[1]
החלל הקרוב לרוטקה התגלה כיותר מעניין ממה ששאר חשב אי פעם.
לפני שסטאגלין עזב אותו לאנחות לטובת חזרה לשדות ילדותו, הוא סידר לו הצבה עד שההצבה הקבועה שלו תשוב. עתה שאר לטש מבט לעבר התמונה שניתנה לו: מחרוזת הכוכבים המשובצת במרומי החלל הקרוב, כל כוכב ממערכת כוכבים אחרת, מערכת החברה בברית העולמות.
לא היה סיכוי שימצא כוכב שהגיע בטעות ממערכת הכוכבים הרחוקה של מית'אמה, עולם הולדתו.
התמונה הייתה חרוטה על חליפת החלל הארודה שהצי סיפק לו. כל דחיקה של כוכב גרמה לשינוי מסלול של כוכב אחר וזה גרם לשינוי במתכונת הכוכבים שעמדה לפניו. המשימה שלו הייתה להחזיר את הכוכבים להיראות כמו אותה יצירת מופת קדומה. הוא מצא שהחלק בו הוא צופה ומחשב את הזוויות השונות של הכוכבים תרם להנאה הסופית של דחיפת הכוכבים בחזרה אל אותה מתכונת קדומה שממנה סטו מקודם.
קול נשמע ביחידת התקשורת שלו, קוטע את התרוצצויותיו בחלל הקרוב.
"שיהיו לך חיים ארוכים, נושאת הכאב נכנסה למערכת השמשות, שארמור."
שאר קפא במקומו. הוא לעלע בגרונו וחשב על מה שקרה בפעם האחרונה ששירת עליה. שפתיו עיצבו מאחורי מסיכת חליפת החלל את המילה "הופהירה" לפני שהתעשת והשיב: "האם המשמרת שלי הסתיימה ואני צריך לשוב לטירסדאם, המפקד?"
"היית צריך לשוב מזמן."
האם משאלת המוות שלו לאחר שהופהירה התגלתה כאלוהות בהמתנה עדיין איתו? שאר הרגיש חזק יותר ממה שהרגיש מקודם הודות למשחק התופסת ששיחק עם הכוכבים. לא. זו תאוות הדם הארורה. הוא פשוט היה מלא מדי באנרגיה ולא הצליח לעצור בזמן. זו הקללה והברכה של בני מינו. הוא גנח והתחיל לנוע לעבר ביתן מעלית.
ביתן המעלית היה בועה עגולה ושקופה שהייתה מחוברת לסליל שירד עד טירסדאם. שאר יכול לבחור בין לרדת ברגל לבין לתת לסליל להוריד אותו. הוא חדר לתוך הביתן, משאיר את החלל הקרוב וכוכביו המשעשעים מאחור. האוויר הכביד עליו כשפנה אל הסליל והתחיל לרדת, מנסה להרגיע את תאוות הדם שלו בירידה למטה אל העיר. הוא יכול תמיד לתת לסליל לשאת אותו למטה אם התשישות תתגנב מאחוריו בחטף.
לאחר זמן מה, שאר התרוקן מאנרגיה ונתן לסליל לקחת אותו לרובע נמל החלל שם. הוא קרס על הסליל ורק כשהסליל עצר ושאר נשפך לתוך כוכב הלכת, הוא התעורר. שנתו הקצרה הספיקה לטעון אותו באנרגיה כדי ללכת אל המקום בו הוא הצטייד. האפסנאי הסתכל בבעתה על המדדים של חליפת החלל של שאר כשהוא החזיר אותה.
האפסנאי היה מנומס דיו לא לשאול למה הוא אימץ את חליפת החלל עד מעבר לגבול.
כשהוא יצא משם, שלוש השמשות של רוטקה האירו. החום הזה הזכיר לו את הבית. החום הזה עשה אותו מנומנם וגרם לו לחפש מקום לשבת ולבהות בו בשמיים היפים. לאחר שלא מצא שום מקום ישיבה שמצא חן בעיניו, הוא בחר לשבת בתנוחה משולבת על המדרכה בין המשרתים בצי המפלסים את דרכם אל מחוז חפצם אי שם בטירסדם.
למרות ששאר היה בחופשה, הוא לא היה מנותק. הוא העלה בדמיונו את התמונות שצייר דמיונו מהמילים שקרייבין שלח אליו כדי להעלות את פני השטח המסוייטים של הוטלו לשם נשלחה הספינה כדי לשאת ולתת עם שדי המכונה שרדפו אותו עכשיו. שאר שאל את עצמו את קרייבין בריא. ככל שהזמן התקדם, מילותיו נשמעו לו קרות. לא שהוא הבין למה הגרימבוייר מתכתב איתו ולא מבקש את הנחייתו של איזה כהן. הם היו רק שותפים לדירה, לא חברים כמו שהוא וסטאגלין היו חברים. תחי הגבורה, למה סטאגלין היה צריך לעזוב לשדות ילדותו?
לפתע הוא יכל להרגיש שנושאת הכאב מתקרבת. הייתה זו תחושה משונה להחריד. אם לא היה בטוח בזה, הוא היה חושב שמישהו משדר למחשבתו שהספינה הגיעה. הוא לא יופתע שיש לברית העולמות שידור מחשבות אבל זו לא הדרך לגלות את זה. הוא קם ממקומו כשהוא מחריד הולך רגל מבני מין מועמד שלא שם לב שהוא בדרכו.
הוא התחיל ללכת לעבר רחבת הנחיתה. הבניינים הבהירים של טירסדאם הבהיקו, משיבים את אור שלוש השמשות. הוא יכל לראות מאחורי זגוגיות החלונות הכהים את עבודת הצי נעשית על שביבים וניירות כשהוא תוהה אם זו תהיה הצבתו הסופית.
הוא היה עדיין מועמד כך שטרם הובן לאיפה במלאכת המרכבת של הצי הוא מתאים.
לשותפו לדירה קדאר לא הייתה שאלה איפה הוא יסיים. הוא יהיה עובד טכנולוגיה. למרות שהיו לו יחסים נהדרים עם קדאר, מי שהתכתב איתו היה דווקא הגרימבויר, קרייבין. הוא לא חשב שהוא וקרייבין אפילו מחבבים אחד את השני בשביל קשר זה.
ובמחשבה זו הוא עמד בשער מול מאבטח בדמותו של קרייבין ואפילו מבני מינו, הגרימבויירים. המאבטח הביט ברשימה שהייתה על זרועו ונקש באפו על זרועו, "הקדמת, שארמור. הספינה שלך רק נכנסה למערכת השמשות. המתן פה עד שתגיע."
הוא האמין שנושאת הכאב תהיה מהירה יותר.
"אם לא אכפת לך לחכות כמה שעות." דייק המאבטח כשהוא מסתכל שוב על הלוח.
אז למה מישהו שידר לו להגיע לכאן? שאר הבין שהוא יגיע בקרוב לנקודת הפגישה. העניין בטח קשור לדיונים בשאלת מועמדותם של הקאסיונים לשותפות מלאה בברית. למרות שהוא לא היה הקאסיון היחיד בטירסדאם, הוא היה המועמד היחיד. וככזה ייצג את בני מינו בפני המועצות שמשלו בברית העולמות ודנו בעתיד בני מינו.
שאר הודה למאבטח והלך להתיישב ליד השער כדי לחכות למי שזימן אותו לפגישה. המאבטח עצר אותו ואמר שהוא צריך להישאר בעמדת האבטחה עד שהספינה תגיע. שאר לא הבין את ההנחייה שנפלה עליו פתאום. הוא יכול לחכות על המדרכה כמו קודם. לקח לו רגע להבין שנטייתם לסדר של כל הגרימבויירים גרמה למאבטח לחשוב שהרעיון של מישהו שיושב בתנוחה מפוסקת על המדרכה היה רעיון נורא. שאר ענה: "אז לשבת כך בעמדת האבטחה?"
הגרימבוייר חכך בדעתו, מתנגש בין שש הגדרות שונות למה בדיוק שאר אמור לעשות, ואז ענה: "אתה תעמוד ליד עמדת האבטחה ותחכה עד שהספינה שלך תבוא."
והוא החליט שזה המקום לשאול על הוטלו. הגרימבוייר ענה: "תעמוד ליד העמדה, שארמור."
שאר הלך לעמוד והוציא גלולת מזון מאחד מהכיסים בבגדיו. הוא איזן את הגלולה בין שישים שפמותיו כדי להעסיק את עצמו עד שיגיע מי שאמור להגיע לנקודה הזאת. תחת לפגוש אותו, שליח מבני המינים השותפים הטיל לידו את המסר והסתלק משם.
"הלוואי ויהיו לך חיים ארוכים ותימשך אל מלאכי הצד החיובי, שארמור," נפתח המכתב, מנוסח בלשון יבשה, "לפי ההסכמות שהושגו בינינו לבין בני מינך, הוטל עליך לצפות במשימה הבאה ולדווח לבני מינך האם בני מינך צריכים להיות שותפינו לדרך. אל תיתן את דעתך על שותפותם של הקאטום בברית העולמות. מעמדם נפרד משלכם. ברית העולמות מאחלת לך שתקבל חוות דעת חיובית במשימה הבאה שתוטל עליך."
שאר היה מופתע ששמו מוכר למישהו בקרב בני מינו שהיה חשוב דיו להמליץ עליו. הגלולה נפלה על המדרכה, נרמסת על ידי גפיהם של ההולכים על המדרכות. שאר יכל לדמיין את קרייבין שואל במחשבותיו אם שאר מבין את כובד האחריות עליו.
האוויר המשיך לנוע כששאר עמד, מעכל את חשיבותו בקרב בני מינו. שומרי השלום וויתרו עליו די מהר לאחר התקרית במקדש שם הוא קפא וכמעט נהרג על ידי האויב. הוא עמד לשאול את הגרימבויר אם יש לו הצעות מה בן מין מועמד יכול לעשות כדי לקדם את בני מינו לשותפות מלאה בברית העולמות. בטרם שאר הספיק להסתכן, הגרימבויר הקדים אותו ואמר: "אני חושב שכדאי שתמצא כהן מהראישאז, שארמור. הם בני המין שמלווה אותכם אל השותפות, נראה לי, כדי שייעץ לך בעניין."
"איך ידעת מה אני הולך לשאול?"
הגרימבויר גלגל את ראשו ונקש באפו המוארך: "אם הייתי מוכר משמורת עבור כל פעם שבן למין מועמד שאל אותי את השאלה הזו, לוח הזמנים שלי היה כבר פנוי, קאסיוני."
רוחו של שאר התעודדה מכינוי הגוף שהיה מקובל כלפי מינים שותפים בברית העולמות. הם לא הבחינו בין היחיד לרבים בכינוי הגוף שלהם. הוא לא הבין למה. אפילו מוריו ללשונות ברית העולמות לא הבינו את המקור לכינוי הגוף המשונה הזה.
לאחר שלא מצא סיבה להישאר ער, שאר סמך על המאבטח שיעיר אותו שהספינה תבוא. עוד מימיו באקדמיה, שאר למד לישון בעמידה ולחכות עד שיתפנו אליו. חלומותיו עסקו כתמיד ביום ההוא במקדש בו קפא במקום ורוב חבריו לקרב נצודו. השעות נמסו זו לתוך זו כשהוא מצא את עצמו מתעורר מול בואה של נושאת הכאב.
(2)
החום היה מרדים.
שאר הרגיש שוב עד כמה המקדש הותאם למינים הרבים של ברית העולמות. אפילו לקאסיוני כמוהו החום רק גרם לנמנום. הצלילים המחרידים שבקעו מהשמש עצמה לא הותירו ספק שהם נמצאים בשמש. רק שמש יכלה לזייף כל כך. שאר נשא את עיניו אל השמיים הלבנים. הם זרמו מעליו כמו גבינה מותכת ממולדתו. קשה היה להאמין שלא היו אלה מים אלא גז לוהט.
שאר היה חלק מחבורה שלמה שנשפכה דרך דלת מגנטית לתוך המקדש. הקצינים נפגשו עם הרשויות האזרחיות ששרדו את האסון שהיכה בעיר ותכננו תוכניות לעתיד. שיטוט זהיר הביא אותו לחברתו של שותפו לדירה קדאר. הלופארליני התעלם ממנו. הוא היה מעוניין יותר בחברתה של ג'ריזאבת בת מינו. לא ששאר יכל להאשים אותו. הוא היה עושה אותו דבר אם האלים היו הוגנים כלפיו והיו מביאים גם קאסיונית לתוך נזיד המועמדים וחברי הצוות שמילא את האולם וחיכה לפקודות מהקצינים. "שאר," אמר קדאר בנועם "זה לא מנומס לבהות באחרים ובמיוחד ביום יפה כל כך."
ג'ריזאבת צלצלה בפעמונים, שהיו שזורים בשערותיה הזהובים, בצלצול הסכמה ואמרה: "אין לך מושג מה ראינו בחורבות הוטלו. זה גורם לך להעריך את המצב פה." הפעמונים החלישו את המוסיקה המחרידה שנשמעה מכיוון השמש ועשו הכל נסבל. שאר גם לא היה מתנגד לבת זוג קאסיונית שתנעים את עתותיו אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים האלה.
שאר החליט לא להישאר בור ושאל מה בדיוק קרה בהוטלו. קדאר פתח את פיו וסגר אותו לאחר שמצא שאין לו מילים לתאר את מה שהם ראו בהוטלו באופן שיעביר את מה שהוא רצה לומר. בת זוגו אפילו לא פתחה את פיה. שניהם היו נחושים לשתוק.
"האם יצא לך לראות קאסיוניות במסעכם?" שאל שאר בהבעה מלאת תקווה מוזרה.
קדאר, שהבעת פניו העגומה התרככה, ענה: "לא, שאר. הייתי עסוק בדברים אחרים."
"אני מבין." אמר שאר בקרירות. הוא החליט להישאר בחברתם של הזוג המאושר. הוא קיווה שמשהו מהעליזות של הלופארלינים ישכיח ממנו את אובדן בת זוגו או לפחות את האפשרות שתהיה לו בת זוג. קדאר היה מנומס מכדי לגרש אותו מחברתו.
הוא לא הספיק להתיישב בטרם פרצה סערה קלה בקרב ההמון. כהן מהמקדש הגיע. שאר הסתכל בקמיע העיט שקיבל מהכהנת בספינתו וטרם השיב לה אותו. הוא חשב להשיב את הקמיע כשיחזור לספינה אבל שעת המסע הייתה כה עמוסה בהכנות עד שלא הסתייע לו להגיע למקדש ולהחזיר את הקמיע לכהנת האהובה עליו. קדאר לא נראה מרוצה במיוחד מבואו של הכהן משום שג'ריזאבת עזבה את שניהם לעבר הכהן. המוסיקה המחרידה חזרה לרדוף את אוזניו. הוא מצא שהוא יכול לחיות איתה. צלצול הפעמונים, שחי בראשו, עמעם את מוסיקת השמש ועשה אותה נעימה לאוזניו. הוא ידע שאין לשמוח לאידו של קדאר שבת זוגו נטשה אותו. הוא עצמו לא היה נהנה אם תשומת הלב של בת זוגו הייתה מוסטת ממנו בדיוק כשהוא חייב אחת כזו.
שאר העיף מבט אל הכהן. פרטים נקוו מסביבו כנהרות לתוך הים. הוא שמע את קדאר אומר שהדבר האחרון שהם צריכים זה מעגל תפילה. שאר לא ראה לאן זה מוביל. הוא לא הסכים עם קדאר. לפני יציאה למסע, לא מזיקה לך ברכה מהאלים. שאר הביט בקמיע העייט וחשב שהוא היה צריך לעשות מאמץ וללכת אל המקדש. "מנגינה שבשמיים, תעשה שזה יפסיק!" ייבב קדאר לידו באומללות שהפתיעה אותו. הוא חש את הרגש הזה פועם בו פעם במקדש אחר בו קפא כשנלחם בחיילי אויבו. קדאר לא היה כזה.
משהו קרה בהוטלו.
שאר החליט לא לקחת סיכון ולהצטרף אל מעגל התפילה. הכהן נשא לפיד זהוב גוף בידו הימנית, האש מהלפיד הייתה לבנה כמו השמיים. היא השתקפה בעיניו המאונכות של הכהן הראישאז שנשא את סמלי תת-מסדר התחזוקה. עורו היה שחור. פס שטוח ואדום כיסה את חלקה האחורי של גולגלתו מעל לאוזניו. שאר חיבב אותו. קשה שלא לחבב מישהו שחולק איתך תכונה כה חשובה כמו צבע שיער. ובינתיים, בינתיים החלו המתפללים לחתוך חלקים מגופם כדי שיימשכו אל מלאכי הצד החיובי ששירת.שאר הופתע מהלהיטות במעשה הקורבן. הם בדרך כלל קיבלו מנחות שיוצרו בבתי המלאכה של הספינה. כאן הקורבן הגיע מגופם של המתפללים. כך הוא הרגיש אחרי שפקד אותו האסון במקדש הארור. חבריו לצוות הספינה באמת היו במצוקה.
שאר נפרד מקדאר והתקרב לעבר הכהן. הוא שמע אותו מעיר בקלילות שההימורים במקדש נעו בין מאה ימים לשנה עד שתבוא משלחת חילוץ. שאר הופתע שהמשבר התחיל רק לפני עשרה ימים. הבדיחה לא גרמה למתפללים להיות קלילים יותר עם עצמם. שאר ידע מניסיונו שצריך יותר מבדיחה כדי שרגשות מצוקה כאלו יחלפו מעצמם. גם הוא רצה נחמה. הוא ידע מניסיונו עם הראשיאז שהכהן יצטרך לענות לו. ניסיונו לחתור למגע איתו נכשל כשהוא חש בהבהוב מהיר. כמי שלמד את לשונות המינים השותפים, מוחו תרגם את זה, לא בלי שום קושי, "האם אפשר לדבר איתך, קאסיוני?"
העובדה שסורקאץ', מבני המינים השותפים, זיהה אותו בקרב ההמון הייתה מספיק כדי ששאר יאבד את התעניינותו בכהן. הוא יוכל לדבר איתו אחר כך שהכאוס מסביבו יירגע. הוא שינה את כיוונו והתחיל להיסחף לעבר הסורקאץ' ששלח לעברו הבהובים. רק לאחר שמצא את הסורקאץ', הוא הבין לפי עיניה הבהירות שזוהי נקבת סורקאץ'. היא הייתה מבטנה ומטה בעלת זנב דמוי לשון נחש ומלמעלה היא הייתה בעלת חזות יותר קאסיונית למראה למרות שהבלורית דמוית לשון הנחש על שערה הלבן הייתה משהו שלא ימצא אצלם. גם לא היו לה את השפמות שניתן היה למצוא אצל בני מינו.
"איך אני יכול לעזור לך?" שאל שאר בעודו מסמן בשפת הסימנים של הסורקאץ', שפת הסימנים שבני המין השתמשו בה כדי לתקשר עם המינים שלא תקשרו כמוהם.
"הכהן אמר שהקאסיוני, כבני מין מועמד, מוכרחים להפגין הבנה למצבי המורכב. האם תהיה מוכן לעזור לי?" שאלה נקבת הסורקאץ' בפרץ מקוטע של הבהוב שהעיד אצלם על סערת רגשות. שאר ניחש שהכהן שהיא מדברת עליו היה הראישאז הקשקשן שם. העובדה שהכהן הראישאז, בן למין שמלווה את בני מינו, המליץ בפני הסורקאץ' לפנות אליו גרמה לשאר לחשוב שיש במשימה הזו יותר ממה שהוא נוגע.
"אעשה כמיטב יכולתי." סימן שאר "מה הבעיה?"
"שמי איקוקומנה. משפחתי מחזיקה במתחם אירוח גדול בעיר העילית. במסגרת שיפוץ, פגשתי את אחד משוכני עטרת הצבע בשם סיקוקורימבור והוא התאהב בי. אני מודאגת בנוגע לשלומו. משרדי חברת ההריסה שהוא גר בהם ממש באיזור האסון, קאסיוני."
"למה את שואלת אותי?" שאל שאר רק כדי לוודא ששקלה כל אפשרות אחרת לפניו.
"בני עמי מתעבים את הצבענים מאז שזחלו מעטרת הצבע. הם לא יענו לשאלותיי, קאסיוני." ענתה איקוקומנה. שאר לא הבין למה הכהן הראישאז המליץ דווקא עליו. אז הסורקאץ' לא היו מאוחדים. הוא עמד לומר לה למי היא יכולה לפנות עם הבעיה. ואז קלט ברגע האחרון לפני שסימן לה שהוא פשוט מפחד מהמסע שעליו לערוך עתה. אם ייכשל, דורות של קאסיונים יקללו את שמו. רק אז הבין שלא ההצלחה היא שהעסיקה אותו.תחי הגבורה, הוא עשה את זה כדי להוכיח לעצמו שהוא לא הפחדן שקפא אז במקדש.
"לכבוד לי שבת למין שותף מבקשת את עזרתי." סימן שאר לאיקוקומונה. הסורקאץ' האירה את פניה במעין אור עדין שהיה המקבילה של הסורקאץ' לסומק. שאר הופתע. כנראה שהיא לא הייתה מורגלת במגע עם בני מינים שותפים. הוא עזב אותה וחזר לקדאר כדי לספר לו על ההיתקלות המוזרה שהייתה לו. קדאר חייך בעצבות ואמר: "זה מזכיר לי את המצב בבית. יש לנו מאבק בין שני גושים גדולים שמתעבים אחד את השני ולא יתאחדו גם באלף שנה. אני חושב שזה היה רעיון טוב מצדך לעזור לה, שאר."
{3}
שאר עמד ביחד עם המועמדים האחרים בהמתנה לכך שראשי צוותי הנדסה יזמנו אותם. הוא ביקש ממזכיר הספינה שיסדר לו הצבה בצוות ההנדסה שינבור בחורבות משרדי חברת ההריסה. הוא לא הבטיח לו כלום ואמר שיש הצבות יותר מתאימות. הם עמדו באולם הדלתות בחלקה החיצוני ביותר של הספינה. נוזל המגן של הספינה גרגר קלות, מעלה את קולו לתוך המנגינה שנשמעה מהשמש בה עגנה הספינה עכשיו. ראשי צוותי ההנדסה קראו שמות מלוחות שניתנו להם מהקצינים. ראשו של קדאר התמתח כשהועלה שמה של ג'ריזאבת בפי אחד מראשי צוותי ההנדסה. הלופארליני תלה מבט לעבר אותו ראש צוות הנדסה בתקווה שהוא יוצב באותו צוות כמו חברתו. שאר ראה כבר בעבר את המבט הזה במשימה הראשונה שלהם. קדאר הסביר לו מהו. בטח נחמד שהכרת את בת זוגך כבר במכינה בעולם הבית שלך. למרות שהיו קסיוניות, שאר היה היחיד שעבר את בחינות הגמר רק הודות למוסר העבודה שלו. הוא חשב שזיהה שם כמה שהיו מבריקים ממנו. הוא חשב שהם הכשילו את עצמם ברגע שהם הבינו שיש סיכוי שלא ישבצו אותם לאבטחה אלא לתפקידים משעממים כמו צוות ההנדסה הזה. קולו של ראש צוות מההווה שלף את קדאר מתוך המועמדים אך לא לאותו צוות. שאר נקרא זמן קצר אחרי קדאר אל אותו צוות. עד שזימנו אותו, קדאר החלים מזה.
ראש צוות ההנדסה הרים את לוח המשימה ואמר: "אנחנו מקבלים את דלת שבע."
הדלתות המגנטיות התחילו להידלק מסביבם אחת אחרי השנייה. קדאר השמיע מנגינת נחמה כשג'ריזאבת חצתה עם צוותה לדלת אחת בעודם מחכים לדלת שלהם. ראש צוות ההנדסה בינתיים קרא את תיאור המשימה כדי להכין אותם למצב לפניהם – הם עמדו לרדת לקומה הראשונה של משרדי חברת ההריסה במגזר 3 א של העיר. הוא אמר בהקלה שאין סיכוי שנותרו גופות מהמפולת. אחד המועמדים שאל: "המפקד, אנחנו בעטרת השמש. על איזו מפולת אתה מדבר?"
"האם מישהו ממכם היה בעולם קרח?" שאל המפקד וזכה להרמת גף אחת בודדה. המועמד היה בן למין מועמד שבא מעולם קרח. פרטים אלו חמקו מזכרונו של שאר.
"אז כמו שלמים יש מצבי צבירה שונים, גם פלסמת העטרת משנה את התנהגותה עם הטמפרטורה ויכולה להיות סמיכה כמאגמה או מהירה כברק. אלמנדולם נמצאת ליד כתם שמש הקר מסביבתה ומספק לה את האנרגיה הדרושה לקיומה.. הסכר הזה נפרץ לפני עשרה ימים וכיסה את מגזר א' בפלסמה סמיכה כמעט כקרח, מועמדים."
המועמד מעולם הקרח העיר, לוחיות העצם שלו נוקשות זו בזו, "המפקד, למים אלה מצבי צבירה שונים. הפלסמה הזו מצב צבירה אחד."
המפקד הגרימבויר נפנף בזרבוביתו ואמר, נוקש בה כנגד מדיו, "הכל יהיה כשורה, מועמד. הדלת המגנטית הזו תגן עלינו כשנהיה במשרדי חברת ההריסה מפני החום."
האחרים צחקו מבדיחה שלא נגעה בשפמותיו של שאר.
לבסוף דלת שבע נפתחה והצוות עבר דרכה. המנהרה המגנטית עברה מעל גגות קטומים, כחולים כהים, שחלקים מהם היו ממוטטים לגמרי, יצורים דמויי נחש שחו בפלסמה דמוית המים שעל קרקע העיר, חולפים מעל ערימות פסולת בניין שנפלו מן השמיים. חברי הצוות הביטו למטה, בוחנים פרטים שונים מנקודת מבט הנדסית. שאר חשב שלא היה מתנגד לערום חלק מפסולת הבניין בצורה אמנותית אם לא הייתה שורפת לו את העור ושולחת אותו אל האלים הרבה לפני הזמן שנועד עבורו. הדלת הביאה אותם בדיוק דרך שתי ערימות כאלה לתוך הכניסה למשרדי החברה. המנהרה חדרה פנימה, דוחפת הצידה את פסולת הבניין כדי שהצוות יוכל לעבור בה. שאר קיווה שלא הגיע לחינם והסורקאץ' אכן לכוד בחורבות משרדי חברת ההרס. רק אז שלף ראש הצוות את לוח המשימה ואמר: "הפקודות שלנו הן כדלקמן: להביא את דלתות הקרמומגמה של חברת ההריסה כדי שלא ייפלו ליד בוזזים מאלמנדולם."
לא רק שאר תהה איך בדיוק בוזזים ימצאו את הדלתות בהרס שהותירה פה המפולת. עם זאת, הוא מי שביקש ממזכיר הספינה הצבה בצוות וייתכן שהוא המציא משימה. הוא לא חשב כך. המנהרה פיצחה את הכניסה ופילסה עבורם דרך לתוך הבניין הזה.
מפקד הצוות אמר להם לחפש רמפות כשהוא פיצל אותם לשני צוותים שיסרקו הכל. לא הייתה זו החלטה אקראית. המפקד קרא שמות מרשימת שמות על לוח המשימה. אז ייתכן שלמזכיר הספינה הייתה סיבה לשלוח צוות לכאן בלי קשר לשליחות שלו. הוא תהה אם הם כבר מצאו את הסורקאץ' שהוא התבקש למצוא ועתה שלחו אותו. אפשרות כזו לא הייתה בלתי אפשרית עם רמת הטכנולוגיה הזמינה לברית העולמות.
המסדרון שלפניהם היה מכוסה בחלוקי אבן מוזרים. סגן מפקד הצוות הורה להם לא להתקרב אליהם מתוך אי חילול כבוד המת. מסתבר שהוא הסתכל בנוזלי סורקאץ'. רק המחשבה גרמה לשאר לרייר. הם חצו בזהירות ושמעו מהמסדרון הסמוך מישהו נתפס במלכודת שלא גילה בזמן. המלכודות הללו הזכירו לשאר את המסדרון במקדש. הוא מצא שקדאר מתקרב אליו בצורה מסוכנת ובפיו שאלה. שאר ענה: "המקום מלחיץ, קדאר."
"לי זה מזכיר את היכל המועצה של שדי המתכת בהוטלו. זה היה די מלחיץ, קדאר. כל הטכנולוגיה המתקדמת המעוותת הזו עם הצלילים הדוחים והעקומים ביקום. גועל נפש!" אמר קדאר, מניע את אוזניו המצויצות במחוות בחילה. שאר הופתע. הוא לא חשד שלשדים הייתה תרבות מתקדמת כלשהי ואז קלט של מי היה ההיכל במקור.
"אני מבין שקרייבין שנא את המשימה." אמר שאר, מהלך בזהירות על פני שדה הכח הזוהר שגלים התנפצו בו על פני הפלסמה הקרה של הרצפה, "התזכורת לאיזה חוסר סדר בני מינו מסוגלים לו. אין דבר ששנוא יותר על הגרימבויירים מחוסר סדר לשמו."
"ובני מיני מתעבים זיוף. אני די בטוח שאם היית שם, היית מרגיש גם אתה את הכאב. המקום הזה מזכיר לי את ההיכל. הזיוף פה מהדהד מהקירות. משהו רע קרה כאן, שאר." השיב קדאר בנוקשות שלא הייתה אופיינית לו. הוטלו אכן ערער את חושיו. שאר לא היה בטוח אם קדאר צודק שהרוע פה הוא מעשי ידיהם של יצורים תבוניים.
המסדרון נראה כנמתח עד אינסוף, מתעקל לתוך ממדים שהדעת לא סובלת אותם. שאר זכר שמזכיר הספינה תהה אם בעת הפנים של שאר לא תתפרץ אם הוא יעבוד במסדרון כזה. הוא היה צריך לדעת. תולע הקוקטואה היה בתוך שאר כשהם היו תלויים בין שמיים לשמיים. שאר לא הרגיש את האימה לופתת אותו באגרופה הנורא.
זוהר כסוף נראה בקצה מבטו של שאר, מסתנן בעדינות אל מרכז נקודת מבטו בעולם. משהו בשאר נמתח עד הקצה. הוא ידע שהצבע הכסוף זוהה עם הצד השלילי בברית העולמות. אם הם כאן, יכול להיות שהאפשרות של בוזזים לא הייתה הזויה לחלוטין.
"בשם כל מלאכי הצד החיובי," עצר אותם סגן מפקד הצוות "יש כאן מקדש שלהם."
הצוות היה צריך לסגת בשם כל שקדוש אבל לשאר הייתה תחושה. ראש צוות ההנדסה הסתכל עליו בעיניים פעורות כשהתקרב אל חדר המקדש וראה את הסורקאץ' כהה העיניים תלוי בין עמודי כסף מסתובבים, חלוקי אבן מחליקים מגופו.
באותו הרגע, שאר ידע שהוא מצא את מי שאיקוקומנה שלחה אותו לחפש אחריו פה.
{4}
מסדרונות המקדש היו קודרים. קורי הזהב שהחזיקו את הקרמומגמה נצנצו מכל עבר, צובעים את האדום והשחור בהילה זוהרת. מוסיקת השמש גרמה להם לרעוד, להשמיע קול נעים משלהם ששאר הודה על קיומו. הוא כמעט נהנה מהצליל החדש. הוא יכל ליהנות ממנו יותר אם לא היה מלווה את איקוקומנה אל חדר ההתאוששות של קורי בצדה השני של הקומה. הצוות שלו עדיין סידר את שערי הקרמומגמה שאסף מהביקור במשרדי חברת ההרס. רק ביקורה של איקוקומנה נתן לו פטור מעבודה זו. שריריו הכאובים של שאר הודו לה.
החדר היה מלא בצלילי מכונות בריאות הגוף של הסורקאץ', גלגלי שיניים חדים כשן. מין שותף בברית העולמות או לא, הם לא נתנו לצבעני את הטיפול שהגיע לו כאזרח. המכונות יחזירו לו את בריאותו וזה מה שהיה חשוב לאיקוקומנה. היא הייתה צריכה את הכרטיס של שאר כדי להיכנס לחדר ההתאוששות שהיה נעול מבחוץ כמו כספת.
"המשמורת שלי מסתיימת בקרוב." סימן שאר, מנחש את השעה המדויקת בראשו, "כדאי שתזדרזי. את יודעת איך ברית העולמות עם טפסים."
"אני מאמינה שיש עוד הרבה זמן עד סוף המשמורת שלך, קאסיוני." אמרה איקוקומנה "רק התחלתם לסדר את הדלתות המגנטיות כשהגעתי לרחבה."
"יודיעו לי אם אחרוג מהמשמורת שלי." סימן שאר "ברית העולמות מאמינה בסדר."
איקוקומנה שיגרה הבהוב מזגזג שביטא אצל הסורקאץ' נהמת זעם לא מחייבת. היא חשבה שהוא מנסה להתחמק מהמראה הלא נעים בחדר ההתאוששות. היא טועה. המכונות בטח כבר תפרו את קורי עד שהם יגיעו לשם. הוא ראה אותו מוקרב במקדש. הוא הופתע שאפילו אחרי עשרה ימים, הוא היה עדיין בחיים כשהביאו אותו לטיפול. משהו לא הסתדר לו כאן.
ושאר למד מזמן לא להיכנס למלכודות.
הוא שלח את ידו הימנית בעלת ארבע האצבעות לעבר כרטיס הצי שלו. הסיבה היחידה שלא דחה אותה היה הצורך שלו לסיים את המשימה שהכהן הטיל על כתפיו. הוא בכלל לא חייב להיכנס אחריה. הוא יכול לעמוד בחוץ ולחכות עד שיסיימו לעשות את מה שהם רצו לעשות שם. הוא הבין בכאב שהוא מקנא בזוגיות שהייתה ביניהם.
"אני פשוט בודד." הודה שאר "זה מה שמפריע לי."
"באמת. האם אין בכלל קאסיוניות בטירסדאם?" שאלה איקוקומנה בהזדהות איתו.
"לא." ענה שאר "ותאמיני לי שחיפשתי מתחת לכל אבן ממורקת מלובן בעיר הזאת."
משהו בדבריו הסיח את דעתה של איקוקומנה ששאלה: "אז איך העיר זאת, קאסיוני? מהתוכניות שרואים באלמנדולם, העיר פשוט נראית מרהיבה. תמיד רציתי לבקר... שם."
שאר תהה כיצד בריה שחיה בטמפרטורה של אלפי מעלות מסוגלת להסתובב בעיר הזו עד שנזכר שראה את בני מינה מסתובבים שם בנוחות. משהו בקסם של העיר אפשר לסורקאץ' להלך שם בלי שום טכנולוגיה תומכת. הדלת נראתה באופק, מתקרבת.
"העיר משעממת. נקיה מאד." אמר שאר. איקוקומנה פלטה עוד הבהוב מזדגזג ואפילו אמרה: " האם העובדה שעשרות מיני שותפים ואלפי מינים מועמדים מסתובבים שם לא מרעידה לך את קצוות השפמות שלך, קאסיוני? בעיר כזאת, לצבעני ולעטרנית כמוני לא יהיה מישהו שיעיר על מערכת היחסים השערורייתית."
"יש שם סורקאץ', אז מישהו יעיר." סימן שאר והחזיק בכרטיס הצי שלו בידו הימנית, שוקל אם באמת להיכנס עם איקוקומנה אל החדר. איקוקומנה רשפה, באור ובקול גס שבקע משפתיה, וענתה: "אז אם הזוגיות בינינו מפריעה לך, תישאר בחוץ, קאסיוני."
לשאר באמת לא שינה הדבר. הוא ידע שהיא צעירה ממנו כך שהוא לא נפגע מהערתה. אם היא הייתה קאסיונית, הדבר היה מוביל להזדווגות. הוא קלט לפתע שהוא מוצא אותה מושכת. הוא הבין שזה סימן מדאיג מאד בכל הנוגע לשפיותו אם כך היה המצב. האישה הזו לוהטת מדי מכדי שיוכל לשרוד אותה. הוא צריך לדכא את הדחף הזה. איקוקומנה לכסנה אליו מבט מגחך ואמרה: "כדאי באמת שתישאר בחוץ, קאסיוני."
שאר תמיד חשב שזה מפתיע אותו כמה בני מינים אחרים יודעים לקרוא את רגשותיו. כשהגיעו לדלת, הוא הוציא את הכרטיס ופתח עבורה את הדלת. לרגע אחד ובודד, הוא ראה את פקעת מכונות בריאות הגוף שטיפלו בקורי בטרם נסגרה הדלת מלפניו. איקוקומנה עברה בה בטרם נסגרה והותירה את חושיו ריקים מגירויים לא בריאים.
משהו עדיין הציק לשאר. קורבנות לא שורדים עשרה ימים. משהו הרטיט את שפמותיו. מסיבה זו, הוא לא נתן לדלת להיסגר לחלוטין ולתת לפס זוהר לצאת משם, להתריע מפני התדרדרות במערכת היחסים ביניהם. הוא לא שם לב עד הרגע האחרון שקרייבין הגיע מאחוריו. המדריכים שלו בשומרי השלום היו גוערים בו על רשלנותו. שאר כמעט הפיל את הכרטיס בטרם תפס אותו בידו הימנית והחזיר אותו לכיסו. קרייבין היה בעל עור כהה משלו. שיערו היה שחור ואסוף בצורת זרבובית שבורה או כפי שקרייבין תיאר את זה פעם בלשון פיוטית יותר "קרן אור מתפתלת". מדיו היו אדומים והוא נשא את הגרזן שסימן אותו כמועמד של כוח האבטחה של הספינה. שאר היה אמור לשמוע אותו מתקרב. הוא לא הבין למה הגרימבויר היה כאן בכלל. אותו גרימבויר נתן מבט אחד בודד בפס האור מאחורי הדלת והרטיט את זרבוביתו. רק אז שאר קלט שעיניו של קרייבין אדומות ונפוחות מחולי. הגרימבויר הזה בכה. משהו בשאר זיהה את הרגש לחלחלתו. לא היה זה רגש שציפה אי פעם להרגיש בתוכו.
"אני במשמורת." אמר שאר, מנפנף בידו השמאלית בעלת חמש האצבעות, "קרייבין."
"המשמורת שלך הסתיימה כבר מזמן, קאסיוני." אמר קרייבין בנוקשות שגרמה לשאר לחשוב שהוא חושד בסיבה לנוכחותו ליד חדר ההתאוששות. הוא הופתע מזה. הוא לא חשב שיצליח אי פעם לנחש את כוונותיו של הגרימבויר בכזאת קלות.
"היו מודיעים לי שהמשמורת הסתיימה." סינן שאר "ברית העולמות חותרת לסדר, קרייבין."
"האם היית עכשיו באלמנדולם כמוני?" שאל קרייבין. שאר שמע את הסבל בקולו. קרייבין דיבר על אלמנדולם אבל חשב על הוטלו. שאר לא חשב שהמצב בעיר נורא. "כמובן שלא. הייתי רק במשרדי חברת ההריסה." השיב שאר בעצבנות, תוהה לאן חותר קרייבין בעימות זה. הוא הודה לכל האלים שגפיו לא נחו על קת הגרזן שלו. שאר העדיף שלא להילחם בו. הוא היה בן שבעים שנה כך ששאר חשד כי לא ישרוד.
"למה תמיד בעת אסונות נוטים אל הצד השלילי?" שאל קרייבין בנימה כאובה מאד.
הם היו במקדש, מוקפים בכהנים. למה קרייבין בא אליו מכל המועמדים עם השאלה?
"האם אני נראה לך כמישהו עם התשובות לשאלה שלך, קרייבין?" שאל שאר "תחי הגבורה, אני מבין שהיה לך מחורבן בהוטלו אבל זו לא סיבה להתנפל עליי במקום."
עיניו של קרייבין האפילו כשהוא סינן: "אתה הוכשרת כחלק מכוח עילית שפשט על מקדשים שמעולם לא עשו לכם כלום. אני בטוח שמישהו שאל למה זה חייב להיות."
היותו קאסיוני הייתה שימושית לשם שינוי. היה לו ברור שאם קדאר היה עומד במקומו, הוא היה תוקף אותו על נימתו המתנשאת לגבי סכסוך שאת סיבתו לא הבין. הקשרים שהחזיקו את בני מינו היו מבוססים על תבונה ולא על אהבת האחד לשני. הוא רק חשב שקרייבין לא יכול להתנשא עליו כשבני מינו הפכו את עולם הבית שלהם לאבן שואבת לכל שד מכונה במרחק שנות אור רבות. ורק אז קלט שזו, זו הנקודה. זאת הנקודה שמפריעה לקרייבין המתחסד הזה. למה בני מינו, השואפים לסדר וצדק, עוללו את זה לעולמם?
"אנחנו צדים אותם והם צדים אותנו." בחר שאר לענות "הציד מעניק לכולם חיים."
"זה הקשקוש המקושקש מכל הקושקושים ששמעתי מעודי ואני לימדתי ילדים, שאר. הציד הוא האמצעי. מה הסיבה לסכסוך?" התיז קרייבין, מרעיד את זרבוביתו.
שאר משך בכתפיו ואמר: "אין בינינו שנאה. כשקפאתי במקום, הם לא וידאו הריגה."
ופס הזוהר נעשה מרהיב באלימותו. משהו גרם לתאוות הדמים של שאר להתפרץ. אפילו קרייבין הבין את זה בחושיו המעורפלים ושלף את גרזנו מנדנו. תאוות הדמים דרבנה אותו פנימה באותה הצורה שדרבנה אותו להיכנס אל המקדש שבו קפא בעבר. הם מצאו את איקוקומנה וגבה אל הקיר בעוד קורי מנסה להעביר אותה על דעתה. זנבה התחתון דמויית לשון הנחש נרתעת לאחור לאורך הקיר המלא מכונות בריאות. קורי הבהב על איך שהצד החיובי הפך את העטרנים לגוש דביק שלא מסוגל לקבל צבעני לתוכם. רק הצד השלילי, הדוחה הכל, הכיל את רגשותיו של קורי כלפי החברה. בלי לחשוב לרגע, קרייבין הרג אותו במקום מרגע שעמד על כך שהוא מהצד השלילי. ובאיבחת גרזן, תאוות הדמים של שאר התפוגגה. קדושתו של המקום הרגיעה אותו.
איקוקומנה קרסה והשמיעה יבבות. שאר לא רצה להיות צודק שמשהו לא בסדר פה.
שעות לאחר שהם סיימו את המשימה ויצאו בדרכם בחזרה לטירסדאם, שאר מצא את קדאר לבד בכוך. הוא הופתע לראותו בלי ג'ריזאבת כי הם נראו כמעט לא נפרדים. הלופארליני נראה מדוכא. שאר הבין שזה נבע מתוצאות משפט הבזק של קרייבין. הגרימבויר הורשע ברצח.
"אנחנו יכולים לגור אצל סטאגלין בינתיים." אמר שאר "קיבלתי את רשותו, קדאר."
קדאר הרים את עיניו לעבר שאר ואמר: "ג'ריזאבת הזמינה אותי לגור אצלה, שאר."
שאר לא הופתע במיוחד. הוא הציע את זה רק מתוך נימוס. לא הייתה לו בעיה לגור לבד עד שסטאגלין יחליט שהוא כבר לא רוצה לגרד עפר ויחזור להיות עירוני בנשמתו.
קדאר קטע את הרהוריו של שאר ושאל: "האם הופתעת מכך שקרייבין רצח אותו? ידעתי שהוא נוקשה אבל זה –"
שאר קימר את גבותיו האדומות וענה: "כולכם חזרתם מהוטלו בלי משהו בתוככם. לא יכולתי להיות מופתע מכלום. לא שהייתי יכול לעצור אותו מלהיכנס לחדר ההוא."
"אתה צודק." אמר קדאר, מהנהן במה שנראה לשאר כהבנה למצבו, "לא היית יכול."
