רמירז ניגש לעבודה, לאסוף את האבירים של תל-אורנים שמצאו את עצמם כאן בעשתרת, בעוד אשקה וארז'אן ניגשים לחפש את חברותיהם. הם מוצאים אותן במהרה לצד המרפאים.
ריח הדם והזיעה חזק כאן, באיזור שהופרד מהשאר בידי וילונות פשוטים. המטופלים שכאן אינם סובלים מפציעות פשוטות או שטחיות, אלא מתעוותים בכאב כשמתכת פועמת מתחת לעורם. חודרת עמוק יותר ויותר לתוך גופם, גונבת מהם את השליטה בו פיסה אחר פיסה. שריר אחר שריר.
חדת קרן מסתובבת ביניהם. פמלייה קטנה עוקבת אחריה, עייפה ומותשת אך ממשיכה לעבוד. אלפים מכל גיל מרכיבים אותה, מילדות קטנות ועד אשמאים זקנים. הם אלו שהחליטו לנסות לעשות משהו, לנסות לעזור, ואינם יכולים לעזור בדרכים אחרות. הם נושאים מגבות, דליי מים ומשחות.
מול מטופל ספציפי, חדת הקרן נעצרת. רגלו מתפתלת, והוא מנסה להחזיק אותה במקום בכל כוחו. "תעשי את זה." הוא אומר בשיניים חשוקות, וחדת הקרן הזקנה מהנהנת בעצב.
"תחזיקו אותו." היא אומרת לאנשיה, והוא משחרר את אחיזתו ברגלו, נותן לשלושה מהמרפאים להחזיק אותה בעוד אחרים מחזיקים את ידיו וראשו. הם עושים זאת לאחר שהם מניחים בד על העור, מסתירים אותו ונזהרים שלא לגעת בו בעצמם.
"הנה," אלפית קטנה אומרת בעיניים שראו יותר מדי בעשר שנות חייה, כשהיא מגישה למטופל חתיכת עץ ומניחה אותה בפיו. "תנשוך את זה. זה עומד לכאוב."
היא מפנה את ראשה הרחק לפני שחדת הקרן מורידה את ראשה, וכורתת את רגלו של האלף. קרנה הכסופה הופכת מוכתמת בדם. המטופל צועק בכאב, מתפתל, אך המרפאים מרתקים אותו על האדמה. מונעים ממנו לפגוע בעצמו. אחד המרפאים שנותר בצד חובש במהרה את הגדם הטרי, נושא תפילה שקטה לעשתר עצמה. הרגלים ישנים קשה לשבור, במיוחד אצל גזע שבשבילו 40 שנה הם פחות מרבע מחייו.
ומי יודע, אולי את התפילה הזו אלת הירח תשמע.