שמיר מספרת: "מסכות"
חלק ראשון: "על היחסים שבין הורים וילדיהם"
עלינו ליד בית הספר של מחנה הורווינד. אני חושדת שגראלדוג הציע לאלון לכוון אותנו לשם משום שבית הספר היה, בסופו של דבר, שייך לו. והוא רצה להתחיל בזירה הביתית. נזכרתי בימים שהייתי לומדת כתלמידה בשיעורים ואז כצופה בשיעורים. עתה הייתי שם. הייתי הגבירה האוואנהאר, וברצות המלכה העליונה, גם השרה האוואנהאר בקרוב מאד. אז למה טעם הנצחון היה כטעם התבוסה? שמיר הצעירה לא הייתה מבינה מה הבעיה שלי. שמיר הצעירה לא הבינה הרבה דברים.
הכרתי את המורה שעמד בכיתה והרגיע את הילדים המבועתים. הרי שנינו למדנו ביחד. בינתיים ירדנו מהשורש ששב ונעלם במעמקי האדמה, מותיר מאחוריו חפיר שלתוכו יכלו הילדים ליפול. ליסבת' הצרה את עיניה הכחולות לעבר השבר באדמה והביטה לעבר דאר. "כשקיבלתי את כוחות אבירת האדמה, המתת שלי התכווננה לתוך הכוחות הללו." אמרה, נאנקת בכאב, "כך שאני מאמינה שהאדון האווידן יכול לסגור את השבר הזה טוב ממני." לא האמנתי למשמע אוזניי. ליסבת' האת'ריד, הקוסמת הגדולה של זמננו, מפחדת משבר. גראלדוג החליט לתת לנו לפתור את השאלה הזו בכוחות עצמנו. הוא היה סקרן לגבינו. האם אנחנו כלים מתאימים למטרתו?
"האדמה היא היסוד של ההתחלות. את יכולה להציע לאדמה מסביב לשבר התחלה חדשה." הצעתי בקור. ליסבת' וגם דאר שלחו לעברי מבט מעונה כשליסבת' ענתה: "למען האמת, אני לא יכולה לא כשהוא צופה בנו."
ולא היה צריך לשאול מי. השנים ששירתה את גראלדוג באקדמיית נמל גאל עשו את שלהם. ככלות הכל, היא ברחה עם הגבר שהיא אהבה על מנת להיות חופשייה מגראלדוג.
"גראלדוג לא משנה בטווח הארוך. המסע שלנו יימשך גם אחרי שהמסע שלו יסתיים, ליסבת'. האם באמת תופסת את אחוות אלף כרי הדשא כאיום המצדיק את עצם קיומנו?" שאלתי והרגשתי את גראלדוג קופץ את אגרופיו בחמת זעם נשלטת רק בקושי. הוא לא אהב להרגיש שכל מאמציו התנקזו לתוך קשר פשוט בתוך רשת הזמן. שירגיש כך, העריץ.
"האם העובדה שהמשפחה שלך עומדת בראש אחוות אלף כרי הדשא לא אומרת את זה כמובן מאליו שהיא לא הסיבה לבואנו." הציע דאר את חוכמתו הנשגבת להמונים הנבערים תוך שהוא זוכה למבט מלגלג ממרנה שאמרה: "לא. הסיבה לבואנו היא אחיה של שמיר, טנגנס דרויר. הוא חילל את שבועתו של ת'אוון. הקשבתי למה שאדון המנגינה הסביר לנו."
"כל העניין עם טנגנס דרויר נועד לאמן אותנו לקראת סוכנו הבכיר ביותר של האדון כבידה. אני עדיין מאמינה שהוא שוכן בקרב שורות חסידיו של הא'קאיב כפי שהיה בזמני." חיוותה ת'מדן את דעתה וזכתה למבט מלא הערכה מגראלדוג שהעיד שדעתו היא כדעתה. מה שעניין אותו כרגע היה סוף ראוי למסעו. הוא, מן הסתם, ידע גם את שמו של בוגד זה. "ועכשיו," החלטתי לקחת את העניינים לידיי עוטות הכפפות השחורות, "ליסבת', כחברה החדשה ביותר בשורותינו, את תשמיעי לנו את המילים שיסגרו את השבר הזה באדמתנו."
ליסבת' הסתכלה לתוך עיניי והסיטה את מבטה. האבן שלה, עיגול שייצג את יסוד האדמה, רשפה כגבירתה כשהאדמה התחילה לרעוד בעודה מתעוררת לרגע אחד ובודד למודעותה. "לא רוצים!" קראו האדמתונים בצד האחד של השבר.
"לא רוצים!" קראו האדמתונים בצד האחר של השבר.
ליסבת' שילבה את זרועותיה ושאלה: "למה אתם לא רוצים?"
"הם מגעילים!" קראו האדמתונים בצד האחד של השבר.
"הם מבחילים!" קראו האדמתונים בצד האחר של השבר.
רק עתה נעורו למודעות וכבר מלאים דעות קדומות על הצד האחר. הם הזכירו לי את הסלעונים שעשו לנו בעיות דומות בזמנו. ליסבת' ענתה, כלמודת סבל, "זוהי חובתכם, אדמתונים. השבר מוביל היישר לתוך ים האש שבמעמקי אדמת הרסיס הזה. וזה עניין... של זמן עד שהאש תקלוט שיש לה דרך לצאת אל החירות שבמרומי האוויר. האם אתם... רוצים להיות לוע געשי?"
והשבר נסגר במכה אחת. ליסבת' הביטה לעבר גראלדוג וסיכמה: "גועל הוא מניע מצוין." והבחנתי שהילדים הציצו מבעד לחלונות בית הספר ובראשם המורה שלהם, גרוגוד. גרוגוד וירדריין, דודנו של אדון המנגינה שלנו. ההבעה המעריצה על פניהם חיממה אותי. בלעדיי לא היה קורה כלום כך שיכולתי לתת לליסבת' ליהנות מרגע הגבורה הקטן שלה.
ובינתיים התקדם לעברנו בן האדם המסריח ביותר שאי פעם הרחתי. ויצא לי להריח כמה.
"מה שמו." נהם בן האדם "שבת. האם אלה אבירי היסודות?"
"כן." ענה גראלדוג, כשרוח כפור נושבת מהמילה, "תשלים שבנך ידע שהוא עומד להשתנות כשהוא נתן לקנת'ן הורווינד להפוך אותו לאביר האדמה. וכך יצא שאני הגעתי."
"יש לי מעט דברים שאני יכול לכעוס עליהם בתקופה הזו, מה שמו. אם הייתי רוצה לעשות משהו, הייתי עושה מזמן." התיז בן האדם המסריח, שעדיין לא הצליח לזהות עתה, "השארתי את המשונה ההיא בתצפית על קואין. הילדים שומרים עליה כמיטב יכולתם." הוא לא אמר בנים, הוא אמר ילדים. משהו במשפט לא הסתדר לי מבחינה הגיונית. והבנתי שהילדים שבו למקומותיהם וגרוגוד חזר ללמד כאילו לא קרה שום דבר מיוחד פרט מהופעתו של בן האדם המסריח בממלכה זו. גראלדוג ליטף את פניו בעוד אני אומרת: "למעשה, אולי תקח אותנו לנקודת התצפית, האדון -?"
"הלירד קלטכאד, נקבה חמודה, אף על פי שחלפו שנים מאז שמשלתי בנחלתי הצנועה." השיב מי שקלטתי עתה היה שאר בשרו הרחוק מאד של האדם שהיה אדונו של הגבר שלי, סטיק. תהיתי אם הוא ניסה את כוחו בשנינות כשכינה אותי חמודה היות ולא הייתי כזאת. והוא זקר את אצבעו לעבר נקודה מרוחקת. הוא גיחך בנבזיות ואמר: "לא שאת צריכה. מה שמו מכיר את המחנה כמו את כף ידו. הוא רוצה את הילדים, לא אותי... ועל שאלה זו... עניתי לו."
"הילדים לא יצייתו לי." ענה גראלדוג "איפה הרוח המרדנית הזו הייתה כששליטתך דרשה את בנך אחרי שברח מנחלתה? על אדם לציית לאדונו, ובסופו של דבר, הממלכה הזו שלי. בלעדיי, היה מולך מלך אחר לחלוטין בממלכה הזאת."
"ההווה שלך." חירף הלירד קלטכאד "הילדים באים מעברה של הממלכה הזו."
"ולכן, אני צריך את עזרתך, אבא." אמר גראלדוג כשהרגשתי שהוא התחיל לאבד סבלנות. ליסבת' חייכה כמעריצה את המרד הקטן של הלירד קלטכאד. המרד הזה הסתיים עכשיו. הלירד רק זקר את אצבעו לעבר האדמה ונהם, בגועל גדול יותר, "אחריי, אבירי היסודות."
חלק שני: "המשוואה הגדולה"
נדמה שכולם עשו מאמץ מיוחד לתת לגראלדוג את המרחב האישי שלו. והוא החליט לבלות את הזמן עד הפגישה עם צינת ליל, שלא הייתה כזו רחוקה, בשיחה מלב אל לב... איתי. יש בני אדם שהסדר אצלם הפוך: הם קודם כמעט שוכבים עם מישהי ואז... מדברים. וזה היה מוזר לחשוב על גראלדוג ואבי החורג וירדת' באותה נשימה.
"אני מצטער על שדחיתי אותך." אמר גראלדוג, שיערו הזהוב המתכתי נוצץ לאור היום המוזהב, כשהמילים שלו מעבירות בי צמרמורת ופליאה כאחת, "הרעיון שיהיו לי ילדים... מפחיד אותי, למעשה."
וזה היה באמת מוזר לשמוע ממישהו כמוהו כשהאדירים התכווצו והחווירו רק לשמע שמו.
"ובכן, מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בנוקשות. אדם אחר היה מוסיף "אדון" אבל הרגשתי קרבה גדולה מדי בינינו מכדי שאוכל להשתמש בו. הוא אמר, משלב את כפות ידיו הגסות, שהזכירו לי את כפות ידיו של איש הצבא הגס שהוביל אותנו, "את בין היחידים בקו הזמן.. שיודעים על אדוני הרוחות. בני מיני סגדו להם והם מכרו אותנו לאדון כבידה עבור כוח."
"הא'קאיב הקריב את עצמו כדי שזה לא יקרה." אמרתי, מנפנפת בכפפתי השחורה בביטול. זכרתי איך בזמנו חשבתי שהידע מהחיזיון של מיראדורן עשה אותי מיוחדת. לבסוף, החיזיון עשה אותי מפוחדת ככל שהתבגרתי והבנתי למה קיבלתי את החיזיון הזה בכלל.
"הסיפור על הא'קאיב שעומד מול היורן ומסרב להשמיד את הרינאם הוא רק סיפור, שמיר. ומעשית, הבגידה הגדולה שלהם בבני מיני עדיין לא קרתה." השיב גראלדוג בקור.
"האם לא שינית את קו הזמן רק בשביל סוף ראוי יותר למסע שלך? בתקופה זו, המחסומים בין העולמות דקים יותר כך שרוחות... -" התחלתי לומר כשגראלדוג חייך, חיוך לא מלבב במיוחד וענה: "ת'מדן שכחה לספר לך שאין בתקופה ממנה היא באה רינאם – הבגידה הגדולה קרתה בקו הזמן שלה. היות וחסידיו של הא'קאיב מעלו בעקרונותיהם, רק בני מיני מתו. אם תנצחו את טנגנס דרויר, האדון כבידה לא יוכל לממש את נקמתו." תמיד תהיתי למה הקאיבן מעולם לא הסירו מעלינו את אות הקלון שהותירו בנו הזרים. עתה הבנתי שהם היו עושים זאת אם לא היו מפחדים מהגבר שהלך לידי. הרגשתי מיוחמת. חבל שהקרמריט שלי לא מבין את המילה "לא." וכוונתי ללא שהוא לא חייב להשתמש בכל מעשה אהבה שלי כהזדמנות לחדש את נעוריו. הייתי רוצה פעם גם מין חסר מחויבות. לכל הרוחות עם הצניעות המינית. רציתי לשכב איתו, עם כל העוצמה הזו, במקום הזה. נשמע שהוא הרגיש את זה והשיב לי חיוך חמים. נזכרתי שאצטרך לבחור בינו לבין ת'מדן. והוא לא היה שווה את זה. עם כל העוצמה שלו, העדפתי לשמור על חברותי עם ת'מדן. האם זה עושה אותי מוזרה?
מצאנו את צינת ליל עומדת, משקפת לפותה בידה, מוקפת בזקיפים ילדים. היא הייתה גבוהה ותמירה עם שיער צבוע באדום. היא לבשה את הגלימה האפורה שלובשים חסידיו של הא'קאיב ונראתה באמת מוזר עם המשקפת הזו. דאר היה מי שגרם לה להוריד אותה. היא הסתכלה עליו כאילו היו חברים ותיקים שנפגשו זה עתה. החיוך הזה לא היה נוח לי. אני לא אוהבת לא לדעת הכל.
היא סקרה אותנו במבטה היהיר אחרי שסיימה לחוות את דאר ושאלה: "למה אתם מחכים, אבירי היסודות?"
ואז שמענו שער אחורי נפתח, ציריו חורקים. גראלדוג חייך, שרירי פניו נמתחים לאורך. שיירת סאית'ה נכנסה מבעד לשער. אנשים הצליפו בשרשראות על מנת להראות להם את הכיוון. ביניהם הבחנתי באבי החורג, ווירדת', משקיף על שיירת השבויים בכאב מאופק. היינו מאוחדים.
חלק שלישי: "הקץ לתענוגות"
גראלדוג הספיק בינתיים להסתכל למקום שבו נשמרה הסיבה לבואנו עד הלום: קואין. למרות שצליל פגיעת השרשראות גרם לי לתהות אם אנחנו צריכים להרחיב את מטרת המשימה שלנו. מבין האחרים רק סטיק נראה באותו מצב רוח כמוני. האחרים היו עמומים.
"האם אתה יכול להשתגר?" שאלה צינת ליל, מחזירה בינתיים את המשקפת לילד, "להשתגר לשם יכול לחסוך לנו זמן, דאר."
גניחה השתחררה מפיו של דאר כשהוא ענה: "לא עשיתי את זה אף פעם עם אחרים, גבירתי."
"זה לא נחוץ." אמר גראלדוג ביובש, מתווה באצבעותיו דרך ישירה למקום. הוא הביט לעבר החייל הפרוע ואמר: "המשימה שלכם הולכת להיות קלה, אבא – " ולא היה אלא כאב במילה הזו " – תסיחו את דעתם כשאנחנו מתגנבים מאחורי גבם."
והילדים התחילו לדחוף אחד את השני כשכל אחד מהם צועק כשהוא רוצה להתגנב איתנו. הם הפסיקו כשהגבר המסריח הרים את ידו ואמר: "זו פקודה שאני יכול למלא בלב שקט."
"מה הבעיה עם השתגרות?" שאלה צינת ליל מתוך חוסר מודעות גמור עם מי היא מדברת.
כולם הביטו בחשש בעוד שגראלדוג עונה: "צפיתי בילדיו של אדון המנגינה מנסים לחלצה. נפת'י השתגר לשם ונפל על מלכודת שהופעלה ברגע שהוא התממש במקום. אם נתגנב, נוכל לחוש את המלכודת בטרם עת. אני יודע בדיוק איפה היא."
"ומה הבעיה שאנחנו נתגנב איתכם?" שאל אחד הילדים, מקמץ את ידו לאגרוף. גראלדוג חייך והרגשתי שהוא חייך מהלב כשענה: "קודם כל, מישהו צריך לבצע את הסחת הדעת. שנית, ככל שנהיה מעטים יותר, כך נוכל לנוע ביעילות רבה יותר. שלישית, אני יכול לשמוע את העתיד וזהו הנתיב הבטוח ביותר מבחינתי. הגופות שלכם רק יעכבו אותנו, ילדים."
במקום להיעלב מדבריו , הילדים קדו. הילדים הללו היו שונים מכל מה שאני הכרתי כלל. הלירד קלטכאד מלמל מתחת לשפתיו העבות כשמה שמו לא היה צריך אותו בסוף כדי להטיל משמעת על הילדים. אם הוא לא היה בטוח בזה, הוא היה חושד שנשאר משהו מבנו בתוכו, חלק שצריך טפיחת כתף מאבא. ובכן, הוא חדל מלהיות ראוי לה כשברח מהגבירה. ואני חשבתי שלי יש יחסים מורכבים עם אמא.
כשעזבנו את עמדת התצפית, תהיתי אם הסיבה האמתית לכך שגראלדוג סירב לשלב את הילדים בצורה פעילה יותר היא כדי לשבור את המתווה שהרי אבירי היסודות היו ילדים. ילדים שניסו להציל את אחותם. בינתיים, הילדים עשו את מה שילדים יודעים לעשות: להרעיש...
דעתם של הזקיפים שהציב קיילין דרווינסר על המבנה המוארך אכן הייתה מוסחת. הם נראו כתוהים אם הרעש הזה מבשר את בואה של התקפה קרבה וחלקם נראו שמחים נורא. קלטתי עוד רובד מהתבונה במהלך של גראלדוג: הזקיפים לא ציפו לנו אלא לילדים ההם. הם חשבו שהסחת הדעת היה השקט לפני ההתקפה האמתית. חיוך מרושע עלה על פניי. חיוך שנמחק באחת כששמעתי את נחיל האדם מתנקז לתוך המבנים המוארכים במחנה זה, החוליגנים של קיילין דרווינסר מצביעים ביד חמושה בשרשרת לאן כל אחד צריך ללכת. ובינתיים נכנסנו לתוך המבנה המוארך הארוד שלא היה נעול מבחוץ. חדרנו לתוך מסדרון. מסדרון ארוך שמשני צדדיו היו דלתות והוביל לגרם מדרגות שהמסדרון התרחב מסביבו ומעבר לו נראו עוד דלתות. גראלדוג הצביע לעבר חוטים עדינים שנמתחו מעל הרצפה. חוטים שהיו קשורים לדלתות החדרים. ורק כדי לדאוג למותנו במקום, מרנה משכה אחד – ומבעד לדלת נשקף יצור עם קשקשים גבישיים ולוע זב ריר שנשמע כאילו לא אכל שנים.
ת'מדן סגרה את הדלת בעדינות בטרם החיה הרגישה שהיא נפתחה בכלל. זיהיתי אותו. קולוך. ההאנובן מהשבט המקומי אילפו את בהמות הצללים הללו.
ובנשימה הבאה שלי, בהמת הקולוך חצתה בקלילות את הדלת כאילו הייתה אוויר. ואיתה בהמות קולוך נוספות הגיחו מהדלתות האחרות, לועותיהם פעורות לרווחה.
"הן לא מסוכנות." אמר גראלדוג, מגביה את המטה שלו, משמיע שריקה ארוכה ומשונה, שנענתה בסדרת שריקות משונות מבהמות הקולוך שמעט הפתיעה אותי. לא חשבתי שהן... יכולות לתקשר. לאחר כמה סבבים של שריקות, גראלדוג חשק את שפתיו וענה: "האוך, אם הבנתי אותם נכון, מישהו שכנע אותם שלשמור על קואין זו בקשה מהחברים שלהם, החברים המתים מאד שלהם."
החלפנו מבטים מעונים בינינו. ההאנובן מהשבט המקומי היו בטח הראשונים שהומתו כאן. הקולוך הללו בטח מחכים הרבה זמן. בינתיים, פסענו בין בהמות הקולוך בעוד גראלדוג משמיע סדרת שריקות שגרמה לבהמות הקולוך לעמוד במקום ולתהות לגבי תגובתן אלינו. נזכרתי שהוא למד את מסלול המכשולים הזה מראש. כך הוא ידע איך לתקשר עם הקולוך.
ובדיוק כשעמדתי לשאול, הוא הצביע לעבר קן של איש יערות שהתנדנד מתחת למדרגות.
"אנשי יערות קנאים מאד לשטח שלהם." אמר גראלדוג "והם לא מבויתים כמו הקולוך."
האם זו המלכודת שגבתה את חייו של נפת'י?
"בסדר." שאלה מרנה בתוקפנות "איך – " והבינה תוך כדי השאלה את התשובה "אהא... ניתן לו לבחור?"
ועם זה, עלינו במדרגות כשגראלדוג שורק למטה לעבר בהמות הקולוך. הזכרתי לעצמי שהן מבויתות כך שניתן לשלוט בהן. הזכרתי לעצמי גם שהשר גנאריד, אחיו של הלירד, החזיק בזמנו איש יערות. ניסיתי להיזכר איך הוא שלט בו ואז נזכרתי שנתנו לו לשתות... כך שהוא היה מנומנם רוב הזמן. הייתה דעה לפיה אנשי היערות היו האנובן מנוונים. האנובן שחיו בדרארי לפני שנים רבות והשילו מעצמם את כל מה שעשה אותם לתבוניים.
ואיש היערות שלפנינו היה בטח פיכח.
בעודנו עולים, עיניים שחורות הציצו מתוך החור בתוך הקן המתנדנד, יותר מצמד אחד. הבחנתי רק כשהתקרבנו לקן שהוא היה גדול דיו ליותר מאיש יערות אחד. אולי זה צמד. ואז הבנתי שכמה מהעיניים היו נמוכות מהאחרים. הקן היה מקום משכנה של משפחה. והעיניים היו שקועות בהערכת האיום שלנו לשטחם.
והופתעתי שהם נשארו ספונים בקנם כשחלפנו מעליו. יותר מזה, העיניים שלהם נעלמו... כאילו נסוגו לתוך צללי קינם. עתה, כשבחנתי את המצב, הבנתי שאנשי היערות לא עמדו להתמודד עם שמונה בני אדם כשאחד מהם חמוש במטה ושורק למטה לבהמות הקולוך – בהמות שהפחידו את אנשי היערות בלי שמץ של ספק. קלטתי עד כמה היו הכנותיו טובות.
"ולא." לחש גראלדוג כשעלינו לעבר היישורת האחרונה לקראת סוף גרם המדרגות "המלכודת שנטלה את חייו של נפת'י נמצאת בקומה עצמה."
הקומה הייתה שקטה כשעלינו לתוכה. יכולתי לחוש את הפרעושים רוכנים בשקט לקראתנו. "ילדים." אמרתי בקולי הקר ביותר "האם אין לכם משהו טוב יותר מלארוב לנו?" ומשק כנפיים של פרעושים ירקרקים פנה אחורה ועף מבעד לחלונות הקומה שלנו. רק חמישה מהפרעושים שרכנו על רצפת הקומה החליפו צורה לדמותם של ילדים שחורים כמו הלילה עם שפעת נוצות. מסתבר שלמדתי היטב משנים של צפייה במורים ותלמידיהם.
"מה אלה?" שאלה מרנה, מביעה גועל כלפי הילדים שהסתכלו לעברי בסקרנות תהומית. גראלדוג זיהה אותם על המקום אבל החליט לתת לי את הכבוד. עניתי, שומרת על קשר עין עם השרצים הקטנים,
"האם את זוכרת את האדון סאנסגארד מלפני כמה שנים, ת'מדן? ככה בני הגזע שלו נראים כשהם ילדים." שאלתי, מחליפה קריצה עם ת'מדן שלקח לה רגע להיזכר בפגישה ההיא. עבורה חלפו יותר מכמה שנים, כך נשמע לי. אולי כמה מאות עם לוח הזמנים העמוס שלה.
"האוך, הדם של האדון היה טעים." קרא אחד הילדים שחורי העור "הוא אמר שייתן לנו עוד אם נשמור על הגברת הישנה."
"קיילין דרווינסר? דם טעים?" שאלה מרנה בפליאה "חשבתי שאתם ניזונים מדם מזוהם."
"דם מזוהם בעצמך!" קרא אחד הילדים, משלב את זרועותיו, "יש לנו תפקיד בעולם: להפיץ את המנגינה ולאדון יש המון מנגינה לתת."
ובינתיים התקרבנו לקואין הנמה, זרועותיה משולבות. כשעמדנו לגעת בה, נשמע הרעם. ולהב נשלפה מנדנה מאחורינו. הסתובבנו מאחורינו רק כדי לראות את קיילין דרווינסר בתהליכי החלפת צורה למישהו בעל שיער אדמוני ועם פנים כהות ממה שראיתי אי פעם.
"שלום, דוד." קרא מחליף הצורה לעבר גראלדוג, אוחז בחרבו "אתם מפריעים לי, בחורים."
משק הכנפיים של הפרעושים הייתה האזהרה היחידה שמחליף צורה היה צריך לקבל עתה.
גראלדוג צמצם את עיניו הכחולות, מגביה את מטהו, וענה: "אני מניח שאתה דאהארות'."
בינתיים צינת ליל הייתה קפואה במקום כאילו הכירה את מחליף הצורה שעמד מולנו. שפתיה הגו בשקט את המילה אבא בעודנו מנסים לתכנן את הצעד הבא שלנו בקרב איתו. היינו שמונה. הוא היה אחד. ואז הוא התחיל בסופת שיסופים וכרת את ראשי הילדים. "ככה אני גומל למי שמאכזבים אותי." ענה דאהארות', בחיוך אכזרי על שפתיו העדינות, "חוץ מזה, למי אכפת אם יהיו פחות בני חילופין בעולם? אם יהיו פחות אלה שיצרו אותם, יהיו פחות כאלו שנוצרים." והצליח לשסף עוד גרון אחד בעוד שלושה מהם ברחו במורד גרם המדרגות, נלכדו על ידי אנשי היערות ונגררו על ידם החיוורת לתוך קנם המתנדנד. שמעתי את הצרחות.
ואז את הדממה. האם זה היה גורלם של אבירי היסודות המקוריים שהזמן התאמץ לשחזר?
דאר, שלא היה צריך הרבה מאד תמריצים, הניח את ידיו על קואין הנמה. הוא עמד להשתגר מכאן או למות בניסיון למלא את משימתו. אני מניחה שהייתי צריכה להתרגש. להתרגש מכך שהוא עמד לנטוש אותנו. עם זאת, זה היה צפוי במובן מסוים שכך יקרה. החבורה שלנו לא הייתה מאוחדת.
"שמיר," שמעתי קול אפל, קול שהתקשיתי להיזכר איפה שמעתי במהלך השנים הארוכות, "אני אבירת המים האפלים ואני מציעה לך את הסיכוי לשוב לקו הזמן המקורי שלך." שקלתי את העניין בעוד דאר מניח את ידיו על קואין הנמה. דאהארות' התמקח איתנו בעיניו הצהובות כאומר שהוא נותן לנו הזדמנות להיכנע ולהחליף אדון בטרם יהיה מאוחר. הכל היה תלוי בי כפי שתמיד רציתי. הכל היה תלוי בבחירה שלי האם להציל את כולם... או רק אותי. כל ימי האתמול שלי נעורו בזכרוני: החול שהעניק את המתת; הרגע שבו הפלתי את אבי ווירדת' על רצפת כיכר עשרת המלכים והרגע שבו שכבתי עם סטיק, ולבסוף, הרגע בו נתתי לאבירת המים האפלים פתח לצאת מהנתיב שבו נלכדה מקודם. הייתי צריכה להקריב קורבן. אהבתו של סטיק לא הספיקה לבריה העקומה שתכננה את זה. הוא רצה שאעשה יותר על מנת לפעול למען סוף המסע. טוב או רע לא עניינו אותו מדי. מה שעניין אותו הוא המסע והקורבנות שנדרשו להתניע אותו. ידעתי גם מה אני בוחרת. "אבירת המים האפלים," אמרתי בנימה קודרת, "אני רוצה שתצילי אותי ואת היקרים לי."
"האם את מתכוונת למי שנמצא במחנות האלו או באופן כללי?" שאלה אבירת המים האפלים באופן שגרם לי להבין יותר לעומק את הקורבן שיידרש ממני להקריב בפעם הזו.
האחרים הביטו בי כשהבינו מה הולך לקרות עכשיו. שאפתי אוויר, ובאותה המידה, יכולתי לטבוע בחול, כשהשבתי, מביטה בבתו הנמה של אדון המנגינה ואז אמרתי: "רק במחנות."
ואז, בבת אחת, עמדנו תחת שמיים זהובים עם פס שחור שנע במהירות לעבר מיקומנו. ערפילים עצובים הסתחררו על פני האדמות שהקיפו אותנו. לא היה צורך במילה נוספת. היינו בארץ הערפילים. לא בהווה אלא בעתיד הקרוב מאד ולא בעתיד הקרוב מאד שלהם. של בני גזעי שעמדו קפואים והמומים, בלי יכולת אפילו להבין מה קרה לנגד עיניהם הרגע, בעוד דאר נועץ בי מבט פגוע על כך שחסמתי לו את דרך הבריחה. הייתה לנו משימה. והמשימה הייתה עדיין לפנינו.
וליקוי הרסיסים שהקוסמים מאקדמיית נמל גאל הזהירו מפניו במשך שנים עמד להתחיל.