מאליכּ מוחה את הדם משפתיו, ממצמץ מול האור הצורב הממלא את החדר, כשלפתע...חשכה, מבורכת, קרירה, מטהרת.
שוב הוא פצוע אנושות, מלא דם ואבק במערה אפלה, שוב הוא מוקף בכל כך הרבה אור ואש ואלימות עד שנראה שהעולם כולו מתעוור.
וכמו תו יחיד, כמו שירת ברבור נוגה. ממלכת האדון, אפלה לכל עבר, שיממון נצחי, שלוותן...