*מגינזך דייגו קאסטיון
---------------------------------------------------------------
ימים רבים בילתי על היבשה עד שהגיעה ההצעה להשתתף בוועדה שנערכה בדל מסקה. לאחר שנחתם ההסכם מול הגילדה מצאתי עצמי עומד על ספינת אוויר ששמה "בז למרחקים". בכל יום שנמשך המסע הייתי עולה אל הסיפון להביט על הקרחונים האדירים שאט אט נסוגו ושאת מקומם תפסו עצים, במרבית הזמן נמנע ממני להתקרב אל ציוד הספינה אך מידיי פעם נאותה הקברניט שאמתח חבל או שניים. בכל לילה שנמשך המסע, תנודות הספינה לקחו את חלומותי הרחק אל פלג נחל הנמצא בקונפדרצית הנהרות שם המתינה 'בבת קול' שאחזור הביתה. החתימה מול הגילדה שיבשה את תוכניותי, הגעתי לצפון כדי לסגור כמה חוזים ולראות את פונטציאל השווקים, במקום זאת מצאתי עצמי על ספינת אוויר. מאז את מרבית הזמן ביליתי על ספינת אוויר זו או אחרת. זה המשיך ככה עד ליום שבו הנחתי רגלי על ה'אקסודר'.
היא פרצה מהשלג ולא היה ניתן לעצור אותה. גופה האדיר של האקסודר משך את עצמו מעלה בקצב הולך וגובר בעוד גושי קרח אדירים כותשים את הקרקע. התרוממותה מהקרקע הייתה איטית בתחילה והיא התחילה לתפוס תאוצה מרגע לרגע, היו לנו מעט ברירות באותו הרגע והגרועה פחות הייתה לנחות בתוכה או כפי שאחד מסגניו של אנגיילמאייר אמר 'זה כמו להכניס לדוב, קוץ לתחת'.
היה זה כבוד מפוקפק לדרוך באקסודר. כאשר נחתו רגליי במסדרון הספינה, התחושה הייתה שונה מכל הספינות בהם דרכתי בעבר, ספינה זו לא נבנתה מעץ אלא ממתכת וניתן היה להרגיש זאת דרך הנעלים. היינו מעל לשלושים איש שעקבו אחר קול צחוק רם שהתגבר ככול שהתקרבנו אליו והדים עמומים עלו במסדרונות כשהתחלנו לרוץ לעומק הספינה. לאחר מספר פניות ומדרגות הגענו אל חדר המנועים של הספינה שהיה רחב וצפוף כאולם ריקודים באחד מבתי הבושת של נקסוס ושכל קירותיו היו קריסטלים, את החלל האדיר מילאו צרעות בעלות כנפי שפירית ועוקץ כזנב עקרב, היו אלה שדים נחותים שזומנו על ידי אדונם שעמד במרכז החדר, לצידו עמדו שתי שדות עם עין אחת בפניהם שהסתירו בגבן אישה בעלת שיער שופע ואיש שנקשר אל משטח העץ הפשוט שהיה חלק מהמכונה הסולארית של קריסטל. מערך הכוחות היה ברור, שדים קטנים, שדות גדולות ושד אחד, לימים אגלה כי שמו בעידן הראשון היה שאקטארו ואם הייתי נזכר בשמו הנוכחי, אולי הייתי שוקל את צעדי בשנית ולא מותח את קשתי. אך הוא עמד שם צוחק בעונג למרות הצינורות שפרצו, כמו עלוקת נחלים הוא שאב את כוחה של אקסודר ומילא את הצינורות בנתיירסיט נוזלי, כשראה אותנו צחוקו התגבר ועלה על רחשי הזימזומים מכנפיהן של השדות הקטנות שזינקו לעברנו בפקודת אדונם. כל אחד מחבריי היה עסוק בשלו, חצים, להבות אש ונקרומנסיה.
הבטתי על 'לשון שרף' שהסתירה כפות ידיים רכות שנועדו לחתום על חוזים, או כך האמנתי עד לאותו הרגע, אותן ידיים הפכו לכרטיס היציאה שלי, לנשק, למפתח כדי לצאת מהספינה כשהמכונה בידיי, הפעם חיצי השרף לא יעזרו, מבטו של 'חרון כל הקיצים' ניסה לחדור אל תוך עיניי והיה מלגלג ועטוף שנאה, כמנסה למצוא פירצה אך לא היו לי כוונות לתת לו את הסיפוק הזה, היו לי תוכניות משל עצמי והם התחילו בכך שהרחתי את האוויר, היה זה נתיב ריח שהגיע מצינורות המתכת שבקעו מגבו של השד שמשך את תשומת לבי, הייתה דרך להגיע לשם, למקום שהיה מרוחק ממני כחמישים מטרים ומכוסה בשדות, חץ של שרף נורה מקשתי פגע בקיר וזינק חזרה אל עבר ראשי, שלחתי את כפפת המתכת של ידי השמאלית וזינקתי עם החץ אל מסלולו, החץ חצה את החדר במהירות מסחררת ואני נגרר אחר מעופו ושהסתיים על אחד מבין צינורות המתכת, תחת רגלי שנחתו בזה ברגע נעו ליטרים של נתיירסיט, באותם רגעים חשבתי שאם אתיץ עליו נתיירסיט, גופו יתפוצץ, זה היה יכול להיות סיום מרהיב ושלחתי בעיטה שיצרה חור בצינור המתכת שעליו עמדתי, זרם של נתיירסיט כיסה את עורפו של השד והחל גולש מטה על גופו שכוסה פצעים, חלקם זהרו באור זהוב אך הם היו מועטים יחסית לפצעים שלא זהרו והחלו להיסגר, נראה כי השד שאב את הנתיירסיט אל תוך גופו, המחשבה על כך נקטעה כשידו נשלחה אחורה והעיפה אותי הרחק מטה, אל בין הצינורות הנתיירסיט ואל קרבתן של שתי השדות שלא נעו ממקומן, האוויר שהיה בריאותי השתחרר באחת עם הפגיעה בריצפה הכאב איים להתפרש בכל גופי, זה הזכיר לי את שיעורי הקרב שלמדתי במקלט השקט אם אנשי המסדר הטהור היו יודעים כי סולאר לומד את אומנות לחימתם הם בוודאי היו שולחים מתנקשים להפסיק את אימוני, התפרצות מהות זהובה ממרכז החדר הזכירה לי שעדין לא נגמר הקרב.
ניערתי את ראשי לרגע וסילקתי את כל מכאוביי, נעמדתי בזינוק על רגליי ומבטתי התמקד על המכונה, מגופן של האדם הקשור בקע אור רך וזהוב, המהות החלה להשאב מגופו והוזרמה אל גופה של האישה שאת שמה הכרתי בשם 'האחת' על פניה היה חיוך שהוסתר לפתע עקב תנועת של אחת השדות ששרפה חץ על ידי אור שפרץ מעינה היחידה, רגע לאחר מיכן הקריסטלים שהתעופפו לכל עבר ממכה אדירה ששילח השד לכל מקום בחלל, הזכירו לי שעלי לבחור את יריביי ואני בחרתי בשניהם. *כפי שמיספרים גוזרות חותכות נייר דק כך חתכו ידי את הצינור שעמד מולי ובתנועה אחת חזקה הסטתי את שני זרמי הנתרסייט, שלחתי חץ אל עבר מבטה של השדה והיא שרפה אותו במבטה, אותו ואת זרם הנתיירסיט שטס אחריו, גל של אש כחול ירוקה עטף את גופה בעוד זרם הנתיירסיט השני כמעט ונגע באוזנו הימנית של השד אך במקום זאת התפוצץ כשפגע בו החץ השני ששלחתי מלשון שרף.
השד עדין עמד על רגליו, המכונה המשיכה לשאוב מהות ואקסודר רעדה כחיה פצועה כאשר השד משך עצמו קדימה בעוד הצינורות המחוברים לגבו נקרעים ומתיזים נתיירסיט על גבו, הייתה זו הזדמנות אז שלחתי חץ נוסף שהבעיר את הנייתרסיט ובערתה היה דומה להתרפצות אנימה מגבו של השד. זימזום עז החל נהום מהמכונה הזהובה, הוא בישר רעות, המכונה תוננה להעביר את הרסיס הסולארי אל גוף תמותה של בן אנוש ורעשים אלה לא בישרו טובות.
*נגעתי בגופה של הספינה כפי שנגעתי ב'בבת קול' ביום שרכשתי אותה, גופה של הספינה סיפר לי על עוצמתה ועל פצעיה, חשתי את התרופפות הברגים שהחזיקו את התקרה מעל לראשן של השדות, שלחתי מרפקיה אל צינור ליד הוא התכופף ונקרע, זרם נתיירסיט פרץ אל התקרה, זינקתי הצידה להתרחק מהזרם ובעודי חוצה את אוויר קיוותי שרסיסים מהפיצוץ יפגעו בכמה כפתורים במכונה, כשלחתי את החץ היה זה מאוחר מידיי, כמות הנייתרסיט הייתה רבה ממה שציפיתי וכשהחץ פגע הפיצוץ היה יותר מידיי קרוב לתקרה. התקרה התמוטטה על השדות שעמדו וקברה אותן בעוד שבוהק זוהר הציף את איזור שבו עמדה המכונה, אור סינוור את עיניי ולאחר שדעך המקום הרגיש ריק בעת שגופו האדיר של השד נעלם ממראית העין, לאחר שנקודות האור נעלמו מעיניי הבחנתי באיש שטיפס מבין ההריסות, היה זה האיש שגופו נקשר למכונה, זהותו של האיש הייתה ידועה לי, היה זה הסדן מנקסוס ולי לא היה זמן להחליף איתו מילה כי הרעידות שהחלו להתגבר והשקט שלפתע שרר העיד על דבר אחד, הספינה החלה לצלול מטה ולא היה לי מושג כמה גובה נותר לנו עד שנגיע לקרקע.
כשאני חושב על המעשים בחיי אני לא יכול להימנע מלבדוק את תווית המחיר וביום ההוא הרבה אנשים שילמו במותם. אני זוכר את השתיקה על סיפון הזריחה בעודינו צופים בהתרסקותה של האקסודר על האדמה הקפואה.
-סוף מערכה צפונית-
*הערת הכותב - הדברים נכתבו מנקודת מבט אישית אך אין להתעלם משאר השחקנים. בפעמים בהן מופיעה *, רקדנית עלווה שחורה עזרה לחבורה לתאם התקפות. תודה לרמץ על החצים, לצין מאי על עזרה בהרס הנייתרסיט ולדניאל בן-חור על האש.
ועוד תודה אחת לננסק על ההשקעה והדמיון.
