נוקס
פונדקאי ותיק
מידי כמה זמן תוקפת אותי המוזה ויש לי רעיון לדמות. כל מי שרוצה יכול להוריד דמות זו ולהישתמש בה.
בז למרחקים מתוך יומן המסעות.
לא נולדתי עם שם זה. לא אשכח את הפעם הראשונה בה קראו לי בשם הזה, היה זה אבי. הייתי בן 14 והיה זה לאחר שחציתי את כל הדרך מהחווה שבה גדלתי עד לכפר הקרוב ביותר במשך פחות משעתיים. לא הייתה לי ברירה אחרת, הפרה היחידה שהייתה לנו עמדה להמליט והיא התחילה לדמם, הייתי חייב לעשות משהו, אמא שלי עמדה שם רועדת מבכי ואבא שלי ביקש ממני לצאת. אהבתי את הפרה ההיא, כשהייתי קטן הייתי רוכב עליה ומדמיין שאני אחד מבין דמי הדרקון הרוכב לקרב. הייתי חייב לעשות משהו. רצתי לכפר.
כעבור שלושה ימים הפרה הולידה עגל בריא, חייה ניצלו. מאז אבי היה פורע את שערי ומתרבב כי אני בז למרחקים.
בגיל 16 יצאתי למסע הצייד הראשון שלי כמבוגר. היינו שמונה עשרה אנשים והייתה זו עונת הנדודים של האיילים. האחראי לצייד היה חבר טוב של המשפחה והוא אמר שהוא ימלוק את ראשי אם אתקרב לחרב. הוא דחף לידי שלוש חניתות הטלה אומר לי 'עדיף שתהיה מרוחק'. חיכינו במארב, לפי הדיווחים של התצפיתנים הם התקרבו למעבר שחיכינו בו, המארב היה קצר הצלחנו לפצוע חמישיה איילים שאר האיילים ברחו, אחד האיילים שפצענו היה האייל המוביל הוא עדין היה על רגליו מנופף בראשו לכל הכיוונים. שלושה אנשים התקדמו לעברו עם חניתות, במקום לברוח האייל הסתער. הוא הניף את רגליו וחבט בראשו של אחד האנשים ולאחר מיכן הניף את קרניו שמאלה והעיף הצידה איש נוסף. האיש האחרון שנותר שמת את חניתו והחל לברוח אך האייל היה מהיר ממנו. זינקתי על רגלי ורצתי לעברם בכל המהירות שנשאו אותי רגלי, כשראיתי איך האייל מכופף את ראשו לקראת נגיחה, שלחתי את החנית קדימה. היא ננעצה עמוק באחוריו כשהיה במרחק צעד מהאיש. הכאב זיעזע את גופו והוא כשל בריצתו ונפל לקרקע. לא זכיתי בהריגתו אלא במשהו אחר. היה זה האיש שברח שהרג את החיה, לאחר שהאייל נפל לקרקע, הוא שלף את סכינו וחתך את גרונו ואילו אני זכיתי לכינוי שדבק בי מאז 'בז למרחקים'.
בגיל 17 תקפה מחלה את ריאותיו של אבי, הוא השתעל במשך כמה ימים, פניו היו חיוורים והוא ירק דם. רופא הכפר הרחיק אותו מהבית ואסר עלי להתקרב. הוא יצא מישם זמן רב וכשיצא הניח עלי יד כבדה. 'יש איש העוסק עם רוחות שאליו אתה חייב לגשת, אינני יודע מה מקור המחלה של אביך והתסמינים שלה לא מוכרים לי. לך אליו, הבא אותו לפה. אולי הוא יוכל לעזור'.
אינני זוכר כמה זמן רצתי, מתי אכלתי ואם ישנתי, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא היום שבו הפרה המליטה וכל הדרך התפללתי שלא אכשל בדרך. הייתי כחולם ומידי פעם ראיתי אייל רץ לצידי, כרודף אחרי לתקוע בי את קרניו. לבסוף נפלתי תשוש למרגלות ביתו של האיש שאליו נשלחתי, הוא אסף אותי לביתו ונהג בי בחשד כששמע את שמו של רופא הכפר שלנו, הוא מיהר ואסף את חפציו. רגע אחרי שסגר את דלת ביתו, רוח קלה החלה נושבת. איש הרוחות הרים את ראשו והביט אל הדרך שהובילה לכפרנו, אייל לבן בעל קרנים אדירות עמד על רגליו האחוריו ונעלם. 'התברכנו במזל, נראה כי הרוח 'המאיצה בשליחים' נותנת לנו את ברכתה'. כשהגענו לכפר נראה כי כמעט איחרנו את המועד, המסע היה קצר ומעייף ועם זאת לא התמוטתי מרגלי. המחלה התפשטה והדביקה את הרופא ואמא שלי. במשך שלושה שבועות בערה קטורת בביתנו וכעבור חודש המצב חזר לקדמותו, אך אני כבר הייתי רחוק משם ולאחר שעברו שלושה חודשים חזרתי רק כדי להביט עליהם מרחוק.
לאחר שהגענו נשלחתי לבאר להביא מים. שרירי רעדו כשמשכתי את דלי המים מתחתית הבאר, כשהנחתי אותו לבסוף על שפת הבאר דמותי נשקפה מהמים. משהוא משך את תשומת לבי. לרגע הופיע ניצנוץ זהוב על מצחי ונעלם. רצתי חזרה לבית והגשתי את דלי המים לאיש הרוחות שהספיק להבעיר את האש במטבח והניח את הסיר הכי גדול שהיה לנו עליה, ציווה עלי לשפוך את המים אל הסיר וביקש ממני להביא דלי נוסף. בפעם השניה שמשכתי את הדלי מעלה הרגשתי דיגדוג במצחי, כשבהטתי אל תוך המים ראיתי טבעת זהובה על מצחי ובמרכזה נקודה. שמעתי על אנשים כמוני, דמי הדרקון היו יוצאים לצוד אותם. הייתי מוכרח לברוח. הנחתי את הדלי ליד דלת המטבח קראתי לרופא וברחתי משם. בעודי רץ צפונה הצטרף אלי לריצה אייל לבן בעל קרנים אדירות, קוראים לה 'המאיצה בשליחים' והיא מלמדת אותי על הבריאה.
-------------------------------------------------------------------------
קווי אופי לדמות:
1. היא תעדיף לרוץ ממקום למקום מאשר לרכב או להפליג.
2. היא אינה נשארת במקום אחד זמן רב, מתוך החשש ממרדף דמי הדרקון.
3. היא תנסה לעזור לכל איש חולה שתפגוש בדרכה.
4. המוטיבציה שלה היא להקיף את הבריאה בריצה.
הערה - נחישות הינה המעלה העיקרית של הדמות, לא נבחר לה פגם אופי.
בז למרחקים מתוך יומן המסעות.
לא נולדתי עם שם זה. לא אשכח את הפעם הראשונה בה קראו לי בשם הזה, היה זה אבי. הייתי בן 14 והיה זה לאחר שחציתי את כל הדרך מהחווה שבה גדלתי עד לכפר הקרוב ביותר במשך פחות משעתיים. לא הייתה לי ברירה אחרת, הפרה היחידה שהייתה לנו עמדה להמליט והיא התחילה לדמם, הייתי חייב לעשות משהו, אמא שלי עמדה שם רועדת מבכי ואבא שלי ביקש ממני לצאת. אהבתי את הפרה ההיא, כשהייתי קטן הייתי רוכב עליה ומדמיין שאני אחד מבין דמי הדרקון הרוכב לקרב. הייתי חייב לעשות משהו. רצתי לכפר.
כעבור שלושה ימים הפרה הולידה עגל בריא, חייה ניצלו. מאז אבי היה פורע את שערי ומתרבב כי אני בז למרחקים.
בגיל 16 יצאתי למסע הצייד הראשון שלי כמבוגר. היינו שמונה עשרה אנשים והייתה זו עונת הנדודים של האיילים. האחראי לצייד היה חבר טוב של המשפחה והוא אמר שהוא ימלוק את ראשי אם אתקרב לחרב. הוא דחף לידי שלוש חניתות הטלה אומר לי 'עדיף שתהיה מרוחק'. חיכינו במארב, לפי הדיווחים של התצפיתנים הם התקרבו למעבר שחיכינו בו, המארב היה קצר הצלחנו לפצוע חמישיה איילים שאר האיילים ברחו, אחד האיילים שפצענו היה האייל המוביל הוא עדין היה על רגליו מנופף בראשו לכל הכיוונים. שלושה אנשים התקדמו לעברו עם חניתות, במקום לברוח האייל הסתער. הוא הניף את רגליו וחבט בראשו של אחד האנשים ולאחר מיכן הניף את קרניו שמאלה והעיף הצידה איש נוסף. האיש האחרון שנותר שמת את חניתו והחל לברוח אך האייל היה מהיר ממנו. זינקתי על רגלי ורצתי לעברם בכל המהירות שנשאו אותי רגלי, כשראיתי איך האייל מכופף את ראשו לקראת נגיחה, שלחתי את החנית קדימה. היא ננעצה עמוק באחוריו כשהיה במרחק צעד מהאיש. הכאב זיעזע את גופו והוא כשל בריצתו ונפל לקרקע. לא זכיתי בהריגתו אלא במשהו אחר. היה זה האיש שברח שהרג את החיה, לאחר שהאייל נפל לקרקע, הוא שלף את סכינו וחתך את גרונו ואילו אני זכיתי לכינוי שדבק בי מאז 'בז למרחקים'.
בגיל 17 תקפה מחלה את ריאותיו של אבי, הוא השתעל במשך כמה ימים, פניו היו חיוורים והוא ירק דם. רופא הכפר הרחיק אותו מהבית ואסר עלי להתקרב. הוא יצא מישם זמן רב וכשיצא הניח עלי יד כבדה. 'יש איש העוסק עם רוחות שאליו אתה חייב לגשת, אינני יודע מה מקור המחלה של אביך והתסמינים שלה לא מוכרים לי. לך אליו, הבא אותו לפה. אולי הוא יוכל לעזור'.
אינני זוכר כמה זמן רצתי, מתי אכלתי ואם ישנתי, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא היום שבו הפרה המליטה וכל הדרך התפללתי שלא אכשל בדרך. הייתי כחולם ומידי פעם ראיתי אייל רץ לצידי, כרודף אחרי לתקוע בי את קרניו. לבסוף נפלתי תשוש למרגלות ביתו של האיש שאליו נשלחתי, הוא אסף אותי לביתו ונהג בי בחשד כששמע את שמו של רופא הכפר שלנו, הוא מיהר ואסף את חפציו. רגע אחרי שסגר את דלת ביתו, רוח קלה החלה נושבת. איש הרוחות הרים את ראשו והביט אל הדרך שהובילה לכפרנו, אייל לבן בעל קרנים אדירות עמד על רגליו האחוריו ונעלם. 'התברכנו במזל, נראה כי הרוח 'המאיצה בשליחים' נותנת לנו את ברכתה'. כשהגענו לכפר נראה כי כמעט איחרנו את המועד, המסע היה קצר ומעייף ועם זאת לא התמוטתי מרגלי. המחלה התפשטה והדביקה את הרופא ואמא שלי. במשך שלושה שבועות בערה קטורת בביתנו וכעבור חודש המצב חזר לקדמותו, אך אני כבר הייתי רחוק משם ולאחר שעברו שלושה חודשים חזרתי רק כדי להביט עליהם מרחוק.
לאחר שהגענו נשלחתי לבאר להביא מים. שרירי רעדו כשמשכתי את דלי המים מתחתית הבאר, כשהנחתי אותו לבסוף על שפת הבאר דמותי נשקפה מהמים. משהוא משך את תשומת לבי. לרגע הופיע ניצנוץ זהוב על מצחי ונעלם. רצתי חזרה לבית והגשתי את דלי המים לאיש הרוחות שהספיק להבעיר את האש במטבח והניח את הסיר הכי גדול שהיה לנו עליה, ציווה עלי לשפוך את המים אל הסיר וביקש ממני להביא דלי נוסף. בפעם השניה שמשכתי את הדלי מעלה הרגשתי דיגדוג במצחי, כשבהטתי אל תוך המים ראיתי טבעת זהובה על מצחי ובמרכזה נקודה. שמעתי על אנשים כמוני, דמי הדרקון היו יוצאים לצוד אותם. הייתי מוכרח לברוח. הנחתי את הדלי ליד דלת המטבח קראתי לרופא וברחתי משם. בעודי רץ צפונה הצטרף אלי לריצה אייל לבן בעל קרנים אדירות, קוראים לה 'המאיצה בשליחים' והיא מלמדת אותי על הבריאה.
-------------------------------------------------------------------------
קווי אופי לדמות:
1. היא תעדיף לרוץ ממקום למקום מאשר לרכב או להפליג.
2. היא אינה נשארת במקום אחד זמן רב, מתוך החשש ממרדף דמי הדרקון.
3. היא תנסה לעזור לכל איש חולה שתפגוש בדרכה.
4. המוטיבציה שלה היא להקיף את הבריאה בריצה.
הערה - נחישות הינה המעלה העיקרית של הדמות, לא נבחר לה פגם אופי.
) חוץ מזה גם אני הבחנתי בחוסר באקט שפתח אותו לריס הנשגבות, או לפחות לאידאל שהוא הגשים... (אז הוא רץ מהר, ו...?)
