[PF] קללת הדרקון- עץ משחק- הקרב האחרון (5/5) [הסתיים]

[העוג הברברי]

"ברוכים הבאים" אומר ראן-וו, הוא מביא עם הזנב שלו תה, ומוזג לכול אחד מכם ולעצמו. אתם לא יכולים שלא להתפעל באיזו קלילות הוא מעביר את הכלים העדינים בלי לפגוע בהם אך גם ממה שנראה בלי בכלל זהירות. שתיית תה היא מנהג של כבוד בטיאן-שיה, כמו שאתם יודעים, ונראה שהוא רק חיכה שתאמרו את שמכם.

"המכשפה הפכה לתוקפנית מאז העננים השחורים בכך שהחיות שלה החלו לצאת מהמקדש ולתקוף את הכפר טאיז'ו ואת האנשים שבו, ולא לאפשר מעבר בטוח ליד המקדש. כאילו היא התגוננה. אני לא יודע אם היא זימנה את העננים, אך מי עוד זה עשוי להיות? היא היחידה שאני מכיר שהייתה מסוגלת לבצע מעשה כשף שכזה" אומר ראן-וו "היא הייתה עוצמתית, חבל שפעולותיה הוקדשו לאלה כה אפלה" הוא אומר בצער ושותה מהתה שלו.

 

[liorgonen3]

"ואם אכן הגנה על עצמה?" שואלת צ'איהו,"היא אמרה שחזתה את מותה"

 

[העוג הברברי]

"אינני מבין את המכשפה, ורק שוטה ייטען לידע שהוא אינו אוחז בו" אומר ראן-וו הזקן, לא אוהב לדבר עליה.

 

[liorgonen3]

"אני מבינה." עונה צ'אהיו, היא מרגישה שהיא צרייכה להיות מנומסת יותר, אבל התחושה הלא נוחה עדיין נמצאת בה. "אני מתנצלת,אבל נאמר לנו שתוכלו להעביר אותנו לגוקה. האם זה נכון?"

 

[העוג הברברי]

״אכן. הדרך לגוקה קלה יותר מהדרך אל מחוץ לעמק, אל תכם לדאוג. הסיירים של השבטים שלנו יובילו אתכם החוצה, זה המעט שנוכל לעשות בעבורכם״ אומר ראן-וו הזקן.

 

[liorgonen3]

"ומתי נוכל לצאת?"

 

[Qurrion]

"נהיה אסירי-תודה אם נוכל לקבל זמן קצר לנוח מהמסע לכאן, ומהמאוראות הרבים שקרו לפניו." אומר ריוסקה, אחרי כן, כדאי כי נצא בהקדם האפשרי במלוא המהירות. הצפעים כבר יצאו לגוקה בדרך שלהם, אך אם נמהר נוכל לחתוך אותם לפני שיגיעו ליעדם."

 

[העוג הברברי]

"ברגע שתבקשו, תצאו" אומר ראן-וו "אני אדאג שאחד מהבתים יפונה למענכם, למרות שלצערי אין לי אף בית קרקעי להעניק לכם. אנחנו לא נוהגים לארח פה אנשים מגזעים אחרים" אומר ראן-וו.

 

[Nextorl]

"זה די והותר." שינה קמה וקדה קידה קטנה. "תודותינו נתונות לך."

 

[מרתוס]

אשיגה לא שואל שאלות נוספות ושותה את התה, שקוע בהרהורים.

 

[padron]

"דבר אחד האמת - יש מצב שיש לכם סוס למכירה? איבדתי את שלי כשנפלנו לעמק ומעייף לגרור את העגלה." שאנג-רן שואל.

 

[העוג הברברי]

הוואנארה מחייך. ״הייתה לי הרגשה ברגע ששמעתי את סיפורכם״ אומר ראן-וו ״מצאנו סוס לאחר זמן מה מן התקרית שלכם. הוא היה אבוד בדרכו, והבאנו אותו אל הכפר. אם זהו סוסך, נשמח להעניק להחזיר אותו לבעליו הראויים.״

 

[padron]

"אם זה אכן סוסי אהיה אסיר תודה לעד! אלך לבדוק." שאנג-רן אומר בהתרגשות.

 

[העוג הברברי]

אתם יוצאים מן החדר של ראן-וו הזקן לאחר שאתם מסיימים את התה. בקרוב, הסטייה מהדרך תגיע לסיומה, וסוף סוף תגיעו אל המטרופולין גוקה, אך בינתיים- אתם בעץ-נחת, עם הוואנארה.

אתם רואים את הבית שהוקצב לכם. קיבלתם את הקומה התחתונה, בעוד בקומה העליונה חיה המרפאת של הכפר. שמעתם כי היא איבדה את משפחתה לפני מספר שנים, ולכן היא חיה לבד בבית כה גדול, אך היא יותר משמחה לארח אתכם. היא וואנארה יחסית מבוגרת, חברותית בהתחשב בעברה, ועל פי המקומיים גם אוחזת בכוחות כישוף. היא אוכלת איתכם את ארוחת הערב.

בתחתית הבית, נמצא ביתן קטן ומאולתר, ובתוכו, מתאחד שאנג-רן עם סוסו האהוב, עצלן, שבבירור כועס על כיצד שאדונו נטש אותו.

בכפר של הוואנארה יש שני ׳מקדשים׳, לאלו מכם שדת מעניינת אותם. בגלל שהרבה מן הוואנארות מתעסקים בנזירות ובתורת המדיטציה, אחת מן האבנים הגבוהות שמעט רחוקות משאר הכפר היא מקום מיוחד למדיטציה. בעוד שהיא קרובה לסוף ההר ונראה ממש מאיים לטפס עליה עם הפחד מנפילה, הרבה וואנארות יושבים על האבן ונהנים מן השקט והבדידות של המקום. אתם יודעים שהוא מקודש רק מהסימנים הקדושים של האל אירורי המסומנים על האבנים.
המקום השני קצת יותר ברור, למרות שהוא לא נראה כמו מקדש במיוחד. על אחת מהאבנים הנמוכות יותר בתוך הכפר, יש פיסול של קופים המתרוצצים על גבי האבן ועוצים מעלה. למרגלותיה, נמצא מזבח קטן, מקדש אל מלך הקופים, סאן-ווקונג, שהרבה מן הוואנארות מאמינים שהוא מבין הפטרונים של הגזע שלהם.

לסיום, אם מישהו מכם מתעניין, מחר מוקדם בבוקר סיירי הכפר יצאו אל הציד שלהם. ההרים מלאים בחיות אקזוטיות ומוזרות, וייתכן שאלו שיצאו יזכו לפגוש חיה שכזו- למרות שהמפגש לאו דווקא יהיה משמח. ועם זאצ, בגלל שזו לא העונה של הייטים, הסיירים יותר קלילים בהרגשתם לקראת הציד הקרב.

וכל, לאט לאט הערב והלילה יורדים על עץ-נחת.

 

[liorgonen3]

צ'אהיו ממשיכה להרגיש.. ובכן לא ברור. מאז המפגש עם המכשפה היא פשוט מרגישה שמשהו לא כשורה. כשכל האחרים פונים לישון, היא שמחה לקבל הזדמנות לנוח ולחדש כוחות, אבל לא משנה כמה היא מנסה. היא לא מסגלת לישון, בכל פעם שהיא עוצמת את עייניה, היא מרגישה קריאה לא מזוהה פונה אליה, חלומתיה רצופים סיוטים לא פוסקים, מגיע כבר חצי הלילה כאשר היא מבינה שלישון היא לא תצליח.
אבל העניין הוא שהיא לא מרגישה עייפה, ההפך הוא הנכון, היא מעולם לא הרגישה ערנית יותר, כאילו הצורך מלישון עזב אותה. היא מתחילה לשוטט בבית, לא מצליחה למצוא מנוח, היא שומעת שוב את הקריאה, אבל הפעם היא קרובה יותר, נכונה יותר. יש משהו שצריך אותה.
מבטה פונה לאבן הגבווה, לאותו "מקדש" והיא מרגישה צורך, להגיע לשם.
היא נזכרת בשיר שסבסטיאן לימד אותה לפני כל כך הרבה זמן. ויוצאת מהבית באישון הליל, מתהלכת לה בכפר יחפה, מתעלמת מהקור של ההרים. מהרוח החזקה, השיר מתנגן בראשה,
אני ארוץ,אני אפול
אתגבר, על הכול
ברגעי האמת....

היא ממישכה ללכת לעבר ההר, כמעט אחוזה תזזית. כאשר היא מגיעה למרגלות הסלע, למרחק בו תצטרך כבר לטפס לסלע. היא מרגישה את הקסם שלה פורץ החוצה.
אני שומעת קול קורא לי
עוצמתו בוערת בי
כוחו זורם דרכי
בכל דקה ורגע
אני כוח טבע
והיא שומעת את הקול. היא מגיעה אליו.
זוג כנפי פרפר בוקעים מגבה, והיא מתחילה לעוף מעלה לעבר קצה הסלע. אל המקום שבו בכל רגע אחר הווארה היו עוסקים במדיטציה, אבל הלילה. המקום הזה ריק בשבילה. הוא שקט, מזמין.
וכשהיא מגיעה למרכז האבן, המקום בו הקול חזק ביותר בראשה, היא מושיטה את ידה קדימה, והוא נוחת בשקט על ידיה, כה קטן עד שבלילה היה קשה לזהות אותו. ובאותו רגע, היא יודעת שהגורלות שלהם התחברו.
את הלילה היא תעביר על הסלע, הוא בידיה והם מתקשרים בינהם, מתחברים. הוא מסדר את הקסם שלה, שעד כה היה כל כך פראי, מאפשר לנשמה שלה להשתחרר מהכבלים, לעצב את הקסם שלה כרצונה, הוא יודע כל כך הרבה, ואיפשהו היא יודעת שהוא לא מספר לה הכל, עדיין.
הראשונים שיגעו בבוקר לסלע ימצאו את צא'היו יושבת בו ומביטה לכיוון הכללי של גוקה, על ידה נטלה לו עטלף לבקן לחלוטין פרק ל2 נקודות על כנפיו, אשר כמעט מעניקות להן מראה של כנפי פרפר. עיניו סגולות וחכמות.

 

[Qurrion]

ריוסקה מנצל את הלילה הרגוע האחד הזה מלואו על מנת להחזיר את עצמו למוטב. הוא קרצף את כל גופו מהלכלוך אשר דבק בו מאז שהיורש הפיל את כל הצוק מטה אל העמק. בעזרת סכין קטנה ומושחזת להפליא, הוא מגלח את הזיפים אשר החלו לצמוח על לחייו וסנטרו, ואז בעזרת מראה קטנה הוא משתמש באותה הסכין כדי לקצר את שערו, אשר עדיין מגיע עד כתפיו לאחר התספורת. את בגדיו הקרועים והמלוכלים הוא מוריד מגופו, ובמשך מספר שעות ארוכות עומל לתקנם עם חוט ומחט שהוא הוציא מתיקו, מתקן עור קטן המכיל מספר כלים קטנים שכל חייל יישא על גופו, כולל חפצים אישיים אחרים. ברגע שהבגדים יורדים מגופו, הקסם פג ומגלה אותם כסחבות ישנות, אך אחרי שהוא מסיים לתקנם למצב שימושי ואז לרחוץ אותם למצב בו הם נהיים ראויים ללבישה בציבור, ואז ללבוש אותם על גופו, הקסם חוזר והופך אותם לבגדי משי פשוטים אך אציליים, וכל זה נעשה על ידי סיבוב אחד פשוט של כובע הקש הרחב שלו.

בבוקר, אחרי שינה לה הוא נזקק נואשות במשך הרבה יותר זמן משהוא ידע, הוא החליט לקום לפני הזריחה ולעלות אל אבן המדיטציה הגבוהה של הוונארה, ולצפות בזריחה מפסגתה. אחרי המנוחה שזכה לה, הטיפוס אינו מהווה שום מכשול עבור ריוסקה. למעשה, הוא מטפס מעלה עם אותו החן והמיומנות של הוואנארה עצמם. אילו היה לו זנב כמו אנשי-הקוף שיתמוך בשיווי-משקלו, הוא כנראה היה אפילו טוב יותר מהם.
ריוסקה כמובן ציפה לראות וואנארה אחרים כה מוקדם בבוקר, אך הוא לא ציפה לראות את צ'אהיו שם, למרות שהוא שמע את חוסר מנוחתה בלילה, אך הוא לא אומר לה דבר על מנת לא להפריע למדיטציה שלה ושל האחרים, ובמקום זאת ניגש לקצה האבן, היכן שנפילה של כמה מאות מטרים חיכתה לפניו, והביט קדימה, מברך את הכרזתה של השמש על יום חדש.
"את נראית שונה." הוא אומר בשקט אחרי מספר דקות של התלבטות, מעשה שעבורו היה נחשב לחצוף או גס-רוח, אך זה לא הפריע לו באותו הרגע.

 

[liorgonen3]

צ'אהיו, שהעטלף נח בדיוק על כתפה, נראית כאילו בדיוק שמעה בדיחה. "אני מרגישה שונה." היא אומרת, מרימה מעט את ידה והעטלף פורש כנפיים ועף מעלה, מקיף את הסלע."למעשה, אני גם מרגישה טוב."

 

[העוג הברברי]

באישון הלילה, צ'אהו מסתכלת מלתוך העיניים של העטלף. ושם, היא רואה אותה. במבט אחד, היא מסתכלת בעיניו של העטלף, מכשפת כישוף מוזר תחת השפעת הקריאה, כישוף שהיא לא תוכל לשחזר עוד. ודרך העיניים, היא מסתכלת היישר לעיניים שלה. העיניים האדומות-שחורות, האפלות, העיניים ששייכות לה.

==
השמש זורחת מן המזרח, ואתם מרחוק, בין ההרים, רואים את הקצוות של ממלכת לינגשן, ירוקים וההרריים, ממלכת לינגשן האדירה ניצבת רק מהצד השני של רכס ההרים האדיר הזה. צ'אהו נזכרת בסיפורים הטובים, ריוסקה זוכר את כול הסיפורים הרעים. לאט לאט, השמש עולה אל השמיים. מבין הרי גן עדן, קרני האור שלה חודרות באיטיות ובקושי, על גבי דרך הזהב, ומגיעות עד לגוקה הרחוקה שבמערב, הניצבת על המים. אלף מגדלים וצריחים עולים מגוקה, שזוהרת תחת אור השמש היפיפייה, מזכירה לכם את היעד שלכם.

 

[מרתוס]

לאחר שהחבורה מגיעה לבית שהוקצה להם וומתארגנת אשיגה פונה למרפאת בזמן ששאר האנשים לא נמצאים במרחק שמיעה.
"תוכלי לספר לי על שני המקדשים שראיתי בכפר? אני עדיין איני מכיר היטב את האמונות ביבשת הזאת, אך לפי מה שלמדתי האימפריה ששלטה כאן עד לפני מאה שנה לא עודדה סגידה של משיהוא מעבר לקיסר הנצחי, אך גם כאן וגם בכפר ממנו הגענו אני רואה מקדשים לאלים."

 

[העוג הברברי]

היא מעט מופתעת מהשאלה, לא ציפתה שתהיה זר- המראה הטיאני שלך נותן לך מראה של מקומי ביבשת.

"המקדשים שלנו נועדו רק על מנת לכבד את הפטרונים של הגזע שלנו. האימפריה של לנג-ווא מעולם לא פלשה לאדמות של הרי גן עדן, הן חסרות משאבים ומלאות בסכנות, ולכן כאן הצלחנו לשמר את האמונות שלנו בלי הרבה הפרעות. כך או כך, למרות שסגידה ישירה הייתה אסורה, מאז ומתמיד כיבדנו את האלים- אלו ששומרים על היבשת שלנו ודואגים לסדר הנכון של העולם" אומרת הזקנה.

"טאיז'ו היה מנותק שנים רבות מהשפעה חיצונית. אני לא יודעת אם היו מודעים בכלל בתקופת לנג-ווא לעובדה שהם היו תחת האימפריה האדירה, אך אין לנו מספיק תיעודים מאותה תקופה בשביל לדעת."