נוקס
פונדקאי ותיק
בפאתי העירייה לקסור שכן מעגן הסירות. איש בעל גלימה כחולה ומתפחת אדומה לראשו צעד על השביל המוביל אל המזח, אם סוחר הגילדה לא רימה אותו, הוא הגיע למקום הנכון. נקסוס הייתה יעדו, לפי כל מה ששמע וקרא, נקסוס הייתה העיר להתחיל בה חיים חדשים, בנקסוס הוא יוכל להמשיך במחקריו מבלי שיפריעו לו, מבלי שיצתרך להסתיר את מחקריו, מבלי להתאכזב ממעשיהם של אחרים ובעיקר, מבלי להצטער למעשיו. הוא שילם כדי לפגוש את האיש, שמוכן להבריח אנשים אל נקסוס, העסקה הזו עלתה לו ביוקר, היא גזלה את כל כספו.
"שמעתי שאתה מחפש דרך לנקסוס" האיש שפנה אליו היה לא מגולח ונשא שלוש טבעות יקרות על כל אחת מבין ידיו.
"שמעת נכון, חיכיתי שמישהו מהגילדה יגיע." ענה.
האיש חייך במתק שפתיים "ועם מי יש לי העונג לדבר?"
"עם הלקוח."
האיש חיכך לרגע בדעתו והתיישב לצידו. "אין לנו זמן רב, התחבורה שלך יוצאת עוד עשרים דקות. מי שרוצה סחורה צריך להראות את המצלצלים.'
לאחר רגע הופיעו שני שקיקים על השולחן.
"זה בהחלט נראה במידה הנכונה. לא יהיה איכפת לך אם אני יעף מבט, נכון?" אמר האיש ושלח את ידיו אל שני הצרורות. הוא משך את שרוכי השקים והביט על תוכנם. פיסות ג'ייד הרבה מהן. "זה אכן נראה משכנע, נראה שיש לנו עסקה!".
האיש הסתובב לכיוון הבאר והזמין שתי כוסות שיכר. הסימן שעשה בידו היה הסימן המוסכם לאנשיו, העסקה נחתמה.
עד שהגיעו המשקאות הם ישבו שותקים, בוחנים במבטיהם את פני השני.
"לחיים"
"לנקסוס"
הם לקחו לגימה ארוכה.
"אז ככה" אמר האיש והתנדנד על הכיסא. "עוד עשר דקות אתה יורד למזח, שם יחכה לך האיש שלנו, שים משהו אדום סביב ראשך כדי שיזהה אותך."
"אתה בוודאי צוחק."
"למען האמת, לא. האחרון שחשב שאני צוחק שבר את אפו. הקפטן של הסירה לא אוהב שנוגעים בה ללא רשותו."
הקפטן אתה אומר... ומה שמו של הבחור?"
"דייגו קאסטיון."
המסע היה צפוי לארוך כחצי עונה. המראות שנגלו היו חדשים לעיניו ועם זאת מוכרים. עוד לפני שלוש חודשים הוא ישב ליד מכתבת העץ שבנה והעתיק כתבים נבחרים על עיצובי תליונים מהעידן הראשון, קרני אור אחרונות נראו מהחלון והוא הדליק את מנורת השמן שהונחה על מדף מוגבה שבנה במיוחד למען מטרה זו. הצמא לידע התחיל לאחר שלמד לקרוא ולא הפסיק. היום המאושר בחייו היה היום שבו התקבל לעבוד אצל אחד מבין אצילי העיר שפתח בפניו את שערי ספריתו. הכל הסתיים לפני שלושה חודשים עם צווי העיקול שהוצאו מטעם המשגיח הממלכתי. רגע לאחר שהציג המשגיח את צווי העיקול, פשטו אנשי המשמר בכל חדרי הבית, הפקודות שניתנו להם היו פשוטות, להוציא את כל האנשים מבלי לחסוך בכוח. הוא עמד שם בפתח הספריה מוכן לחסום את כל מי שיתקרב בגופו, במשך השנים הפכו הספרים לחבריו, הוא טיפל בהם בידים אוהבות ולא היו לו כוונות לנטוש אותם. חמישה אנשים זינקו אליו והיכו בגופו עם אלות, מאוחר יותר נזכר כי בכל הזמן שהיכו חשב על כך שעדיף שזה יהיה הוא, הוא ולא ספריו. הם הפסיקו רק לאחר שהתעייפו מלהכות אותו, הדם שנזל מפצעיו הכתים את רצפת העץ. אחד האנשים נכנס אל החדר ובחן את המונח על המכתבה, ספר, צרור מגילות, כסת דיו ומנורת שמן. האיש הרים את מנורת השמן וניפץ אותה על הרצפה. הוא ניגש אליו והרים את סנטרו "תראה מה קרה בגללך..."
הוא לא הבחין באור רך שהתגבר במהירות. הזעם שאחז בידו הוטח על לסתו של האיש דם ניתז לכל הכיוונים. ארבעת האנשים הביטו עליו באימה, גופו בער במהות כתומה ובאוויר מאחריו בער כיבשן. הם לא הספיקו לברוח אך זעקותם הגיעו לאוזנו של המשגיח ששלח את אנשיו לבדוק את פשרן לא לפני שווידא שנותרו עימו חמש מטובי לוחמיו ושהוא צופה על הנעשה מקצה המסדרון, קולות הלחימה נשמעו כמה רגעים ורעש התנפצות זכוכית נשמע, אור זהוב-כתום התפרץ לכול עבר והאיר את קצו המרוחק של המסדרון, הזיעה קרה עטפה את גופו, הייתה זו אנת'מה שנלחמה בחדר השני.
הוא לא סיפר לדייגו על עברו והוא מעולם לא נשאל. משיחה קטנה על המסלול לנקסוס הם התגלגלו לשוחח על סיגנונות הבניה השונים של הערים בדרך, על סוגי הסחורות שניתן למצוא בשווקים, על המיסים שמטילה הממלכה, כשהגיעו לנקסוס הם לא הספיקו לסיים את הויכוח על טיב המתכת הטובה ביותר לייצור גלגלי שיניים ולבסוף נפרדו בלחיצת ידיים.
------------------------------------------------------------------------------------------
הסדן מנקסוס ודייגו אקסטיון הביטו הרחק אל הצפון.
"אני רוצה לחזור אליה" אמר דייגו
"הסכמנו שאין בכך טעם. גם אם תורשה לדרוך בארצות הצפון לא יהיה קשה לאתר אותך, יותר מכך, תצתרך למצוא דרך אל תוך האקסודר מבלי שיבחינו בך וגם אם תגיע אל בקרי השליטה לא תוכל לעשות דבר, הנת'רסייט פגע בגוף הספינה והשד שששלט בה הותיר אותה פצועה."
דייגו לא התיק את מבטו "מעולם לא האמנתי שדרוך על ספינת אוויר שכזו.."
הסדן נאנח והבין את כאבו
"שמעתי שאתה מחפש דרך לנקסוס" האיש שפנה אליו היה לא מגולח ונשא שלוש טבעות יקרות על כל אחת מבין ידיו.
"שמעת נכון, חיכיתי שמישהו מהגילדה יגיע." ענה.
האיש חייך במתק שפתיים "ועם מי יש לי העונג לדבר?"
"עם הלקוח."
האיש חיכך לרגע בדעתו והתיישב לצידו. "אין לנו זמן רב, התחבורה שלך יוצאת עוד עשרים דקות. מי שרוצה סחורה צריך להראות את המצלצלים.'
לאחר רגע הופיעו שני שקיקים על השולחן.
"זה בהחלט נראה במידה הנכונה. לא יהיה איכפת לך אם אני יעף מבט, נכון?" אמר האיש ושלח את ידיו אל שני הצרורות. הוא משך את שרוכי השקים והביט על תוכנם. פיסות ג'ייד הרבה מהן. "זה אכן נראה משכנע, נראה שיש לנו עסקה!".
האיש הסתובב לכיוון הבאר והזמין שתי כוסות שיכר. הסימן שעשה בידו היה הסימן המוסכם לאנשיו, העסקה נחתמה.
עד שהגיעו המשקאות הם ישבו שותקים, בוחנים במבטיהם את פני השני.
"לחיים"
"לנקסוס"
הם לקחו לגימה ארוכה.
"אז ככה" אמר האיש והתנדנד על הכיסא. "עוד עשר דקות אתה יורד למזח, שם יחכה לך האיש שלנו, שים משהו אדום סביב ראשך כדי שיזהה אותך."
"אתה בוודאי צוחק."
"למען האמת, לא. האחרון שחשב שאני צוחק שבר את אפו. הקפטן של הסירה לא אוהב שנוגעים בה ללא רשותו."
הקפטן אתה אומר... ומה שמו של הבחור?"
"דייגו קאסטיון."
המסע היה צפוי לארוך כחצי עונה. המראות שנגלו היו חדשים לעיניו ועם זאת מוכרים. עוד לפני שלוש חודשים הוא ישב ליד מכתבת העץ שבנה והעתיק כתבים נבחרים על עיצובי תליונים מהעידן הראשון, קרני אור אחרונות נראו מהחלון והוא הדליק את מנורת השמן שהונחה על מדף מוגבה שבנה במיוחד למען מטרה זו. הצמא לידע התחיל לאחר שלמד לקרוא ולא הפסיק. היום המאושר בחייו היה היום שבו התקבל לעבוד אצל אחד מבין אצילי העיר שפתח בפניו את שערי ספריתו. הכל הסתיים לפני שלושה חודשים עם צווי העיקול שהוצאו מטעם המשגיח הממלכתי. רגע לאחר שהציג המשגיח את צווי העיקול, פשטו אנשי המשמר בכל חדרי הבית, הפקודות שניתנו להם היו פשוטות, להוציא את כל האנשים מבלי לחסוך בכוח. הוא עמד שם בפתח הספריה מוכן לחסום את כל מי שיתקרב בגופו, במשך השנים הפכו הספרים לחבריו, הוא טיפל בהם בידים אוהבות ולא היו לו כוונות לנטוש אותם. חמישה אנשים זינקו אליו והיכו בגופו עם אלות, מאוחר יותר נזכר כי בכל הזמן שהיכו חשב על כך שעדיף שזה יהיה הוא, הוא ולא ספריו. הם הפסיקו רק לאחר שהתעייפו מלהכות אותו, הדם שנזל מפצעיו הכתים את רצפת העץ. אחד האנשים נכנס אל החדר ובחן את המונח על המכתבה, ספר, צרור מגילות, כסת דיו ומנורת שמן. האיש הרים את מנורת השמן וניפץ אותה על הרצפה. הוא ניגש אליו והרים את סנטרו "תראה מה קרה בגללך..."
הוא לא הבחין באור רך שהתגבר במהירות. הזעם שאחז בידו הוטח על לסתו של האיש דם ניתז לכל הכיוונים. ארבעת האנשים הביטו עליו באימה, גופו בער במהות כתומה ובאוויר מאחריו בער כיבשן. הם לא הספיקו לברוח אך זעקותם הגיעו לאוזנו של המשגיח ששלח את אנשיו לבדוק את פשרן לא לפני שווידא שנותרו עימו חמש מטובי לוחמיו ושהוא צופה על הנעשה מקצה המסדרון, קולות הלחימה נשמעו כמה רגעים ורעש התנפצות זכוכית נשמע, אור זהוב-כתום התפרץ לכול עבר והאיר את קצו המרוחק של המסדרון, הזיעה קרה עטפה את גופו, הייתה זו אנת'מה שנלחמה בחדר השני.
הוא לא סיפר לדייגו על עברו והוא מעולם לא נשאל. משיחה קטנה על המסלול לנקסוס הם התגלגלו לשוחח על סיגנונות הבניה השונים של הערים בדרך, על סוגי הסחורות שניתן למצוא בשווקים, על המיסים שמטילה הממלכה, כשהגיעו לנקסוס הם לא הספיקו לסיים את הויכוח על טיב המתכת הטובה ביותר לייצור גלגלי שיניים ולבסוף נפרדו בלחיצת ידיים.
------------------------------------------------------------------------------------------
הסדן מנקסוס ודייגו אקסטיון הביטו הרחק אל הצפון.
"אני רוצה לחזור אליה" אמר דייגו
"הסכמנו שאין בכך טעם. גם אם תורשה לדרוך בארצות הצפון לא יהיה קשה לאתר אותך, יותר מכך, תצתרך למצוא דרך אל תוך האקסודר מבלי שיבחינו בך וגם אם תגיע אל בקרי השליטה לא תוכל לעשות דבר, הנת'רסייט פגע בגוף הספינה והשד שששלט בה הותיר אותה פצועה."
דייגו לא התיק את מבטו "מעולם לא האמנתי שדרוך על ספינת אוויר שכזו.."
הסדן נאנח והבין את כאבו
