות לחלוטין, טפרים מחודדים, זוג כנפיים דמויות-עטלף ושש קרניים.
"איזה מין יצור נוראי הוא זה", אומרת האישה, "מאיים כך על נערה צעירה וחסרת אונים שכמותך".
"אני לא חסרת אונים -" התחלתי לומר.
"אנא אל תפחדי, ילדתי", היא אומרת, מתעלמת ממה שאמרתי שנייה לפני. "אני קורוהומורה, מדריכת המתים. אני מסיירת בסביבה הזו כל לילה על מנת למצוא יצורים שמצאו את דרכם הנה. זה נדיר שיצור כה עדין כמוך יהפוך לצעדן לילה... בכל אופן, בואי! אדריך אותך בדרכנו אל ביתי".
האישה נחתה על הקרקע שמולי והחלה ללכת לכיוון כלשהו. "מכאן".
אז היום ניסיתי לעשות משהו שקורה בעולם של נקודות האור, עולם המערכה הבסיסי של מו"ד 4E. הדמויות והסיפור הן עדיין חסרות הקשר לחלוטין. כעיקרון, המצאתי NPC/דב"ש שאותו פוגשות דמויות שעושות את דרכן אל מפל הצללים (Shadowfell). קורוהומורה (黒炎, להבה שחורה) היא מוחלטת צער (Sorrowsworn) שתפקידה בעלילה הוא להגן על אל-מתים חדשים שנכנסו אל מפל הצללים ולגמרי בחושך בנוגע למה שלעזאזל קורה. הבית שנזכר מקודם הוא למעשה בסיס תת-קרקעי בערך בגודל של פונדק, אליו קורוהומורה לוקחת את בני חסותה, ושם היא מלמדת אותם דבר או שניים על מפל הצללים, נוסף על מיומנויות לחימה בסיסיות, עד שהיא חושבת שהם מוכנים לשרוד בעולם החשוך והאכזר. קורוהומורה אינה מרושעת, אבל היא מעט מגוננת-יתר-על-המידה, ודי נואשת כשזה מגיע לזה שהאל-מתים שהיא אימצה עוזבים.
הערות, הארות, כבשים ורודים, כבסימ סגולימ, וגם סתם תגובות של "יו, איזה מגניב!" יתקבלו בברכה.
אבל... סוף טוב לא יכול לבוא בלא הקרבה, נכון?
רובנו כרגע פצועים ומדממים. לשותפיי הולך לקחת הרבה זמן עד שהם יחלימו מהפציעות שלהם, אבל אני... אני חוששת שאני לא אחלים בכלל.
הגוף שלי כבר מתחיל להיפרם, כמו אריג שטווים אותו הפוך. אני כבר לא מרגישה את קצות האצבעות שלי. אני בקושי רואה, בין אם העיניים שלי נפרמות גם או רק הדמעות שיש בהן. הדמעות נכנסות לתוך הפצעים שלי. זה כואב.
"לא יכול להיות שכאן זה נגמר..." אני לוחשת, בקושי נושמת. "לא יכול להיות שזה הכול, נכון? לא יכול להיות שאני עברתי את כל המסעות האלה, כל התלאות, כל הכאב, רק בשביל למות בסוף, בדיוק כשחשבתי שאני אשרוד אותו..."
אני לא יכולה להמשיך עוד. אני לא יודעת אם הריאות שלי נפרמו, או מיתרי הקול, או הלשון שלי, או הכול ביחד...
הכאב נעלם. העולם שמסביבי נעלם. הכול נהיה שחור. אני מרגישה כאילו אני נופלת דרך מים.
ואז... החושך השחור מתחיל לקבל צורה. הכול נראה כמו שממה, קרקע אדומה כהה, שמיים שחורים בלי ירח, בלי כוכבים. אני מרגישה את הגוף שלי שוב. הוא מרגיש... שונה. הוא מרגיש קר, חלק, והרבה פחות יציב. אני מסתכלת על עצמי. הגוף שלי נראה כרגיל, אבל הוא כולו כחול כהה וחלק, וקצת יותר גדול מכפי שהיה בעבר הפה והעיניים שלי הפכו לחורים ריקים. על הראש שלי יש ארבע קרניים חדות.
אני מחברת את החלקים. אם מתתי והגעתי לפה, ועכשיו אני נראת ככה, אז זה אומר... שאני בתהום הצללים, והפכתי לצעדנית לילה?
אף פעם לא הייתי בתהום הצללים. כן נתקלתי בכמה מתושביו, ורובם לא היו ידידותיים, בלשון המעטה. הדבר העיקרי שידעתי על תהום הצללים הוא זה: זה מקום מסוכן. מאוד מסוכן.
אני קולטת שישבתי וחלמתי ליותר מדי זמן, כשצל נמתח מעליי. יצור גדול אף ממני, גופו שחור ורונות לבנות מנצנצות עליו כמו כוכבים. הוא לובש שריון לוחות מלא ואוחז בגרזן ענק, וזרמי אנרגיה ירוקה בהירה זוהרים סביבו. אני מכירה יצורים כמו אלה משמועות בלבד: זהו טיטאן מוות.
"תראו תראו מה יש לנו כאן", אומר המפלץ בקול עמוק וקודר. "אני בדרך כלל לא הורג ילדות קטנות, אבל כבר כמה ימים שמעטפת הנשמות שלי ריקה. אל תדאגי, אני אעשה את זה קצר ומהיר".
אני מתחמקת בקושי כשהטיטאן מניף את גרזנו לעברי. הקשת וחיצים שלי לא אצלי; ברגעים כמו אלה אני מצטערת שלא למדתי לפחות קצת קסם. בהעדר אפשרות טובה יותר, אני נותנת לו אגרוף בפרצוף... בערך. הוא גבוה מדי. אני פוגעת לו בחזה. הוא לא נראה כמי שחטף אגרוף, אלא כמי שחטף כוויית קור בזמן שהבשר שלו נרקב. הטיטאן שואג בכאב ומניף את הגרזן -
כשלפתע להב עשוי חשכה טהורה חותך אותו לשניים.
הלהב מתגלה כלהבו של חרמש גדול, שאותו מחזיקה אישה בעלת עור אפור, שיער לבן בוהק וארוך, עיניים צהובות לחלוטין, טפרים מחודדים, זוג כנפיים דמויות-עטלף ושש קרניים.
"איזה מין יצור נוראי הוא זה", אומרת האישה, "מאיים כך על נערה צעירה וחסרת אונים שכמותך".
"אני לא חסרת אונים -" התחלתי לומר.
"אנא אל תפחדי, ילדתי", היא אומרת, מתעלמת ממה שאמרתי שנייה לפני. "אני קורוהומורה, מדריכת המתים. אני מסיירת בסביבה הזו כל לילה על מנת למצוא יצורים שמצאו את דרכם הנה. זה נדיר שיצור כה עדין כמוך יהפוך לצעדן לילה... בכל אופן, בואי! אדריך אותך בדרכנו אל ביתי".
האישה נחתה על הקרקע שמולי והחלה ללכת לכיוון כלשהו. "מכאן".
אז היום ניסיתי לעשות משהו שקורה בעולם של נקודות האור, עולם המערכה הבסיסי של מו"ד 4E. הדמויות והסיפור הן עדיין חסרות הקשר לחלוטין. כעיקרון, המצאתי NPC/דב"ש שאותו פוגשות דמויות שעושות את דרכן אל מפל הצללים (Shadowfell). קורוהומורה (黒炎, להבה שחורה) היא מוחלטת צער (Sorrowsworn) שתפקידה בעלילה הוא להגן על אל-מתים חדשים שנכנסו אל מפל הצללים ולגמרי בחושך בנוגע למה שלעזאזל קורה. הבית שנזכר מקודם הוא למעשה בסיס תת-קרקעי בערך בגודל של פונדק, אליו קורוהומורה לוקחת את בני חסותה, ושם היא מלמדת אותם דבר או שניים על מפל הצללים, נוסף על מיומנויות לחימה בסיסיות, עד שהיא חושבת שהם מוכנים לשרוד בעולם החשוך והאכזר. קורוהומורה אינה מרושעת, אבל היא מעט מגוננת-יתר-על-המידה, ודי נואשת כשזה מגיע לזה שהאל-מתים שהיא אימצה עוזבים.
הערות, הארות, כבשים ורודים, כבסימ סגולימ, וגם סתם תגובות של "יו, איזה מגניב!" יתקבלו בברכה.
