זה משהו שעבדתי עליו איזה זמן. לא בטוח אם זה מתאים יותר למו"ד או משהו אחר, או אם זה בכלל שחיק, שווה קריאה או סתם מתיימר.
אז ביקורות קוטלות (בתקווה שבונות) יתקבלו בברכה.
אני מרגיש שזה עדיין גולמי, אבל בכל זאת חושב שיש כאן משהו...
אמל"ק-
המערכה ממוקמת בסמבטיון- הארץ האגדית שאליה הוגלו עשרת השבטים. זה בעיבוד די חופשי על אגדות התלמוד ועוד כמה מקורות השראה, כולל היסטוריה "עובדתית" וכמובן הדמיון שלי.
גיאוגרפיה-
בגדול-
הסמבטיון הוא עמק פורה חם וירוק (ברובו) ומוקף בשני מכשולים על טבעיים אדירים-
בטבעת הראשונה נהר הסמבטיון שעל שמו קרויה הארץ.
למי הסמבטיון תכונה מופלאה- שישה ימים בשבוע המים סוערים וגועשים ברמה שהם מצליפים מתוך הנהר אבנים כמו קליעים אך בשבת הם שקטים ונוחים.
לעשרת השבטים, זה חסר תועלת, כי בשבת אסור לחצות נהר....
וגם אם מישהו יעז לחלל את השבת, או שאינו עברי זה לא יעזור לו הרבה-
הרי החושך מקיפים את הסמבטיון.
הרי החושך, קודם כל שרויים באפלה מוחלטת, מקום מחייתם של מלאכים נופלים, שדים וזוועות אחרות. ההרים הם תלולים ומסוכנים וגם אם איכשהו מישהו ישרוד מסע בהרי החושך- יותר סביר שימצא את עצמו בארץ מוזרה אחרת במקום בעולם הרגיל.
כך שעברים, אשורים, סמבטים, בני אדם ושאינם בני אדם כאחד כלואים בצורה כמעט מוחלטת בסמבטיון.
עד מתי? עד ימות המשיח.
ביותר מפורט-
הסמבטיון מחולק על ידי ארבע נהרות גדולים (עם מים רגילים) שזורמים בין נהר סמבטיון לימה במרכזה בשם ימה-מציעא. בעצם הארץ מחולקת בצורת איקס עם ארבע מחוזות, ימה באמצע ואי בתוך הימה, ופה ושם איים קטנטנים בנהרות.
הנהרות- הצפון מזרחי- אילשאדו
צפון מערבי- אילתנומו
דרום מזרחי- שותושאדו
דרום מערבי- שותומורו
המחוזות-
(ברפרוף. הרחבה בהמשך)
- הצפוני- כלחשיא (Kalkhashya)-
כלחשיא באופן כללי בעל אקלים קריר באופן לא נעים והצל של הרי החושך מאפיל עליו. עשיר במכרות. גם ביום, תחת הצל הרי החושך, רק בצהריים יש בכלחשיא אור של ממש.
הקור יוצר שכבה דקיקה של כפור, אך לעתים נדירות שלג של ממש. חיות רגילות כמעט הוכחדו, יש בעיקר מפלצות ושדים שיובאו מהרי החושך או חיות מחוזקות מאוד כמו חמורים לובים.
מקום מושבם של אחרוני הנוגשים האשורים, בירתם במצודה, דורזארור.
המזרחי- צית-שאמשי- צית שאמשי היא בעיקר ערבות סוואנה נרחבות עם שטחי מרעה לחיות בר כמו אנטילופות, אבל גם עבור הצאן של בני האדם.
מה שכמובן מזמין חיות טורפות כמו אריות וצבועים. אין ממש ערים, יש כמה כפרים ורבים מתושבי צית-שאמשי הם נוודים מלאים, או עונתיים.
מערבי- ערב-שאמשי-ערב שאמשי-
ערב שמשי היא מחוז הררי מלא גבעות עם אקלים שמזכיר את המזרח התיכון, שבו גפן, זית וכמה פירות מוזרים פורחים בהם וגם מכרות מועטות של מתכות אך פחות מכלחשיא. בערב שאמשי האכלוסיה בגדול עירונית.
דרומי- שובאת-נימקי בשובת-נימקי הקרקע שטוחה יחסית ופוריה, והאנשים שמתגוררים שם, מאוגדים בכפרים. יש שתי ערי נמל בקצוות הקיצונים של הנהרות שותושאדו ושותומורו שגם גובלות בנהר הסמבטיון, קיר-צאחרי ובית-מאי.
טבע
בכללי כמו במזרח אפריקה, חוץ מאלמנטים על טבעיים ומוזרים כמו תחשים (חדי קרן)
האשורים- בימי קדם האשורים כבשו את ארץ הסמבטיון, הגלו מכאן את רוב הסמבטים והגלו לכאן את עשרת השבטים, ושלטו בסמבטיון ביד רמה. עם נפילת האימפריה האשורית נותק הקשר, והעברים והסמבטים הלכו וכרסמו במשטר הנוגשים האשורים שביאושם נהיו אכזריים יותר ופנו לכוחות אפלים יותר ויותר.
היום האשורים מרוכזים בצפון כלחשיא מסביב למצודת דורזארור בשליטת לימו-דין-נרגאל שביאושו בנה גשר שמחבר בין הרי החושך לדורזארור.
הם מדי פעם מבצעים פשיטות הרסניות ובמידת האפשר חוטפים עבדים למכרות שלהם.
ההירכיה שלהם צבאית ונוקשה, ובגדול כל דרג "שובר" את הדרג מתחתיו, כמו תרמית פירמדה סאדיסטית.
ללמאסו ששולט בהם- לימו-דין-נרגאל לא ממש אכפת שהאימפריה נפלה לפני מאות שנים- הוא ממלא את חובתו באכזריות ונחישות שהולכת ועולה.
הסמבטים- העם המקורי של ארץ הסמבטיון.
אחרים מכנים אותם חברברים, על שם עורם שיש בו מספר צבעי עור שונים, אצל חלקם זה מתבטא בכתמים, אצל אחרים בפסים.
זה גם כינוי שבא לטשטש את הזהות שלהם עם ארץ הסמבטיון. הם מכנים את כל מי שלא סמבטי "חדגונים"
אין להם ממש כתב משלהם, כך שההיסטוריה שלהם מועברת בעל פה, ולשבטים וזרמים שונים יש גרסאות שונות ואפילו סותרות.
בגדול הם היו תרבות של לקטים ורועי צאן, ולפי המסורת שלהם חיו בשלום עד הכיבוש האשורי.
לפי אגדות שלא ברור אם נוצרו בהשפעה עברית או אכן מסורת סמבטית שורשית, לאדם וחווה היתה בת ששמה שבת, נמלטה כשראתה את אחיה רוצחים אחד את השני למצוא מקום משלה.
כך או כך, אכן "המלכה סמבטה" מרכזית בפולחן ובמסורת שלהם, שמתרכזת סביב התופעה המופלאה של נהר הסמבטיון, לכן הם שומרים שבת בצורה מסוימת שלהם, והמלכה סמבטה ככל הנראה השם שלהם לאלוקים, אבל בטרמינלוגיה יותר משפחתית וקהילתית.
סמבטה היא מעין דמות אם רוחנית שהסמבטים מעוניינים לרצות, וכללים פולחן טבע בעיקר למים.
האשורים השמידו והיגלו את רובם, ולאחר מכן ייבאו אל הסמבטיון את עשרת שבטי העברים, כך שלרוב שבטי הסמבטים יחס עוין באופן כמעט החלטי כלפי האשורים ויחס מורכב כלפי העברים שפלשו שלא מרצונם לסמבטיון, וגם כלואים שם, ומצד שני בגדול השתלטו על הסמבטיון ונכנסו איתם לסכסוכי שטח ודת לעתים קרובות.
שבט סמבטי אחד, שבט הבאדלים, כרת ברית מרצון עם האשורים, מתוך יצר נקמנות כלפי העברים ומשמש עבורם כנווטים, גששים וציידי עבדים, בעוד אחרים קשרו את גורלם עם שבטים עבריים.
בדרך כלל הנהגת שבט סמבטי תהיה בידי האישה הזקנה ביותר והמעמד החברתי בתוך שבט, מושפע רבות ממה שכל אחד מביא לכבוד השבת- אוכל טעים, סיפור מרתק או שיר חדש ומרומם למשל, ובנושא הזה יש להם השקה תרבותית עם עברים רבים.
מיעוט של סמבטים בודדים עוזבים את השבטים שלהם ומצטרפים לקהילות "ערב רב" בערי העברים.
עשרת השבטים-
עשרת השבטים שהיוו את ממלכת ישראל הוגלו על ידי אשור בשלושה שלבי הגליה, שביססו גם שלושה זרמים פוליטים-דתיים
"אנשי-סרח' או ה"ממללים"
הגל הראשון היה של שבטי עבר הירדן המזרחי; ראובן, גד וחצי שבט המנשה (וחלק מנפתלי). כיום הם יושבים בעיקר במחוז המזרחי- צית-שאמשי. השבטים הללו, היו יחסית מרוחקים מהמרכז של עם ישראל, ולטוב ולרע הושפעו פחות מהשינויים התרבותיים שעברו על רוב העם, אז בשבילם לוותר על העבודת אלילים, היה יחסית קל ולהקשיב להנחייתה של סרח-בת-אשר המפורסמת.
זקנה קדמונית שבורכה על ידי יעקב לעולם לא למות והיתה בכל צעד ושעל של תולדות עם ישראל- אפילו כמשה רבינו בא לגאול את עם ישראל, שאלו את סרח אם הוא תואם את הנבואות.
אך עברו מאות שנים, ופחות ופחות שאלו והתיעצו עמה. כעת בגלות, בסמבטיון מנותקים מהכול מצאו סמל למורשת. סרח מנהיגה את הפלג תחת המסורת שלמדה ישירות ממשה רבינו ויעקב אבינו.
הפלגים האחרים מטילים ספק שזאת אכן אותה סרח אגדית, אפילו שגם בסמבטיון היא כבר חיה כמה מאות שנים. הם מפיצים תיאוריות שסרח היא מעין תפקיד, וכל פעם מחליפים אותה בזקנה קצת דומה.
אולי זה נכון?
האם זה משנה?
הם גם מכונים ה"ממללים" בגלל שבמקום קורבנות, עיקר הפולחן אצלם עבר לתפילות, בדיבור במלל.
בקר וצאן הם מקור פרנסה עיקרי בקרב הממללים.
אנשי הארץ "המשתטחים" (בידי אחרים כלעג שהם כאילו משטתחים ומשתחווים לכל דבר.
הגל השני היה של שבטי הצפון- נפתלי, דן, אשר וזבולון. השבטים שהיו ב"פריפריה" של ממלכת ישראל. מרוחקים יחסית מהפולחן המרכזי של ממלכת ישראל של עגל הזהב בבית אל, והיו מעורבים מאוד עם עמים שכנים כמו הכנענים צידודנים, אמורים וכיו"ב.
הרוחניות שלהם לא באה מנביאים נשגבים או מלכים החלטיים, אלא מהמציאות המיידית שלהם, הטבע והמרקם העממי.
בישראל באותה טבעיות שחגגו פסח (בצורה כלשהי) הם הקריבו את ילדיהם למולך בשבוע שאחרי מתןך הזדהות עם הפולחן של שכניהם ובאמונה שזה יבטיח יבול טוב יותר בשנה הבאה.
לסמבטיון הם הביאו סל מעורב של מסורות, אבל באותה קלות אימצו מנהגים של הסמבטים והאשורים. מתנגדים למוסר וחוק נוקשים ותקיפים.
גידול דגן ופירות הם מקור פרנסה מקורי עבורם. יושבים בעיקר בשובאת נימקי
"העגליים"/סוגדי עגל הזהב/כורעגלים/הנבטים
הגל השלישי-
אפריים, חצי מנשה השני, יששכר שמעון-
השבטים המרכזיים של ממלכת ישראל. אפריים ומנשה היו שבטי האצולה ומלוכה בישראל, שבט יששכר שבט למדנים ושבט שמעון נודעו כמלמדים ומחנכים נודדים.
כשירבעם בן נבט התנתק ממלכת יהודה ברשות בית דוד. ירבעם היה ידוע בחוכמתו- למשל התורה היתה ברורה ופתוחה בפניו כשדה, וכל החכמים היו כמו עשבים לעומתו, ירבעם היה כנראה שני בחוכמתו רק לשלמה המלך.
הוא ראה שלטווח הרחוק, עשרת השבטים ישכחו את התסכול שלהם כלפי בית דוד, ואחרי עליות לרגל תכופות בבית המקדש בירושלים, בסוף יחזרו אל בית דוד- אז ירבעם ביצע רפורמות לנתק את פולחן ממלכת ישראל מממלכת יהודה-
הוא הקים מקדש אלטרנטיבי בבית אל, במקום שעל פי המסורת ליעקב אבינו היתה התגלות אלוקית, עם עגל זהב, בחר כוהנים לפי נאמנות אישית, שם את עצמו בתפקיד כוהן גדול, ראש הפולחן כמו שמקובל אצל המלכים ברוב האומות באותה תקופה, והשינוי המכריע- הזיז את הלוח שנה, כך שממלכת ישראל יחגגו את החגים בזמנים שונים ממלכת יהודה.
הפולחן ה"נבטי" התאפיין ברציונליות;
המלך כראש המקדש, מאחד בכתר אחד את המשטר והפולחן כמו המקובל אצל המלכים, מינוי כוהנים לפי תבונת המלך במקום בשרירותיות להניח לשושלת של אהרן להיות הכהנים היחידים, שילוב אלמנטים דתיים של בני ברית כדי לחזק דיפלומטיה גם ברובד הרוחני.
בסמבטיון הנבטים ניסו כמיטב יכולתם לשמר את המסורת של "פולחן מושכל' תחת היררכיה של אליטה משכילה. לפני כחמישים שנה, כשהנוגשים האשורים הוחלשו, מנהיג ברית המורדים, נבט בן טובעם הכתיר את עצמו למלך סמבטיון, ואת עיר המושל האשורית לשעבר שיושבת על צומת הנהרות במרכז סמבטיון , קר-שרו הפלך לעיר תל-שומרון, לזכר עיר הבירה הישראלית הקדומה. בתל שומרון הקים מקדש עם עגל עשוי ברזל מחושל מהנשקים האשורים מצופה במעטה זהב דקיק. היום מולך נכדו, נבט השני, בנו של שבתאי. יושבים בעיקר בערב שאמשי
ראובן-
דגל- אדם/שורש דודאים
צבע עיקרי-אדום
איזור מגורים עיקרי- צית שאמשי
נשיא- יוצמך בן נבו
השבט הבכור המנושל. אומנם ראובן נושל עוד בתקופה המיתית כמעט של האבות, אבל הסיפור הזה חזק בתודעת השבט. ברגע שנכבשו אדמות, בימי משה רבינו, עוד לפני שיהושע בן נון ירש אותו, שבט ראובן תבע נחלה בעבר הירדן המזרחי. למרות שבהתחלה קיימו את השבועה שלהם למשה, עם השנים הניתוק הגיאוגרפי נעשה גם נפשי ורוחני, ורק דוד המלך הצליח לגרום להם להרגיש מחוברים לשאר העם.
הם ידועים ברצינות הקודרת שלהם שלפעמים הופך לפעולות פזיזות.
בסמבטיון הם חצי נוודים, (נדודים מחזוריים) ונאמנים בצורה קנאית לסרח. הם פחות או יותר מתעלמים מהמלך שיושב בתל-שומרון.
גד
דגל- אוהל
צבע עיקרי- אפור
איזור מגורים עיקרי- צית שאמשי
נשיא- יוחרם בן שפטיה
שבט רועי צאן לוחמני בדומה לראובן, אך אם ראובן חיים בתחושת נישול, לגד אין שום אשליות- הם מ"בני השפחות" וגם כמותית מהשבטים הקטנים יותר.
הם היו הראשונים לגלות ולהגיע לסמבטיון, כך שהם חוו את הטראומה כחזקה ביותר.
הם מאמינים שזה יתוגמל, כאשר בגאולה הם יצאו ראשונים.
מעשיים וקודרים, ממושמעים באופן ספרטני. אפילו הבקר והצאן שלהם- במקום כבשים ופרות מבויתות הם רועים גנו כבקר ואנטילופות כצאן. בודדים אפילו למדו לרכב על זברות. םמי שלא מתאים למשמעת או לדרישות הפיזיות נשאר מאחור בכפר יעודי ל"זקן ולטף", ומדי פעם שולחים להם אספקה.
למרות מה שנראה כציניות, אחוות ישראל היא חלק מתרבות השבט, ואם שבטים אחרים יבקשו עזרה, בהתיחסות מועטה לפוליטיקה ולפלג הדתי הם יעשו כמיטב יכולתם לעזור. הם עובדים עם המלך, אבל אם סרח תיתן הוראה סותרת הם יקשיבו לסרח, נראה שזה בסך הכול עובד, כי במשמר המלכותי יש נוכחות גבוהה של בני גד.
מנשה
מנשה מחולק לחצאים-
מנשה המזרחי
דגל- ראם (פנים פונות ימינה)
צבע עיקרי- שחור
איזור מגורים עיקרי- צית שאמשי
נשיא- זרח בן נר
מנשה בדומה לראובן הוא בכור מנושל, יעקב אבינו שיכל את ידיו ונתן את הברכה המועדפת לבן השני של יוסף, אפריים.
חלק משבט מנשה, שמר את הטינה הזאת עוד בעבדות מצריים ובמדבר. לכן ביחד עם ראובן הם מיהרו ליטול נחלה מעבר לירדן המזרחי, מנותקים יחסית כמוהם. הם שמרו על יחסים עם החצי השני, ולעתים קרובות נשכרו כשכירי חרב מיומנים.
בסמבטיון, יחסית לראובן וגד הם יותר מאורגנים והכפרים שלהם קבועים יותר. הם רואים בעצמם מתחרים בראובן על הנהגת אנשי סרח.
מנשה המערבי
דגל- ראם (פנים פונות שמאלה)
צבע עיקרי- שחור עם פיתוחים מזהב בקצוות
איזור מגורים עיקרי- ערב שאמשי
נשיא- יפתח בן סגור
מנשה בדומה לראובן הוא בכור מנושל, יעקב אבינו שיכל את ידיו ונתן את הברכה המועדפת לבן השני של יוסף, אפריים. אך החצי הזה, קיבל בהכנעה את הנישול והפך לשבט "אח' של אפריים.
הם "טפלים" לאפריים, קיומם הם כמשרתים ישירים של אפריים אך תחת הגנתם הישירה.
הם "מארגנים" להם את קרקעות ו'ברירת המחדל" כעובדי הכפיים של אפריים.
נפתלי
דגל- איילה
צבע עיקרי- אדום יין
איזור מגורים עיקרי- שובאת-נימקי
נשיאה- (אשת הנשיא המנוח שבטבעיות המשיכה את דרכו) סלעה אשת ארז בן ירבעם
שבט נפתלי כנראה הכי דומה לסטריאוטיפ של אלפים; ידועים כקלילים וזריזים עם חוש אסתטיקה גבוה. הם ממעמד השבטים הנמוך של "בני השפחות", אך רואים בעצמם עילאים על שבטים רבים אחרים.
בישראל, הם התערבבו עם העמים השכנים, (בעיקר הצידונים) ואימצו אלמנטים אסתטיים ודתיים. בתור השבט הכי צפוני, הם היו הראשונים לגלות בגל הגלות השני, ותפסו את הקרקעות הכי מרוחקות ופוריות בסמבטיון.
לעתים קרובות נבחרים כשליחים רצים. הם גרים בעיקר בדרום של שובאת נימקי, יחסית מרוחקים באיזור כפרי עם העיר בית-ענת במרכזה.
חגיגות ט"ו באב בבית ענת נחשבות כיופי שאין שני לו.
אשר-
דגל- עץ זית
צבע עיקרי- צהוב ירקרק
איזור מגורים עיקרי- שובאת נימקי
נשיא- אשמנעזר בן עזריה
גם אשר משבטי בני השפחות, מה שמציב אותם בעמדת נחיתות מול רוב השבטים. הם היו מהשבטים המרוחקים, ומועטים דמוגרפית מול העמים השכנים, למעשה הם הפכו למיעוט בתוך הצידונים, ואת המסורת העברית נהייתה צדדית בזהות שלהם תחת הצידונים, ואת שרח בת אשר ומעט מקורוביה דחו כ"זקנה מעידן לא לנו'
הם ידועים בתור ספנים,ימאים, נגרים ודייגים
הגלות היתה סוג של הלם של זהות- האשורים מיינו ביניהם לצידונים והחלטית הגלו אותם עם שאר עשרת השבטים. שוכנים בעיקר בערים קיר-צאחרי ובית מאי.
דן
דגל- נחש
צבע עיקרי- כחול ספיר
איזור מגורים עיקרי- שובאת נימקי
נשיא- סהר בן בצר וכוהן- גרשום בן יגאל.
נחשב "הפחות בשבטים", ממש ההפך משבט המלוכה יהודה. בכור שבטי בני השפחות, וקיבל שם מחוספס ו"לא-יוצלח", בישראל הם אפילו לא הצליחו לכבוש את הנחלה שקיבלו מיהושע בן נון, אלא נאלצו לנדוד לצפון לכבוש נחלה אחרת, אבל המסורת סיפרה שזה דוקא נתן להם אמפטיה מיוחדת לחלשים- במסע במדבר תפקידם היה לדאוג לאלה שהלכו לאיבוד או היו איטיים מדי.
אפילו הדמות המפורסמת של שבט דן, שמשון הגיבור לא פעל לפי הכללים שהיו מקובלים בקרב השופטים.
באחד האירועים שנחשבים מכריעים בתולדות שבט דן, הם גנבו את 'פסל מיכה" (שהיה בעצם עגל כסף קטן) וחטפו את הנכד של משה רבינו שיהיה לכוהן. (באופן אירוני נגד ההלכה שמשה רבינו לימד) ויצר שושלת כוהנים עד היום בשבט דן שאנשי סרח בהם כוהני שקר. (תוך כדי האירוע גם השמידו ישוב של צידונים שוחרי שלום כדי לקחת את אדמתם)
עקרונית, רובם יותר דומים בסגנון הפולחן ל'נבטים", הם לא ממש סוגדים לשום אלוהים מלבד אלוהי ישראל, שלו הם סוגדים עם פסל ובמסורות שלא תואמות את מה שאנשי סרח רואים כמסורת האותנטית של משה, אבל כבני גל הגלות השני הם מרגישים מגזרית יותר שייכים ל"אנשי הארץ' מאשר ל"נבטים" האריסטוקרטים. הם עוסקים בחקלאות פירות בעיקר, אבל לא בוחלים בביזה אם ההזדמנות נקרית בדרכם ומצד שני נודעים בכיבוד האורחים הקנאי שלהם. גרים בעיקר במרכז שובאת נימקי סביב הכפר הגדול זכר-דן שם שוכן מקדש קטן עם שאריות מפסל מיכה המקורי.
הם נחשבים לאנשים מחוספסים שלטוב ולרע לא שואלים הרבה שאלות, הם יודעים מה העולם חושב עליהם והם בדרך כלל לא מתכוונים להתווכח, אולי במובן מסוים מתגאים בסטטוס הזה.
יששכר-
דגל- חמור
צבע עיקרי- שחור-כחול
איזור מגורים עיקרי- ערב-שאמשי
נשיא- יזרעאל בן יבין
ידועים כשבט הלמדנים, במיוחד בתורה. אליטה דתית שאינה כוהנית, והמחויבות לחוכמה והמסורת נתנה להם מוטיבציה להלחם למען עם ישראל בעת הצורך
בממלכת ישראל חלק ממשפחות המלוכה באו מיששכר, והיוו עמוד שדרה פקידותי כשרבים מסופרי המלך באו מיששכר. מקירבם המלך ירבעם מינה כהנים רבים במקום בני אהרון ולוי.
בין יששכר לזבולון יש יחס מיוחד, הסכם קדום-
זבולון מסבסדים את יששכר כשבט למדני ובתמורה חולקים בשכר הרוחני. לעתים קרובות שבטי יששכר וזבולון מתחתנים אחד עם השני כדי לחזק את הברית הקדומה.
בגלל הדינמיקה היחודית, לבני יששכר יש מניע ללמדנות, ולעתים קרובות באירועים כמו חגים, נערכות תחרויות ידע ופלפול כדי להרשים את המשקיעים מזבולון.
בסמבטיון הם משרתים נאמנה את המלך נבט השני, אם כי רבים מהם, מי בסתר ומי יותר בגלוי מאמינים בדרכה של סרח. יש שמועות שקבוצה מהם מובלת בידי מגילות עתיקות שנמסרו מאליהו הנביא עצמו.
זבולון-
דגל- ספינה
צבע עיקרי- לבן
איזור מגורים עיקרי- שובאת נימקי
נשיא- פז בן צהר
ידועים כשבט הסוחרים, ובהסכם הנצחי שלהם עם שבט יששכר, בעוד שבט יששכר לומדים תורה, זבולון דואג למסחר ופרנסה ושני השבטים חולקים בשכר הרוחני והגשמי. מה שבעולם שלנו זה "דיעות קדומות" על יהודים, לבני זבולון זה אידיאל- עבורם הצלחה בעסקים היא הצלחה רוחנית. בתרבות של בני זבולון, הכבוד הרציני בא לא מבגדים מפוארים או בית גדול- אלא מסבסוד יששכר. בתמורה לכל סבסוד שמתקבל, בן יששכר כותב קמיע עבור המסבסד הזבולוני עם השמות של שניהם, שפע של קמיעות סבסוד מעיד על עושר רוחני, ובן זבולון מצליח יציג את הקמיעות שלו על לוח או יתפור לבגדיו.
הם לעתים קרובות גם משמשים כפקידים מוצלחים של המלך, אבל מסחר היא המלאכה המועדפת עליהם שמביאה ליותר סיכוי לסטטוס.
גם בקמיעות עצמם יש היררכיה- קמיע מיששכר מלומד מפורסם שווה יותר משל יששכר צעיר ובלתי ידוע. לעתים קרובות "תחרות' (בעיקר בסעודות שבת) תחקור את הטבע והאישיות של היששכרים שנתנו את הקמיעות-
זה גם יוצר "קנאת סופרים'- תחרות בלמדנות בקרב שבט יששכר. הם יושבים בערך בכל עיר וכפר מרכזי.
אפריים-
דגל- שור
צבע עיקרי- שחור
איזור מגורים עיקרי- ערב שאמשי
מלך- נבט (השני) בן שבתאי. נשיא- תור בן שמעיה
השבט הדומיננטי בין עשרת השבטים. היריב/מתחרה היחיד כמעט לשבט יהודה ביריבות שנראה שמתעלה מעל הזמן עצמו- החל ברחל ולאה, יהודה ויוסף, עד קץ הימים שמסופר שיהיה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
בישראל, אפריים התנחלו בשטח מרכזי וגדול והיו ידועים בגאוותם המלכותית, ולעתים קרובות היוו אופיזציה לכל מנהיג שלא היה משבטם.
בהתחלה כשהגיעו לסמבטיון בגל הגלות האחרון, לקח להם זמן להתאקלם ושיעבודם היה הקשה ביותר- אך הכמות והגאווה שלהם עזרה להם לשרוד ולבסוף לפרוח. הם השבט הדומיננטי ביותר.
ידועים במבטא/פגם דיבור של ש' שורקת שנשמעת כמו ס'.
שמעון-
דגל- שער העיר שכם
צבע עיקרי- ירוק
איזור מגורים עיקרי- אין מקום מסוים, כל רחבי סמבטיון
נשיא- אין להם ממש נשיא אחד- אוסף לא מאוחד של ראשי בתי אב.
שבט שמעון ידוע בקנאות ובעקשנות שלו, אך שלא כמו שבט לוי שתיעל זאת לקדושה, ובעקבות חטא בעל פעור, פחות או יותר נשברו דמוגרפית כשהשבט הקטן שלהם הוקטן בחצי ובארץ ישראל, לא הצליחו להתגבש כשבט. הם התפזרו ברחבי השבטים, והסטיגמה אומרת ש"אין לך מלמדי תינוקות ועניים בישראל אלא משמעון".
הם חיו בשולי החברה, ממלאים רווחים ועושים עבודות בלתי רצויות ולעתים קרובות הפכו לעבדים לאחרים.
הם גלו בכל גלי הגלות, אבל בעיקר בגל הגלות השלישי. גם בסמבטיון הם לא מתפקדים כשבט מגובש, אלא הם אוסף מפוזר של בתי אב ומשפחות ברחבי הסמבטיון. מה ששומר על זהות שבטית כלשהי, הם שלושת הרגלים-פסח, שבועות וסוכות שבהם הם מתכנסים. זה בערך האינטרס המהותי שלהם בפלג ה"עגלי", שממשיך את הפולחן המקדשי בסמבטיון ונותן "תירוץ" להתכנס. הם נחשבים כנראה כשבט הכי "אנדרדוג"
שדים ומבוכים-
בתקופת השלטון האשורי בסמבטיון (שחלקית עדיין קורה) הם זרעו בסמבטיון טירות, מבצרים, מגדלים, מקדשים, בתי כלא ומכרות רבים מספור וזימנו כוחות מעבר לפרגוד כדי לתחזק את משטרם גם אחרי שהאימפריה האשורית עצמה נפלה.
אפילו אחרי שהמלך נבט הראשון הצליח לשחרר את רוב הסמבטיון מהנוגשים האשורים, נותרו מאחור אינספור איים של אפלה של אשור שמצד אחד מהווים איום על הסמבטים ועשרת השבטים, אך גם מפתים בפוטנציאל לאוצר ועוצמה.
אז ביקורות קוטלות (בתקווה שבונות) יתקבלו בברכה.
אני מרגיש שזה עדיין גולמי, אבל בכל זאת חושב שיש כאן משהו...
אמל"ק-
המערכה ממוקמת בסמבטיון- הארץ האגדית שאליה הוגלו עשרת השבטים. זה בעיבוד די חופשי על אגדות התלמוד ועוד כמה מקורות השראה, כולל היסטוריה "עובדתית" וכמובן הדמיון שלי.
גיאוגרפיה-
בגדול-
הסמבטיון הוא עמק פורה חם וירוק (ברובו) ומוקף בשני מכשולים על טבעיים אדירים-
בטבעת הראשונה נהר הסמבטיון שעל שמו קרויה הארץ.
למי הסמבטיון תכונה מופלאה- שישה ימים בשבוע המים סוערים וגועשים ברמה שהם מצליפים מתוך הנהר אבנים כמו קליעים אך בשבת הם שקטים ונוחים.
לעשרת השבטים, זה חסר תועלת, כי בשבת אסור לחצות נהר....
וגם אם מישהו יעז לחלל את השבת, או שאינו עברי זה לא יעזור לו הרבה-
הרי החושך מקיפים את הסמבטיון.
הרי החושך, קודם כל שרויים באפלה מוחלטת, מקום מחייתם של מלאכים נופלים, שדים וזוועות אחרות. ההרים הם תלולים ומסוכנים וגם אם איכשהו מישהו ישרוד מסע בהרי החושך- יותר סביר שימצא את עצמו בארץ מוזרה אחרת במקום בעולם הרגיל.
כך שעברים, אשורים, סמבטים, בני אדם ושאינם בני אדם כאחד כלואים בצורה כמעט מוחלטת בסמבטיון.
עד מתי? עד ימות המשיח.
ביותר מפורט-
הסמבטיון מחולק על ידי ארבע נהרות גדולים (עם מים רגילים) שזורמים בין נהר סמבטיון לימה במרכזה בשם ימה-מציעא. בעצם הארץ מחולקת בצורת איקס עם ארבע מחוזות, ימה באמצע ואי בתוך הימה, ופה ושם איים קטנטנים בנהרות.
הנהרות- הצפון מזרחי- אילשאדו
צפון מערבי- אילתנומו
דרום מזרחי- שותושאדו
דרום מערבי- שותומורו
המחוזות-
(ברפרוף. הרחבה בהמשך)
- הצפוני- כלחשיא (Kalkhashya)-
כלחשיא באופן כללי בעל אקלים קריר באופן לא נעים והצל של הרי החושך מאפיל עליו. עשיר במכרות. גם ביום, תחת הצל הרי החושך, רק בצהריים יש בכלחשיא אור של ממש.
הקור יוצר שכבה דקיקה של כפור, אך לעתים נדירות שלג של ממש. חיות רגילות כמעט הוכחדו, יש בעיקר מפלצות ושדים שיובאו מהרי החושך או חיות מחוזקות מאוד כמו חמורים לובים.
מקום מושבם של אחרוני הנוגשים האשורים, בירתם במצודה, דורזארור.
המזרחי- צית-שאמשי- צית שאמשי היא בעיקר ערבות סוואנה נרחבות עם שטחי מרעה לחיות בר כמו אנטילופות, אבל גם עבור הצאן של בני האדם.
מה שכמובן מזמין חיות טורפות כמו אריות וצבועים. אין ממש ערים, יש כמה כפרים ורבים מתושבי צית-שאמשי הם נוודים מלאים, או עונתיים.
מערבי- ערב-שאמשי-ערב שאמשי-
ערב שמשי היא מחוז הררי מלא גבעות עם אקלים שמזכיר את המזרח התיכון, שבו גפן, זית וכמה פירות מוזרים פורחים בהם וגם מכרות מועטות של מתכות אך פחות מכלחשיא. בערב שאמשי האכלוסיה בגדול עירונית.
דרומי- שובאת-נימקי בשובת-נימקי הקרקע שטוחה יחסית ופוריה, והאנשים שמתגוררים שם, מאוגדים בכפרים. יש שתי ערי נמל בקצוות הקיצונים של הנהרות שותושאדו ושותומורו שגם גובלות בנהר הסמבטיון, קיר-צאחרי ובית-מאי.
טבע
בכללי כמו במזרח אפריקה, חוץ מאלמנטים על טבעיים ומוזרים כמו תחשים (חדי קרן)
האשורים- בימי קדם האשורים כבשו את ארץ הסמבטיון, הגלו מכאן את רוב הסמבטים והגלו לכאן את עשרת השבטים, ושלטו בסמבטיון ביד רמה. עם נפילת האימפריה האשורית נותק הקשר, והעברים והסמבטים הלכו וכרסמו במשטר הנוגשים האשורים שביאושם נהיו אכזריים יותר ופנו לכוחות אפלים יותר ויותר.
היום האשורים מרוכזים בצפון כלחשיא מסביב למצודת דורזארור בשליטת לימו-דין-נרגאל שביאושו בנה גשר שמחבר בין הרי החושך לדורזארור.
הם מדי פעם מבצעים פשיטות הרסניות ובמידת האפשר חוטפים עבדים למכרות שלהם.
ההירכיה שלהם צבאית ונוקשה, ובגדול כל דרג "שובר" את הדרג מתחתיו, כמו תרמית פירמדה סאדיסטית.
ללמאסו ששולט בהם- לימו-דין-נרגאל לא ממש אכפת שהאימפריה נפלה לפני מאות שנים- הוא ממלא את חובתו באכזריות ונחישות שהולכת ועולה.
הסמבטים- העם המקורי של ארץ הסמבטיון.
אחרים מכנים אותם חברברים, על שם עורם שיש בו מספר צבעי עור שונים, אצל חלקם זה מתבטא בכתמים, אצל אחרים בפסים.
זה גם כינוי שבא לטשטש את הזהות שלהם עם ארץ הסמבטיון. הם מכנים את כל מי שלא סמבטי "חדגונים"
אין להם ממש כתב משלהם, כך שההיסטוריה שלהם מועברת בעל פה, ולשבטים וזרמים שונים יש גרסאות שונות ואפילו סותרות.
בגדול הם היו תרבות של לקטים ורועי צאן, ולפי המסורת שלהם חיו בשלום עד הכיבוש האשורי.
לפי אגדות שלא ברור אם נוצרו בהשפעה עברית או אכן מסורת סמבטית שורשית, לאדם וחווה היתה בת ששמה שבת, נמלטה כשראתה את אחיה רוצחים אחד את השני למצוא מקום משלה.
כך או כך, אכן "המלכה סמבטה" מרכזית בפולחן ובמסורת שלהם, שמתרכזת סביב התופעה המופלאה של נהר הסמבטיון, לכן הם שומרים שבת בצורה מסוימת שלהם, והמלכה סמבטה ככל הנראה השם שלהם לאלוקים, אבל בטרמינלוגיה יותר משפחתית וקהילתית.
סמבטה היא מעין דמות אם רוחנית שהסמבטים מעוניינים לרצות, וכללים פולחן טבע בעיקר למים.
האשורים השמידו והיגלו את רובם, ולאחר מכן ייבאו אל הסמבטיון את עשרת שבטי העברים, כך שלרוב שבטי הסמבטים יחס עוין באופן כמעט החלטי כלפי האשורים ויחס מורכב כלפי העברים שפלשו שלא מרצונם לסמבטיון, וגם כלואים שם, ומצד שני בגדול השתלטו על הסמבטיון ונכנסו איתם לסכסוכי שטח ודת לעתים קרובות.
שבט סמבטי אחד, שבט הבאדלים, כרת ברית מרצון עם האשורים, מתוך יצר נקמנות כלפי העברים ומשמש עבורם כנווטים, גששים וציידי עבדים, בעוד אחרים קשרו את גורלם עם שבטים עבריים.
בדרך כלל הנהגת שבט סמבטי תהיה בידי האישה הזקנה ביותר והמעמד החברתי בתוך שבט, מושפע רבות ממה שכל אחד מביא לכבוד השבת- אוכל טעים, סיפור מרתק או שיר חדש ומרומם למשל, ובנושא הזה יש להם השקה תרבותית עם עברים רבים.
מיעוט של סמבטים בודדים עוזבים את השבטים שלהם ומצטרפים לקהילות "ערב רב" בערי העברים.
עשרת השבטים-
עשרת השבטים שהיוו את ממלכת ישראל הוגלו על ידי אשור בשלושה שלבי הגליה, שביססו גם שלושה זרמים פוליטים-דתיים
"אנשי-סרח' או ה"ממללים"
הגל הראשון היה של שבטי עבר הירדן המזרחי; ראובן, גד וחצי שבט המנשה (וחלק מנפתלי). כיום הם יושבים בעיקר במחוז המזרחי- צית-שאמשי. השבטים הללו, היו יחסית מרוחקים מהמרכז של עם ישראל, ולטוב ולרע הושפעו פחות מהשינויים התרבותיים שעברו על רוב העם, אז בשבילם לוותר על העבודת אלילים, היה יחסית קל ולהקשיב להנחייתה של סרח-בת-אשר המפורסמת.
זקנה קדמונית שבורכה על ידי יעקב לעולם לא למות והיתה בכל צעד ושעל של תולדות עם ישראל- אפילו כמשה רבינו בא לגאול את עם ישראל, שאלו את סרח אם הוא תואם את הנבואות.
אך עברו מאות שנים, ופחות ופחות שאלו והתיעצו עמה. כעת בגלות, בסמבטיון מנותקים מהכול מצאו סמל למורשת. סרח מנהיגה את הפלג תחת המסורת שלמדה ישירות ממשה רבינו ויעקב אבינו.
הפלגים האחרים מטילים ספק שזאת אכן אותה סרח אגדית, אפילו שגם בסמבטיון היא כבר חיה כמה מאות שנים. הם מפיצים תיאוריות שסרח היא מעין תפקיד, וכל פעם מחליפים אותה בזקנה קצת דומה.
אולי זה נכון?
האם זה משנה?
הם גם מכונים ה"ממללים" בגלל שבמקום קורבנות, עיקר הפולחן אצלם עבר לתפילות, בדיבור במלל.
בקר וצאן הם מקור פרנסה עיקרי בקרב הממללים.
אנשי הארץ "המשתטחים" (בידי אחרים כלעג שהם כאילו משטתחים ומשתחווים לכל דבר.
הגל השני היה של שבטי הצפון- נפתלי, דן, אשר וזבולון. השבטים שהיו ב"פריפריה" של ממלכת ישראל. מרוחקים יחסית מהפולחן המרכזי של ממלכת ישראל של עגל הזהב בבית אל, והיו מעורבים מאוד עם עמים שכנים כמו הכנענים צידודנים, אמורים וכיו"ב.
הרוחניות שלהם לא באה מנביאים נשגבים או מלכים החלטיים, אלא מהמציאות המיידית שלהם, הטבע והמרקם העממי.
בישראל באותה טבעיות שחגגו פסח (בצורה כלשהי) הם הקריבו את ילדיהם למולך בשבוע שאחרי מתןך הזדהות עם הפולחן של שכניהם ובאמונה שזה יבטיח יבול טוב יותר בשנה הבאה.
לסמבטיון הם הביאו סל מעורב של מסורות, אבל באותה קלות אימצו מנהגים של הסמבטים והאשורים. מתנגדים למוסר וחוק נוקשים ותקיפים.
גידול דגן ופירות הם מקור פרנסה מקורי עבורם. יושבים בעיקר בשובאת נימקי
"העגליים"/סוגדי עגל הזהב/כורעגלים/הנבטים
הגל השלישי-
אפריים, חצי מנשה השני, יששכר שמעון-
השבטים המרכזיים של ממלכת ישראל. אפריים ומנשה היו שבטי האצולה ומלוכה בישראל, שבט יששכר שבט למדנים ושבט שמעון נודעו כמלמדים ומחנכים נודדים.
כשירבעם בן נבט התנתק ממלכת יהודה ברשות בית דוד. ירבעם היה ידוע בחוכמתו- למשל התורה היתה ברורה ופתוחה בפניו כשדה, וכל החכמים היו כמו עשבים לעומתו, ירבעם היה כנראה שני בחוכמתו רק לשלמה המלך.
הוא ראה שלטווח הרחוק, עשרת השבטים ישכחו את התסכול שלהם כלפי בית דוד, ואחרי עליות לרגל תכופות בבית המקדש בירושלים, בסוף יחזרו אל בית דוד- אז ירבעם ביצע רפורמות לנתק את פולחן ממלכת ישראל מממלכת יהודה-
הוא הקים מקדש אלטרנטיבי בבית אל, במקום שעל פי המסורת ליעקב אבינו היתה התגלות אלוקית, עם עגל זהב, בחר כוהנים לפי נאמנות אישית, שם את עצמו בתפקיד כוהן גדול, ראש הפולחן כמו שמקובל אצל המלכים ברוב האומות באותה תקופה, והשינוי המכריע- הזיז את הלוח שנה, כך שממלכת ישראל יחגגו את החגים בזמנים שונים ממלכת יהודה.
הפולחן ה"נבטי" התאפיין ברציונליות;
המלך כראש המקדש, מאחד בכתר אחד את המשטר והפולחן כמו המקובל אצל המלכים, מינוי כוהנים לפי תבונת המלך במקום בשרירותיות להניח לשושלת של אהרן להיות הכהנים היחידים, שילוב אלמנטים דתיים של בני ברית כדי לחזק דיפלומטיה גם ברובד הרוחני.
בסמבטיון הנבטים ניסו כמיטב יכולתם לשמר את המסורת של "פולחן מושכל' תחת היררכיה של אליטה משכילה. לפני כחמישים שנה, כשהנוגשים האשורים הוחלשו, מנהיג ברית המורדים, נבט בן טובעם הכתיר את עצמו למלך סמבטיון, ואת עיר המושל האשורית לשעבר שיושבת על צומת הנהרות במרכז סמבטיון , קר-שרו הפלך לעיר תל-שומרון, לזכר עיר הבירה הישראלית הקדומה. בתל שומרון הקים מקדש עם עגל עשוי ברזל מחושל מהנשקים האשורים מצופה במעטה זהב דקיק. היום מולך נכדו, נבט השני, בנו של שבתאי. יושבים בעיקר בערב שאמשי
ראובן-
דגל- אדם/שורש דודאים
צבע עיקרי-אדום
איזור מגורים עיקרי- צית שאמשי
נשיא- יוצמך בן נבו
השבט הבכור המנושל. אומנם ראובן נושל עוד בתקופה המיתית כמעט של האבות, אבל הסיפור הזה חזק בתודעת השבט. ברגע שנכבשו אדמות, בימי משה רבינו, עוד לפני שיהושע בן נון ירש אותו, שבט ראובן תבע נחלה בעבר הירדן המזרחי. למרות שבהתחלה קיימו את השבועה שלהם למשה, עם השנים הניתוק הגיאוגרפי נעשה גם נפשי ורוחני, ורק דוד המלך הצליח לגרום להם להרגיש מחוברים לשאר העם.
הם ידועים ברצינות הקודרת שלהם שלפעמים הופך לפעולות פזיזות.
בסמבטיון הם חצי נוודים, (נדודים מחזוריים) ונאמנים בצורה קנאית לסרח. הם פחות או יותר מתעלמים מהמלך שיושב בתל-שומרון.
גד
דגל- אוהל
צבע עיקרי- אפור
איזור מגורים עיקרי- צית שאמשי
נשיא- יוחרם בן שפטיה
שבט רועי צאן לוחמני בדומה לראובן, אך אם ראובן חיים בתחושת נישול, לגד אין שום אשליות- הם מ"בני השפחות" וגם כמותית מהשבטים הקטנים יותר.
הם היו הראשונים לגלות ולהגיע לסמבטיון, כך שהם חוו את הטראומה כחזקה ביותר.
הם מאמינים שזה יתוגמל, כאשר בגאולה הם יצאו ראשונים.
מעשיים וקודרים, ממושמעים באופן ספרטני. אפילו הבקר והצאן שלהם- במקום כבשים ופרות מבויתות הם רועים גנו כבקר ואנטילופות כצאן. בודדים אפילו למדו לרכב על זברות. םמי שלא מתאים למשמעת או לדרישות הפיזיות נשאר מאחור בכפר יעודי ל"זקן ולטף", ומדי פעם שולחים להם אספקה.
למרות מה שנראה כציניות, אחוות ישראל היא חלק מתרבות השבט, ואם שבטים אחרים יבקשו עזרה, בהתיחסות מועטה לפוליטיקה ולפלג הדתי הם יעשו כמיטב יכולתם לעזור. הם עובדים עם המלך, אבל אם סרח תיתן הוראה סותרת הם יקשיבו לסרח, נראה שזה בסך הכול עובד, כי במשמר המלכותי יש נוכחות גבוהה של בני גד.
מנשה
מנשה מחולק לחצאים-
מנשה המזרחי
דגל- ראם (פנים פונות ימינה)
צבע עיקרי- שחור
איזור מגורים עיקרי- צית שאמשי
נשיא- זרח בן נר
מנשה בדומה לראובן הוא בכור מנושל, יעקב אבינו שיכל את ידיו ונתן את הברכה המועדפת לבן השני של יוסף, אפריים.
חלק משבט מנשה, שמר את הטינה הזאת עוד בעבדות מצריים ובמדבר. לכן ביחד עם ראובן הם מיהרו ליטול נחלה מעבר לירדן המזרחי, מנותקים יחסית כמוהם. הם שמרו על יחסים עם החצי השני, ולעתים קרובות נשכרו כשכירי חרב מיומנים.
בסמבטיון, יחסית לראובן וגד הם יותר מאורגנים והכפרים שלהם קבועים יותר. הם רואים בעצמם מתחרים בראובן על הנהגת אנשי סרח.
מנשה המערבי
דגל- ראם (פנים פונות שמאלה)
צבע עיקרי- שחור עם פיתוחים מזהב בקצוות
איזור מגורים עיקרי- ערב שאמשי
נשיא- יפתח בן סגור
מנשה בדומה לראובן הוא בכור מנושל, יעקב אבינו שיכל את ידיו ונתן את הברכה המועדפת לבן השני של יוסף, אפריים. אך החצי הזה, קיבל בהכנעה את הנישול והפך לשבט "אח' של אפריים.
הם "טפלים" לאפריים, קיומם הם כמשרתים ישירים של אפריים אך תחת הגנתם הישירה.
הם "מארגנים" להם את קרקעות ו'ברירת המחדל" כעובדי הכפיים של אפריים.
נפתלי
דגל- איילה
צבע עיקרי- אדום יין
איזור מגורים עיקרי- שובאת-נימקי
נשיאה- (אשת הנשיא המנוח שבטבעיות המשיכה את דרכו) סלעה אשת ארז בן ירבעם
שבט נפתלי כנראה הכי דומה לסטריאוטיפ של אלפים; ידועים כקלילים וזריזים עם חוש אסתטיקה גבוה. הם ממעמד השבטים הנמוך של "בני השפחות", אך רואים בעצמם עילאים על שבטים רבים אחרים.
בישראל, הם התערבבו עם העמים השכנים, (בעיקר הצידונים) ואימצו אלמנטים אסתטיים ודתיים. בתור השבט הכי צפוני, הם היו הראשונים לגלות בגל הגלות השני, ותפסו את הקרקעות הכי מרוחקות ופוריות בסמבטיון.
לעתים קרובות נבחרים כשליחים רצים. הם גרים בעיקר בדרום של שובאת נימקי, יחסית מרוחקים באיזור כפרי עם העיר בית-ענת במרכזה.
חגיגות ט"ו באב בבית ענת נחשבות כיופי שאין שני לו.
אשר-
דגל- עץ זית
צבע עיקרי- צהוב ירקרק
איזור מגורים עיקרי- שובאת נימקי
נשיא- אשמנעזר בן עזריה
גם אשר משבטי בני השפחות, מה שמציב אותם בעמדת נחיתות מול רוב השבטים. הם היו מהשבטים המרוחקים, ומועטים דמוגרפית מול העמים השכנים, למעשה הם הפכו למיעוט בתוך הצידונים, ואת המסורת העברית נהייתה צדדית בזהות שלהם תחת הצידונים, ואת שרח בת אשר ומעט מקורוביה דחו כ"זקנה מעידן לא לנו'
הם ידועים בתור ספנים,ימאים, נגרים ודייגים
הגלות היתה סוג של הלם של זהות- האשורים מיינו ביניהם לצידונים והחלטית הגלו אותם עם שאר עשרת השבטים. שוכנים בעיקר בערים קיר-צאחרי ובית מאי.
דן
דגל- נחש
צבע עיקרי- כחול ספיר
איזור מגורים עיקרי- שובאת נימקי
נשיא- סהר בן בצר וכוהן- גרשום בן יגאל.
נחשב "הפחות בשבטים", ממש ההפך משבט המלוכה יהודה. בכור שבטי בני השפחות, וקיבל שם מחוספס ו"לא-יוצלח", בישראל הם אפילו לא הצליחו לכבוש את הנחלה שקיבלו מיהושע בן נון, אלא נאלצו לנדוד לצפון לכבוש נחלה אחרת, אבל המסורת סיפרה שזה דוקא נתן להם אמפטיה מיוחדת לחלשים- במסע במדבר תפקידם היה לדאוג לאלה שהלכו לאיבוד או היו איטיים מדי.
אפילו הדמות המפורסמת של שבט דן, שמשון הגיבור לא פעל לפי הכללים שהיו מקובלים בקרב השופטים.
באחד האירועים שנחשבים מכריעים בתולדות שבט דן, הם גנבו את 'פסל מיכה" (שהיה בעצם עגל כסף קטן) וחטפו את הנכד של משה רבינו שיהיה לכוהן. (באופן אירוני נגד ההלכה שמשה רבינו לימד) ויצר שושלת כוהנים עד היום בשבט דן שאנשי סרח בהם כוהני שקר. (תוך כדי האירוע גם השמידו ישוב של צידונים שוחרי שלום כדי לקחת את אדמתם)
עקרונית, רובם יותר דומים בסגנון הפולחן ל'נבטים", הם לא ממש סוגדים לשום אלוהים מלבד אלוהי ישראל, שלו הם סוגדים עם פסל ובמסורות שלא תואמות את מה שאנשי סרח רואים כמסורת האותנטית של משה, אבל כבני גל הגלות השני הם מרגישים מגזרית יותר שייכים ל"אנשי הארץ' מאשר ל"נבטים" האריסטוקרטים. הם עוסקים בחקלאות פירות בעיקר, אבל לא בוחלים בביזה אם ההזדמנות נקרית בדרכם ומצד שני נודעים בכיבוד האורחים הקנאי שלהם. גרים בעיקר במרכז שובאת נימקי סביב הכפר הגדול זכר-דן שם שוכן מקדש קטן עם שאריות מפסל מיכה המקורי.
הם נחשבים לאנשים מחוספסים שלטוב ולרע לא שואלים הרבה שאלות, הם יודעים מה העולם חושב עליהם והם בדרך כלל לא מתכוונים להתווכח, אולי במובן מסוים מתגאים בסטטוס הזה.
יששכר-
דגל- חמור
צבע עיקרי- שחור-כחול
איזור מגורים עיקרי- ערב-שאמשי
נשיא- יזרעאל בן יבין
ידועים כשבט הלמדנים, במיוחד בתורה. אליטה דתית שאינה כוהנית, והמחויבות לחוכמה והמסורת נתנה להם מוטיבציה להלחם למען עם ישראל בעת הצורך
בממלכת ישראל חלק ממשפחות המלוכה באו מיששכר, והיוו עמוד שדרה פקידותי כשרבים מסופרי המלך באו מיששכר. מקירבם המלך ירבעם מינה כהנים רבים במקום בני אהרון ולוי.
בין יששכר לזבולון יש יחס מיוחד, הסכם קדום-
זבולון מסבסדים את יששכר כשבט למדני ובתמורה חולקים בשכר הרוחני. לעתים קרובות שבטי יששכר וזבולון מתחתנים אחד עם השני כדי לחזק את הברית הקדומה.
בגלל הדינמיקה היחודית, לבני יששכר יש מניע ללמדנות, ולעתים קרובות באירועים כמו חגים, נערכות תחרויות ידע ופלפול כדי להרשים את המשקיעים מזבולון.
בסמבטיון הם משרתים נאמנה את המלך נבט השני, אם כי רבים מהם, מי בסתר ומי יותר בגלוי מאמינים בדרכה של סרח. יש שמועות שקבוצה מהם מובלת בידי מגילות עתיקות שנמסרו מאליהו הנביא עצמו.
זבולון-
דגל- ספינה
צבע עיקרי- לבן
איזור מגורים עיקרי- שובאת נימקי
נשיא- פז בן צהר
ידועים כשבט הסוחרים, ובהסכם הנצחי שלהם עם שבט יששכר, בעוד שבט יששכר לומדים תורה, זבולון דואג למסחר ופרנסה ושני השבטים חולקים בשכר הרוחני והגשמי. מה שבעולם שלנו זה "דיעות קדומות" על יהודים, לבני זבולון זה אידיאל- עבורם הצלחה בעסקים היא הצלחה רוחנית. בתרבות של בני זבולון, הכבוד הרציני בא לא מבגדים מפוארים או בית גדול- אלא מסבסוד יששכר. בתמורה לכל סבסוד שמתקבל, בן יששכר כותב קמיע עבור המסבסד הזבולוני עם השמות של שניהם, שפע של קמיעות סבסוד מעיד על עושר רוחני, ובן זבולון מצליח יציג את הקמיעות שלו על לוח או יתפור לבגדיו.
הם לעתים קרובות גם משמשים כפקידים מוצלחים של המלך, אבל מסחר היא המלאכה המועדפת עליהם שמביאה ליותר סיכוי לסטטוס.
גם בקמיעות עצמם יש היררכיה- קמיע מיששכר מלומד מפורסם שווה יותר משל יששכר צעיר ובלתי ידוע. לעתים קרובות "תחרות' (בעיקר בסעודות שבת) תחקור את הטבע והאישיות של היששכרים שנתנו את הקמיעות-
זה גם יוצר "קנאת סופרים'- תחרות בלמדנות בקרב שבט יששכר. הם יושבים בערך בכל עיר וכפר מרכזי.
אפריים-
דגל- שור
צבע עיקרי- שחור
איזור מגורים עיקרי- ערב שאמשי
מלך- נבט (השני) בן שבתאי. נשיא- תור בן שמעיה
השבט הדומיננטי בין עשרת השבטים. היריב/מתחרה היחיד כמעט לשבט יהודה ביריבות שנראה שמתעלה מעל הזמן עצמו- החל ברחל ולאה, יהודה ויוסף, עד קץ הימים שמסופר שיהיה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.
בישראל, אפריים התנחלו בשטח מרכזי וגדול והיו ידועים בגאוותם המלכותית, ולעתים קרובות היוו אופיזציה לכל מנהיג שלא היה משבטם.
בהתחלה כשהגיעו לסמבטיון בגל הגלות האחרון, לקח להם זמן להתאקלם ושיעבודם היה הקשה ביותר- אך הכמות והגאווה שלהם עזרה להם לשרוד ולבסוף לפרוח. הם השבט הדומיננטי ביותר.
ידועים במבטא/פגם דיבור של ש' שורקת שנשמעת כמו ס'.
שמעון-
דגל- שער העיר שכם
צבע עיקרי- ירוק
איזור מגורים עיקרי- אין מקום מסוים, כל רחבי סמבטיון
נשיא- אין להם ממש נשיא אחד- אוסף לא מאוחד של ראשי בתי אב.
שבט שמעון ידוע בקנאות ובעקשנות שלו, אך שלא כמו שבט לוי שתיעל זאת לקדושה, ובעקבות חטא בעל פעור, פחות או יותר נשברו דמוגרפית כשהשבט הקטן שלהם הוקטן בחצי ובארץ ישראל, לא הצליחו להתגבש כשבט. הם התפזרו ברחבי השבטים, והסטיגמה אומרת ש"אין לך מלמדי תינוקות ועניים בישראל אלא משמעון".
הם חיו בשולי החברה, ממלאים רווחים ועושים עבודות בלתי רצויות ולעתים קרובות הפכו לעבדים לאחרים.
הם גלו בכל גלי הגלות, אבל בעיקר בגל הגלות השלישי. גם בסמבטיון הם לא מתפקדים כשבט מגובש, אלא הם אוסף מפוזר של בתי אב ומשפחות ברחבי הסמבטיון. מה ששומר על זהות שבטית כלשהי, הם שלושת הרגלים-פסח, שבועות וסוכות שבהם הם מתכנסים. זה בערך האינטרס המהותי שלהם בפלג ה"עגלי", שממשיך את הפולחן המקדשי בסמבטיון ונותן "תירוץ" להתכנס. הם נחשבים כנראה כשבט הכי "אנדרדוג"
שדים ומבוכים-
בתקופת השלטון האשורי בסמבטיון (שחלקית עדיין קורה) הם זרעו בסמבטיון טירות, מבצרים, מגדלים, מקדשים, בתי כלא ומכרות רבים מספור וזימנו כוחות מעבר לפרגוד כדי לתחזק את משטרם גם אחרי שהאימפריה האשורית עצמה נפלה.
אפילו אחרי שהמלך נבט הראשון הצליח לשחרר את רוב הסמבטיון מהנוגשים האשורים, נותרו מאחור אינספור איים של אפלה של אשור שמצד אחד מהווים איום על הסמבטים ועשרת השבטים, אך גם מפתים בפוטנציאל לאוצר ועוצמה.
