• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור (ס) גבירת הצללים 2 תוכן עניינים

שמיר מספרת: "דורות"

חלק ראשון: "הדים באבן"

ובבת אחת אדון המנגינה איבד עניין בוויכוח עם בנו הבכור.

הוא הסתכל עלינו נכנסים אל דירתו. הרגשתי אותו מסתכל עליי עד עמקי נשמתי במקומות שאני לא חשפתי מעולם בפני איש. מאז שבגרתי ועמדתי על דעתי, תהיתי למה הוא הסכים. לשמיר הצעירה היה חשוב יותר ההילה של להיות האדם הכי חשוב בעולם. לדברים יש... מחיר.

זה מה שלמדתי בעיר הלהבות.

"אמא." הוריד נפת'י מכה מתחת לגלימתו השחורה של אדון המנגינה "דיברנו על אחותי." אדון המנגינה היה אמם של נפת'י ואחותו התאומה ואביהם של שאר ילדיו. הוא קפץ את ידו, פס של אש לבנה עיטר את אגרופו.

תוהו טהור.

"חשבתי שאתה היותר שפוי." החליטה ליסבת', החדשה מבינינו, לדבר אל מי שהיה אדוננו.

רק לאחר שאמרה את זה, כאילו נשבר בו משהו והוא שם לב לפס שהקיף את ידו. הוא העיף את אגרופו לעבר אחד הקירות ונתן להרד לספוג את האש. ההרד נעשה אדום עוד יותר, כמעט כמו דם.

מרתק.

"חמישה חיים תמורת חמישה מיתות." אמר אדון המנגינה "זה מה שהוא הבטיח לי במקום."

מצוין. הוא פגש את מי שהעניק לי חיים שניים והרס את אירוסיי לסטיק. מצאתי את עצמי נושמת נשימות קצרות ונזעמות. לקחתי את הרגע ונתתי לנשימות הללו להיעלם ולהירגע. השמיר שהיכתה את ווירדת' כמעט למוות נשרפה. אני לא הייתי טיפשה דיי להתעמת איתו.

"אנחנו שישה." העיר נפת'י "האם שכחת כבר מקואין?"

אדון המנגינה הרים את ידו הפרושה מעל הקיר האדום כדם ואמר: "קאידרין צעירה מדי, נפת'י."

נפת'י הקשיח את סנטרו כשהוא מלכסן מבט לעבר אחותו הקטנה בחוץ. נדמה שהוא לא חשב על האפשרות שיש משהו מן התוכנית בהתנהגותו של אדון המנגינה. אני מודה שגם אני לא התעמקתי בה. ניסיתי יותר להבין את המסתורין שמאחורי ההמצאה המרושעת: בית הספר.

"כשחזרזיר הקריב את עצמו," אמר אדון המנגינה "שיניתי את עברנו. עתה קוהורד לא חיכה. מישהו היה צריך לחכות ולשלוח אותנו אל העבר."

"מה עם אביר האדמה?" שאל דראגורד מכל האנשים. אדון המנגינה קימר את אצבעותיו. הוא ניגב את הזיעה הבוהקת מעל מצחייתו ואמר: "הן סיפרו לנו כמה שפחות בקצה הזמן. רק את מה שהיינו צריכים לדעת כדי להשלים את המסע. חמישה מיתות תמורת חמישה חיים. זו ההבטחה שקיבלתי ממנו."

"יופי," אמרה ליסבת' בקרירות, מבטלת את סיפורו בהינף יד מזלזל, "תענה לי על שאלה. איך אני אמורה להיות אבירת האדמה אם יש כבר אביר אדמה? אני הייתי שם כשהוא זומן."

אדון המנגינה אמר, עיניו קרות כשמיר, "מדובר בשלושה דורות. הדור הראשון נולד מאמונתם של בני האדם בקוסמים ששירתו את הראת' בזמנו. אבירי היסודות נולדו מאמונה. הדור השני נולד מפחד. מאלק פחד להיות לבד ולכן יצר לעצמו חברים חדשים. הדור הזה... קיבלתי עזרה."

"לכבוד לי." אמרה ליסבת' "להיות אבירת האדמה. היסוד הזה דיבר אליי. הוא היסוד של ההתחלות. עם זאת, תמיד זיהו אותי או כאוויר או כמים. אלה שני היסודות של נשמתי."

מצאתי את עצמי נושמת שוב. למה ליסבת' מקבלת כוחות מיסוד שאפילו לא מקושר אליה?

"כפי שאמרת, את היית שם כשזה התחיל." אמר אדון המנגינה "זו הסיבה שאת נבחרת, פריאנת'." בקול המתועב הזה שאדוננו שומר למקרים שהוא מפעיל את האני יודע כל שלו. אני חושבת שידעתי שזהו שמה האמתי של הקוסמת. היא נתנה לעצמה שם של גדולה: ליסבת' המקורית הייתה הקוסמת החזקה ביותר בעולם בזמנה.

וחגורתה של אבירת האדמה הופיעה על בטנה. היה עוד טכס אחד שעל פריאנת' לעבור עתה.

חלק שני: "התחלה טובה"

למרבה הצער, בואו לא לווה ברעידות אדמה מחרישות אוזניים. לא היה צורך לנסות להתחרות במצעד הצעדנים שהתנהל מתחת לאדן חלוננו. תהיתי מתי הם יעלו אל הדירה. נימות' האת'פייר, בתו של אדון המנגינה, הייתה מהסאית'ה. ידעתי שאחיה ימותו על הגנתה. לא בדיוק מה שהובטח לו.

הוא בא בדממה שנשמעת עם פרח שנקטף.

מראהו היה מחריד: נחשים שחורים התפתלו מעל פנים חיוורות בעודו לובש רק טפחיים על גופו העירום. הייתי מציינת את זה לשבח אם הגוף הזה היה מושך. העובדה שהוא מבשר של מוות אמורה לעשות אותו למושך אבל גם לזה יש גבולות אם הגוף הנראה ממש לא מושך. אני חושבת ששמעתי את מרנה מריירת בכל זאת. לפחות אחת מאיתנו חשבה שהוא מושך. מי שאמורה להיות היותר שפויה.

אדון המנגינה הופתע מכך שכולנו ראינו אותו. הוא עמד לדבר כשאביר האדמה המקורי ענה: "בקרב בני האדם נהוג להרוג אנשים שמבקשים לקחת ממך את מה ששלך מכח זכות דמים."

לקח לי זמן להבין שהוא מסתכל על אדון המנגינה.

"אני לא רוצה לקחת את מקומו של אביך." אמר אדון המנגינה "אני לא רוצה לגמור כמוהו."

אביר האדמה המקורי נטל את סנטרה של הקוסמת, שהצליחה לשמור על פנים חסרות הבעה, ואמר: "אני מאמין לך, קנת'ן הורווינד, שכן עתה אתה לא מסוגל לשקר. לגביך, אני סקרן."

"למרות מה שהוריי הסכלים חשבו, אני בת אדם אמתית ומחוץ לתחום השיפוט שלך, זאקאנת'ן." סיננה ליסבת' "אתה לא יכול לתבוע את נשמתי."

הוא לא היה מכוער כשהרכין את מבטו לעברה ואמר: "ועם זאת, את תובעת את תארי הישן."

"תאר שאתה וויתרת עליו כדי להפוך לבנו הבכור של מביא הסופות." סיננה ליסבת' בתמורה "מה הבעיה שלך לתת את מה שכבר וויתרת עליו?"

"משום שהאדמה היא לא רק היסוד של ההתחלות הטובות, היא גם היסוד של ההתחלות... הרעות. העדפתי לוותר על הכח על פני האפשרות שישתמשו בו לרעה." ענה מביא המוות.

"זו השאלה, לא הענקה לצמיתות." אמרה ליסבת' "גם אני רוצה התחלה טובה."

כשהוא צחק, אני הרגשתי כאילו כל איבריי נופלים למטה. אני לא בטוחה אם משום שנמשכתי אליו או משום שנבהלתי עד מוות. בעודו צוחק, הוא ענה: "את מוצאת חן בעיניי, פריאנת'."

וברעש קר של הלמות צעדנים, הוא עזב אותנו להתמודד עם בעיות עולמם של בני התמותה.

פרק שלישי: "האביר הירוק"

"קאידרין!"

נפת'י רץ החוצה כדי לגרור את אחותו פנימה לתוך הדירה. שמעתי למטה את הכפפות מועפות אחר כבוד אל החלל של חדר המדרגות. זה מה שקורה למפגרים שמשאירים את הכפפות שלהם בחוץ. אדון המנגינה ניגב את הקיר האדום כדם ואמר: "עכשיו עלינו לחכות."

"חשבתי שאתה רוצה שילדיך יחיו." אמר סטיק.

אדון המנגינה שרבב את שפתיו לעברו כאילו הכירו כבר מקודם והתקדם לעבר הדלת לדירה. הפעם הוא נתן לתוהו הטהור לזרום מסביב לאגרופיו בטבעות של אש לבנה.עוצמה כה טהורה. זה צריך להיות לא חוקי להפגין כזאת עוצמה במרכזה של עיר מתורבתת בממלכתנו.

ריירתי בעודו מצפה את הכניסה לדירתו באש. ואז שאלתי את עצמי מה עם החלון הפתוח. לצעדנים היו סירות רקיע שיכלו לעוף מבעד לחלון. הם רק רצו להפגין את כוחם במדרגות. הם יכלו לשלוח סירה למעלה במקום. עמדתי לשאול את זה כשאדון המנגינה ענה: "לא. אנחנו מחכים לחבר ותיק."

הייתי שוכבת איתו במקום. הוא היה כל כך מושך. נדמה לי שאפילו מרנה בחנה במקום את נדרי הנישואין שלה. ליסבת' נותרה קרירה כפי שהייתה מאז ומעולם ולא הפגינה בו עניין. הוא הזכיר לה יותר מדי את אדונה הקודם, תאומו הקודר של אדוננו, פראכן, מכדי שיהיה... מושך.

ראשוני הצעדנים שהגיעו ניסו לחצות את מחסום האש. הם לא צרחו. זה דורש מיתרי קול. לא הבנתי מה בדיוק נהיה מהם פרט לכך שהם עלו בלהבות. אותם צעדנים לשעבר פנו לאחור לעבר חבריהם. וחבריהם נסו באימה. איפשהו, במעמקי תודעתם הקמאית והמעוותת, הם נפגעו מספיק כדי לשכוח מקיומה של נימות', ותחת זאת, לרדוף אחרי חבריהם לשעבר. לא שמענו מהם יותר.

"כאן מגיע החלק שלכם, תלמידים." אמר אדון המנגינה "עכשיו עליכם לנקות את התוהו."

"רגע," אמרתי, מצביעה על הילדים שלו, "אין כאן אף אחד שנוכל להטיל עליו את הבחירה."

אדון המנגינה חייך בנועם ואמר: "כפי שאמרתי מקודם, מאלק רצה חברים. מה שהוא יצר היו חברים שיוכלו לרסן אותו אם יצא מדעתו כפי שקרה לקודמו. אני רוצה לדעת אם אתם... יכולים."

"רגע," אמר דראגורד "אף פעם לא אמרת שניתן להשתמש בכוחות הללו ישירות."

אדון המנגינה גלגל את שערו האדום זהוב. נגעתי בחגורה וחשתי את העוצמה זורמת דרכי. היא זרמה דרך אצבעותיי המעוקמות, דרך בשרי, לתוך חושיי ואז התפשטה מעבר לגופי. ובמבט הבא, ראיתי שהאחרים עומדים כמוני, ידיהם רוכנות מעל סמלי היסודות של חגורתם.

ואז שמעתי מחיאת כפיים צוננת שלא הצלחתי לקשר לאף אחד שהכרתי. מישהו עמד בחוץ.

הוא לא עמד על גבה של סירת רקיע. הוא עמד על גבו הדוקרני של שורש ירוק ובשרני. מתחתינו הצעדנים המעוותים הפכו בחזרה לבני אדם אם ניתן לקרוא לקנאים הללו אנושיים. בלי קשר למצבם, הם החליטו שהם עדיין רוצים לנקום בחבריהם על כך שהפנו להם עורף. יש דברים שקסם לא מרפא.

אדון המנגינה הישיר מבט לתוך עיניו הכחולות הקפואות של הגבר. שיערו היה זהב מתכתי. והוא עטה שיריון שהיה עשוי מרקמתו של אלון. מראהו הזכיר לי את הקרמריט שחלקתי איתו את קיומי. הם היו רגילים להיות שליטי קיומם, התא היחיד בגוף שכולו מת ומשועבד. האביר הירוק הקרין לי אותה את תחושה עם רקמת האלון שצמחה מסביב לגופו כאילו היה מקורה הקורן.

"חזרזיר איננו." אמר הגבר ביובש "הזמן בחר לכרוך אותי עם גופו של חזרזיר, רוחו של הירידאן, ולבסוף, נשמתי, נשמתו של גראלדוג בן סייקור, שמעדיף שיקראו לו באיליל, 'המנצח' בלשון העתיקה אך אויביי מכבדים אותי בתאר מלך הרוחות אף על פי שאין שום רוח אחת תחת שלטוני."

"חזרזיר ידע זאת." אמר אדון המנגינה "הוא היה מוכן לשלם את המחיר הזה תמורת ילדיו."

ורק אז קלטתי כמה שלושת הילדים הצעירים יותר הזכירו לי את הגבר שעמד איתן על השורש הירוק. גראלדוג גלגל את עיניו הכחולות ואמר: "הייתי שמח להחליף זכרונות, צעיר."

נפת'י שילב את אצבעותיו והרכין ראש. הוא ידע לזהות מתי הוא הפסיד בוויכוח מול מישהו. להתווכח עם אביו היה עניין אחד. להתווכח עם אגדה חיה כמו מלך הרוחות היה עניין אחר.

ואז אבירי היסודות עלו על גב השורש והשארנו את אדון המנגינה ומשפחתו, מוגנים מרוע.
 
עריכה אחרונה:
צינת ליל מספרת: "חסרת נשמה"

חלק ראשון: "תורת המיתרים"

הבטתי בשני מחליפי הצורה בעיניים הרכות ביותר שלי ושאלתי: "אז מי משגר את מי?" צמרמורת עברה בשני מחליפי הצורה שלקח לי רגע להבין את מקורה: יכולת השיגור החדשה הייתה קטלנית עבורם כמו שאר יכולותיי שהיו קטלניות עבורם אם הם יתשגרו. הסירה לא הייתה פה רק כדי לסבר פנים. קארדרות' שלפה משהו שנראה כמיתרים קטנים על פני חלל גדול ושחור בתוך סירת הרקיע העגולה. קוהורד אמר: "היות ואנחנו צעדנים, קיבלנו את הסירה הנסיונית הזו שנבנתה בתמיכת מכונות החישוב שהקאיבן משתמשים – המיתרים שאת תשמעי בקרוב מתחברים למה שמפעיל את הסירה."

יכולתי לשמוע את איוושת החיים של נהר מים לבנים, עומד שוב לעלות על גדותיו. והרגשתי את איבריי מתהפכים בתוכי כשהסירה התכווצה לרוחב עד שיכולתי לראות את ענני האבק ותערובת הגזים שהמקומיים כינו אוויר מהחלל שלתוכו הסירה הזאת נדחקה. אף פעם לא שמעתי על משהו כזה. והייתי בממלכה הזו אחרי שמלכת הקרח כבשה אותה.

לפני שהספקתי לומר הא'קאיב, היינו כבר ליד מים ראשונים, הנהר הראשי של הממלכה. עד אותו הרגע משהו יבש וירוק יצא מגרוני וניתז מעל פני מים ראשונים. קוהורד שאל: "האם יש לך בעיה כלשהי עם צורת התחבורה שבחרנו להשתמש בה?"

אני לא חושבת שהוא אהב אותי במיוחד אם לשפוט מההערה המגעילה הזו.

"אני חושבת שיש עוד על מה לעבוד עם הסירה הנסיונית הזו." סיננתי, גרוני יבש וניחר.

"הסירה בסדר. זו סערת הזמנים שעושה לך בחילה." אמרה קארדרות' "כשהסירה נדחקת דרך המרחב, היא נדחקת גם דרך הזמן. הבנתי שגם לתאום הצללים שלך, ווירדת', היא... עושה אותו הדבר."

"רגע, רגע, מתי אנחנו?" שאלתי כשאני מפרשת את המילה 'נדחקת גם דרך הזמן' מעבר למשמעותה המקורית. קארדרות' התעסקה עם המיתרים של מכונת החישוב וענתה: "באותו הרגע שיצאנו ממנו, רק במקום אחר. אני מכינה את הסירה לעוד קפיצה... לנימוי."

"האם אין לסירה דרך פחות מבחילה לנוע?" שאלתי, קולי מתחיל לשוב לצורתו המקורית. קוהורד קימר את שפתיו והעיר, בארסיות, "לא מהירה כמו השורשים של האלון שמביאים ברגעים אלו את אבירי היסודות. לא היינו רוצים שתחמיצי אותם בכמה ימים, צינת ליל."

הרגשתי את מים ראשונים קופאים באותו הרגע. אחותי, מערבולת קרח, הייתה נהנית. מסיבה שלא הייתה מובנת לי מזכרונותיה, היא אהבה לראות את הדברים קפואים לחלוטין. איכשהו, עגנו בתוך רסיס זמן. והיות והזמן לא נע סביבנו, יכולתי לשמוע את הסערה, הסערה הולמת בקו הזמן שלנו. ואת איבריי מגיבים בתבהלה קדמונית למשמע הסערה הזו. לא היה בסערה הזו שום דבר טבעי. השלווה של שני מחליפי הצורה לסערה לא הייתה... במקום.

"האם אתה שונא אותי?" שאלתי, אצבעותיי נשלחות כדי להיאחז במעקה של הסירה הזו. קוהורד הגביה את גבותיו האדומות וענה: "אני חושב שאת מפונקת, יהירה, ובפירוש, לא מבינה את חשיבות המשימה שלשמה נשלחת אל העבר. את שאלת אותי לגבי דעתי בעניין, צינת ליל."

"שמי הוא קירונה." תיקנתי אותו "ואתה לא מכיר אותי."

"ושמי היה הירידאן." סינן קוהורד, שפתיו רועדות כמעט מהמילה האחרונה, "עד שקנת'ן הפריד בינינו. אין לך זכות לתבוע את השם קירונה. הוא השם של אחותו, אבירת האוויר."

הרגע שלקח לי להבין היה הרגע בו קארדרות' משכה במיתרים והשחילה את הסירה בזמן.

חלק שני: "דברים אבודים"

ואז משהו, אני לא יודעת מה, גרם לסירה להחליק. נפלנו דרך הערפילים העצובים שמכסים דרך קבע את ארץ הערפילים כשהסירה נופלת על תלם גבוה במיוחד של הארץ. צריך יותר מהתרסקות כדי להרוג שני מחליפי צורה. אני, לעומת זאת, דיממתי על הארץ והקאתי את מה שנותר בי ממה שלא הקאתי בהפלגה הקודמת. שאפתי אוויר וערפל... והשתעלתי. האוויר של הארץ הזו לא היה ראוי לנשימה ובמיוחד למישהי רגישה לתוהו. הערפילים הללו לא היו טבעיים. התגעגעתי לימים שהייתי בלתי שבירה שהיו כבר מזמן. קוהורד וקארדרות' הפכו את הסירה. ואחר כך קוהורד נראה לי מהסס אם למשוך אותי. האם מגע בדמי החשוף יפגע בו?

"אני אתקן את הסירה." אמרה קארדרות' "אתה תלך להזעיק עזרה. נמל גאל לא רחוקה." ושהערפילים התפזרו מעט עם רוח שנשבה מהדרום ראיתי את צלעותיה הצפוניות של אקדמיית נמל גאל השקועה בתוך מכתש נמוך. חשתי חלשה רק מלהביט במקום נתעב זה.

"עדיף שאנסה לטפל בה. תוציאי את הצידנית, קאר." הציע קוהורד בעקשנות שהצניעה תחושת גועל לא מוסתרת מספיק טוב מהמקום שעליו לבקש בו עזרה. קארדרות' הצרה את גבותיה האדומות וקפצה על הסירה בעודי מקיזה את דמי על הארץ הארורה הצמאה לחיי. היא הוציאה מהסירה צידנית אבן. קוהורד לקח את הצידנית בעודו מגלגל את עיניו הזהובות ואמר: "פעם לא הייתי צריך את הצידנית. דמי היה מרפא אותך באמצעות מתנתו של הירידאן כמו שהוא ריפא רבים בעת המגיפה הלבנה."

זו הייתה הפעם השנייה שהוא נשא את שמו של הירידאן. לא זיהיתי את השם. ועם זאת, השם נשמע מוכר.

קוהורד פשפש בצידנית ואמר לקארדרות': "מצאתי חוטים לתפירה. זה כל מה שיש שם? אף פעם לא הייתי טוב עם חוטים. האם אין עוד משהו? אני זוכר שהיו שם עוד כלים." קארדרות' הסתכלה עליו בתערובת של רחמים ואהבה וענתה: "יהיו שם עוד כלים, אהובי. התאונה הזו היא לא הפעם האחרונה שנצטרך לפתוח את הצידנית המחורבנת הזאת, כנראה."

ניסיתי להיזכר בשיעוריי עם קלסת'רו. האם הוא הזכיר אי שם בשנים שלמדתי איתו יכולת ריפוי פנימית מופלאה של הזקיפים השומרים על הארץ שפועלת יותר מהר מקצב הדימום? הדבר היחיד שנזכרתי בו באותו הרגע היא אמירתו שלעולם איננו לבד והאחרים שומעים את קריאתנו גם אם איננו יודעים את זה באותו רגע. קוהורד ספק בכפות ידיו ואמר: "זכרונות ארורים, אני צריך את הכלים הללו עכשיו, לא בעתיד! אולי יש פה מתכות – "

הערפילים התערבלו ואז נחצו לשניים כשגבר בגלימה ירוקה בעלת צווארון כסוף גבוה עם שיער זהוב מדובלל ופנים ארוכות ועבות הביט לעברנו מלמטה. קוהורד רעד כשהסתכל עליו כאילו הזכיר לו עבר שהעדיף לשכוח. קארדרות' חשה במתח בין השניים ואמרה: "קוה, מי זה?"

עיניו הכחולות הצוננות סקרו את כל המאורע במבט מחושב כאילו שהוא שוקל לעזור לנו.

"אחי הבכור האגדראל." אמר קוהורד "הוא משרת כרגע כחשל של אקדמיית נמל גאל."

"יופי, אז הוא יודע איך לתקן את הסירה!" השיבה קארדרות' בנימה אופטימית שלא הלמה את נימת הנכאים של הגבר שלה. האגדראל התעניין יותר בי ופחות בסירה המקולקלת. "את לא קואין." אמר לבסוף "אני מזהה את החותם שלה בך אבל את לא היא. מי את?"

לא הייתי עד כדי המומה מכדי לומר: "על מה אתה מדבר? קואין נמצאת עכשיו בגליית'."

ואז נזכרתי בקואין שהייתה אמה של מערבולת קרח שהייתה באקדמיית נמל גאל במותה. הקור במבטו היה כאילו הוא נעזר בחרוזים כדי להחליט מה לעשות. ועדיין חשתי קירבה. "האם אתה יודע לתקן את הסירה?" שאלה קארדרות' כשקוהורד אותת לה לא לשאול. האגדראל הרחיב את עיניו התכולות ואמר: "שמעתי צווחה דקה שהגיעה מהמיקום הזה. וכרגע אני לא מבין למה היא מגיעה ממישהי שנושאת את החותם של קואין אך לא קואין."

"קואין היא אמה אבל מקו הזמן הנוכחי." אמר קוהורד שעדיין חיפש בצידנית האבן שלו "היא הייתה החניכה של קלסת'רו אם אתה מבין למה אני מתכוון. אתה לוכדן, האגדראל. לוכדנים קרובים דיים לצורה שהיא התגלגלה אליה כדי לשמוע את הקריאה לעזרה שלה."

לוכדן... זכרונותיי התערבלו עתה בניסיון להבין מאיפה אני מכירה את האגדראל הזה... התערבלו בעודו אומר: "תפסיק לחפש בצידנית האבן, אחא. אני כבר אתקן את הגברת."

והאגדראל התפצל כלומר אישה שהייתה בת דמותו יצאה מגבו וירדה למטה לעברי, זרועותיה פתוחות לעברי. שריריי, שהיו כבר חצי משותקים, לא הועילו לי כנגד האישה שהרימה אותי כאילו שקלתי פחות מהערפילים העצובים שהסתחררו מסביבנו בתסכול רב. ואז הושלכתי לתוך השקע הפתוח בתוך גב גלימתו הירוקה של האגדראל וצעקתי בשקט. זכרונותיו חלחלו לתוכי בעודו מתקן את גופי. זכרונות מפגישתו עם התגלמותו של הא'קאיב – האחד שנלחם – בנואג אך שם נשא שם ואת השם האמתי של האגדראל ידעתי. אראגונה היה אויבה של מלכת הקרח. הוא הזכיר לגבירת הצללים שאיננו שלם לחלוטין. השם אראגונה העיר פקועה שלמה של זכרונות מהימים שהוא חלם שהוא היה שלם. ועל ההתעוררות מהחלום ועל הקריעה ממה שחשב שהוא בשרו ושמו. על ההתגלגלות לגופו. וכשהיה שלם, הוא חישל עבור הא'קאיב את להב הכנים ולצדה הופיעה, כמו במעשה קסם, אחותה להב השקרנים בקו זמן אחר שכבר נולד אחרי שהא'קאיב מנע את מות האנושות. התחלתי להאמין שמלכת הקרח צדקה באמונתה שאני לא אשוב מהעבר. אני אהיה החרב. עכשיו התפללתי לכך שקואין בהריון איתי כך שאיוולד מחדש בקו הזמן הזה. כשהוא סיים, נפלתי לתוך הערפילים העצובים. חשתי כאילו נקרעתי מגופו ולא הושבתי למצבי זה. האם כך חש אראגונה שהוא לא שלם? צלמו באישה של ההאגדראל תפסה אותי לפני שכל מאמצי התיקון של ההאגדראל היה היו לשווא. היא הייתה צל של מה שאראגונה היה לו: בשר להיקשר אליו. גוף להנחות אותו. תכלית לחיות למענה.

בפעם הראשונה בחיי הארוכים ריחמתי על אראגונה. האישה התבוננה בי כשואלת, בשקט, "נהנית מלהיות מאוחדת עם משהו שלא תהיי לעולם?" ואז הניחה אותי בתוך הסירה, בשקט אצילי. קארדרות אמרה, בנחרת בוז, "נתקלתי בנשים עם יותר אופי משהיה לה." בטרם התאחדה עם נשמתה והייתה לאחת איתו.

"הענקת לי הרבה חומר למחשבה, צינת ליל." אמר ההאגדראל בעצבות, שהדהדה מהערפילים הצהובים שהקיפו אותו, "ייתכן שהעת בה אהיה שלם שוב תגיע בעתיד הזה."

ונמוג לתוך הערפילים בדיוק כשקארדרות' סיימה לכוונן את הסירה. ואז הסירה נמתחה. משהו השתנה בי כשהייתי חלק ממנו משום שהפעם, למשך כל המסע, לא הקאתי בכלל. אפילו לא פעם אחת.

חלק שלישי: "בלב המערבולת"

הסירה עגנה ליד בית מידות מרווח בנוי מאבן בהירה. גבר צהוב שיער ישב במרפסת של הבית ובידו כוס שיכר תפוחי אדמה חצי ריקה. הבית היה ברמה אחת מעל הבתים המוארכים והכהים שהקיפו אותנו והסריחו כמו המתים למחצה החולים שזכרתי מהעתיד. הוא הצדיע לקוהורד עם כוס השיכר וקלטתי שהוא לא הבטלן המקומי. כשקמנו מהסירה, והתקרבנו, מה שנראו לי כבגדים ממרחק היו, למעשה, שיריון קל מרוקע מסביב לכותונתו השחורה. עיניו האפורות בהו בנו בחוסר מיקוד מאחורי הבועות של כוס שיכר תפוחי האדמה שלו, מיילל לנו, כמו אחרון המתים המהלכים של מלכת הקרח "אין התקדמות. אנשיו של הלירד דרווינסר עדיין בשליטה על שני שליש."

קוהורד נשך את שפתיו. הייתי מצפה שיהיה שמח. לא החמצתי את אבירי היסודות בכלל. הוא ענה: "השר קלטכאד, האם תוכל לארגן לה תצפית? ברצונה לראות את קואין."

"אם יש לך חיילים, אחא" סיננתי בעוד האיש המבוגר כבד הגוף, הגם שפחות שיכור ממה שהוא הריח מרחרוח ראשון, נד בראשו שקיבל את הפקודה והיא תבוצע בעתיד הקרוב, "למה לא סיימת את הסיפור המביש הזה לפני שהוא התחיל בכלל?"

"קודם כל, החיילים האלה מצייתים לי, לא לו." נהם השר קלטכאד בעודו מתקדם בצורה מגושמת לעברו "שנית, לקיילין דרווינסר יש קשתים, לכל הרוחות. איך מישהו יכול – "

"המלכה העליונה העניקה לשאר בשרך את נחלותיו של בית סאמוור בתמורה לנאמנותך, השר קלטכאד." ציינה קארדרות' בקור "אז מה אם לא היו קשתי יסודות בזמנך, כבודו. יכולת לגבש כבר רעיון אחד או שניים עם הדעות המרוממות שלך על המלחמה בימינו."

השר קלטכאד חייך לעברי, חושף שיניים שגרמו לשיערו להיראות לבן, "וביד השנייה, היא סוחטת את הגרגרים שלי עם הנכד שהיא מחזיקה בנימוי. אני לא מזיז אף חייל עד שהמה שמו שהחייה אותי לא מגיע למחנה. אין לי שום כוונה להתפגר עבור החולדה הזו."

"גראגוויד," אמר קוהורד "אם תתקדם צעד אחד מנקודת התצפית של הבחורים שלך, קיבלת רשות ממני לגרור אותה בחזרה. עכשיו קח אותה לנקודת התצפית שכבר ארגנת."

ולמרות שקוהורד לא נראה מקומי בארוד, השר קלטכאד הצדיע והציע לי את ידו החיוורת. אותה יד שהעיפה קודם את הכוס על אדמת המחנה. משרת שלא הבחנתי בו מקודם הופיע והרים את הספל וניקה אותו בממחטה כחולה. משהו בעיניו האפורות רמז לי לקחת את ידו.

"את נקבה שווה." אמר השר קלטכאד בעודנו חולפים על בית הספר המקומי "אין לי בעיה עם נקבות בעמדות כח. הרי יצאתי להילחם עבור טסיאת'ה הורגראל ואפילו מתתי למענה. את פשוט לא התגבורת שציפיתי שהמושל יביא כשהוא יצא בכזו מהירות נוראה מהמחנה."

מבעד לחלון הזכוכית, זכוכית שהייתה מעלה במערבולת קרח רגשות עזים של געגוע לבית ובי לא השאירה חותם, ראיתי אדם מלמד כיתה קטנה. זה נראה משונה שאנשים דובקים בסדר היום שלהם כשמלחמה השתוללה במרחק יריקה. השר קלטכאד הביט לכיוון הזה. תהיתי איך יש במקום הזה יש ילדים אם לא גייסו נשים באותה תקופה לצבאות. ואז נזכרתי שלא מגייסים לצבא חיילים, מגייסים משפחות. כך היה נהוג במשמר העם לפחות. וכמובן, ההגינות של אותה תקופה בטח הכתיבה מוות רחום ובטוח לבני משפחת המנוח. "בלעדיי ובלי הבחורים שלי, מחנה הורווינד היה נופל." העיר השר קלטכאד בתיעוב עז "בגלל מקומות כאלה, האנשים כיום הם רכיכות בכייניות. יותר מדי השכלה רע לנשמה."

לא הייתי בטוחה כמה מהסיפור שלי אני אמורה לחשוף באוזניו. כמה מהבתים הארוכים, עם הקירות המוכהים, הרגישו לי כאילו הייתי פה פעם. היה למקום הזה את ריח המוות. הקירות היו עדיין כהים מהפיח שהותירו המדורות שהציתו קלגסיו של בודוי השני על מנת להיפטר מההאנובן. כהים שנים לאחר שההאנובן האחרון עזב את המחנות הארורים הללו. ולכאן הלירד דרווינסר הביא את אמי.

"בלי השכלה לא הייתי יודעת מה הסיפור של המקום הזה." השבתי לשר הצבא מהעבר. הוא הסתכל בי מבעד לגבותיו הבהירות וענה: "כן. גם לי עברה המחשבה בגרגרים שלי שהחולדה העליונה התכוונה לעשות אותו דבר איתנו כשהורתה להביא אותנו לכאן." תחושה מוזרה שזיהיתי כקמצוץ של חמלה כלפיו וכלפי אנשיו הזדחלה במורד גרוני. היא נעלמה כשהבנתי שהוא אייש את עמדת התצפית בילדים. הוא טפח על כתפו של הילד ואמר: "כפי שאמרתי, האנשים כיום הם רכיכות בכייניות. פעם אנשים היו מורידים תצפיתן גם אם הוא היה מגיע לגובה הברך שלך. היום הם מחכים עד שהחייל יגיע לחזה."

תהיתי למה אף אחד לא סידר מוות רחום והגון לאשתו שתכניס מעט רחמים בחסר הלב זה.

"יש תזוזה במחנה, המפקד." דיווח המפקד בכובד ראש של מישהו הרבה יותר מבוגר ממנו "הם נערכים לקבלת אנשים." בעוד השר קלטכאד מוביל אותי אל עמדת התצפיתנים. הילדים מצצו את אחת מאצבעותיהם בעודם מחזיקים את המשקפת הארודה בידם השניה. "לא כל ההמצאות של התקופה הזו מחורבנות לחלוטין." אמר השר קלטכאד ולקח מאחד הילדים את המשקפת, שהייתה מרוחה בריר של הילד, וטפח על כתף התצפיתן ביד אחרת. ואז הוא מסר לי את המשקפת. לא התלוננתי שהיא מכוסה בריר של ילד משום שזה באמת לא הפריע לי. הייתי עסוקה עם התובנה העצובה שזה הכי קרוב שאוכל להתקרב אליה. "לשם, גבירה," אמר המפקד של הילדים, מצביע בידו בכיוון ברור לעבר מחנה שניצב מעבר לעמדת התצפית "למרות שאני לא יודע למה את מצפה לראות במשקפת. לא קרה שם שום דבר מעניין מאז שהיא שתתה מהגרגרים של המה שמו, גבירה."

וכשהבטתי מבעד למשקפת, הבנתי למה התכוון החייל הקטן. אמי הייתה חסרת נשמה. אנשים אחרים היו אומרים חסרת הכרה אבל אני זיהיתי את הסימנים וידעתי יותר טוב: אמי שלחה את נשמתה לאקדמיית נמל גאל ועתה גופה נשאר לסבול שם עד שאבא יגיע. רק שכבר לא הייתי בטוחה בכלום.

ואז האדמה רעדה מאחורינו.

אבירי היסודות הגיעו.
 
עריכה אחרונה:
וירדת' מספר: "אזוקים"

חלק ראשון: "הסעודה האחרונה"

השינוי בנתיב הפריע לי יותר ממה שחשבתי. בחוג שהסתובבתי בו "מסע למאת'יט" היה מסע כל דרך לאבדון שבסופו של דבר החזירו גופה אם למישהו היה אכפת מהמת בכלל. לא חשבתי שגם פה הביטוי תפס. הושקע מאמץ וזמן כדי להכשיר את גירוש הסאית'ה. בניתי על כך שיגלו אותנו, לא על כך שישלחו אותנו למות. ניבויר התחיל להבין שייתכן שהוא לא יפגוש את החברה הרקדנית שלו בקרוב. ממה שזכור לי, הייתה די יפה, החברה. סרמיסה והגבר שלה, פארלו, הלכו לתכנן דרך לצאת בחיים מהמלכודת שאליה נסעה הרכבת. בני שקע במשבר התבוננות עצמית כך שנותרה לי רק ייסכנה שהחליטה לקום. ייתכן שהיא הרגישה ששינוי הנתיב הוא שינוי מבשר טובות לה. ואז קלטתי שהגיעה זמן... ההאכלה.

ייסכנה נחתה על רגליה בעלות שלוש האצבעות וקיפצצה לעבר המגש. עוד בטרם הגיעה, הרגשתי שהיא הייתה מאוכזבת מכמות הירקות שהייתה שם. בני סיגויר לא אוכלים בשר. היא חטפה את ירקות השורש הארודים שהיו שם ונגסה בהם. לא הייתי ממש רעב עכשיו. גם הייתי רגיל לשמוע את הנבל הקטן מנגן רק כדי לדעת שהארוחה לא תגרום להתעפרות.

"ייסכנה," אמרה סרמיסה, פונה רגע משיחתה עם פארלו, "האם אכפת לך לא לאכול, עכשיו?"

בת האצולה סיימה לטרוף פגר של ירק שורש אחד ופנתה לבא אחריו. יכולתי לשמוע את השיניים שלה גורסות באיטיות, כמו מסננת, את ירקות השורש המסכנים. היא אמרה: "האוכל יתקלקל. האם אתם לא רעבים?"

פרט לירקות שורש, הייתה שם עוגת דם, צלעות ציפור לא מזוהה ופתיל מפולפל עשוי מחוטים שחומים. למען האמת, הפתיל די טעים. הם פורמים אותו מהקור שעליו תלויה הרכבת שלהם ומבשלים אותו במשך יום בתוך תערובת עד שהוא מקבל את הצבע השחום. גם היו שם ספלי שיכר דם שכוירו מלחם ירקרק שאותו צריך לאכול אחרי השתייה. בנסיבות רגילות, אם אתה לא מספיק שתוי, אפשר להזמין עוד אבל גם זה די משביע. אני מניח שאנשי הרכבת כבר הכשירו את האוכל לפני שהם החליקו אותו לתוך תאנו. גם אם היינו בדרכנו למות, לא נשמע לי ששילמו להם להרוג אותנו דרך התעפרות כואבת. "הירקות באים בנוסף לארוחה העיקרית, ייסכנה." אמרתי "ובמילים אחרות, את אוכלת את הירקות שלנו כרגע."

בני החליט באותו הזמן לנכס את צלעות הציפור לעצמו. הוא התחיל לאכול בהפגנתיות דווקא את הכנפיים שהרגיש ששינוי הנתיב חתך ממנו. בני ירש ממני את כשרון השירה, נכון? הוא אפילו התחיל לדקלם לעצמו שיר ממאת'יט שנקרא "מגבית הדמים" שמספר על אדם שאויביו גרמו לו לחלות בהתעפרות דם כדי לקחת ממנו את לבו עבור מנהיגם הגוסס. ייסכנה, הגם שהייתה מעט יותר מבוגרת ממנו, הצטרפה אליו בשירה בעודה טורפת את הירקות שנועדו לסעודתנו הזאת.

ושניהם אפילו לא שתו משיכר הדם.

פארלו החליט על דעת עצמו לקחת את הפתיל. הוא התחיל להוציא את החוט העסיסי ממנו בעודו מביא אותו לזוגתו והציע לה לאכול איתו את החוט משני קצוותיו לאות לזוגיותם. הסיית'ר נושמים כבוד, בולעים כבוד ומשתינים כבוד. והם מתחילים לשלשל כשמישהו רומז שהם עושים משהו שהוא לא מהסיבה המכובדת בעולם. אם הייתי רעב למשהו, הפתיל הזה היה מתאים לי. סרמיסה התלבטה לפני שנכנעה למחוות האהבה של פארלו. מגעיל! ומדבר אדם שצפה בזוגות שעשו תנוחות שלא תיאמנו עם גופותיהם בעת אהבה! ידעתי שלא אקבל מקום ראשון למחזה "אהבתם של פארלו וסרמיסה" בתנאים העלובים שהיו בתאנו. וכמובן שלא הייתי רעב. ממילא עוגת הדם הזאת הייתה מומלחת מדי לטעמי. עם זאת, הגעתי למסקנה שלא יזיק לי משקה. ובדיוק שעמדתי לשכר את עצמי לדעת, אנשי הרכבת דפקו על דלתנו והורו לנו להתכונן. ייסכנה בדיוק סיימה את הירק השלישי. ואם הציפור, שבני אכל, תקום לתחייה, היא תמצא את עצמה בלי הכנפיים שהוא אכל... אבל פארלו וסרמיסה אכלו את כל הפתיל מחוט עד חוט.

חלק שני: "אפשרויות מקבילות"

הובלנו בידם החיוורת של אנשי הרכבת לעבר כיכר באחד הקרונות הראשיים של הרכבת. בעודנו חוצים כיכר בקרוננו, סרמיסה פנתה אליי ואמרה: "אני ופארלו חשבנו על מה שאמרת, ווירדת', שבנסיבות מסוימות, אתה יכול לעשות יותר מלהחליף צורה. גם יצא לי לשמוע על הדרך בה הברחת בזמנו את בני החילופין שאיימו על האדון סאנסגארד בזמנו." לכסנתי מבט לעבר בני שגרר את זנבו על פני רצפת הקרון וחשבתי שאין לי כוונה להיות מובל אל מותי הוודאי. עצמתי את עיניי והפניתי את תודעתי לעבר רכיבי גופי הדוממים. כה דוממים עד שהרגשתי שהם לא מוכנים לענות לשאלתי: האם החלפת צורה כזו תיתכן? בזמנו לא חשבתי כשעשיתי את זה ואז הבנתי שהם לא יענו לי. הם רצו להמשיך להתקיים. מה שסרמיסה הציעה הציב בפניי אתגר כמו שלא עמד מולי מזה זמן רב. נהניתי מהרעיון. תפסתי את בני ניבויר בכתפו ואמרתי לו להתכונן לעזוב. בני הרים לעברי מבט עצוב. "האם נגיע למאת'יט, אבא?" שאל בני בעודנו נסחפים לעבר הגשר הראשון בין הקרונות. מצמצתי בעצבנות. לרגע אחד ובודד שקלתי לשקר לו עד שהבנתי שאין לזה משמעות. לניבויר תהיה הזדמנות אחרת להגיע למאת'יט. בינתיים עלינו לברוח מהרכבת הזו ומהר. "לא." אמרתי מבעד לשיניי החשוקות "אבל תמיד יש את המחר, בני."

"וכל עוד אתה חוגר את זה, אתה לא יכול לשקר." סינן בני, מלכסן מבט מלא אמונה לעבר חגורתה של אבירת המנגינה ששכחתי מקיומה. אני חושב שאני יכול לבחור מה לומר לו. האמת היא דבר מורכב אחרי הכל. בכל מקרה, זה נכון שאם נשרוד את היום, יש סיכוי טוב מאד שנגיע למאת'יט באחד מימי המחר אבל קודם עלינו לשרוד את היום הזה.

חפנתי את ידו של בני בידי והצטרפתי בחזרה לפארלו וסארמיסה שהצליחו להימנע מלהיסחף מאיתנו בעודי משכנע את בני לשתף פעולה עמי. כשהגענו לגשר, החלפתי צורה. לא הצלחתי לקרוא לצורת הערפילים שלי או לצורת הצללים שלי. הרגשתי חלול כאילו פשוט שכחתי מהם. ואז הבנתי שהחגורה נתנה קול למרכיבי גופי לבחור אם להחליף צורה. והם, שלא שאלתי אף אחד מהם לדעתו בנושא, בחרו להישאר כפי שהם אוהבים להיות. לא שאיבדתי את כוחותיי כמחליף צורה. הם פשוט הועברו משליטתי זמנית לשליטת גופי.

ובינתיים כמה מהסאית'ה קפצו מהגשר. צמרמורת עברה בגווי כשראיתי את השרשראות נורות מתוך אנשי הרכבת ביודעי שאלה לא אנשי הרכבת שמיידים אותן אלא אחרים: נאמניו של מי ששינה את הנתיב שלנו למאת'יט. השרשראות נאחזו בסאית'ה שהתחילו להיסחף לתוך הערפילים, גופם מתחיל לדהות לתוך הצללים ולהשחיר כאילו היו הלילה.

"למה לא שאסיר את החגורה?" שאלתי את עצמי בעודנו חוצים את הגשר הארור, החוליגנים גררו במאמץ את הקופצים בחזרה אלינו. ככל שניסיתי להתרכז, מחשבתי החליקה לנתיבים מקבילים. מרכיבי גופי חסמו כל ניסיון שלי להסיר את החגורה הארורה. הרגשתי כמו חולי הנפש הללו שלא שולטים בכל איברי גופם. השר האוואנהאר המנוח נהג לומר שזו אשליה והגוף מקבל החלטה רגע לפני שאנחנו נעשים מודעים להחלטה הזאת. בכנות, בינינו, השר האוואנהאר נרצח, אז תרשו לי להטיל ספק בעצם חוכמתו של האיש. אנשי הרכבת חטפו מנאמניו של משנה הנתיב את הסאית'ה שהתחילו להשמיע צלילים צורמים כשגופם הדהוי נגע באחד מהחוטים של הגשר המתנודד. בני לטש לעברי מבט בעוד אנשי הרכבת קוברים את הסאית'ה שהתחילו לשלוח ידיים חיוורות מאד לעברם, עיניהם הכחולות מלאות בשנאה.

"כולם להתרחק." קרא אחד מאנשי הרכבת "צלמי אובך על הגשר."

ודי במילים האחרונות על מנת להאיץ את ההמונים לעבר הקרון הבא. מצאתי את עצמי ליד פארלו וסארמיסה, מיוסר על כך שאני לא יכול להחליף צורה לצורה מועילה יותר עכשיו.

"למה ציפיתם ממנו?" שאלה ייסכנה, מעפעפת בארבעת עפעפיה "מהיצור האנוכי הזה?"

לא הצלחתי לשלוט בלשוני בעודנו נעים לתוך הכיכר המרכזית של הקרון והשבתי: "ייסכנה, ואיך את הגעת פה?"

הרגשתי כמו אסיר המושיט יד החוצה. את זה הם נותנים לי אבל לצאת החוצה לחופשי, לא? האם סבלתי במשך שנים את הניסיונות של מערכת העצבים שלי להיות חזקה יותר? הגיע הזמן לתת... לי... "תודעה, אם תנסה לצאת החוצה, רוחות הזמן יביאו אותכם לאותה הנקודה שאתה תגיע עם הרכבת. לאחר שיקלול כל הגורמים הנתונים במשוואה הזאת, הגענו למסקנה שאנחנו מעדיפים לנסוע ברכבת ולא להיסחף עם רוחות הזמן, תודעה." שמעתי את התשובה ממעמקי נפשי הדואבת.

"לפחות הצלתי אנשים לפני שהם תפסו אותי. ואתה?" סיננה ייסכנה, ארבעת עפעפיה רועדות בחימה שפוכה שמצאה לנכון להמטיר עליי מכל בני האדם בין רסיסי העולם הזה. אני תוהה מה מערכת היחסים שלה עם מרכיבי גופה ובעיקר עם היצורונים הקטנים והמצמררים ההם שבגללם חברי הטוב גנאריד השלישי מת. מלא זעם על גופי, עניתי: "אני פה משום שניסיתי להציל את בני."

"מה הבעיה, ווירדת'?" שאל פארלו "חשבתי שאתה מכיר את הדרך החוצה."

קלטתי את ניסיונו למנוע משנינו להחליף מהלומות בלב התשפוכת האנושית הזו ועניתי: "אני לא זוכר איך עשיתי את זה אז."

ואז שמעתי מישהו מכה בשרשרתו על רצפת הרכבת וכולנו קלטו שזה האות להיות בשקט.

חלק שלישי: "שלום המלכה"

עברנו כמה קרונות ושתי הצלפות שרשרת מחרידות לפני שהגענו ליעדנו. זיהיתי את מי שעמד לפנינו לפי תלולית הבוץ של בית דרווינסר שהייתה טבועה על כלי החול הלבן – והבעלים הגאה של "מגן העם" אחרי שרכש אותו מיורשיו המרוששים של הלירד טרסור. קיילין דרווינסר עמד ליד מנהיגם של אנשי הרכבת. לא חאדגוואר, שהיה רק מנהל מקומי של ענייניהם בממלכה, אלא הנציג של הלירד שלהם שהיה מלופף בחוטים. כשהוא ימות, החוטים הללו יצרפו אותו למעמד האצולה המת למחצה של אנשי הרכבת. הוא הציע לקיילין את הפתיל שהם מציעים לאורחים שמגיעים לרכבת. אותו הפתיל שהם הציעו לנו. הלירד נשוא הפנים אכל בניחותא עם הנציג בעודנו מתקהלים בכיכר של אחד הקרונות המרכזיים והחשובים של הרכבת. בשלב מסוים הוא הודה לנציג על החוטים הנפלאים. והוא התפנה לסיבה שבגללה הגיע.

"רבותיי," פתח הלירד קיילין דרווינסר בדבריו בעוד כמה מהסאית'ה מנסים לדקלם את "מגבית הדמים" כשהם מחליפים את שמו של המנהיג הגוסס בשמו של קיילין דרווינסר. קולו השתחל בין הדקלומים שלהם כאילו היו רק חלוקי אבן לעומת הסלע של עצם דיבורו. אני חשבתי שזה מוזר לבן אדם לדחוף כך את קולו בין שריקות הבוז של הקהל. מנגד, הלירד היה האדם השישי בעושרו בממלכה. ניחשתי שהיו עליו חפצים מעצימי קול.

"רבותיי," חזר הלירד על פנייתו, רגלו נעה בסיבוב שהזכיר לי מחווה שנהג בזמנו לעשות הלירד קאוויל, אדון המנגינה שקדם לאדון המנגינה הנוכחי, "אני מרגיש שנעשה אי צדק בכל הנוגע לטיפול בבעייתכם. המחשבה על כך הדירה את שנתי שיום אחד זה יתנקם בנו."

הוא נאנח ואמר: "הצעדנים הגיבו מהר מדי לחטיפתה של קואין ולא חשבו על התנהגותם. התערבותי עכשיו בטרם יהיה הדבר בלתי הפיך לחלוטין הכרחית לחלוטין. חשבו על זה, רבותיי, כמה חיינו תלויים ביסודותיה של התרבות שלנו."

"אין בלבי אלא צער על הדרך בה טופל העניין הממאיר הזה שיטיל צל לאורך שנים ארוכות על ממלכתנו השלווה. הוא אף עלול לערער את בסיס התמיכה של המלכה העליונה עצמה אם יידעו כמה קל לדברים להיעשות מהשטח בלי תיאום מכלתחילה עם המלכה...- "

והוא סובב את רגלו השנייה כמדגיש את המשפט האחרון. הסאית'ה תלו בו את עיניהם. כמה מהם באמת האמינו שנפלה טעות. והוא בא לתקן אותה אחרי שדאג שהטעות הזו תקרה. כמשורר מנוסה, אני מזהה השהייה על מנת להדגיש את המשך הדברים שהוא יגיד.

"בלי צו שיסדיר את גירושכם מממלכתנו." חשף הלירד את כוונותיו "כל אחת מאחוות הצעדנים חתמה על חוזה משלה עם הרכבת. העמדתי את ידידי העומד כאן שהחוזים הללו בעיתיים בשל היותם חותרים תחת שלום המלכה שהוא ערך עליון לממלכתנו המאוחדת."

"הוא מזכיר לי את הלירד קאוויל." סיננה ייסכנה "כל הקטע עם היסודות גניבה ברורה."

"יתר על כן, הצעתי לשכן אותכם במחנות הריכוז בגליית' עד שהמלכה העליונה ונציגיה של הרכבת יחתמו על חוזה מסודר שיסדיר את התשלום ויפזר כל אי בהירות לגבי... גירושכם." אמר בעודו מעגל את רגלו הימנית במעין ריקוד משונה ולא משכנע במיוחד. דקלום "מגבית הדמים" שב כשהלירד דרווינסר המשיך לומר: "לרגל אי הנעימות הרבה, הרכבת הסכימה לצאת מהערפילים בשדות."

והאנשים השתתקו. הפעם גם אני הייתי חסר נשימה לרגע. הרכבת תעלה לערפילים... מהשדות. לא האמנתי שזה אפשרי למרות, כשחושבים על זה, לא היה שום דבר מיוחד במסופים. הם פשוט היו מקומות שהיו נוחים לרכבת ולנו. הם יכלו להופיע בכל מקום. ולהפיץ נתינים יראי אדמה בתבהלה אדירה מסביבם. ובעודו הלירד דרווינסר מדבר, הרגשתי את סערת הזמנים מתעמעמת ואת הרכבת עולה. עבור אנשי הרכבת הנתעבים, היינו רק מטען.

"עתה ייעשה הצדק בעניינכם והכל יהיה טוב." אמר הלירד דרווינסר בחיוך מלא עליצות. האנשים התבוננו בו בעיון כמנסים לקרוא את כוונותיו מאחורי האמירה האחרונה שאמר. "אני מתכוון שאם לא אקבל את הצו המלכותי, אניח שהרשות נתונה בידי לשרוף אותכם, את כולכם עד טיפת הדם הירוקה האחרונה." אמר הלירד דרווינסר בנעימה של מישהו המתכונן ללכת למחזה "אחרי הכל, אתם לא יכולים לחזור לקהילותיכם בשל צו הזמנים. אינני יכול לצפות מנתיניה המהוגנים של ממלכתנו המאוחדת לסבול ולו רגע אחד צאצאים של אנשים שהפכו את חברתנו לעוד יותר מקפחת ולא הוגנת כלפי כל המעמדות שבה. אפילו בת לת'אוון צריכה להבין שכך דברים מתנהלים בעולמנו המתורבת והמאוחד. חוזים! האם ניתן לצפות מצאצאיהם של אנשים שאי שיוויון הוא דרכם לעשות רווחים להבין את משמעותם של חוזים? מסופקני מאד. עם זאת, הדברים יתנהלו כהלכה, שרשראות!"

הבנתי לפתע שהוא לא רק מדבר אלינו אלא גם לנאמניו שהיו בקרבנו, מוכנים לקדם כל התנגדות קטנה ככל שתהיה. בעודי מבין את דבריו עד תום, הגענו ליעדנו הסופי בעולם. ומבעד לחלונות הרכבת הסתנן האור הבהיר של מה שיכל להיות בקלות יומנו האחרון פה.
 
שמיר מספרת: "בורות"

חלק ראשון: "שורשים"

לא הייתה זו הפעם הראשונה שהייתי מתחת לאדמה. בפעם הקודמת שהייתי מתחת לאדמה יצאתי כנגד חבריי ועטיתי את דמותה של שלהבת כפור. רק כשקלטתי לאן אנחנו עומדים להיכנס, התחלתי לרעוד. השורשים התחילו להתחפר בתוך האדמה, הצעדנים נצמדו עתה לקירות כפי שאנחנו נצמדנו כשהם צעדו ברחובות שמיים נופלים. ידעתי ששורשיו של האלון שהחזיק את כל הרסיס שלנו בחתיכה אחת היו גדולים אך לא דמיינתי כמה גדולים. למרות שלחששות שלי לא היו שורשים, האמנתי שאפגוש כמה מהיצורים ששירתו אותי כשהייתי שלהבת כפור. אם הם לא עשו את זה עד עכשיו, מה הסיכוי שאיתקל בהם היום? בעוד השורשים מנמיכים, שוברים את אריחי האבן של המדרכה, ראיתי את שפתיה האדומות של האדמה שעליה נבנתה העיר. מתחתיי חשתי את הפעימה הגדולה של האדמה. יכולתי להרגיש את הקווים הנמתחים מתוך גרעינו המתכתי של הרסיס לתוך האוויר מתערבלים מסביבי הודות לכוחותיי כאבירת הלהבות. ידעתי שאם נעמיק מספיק למטה, נגיע למקום בו המוצק הופך לנוזל בחום שבל ייאמן. ידעתי גם שלא נגיע עד למעמקים. השורשים לא ישרדו את חום המעמקים. בינתיים שמעתי את האחרים מגיבים לפי אופיים: סטיק פשוט נרגע והתיישב על אחד השורשים כאילו הוא רוח הנושבת מבעד לעולם ודבר מזה לא יכול לפגוע בו פיסית. דארגורד זהר בכל פעם שגרגר אדמה ניתז על פני עורו והותיר כאב על תווי פניו הקשוחות. הוא וליסבת שקעו בשיחה על טבעם של בני מינו. מרנה פשוט הצטנפה בתוך עצמה ולו ת'מדן ניהלה קרב מבטים עם מוביל השיירה שלנו: גראלדוג.

למען האמת כמעט הצטערתי על כך שהם לא הופיעו כשהשורש התחיל להתחפר באדמה, מתיז רגבי אדמה אדומים ושחורים לכל עבר. הצעדנים התחילו להתכווץ ולהזדחל לעבר הדלתות כשהם מנסים לא להיפגע מיסוד האדמה הטבוע ברגבים. הצעדנים מלמעלה בדיוק הצטרפו אל המצעד עם חבריהם לשעבר, הבוערים, רודפים אחריהם. רק לראות את זה... תענוג...

ואז חשבתי על סטיק ואז חשבתי על בתנו, טאל. הסתכלתי לעברו ואמרתי: "סטיק, כמה זמן אתה מתכוון לכעוס עליי בנוגע לבחירה הזו? חשבתי שהתפייסנו כשהגעת להיכל." סטיק הבהב לרגע והופיע לידי וענה: "אני לא כועס עלייך, שמיר. פשוט הגעתי למסקנה שכל עוד אנחנו זוכרים איפה הגבול עובר בינינו, אנחנו יכולים לעבוד יחד בצורה טובה."

"באמת?" רעמה מרנה "האם אתם חושבים שזה המקום ללבן את העניינים שביניכם?"

"אם לא עכשיו, אז מתי?" שאלתי, ספק בהיתול ספק בנימה צורבת, "אם לא שמת לב, אנחנו צועדים לאתגר שסיים את חייהם של אבירי היסודות המקוריים של קו הזמן הזה. אני רוצה לא להשאיר עניינים לא סגורים מאחוריי."

"העניין הזה אף פעם לא ייסגר נכון, שמיר." העיר סטיק "כל עוד אנחנו חולקים ילדה." האיש הזה הוא תעלומה. אני לא חושבת שהוא חזר מדבריו. זה פשוט המורכבות של להיות מבוגר ולהסתכל על הרגשות שלך מבחוץ ולשקול את הדברים בצורה קרה ומאוזנת יותר. האם אני נשמעת כמו אבא שלי עכשיו?

"אתם אפילו לא נשואים באמת." אמרה מרנה, נימת התנשאות קלה נשמעה בתוך קולה, "הייתם מאורסים כשהאירוע הזה התרחש. האם חשבת איך זוג נשוי צריך להתמודד עם – "

סבתה, הלירד קאהין, סידרה שמרנה תמונה לראש הצירות הת'ארויאנית בנימוי. אני חושבת שהגבר שלה קיבל את זה יפה אבל מרנה לא הרגישה בנוח שהועפה הרבה מתחת לרגליו. אם היא הייתה להיות מישהי חשובה, היא הייתה מקבלת את הצעתו של שיראך. עם זאת, היא מישהי חשובה מכך שהיא חלק מהחבורה הקטנה שלנו, לא?

"הוא חשב על זה לפני שנטל לעצמו את שם משפחתך הנאצל, מרנה." ענה סטיק, בחיוך, "פרט לדאר, כולנו שייכים בדרך זו או אחרת למעמד האצולה. שאלה יהיו הצרות שלך, מרנה. יש בני אצולה שיש להם רק את שם המשפחה שלהם שהיו הורגים בשביל מקומך."

נזכרתי למה התאהבתי בו. הוא הכיר את הדרך הטובה ביותר לגרום לאישה להרגיש טוב.

"האם אין לנו רצון חופשי בכלל? האם איננו יכולים לבחור את דרכנו בעולם לבדנו?" שאלה מרנה שאלה שהייתה, בפירוש, שהיא התחבטה בה פעמים רבות במהלך השנים. סטיק נחר בעוד האדמה מתחילה להתרומם מעלינו ושמיים נופלים הפכה לשמי עולמנו. "לדעתי, רצון חופשי הוא בעיקר שאלה של כח. ככל שאתה חשוב וחזק יותר, העולם מכבד יותר את הרצון החופשי שלך." הבעתי את דעתי האישית לגבי טבע הרצון החופשי.

"זו השקפת עולם אפלה מאד, שמיר." העירה מרנה שלא נשמעה מסכימה איתה בכלל "השאלה שלי הייתה האם רצון חופשי קיים כחלק מנפשנו או שמדובר במוסכמה חברתית?"

"רצון חופשי הוא לא מוסכמה חברתית." העיר סטיק "החברה שלנו מאד מרובדת, מרנה. פשוטי העם מצייתים לאצילים, האצילים מצייתים למלכים והמלכים מצייתים למלכים... העליונים. כאישה, עלייך לציית לגבר שלך למרות שהוא מקבל את שמך בעת הנישואין."

"זו השקפה אפלה מאד, סטיק." הערתי, כמעט דוחפת אותו בעדינות עד שאני נזכרת שאנחנו לא באמת זוג, "אני מניחה שאם יכולת לבחור, לא היית מגיע לכאן בכלל, נכון?"

"לא." ענה סטיק ביובש שאמר שהוא לא מעוניין לדבר על זה יותר. עמדתי לומר משהו. עמדתי כשקרה משהו מוזר שעשה את השיחה שלנו על רצון חופשי לשיחת חולין לעומתו: גיליתי שקורה מפעם לפעם שת'מדן המושלמת לא מושלמת כל כך בסופו של יום ארוך...



חלק שני: "המטה והפיגיונות"


המטה של גראלדוג הרעיד את השורש עליו שכבתי. כולנו הרמנו מבט לעבר הצעיר עתיק היומין שלפת את גולת מטהו ואמר: "אם יש לך משהו לומר, ת'מדן. כדאי שתאמרי עכשיו. קרב המבטים הזה כבר נמאס עליי."

"לא בכל יום אני עומדת מולך." סיננה ת'מדן "הרשע שהחריב את קו הזמן שלי ובשביל... בשביל שתסיים את המסע שלך."

השורשים המשיכו לנוע לעבר יעדנו. הרגשתי שהאלון מקשיב בנשימה עצורה אך לא מתערב מתוך סקרנות לאן זה יוביל. נשמע מעט כמו אדון המנגינה שלנו במובן מסוים. גראלדוג גנח גניחה ,שהכילה את כל שנות חייו הארוכות כפליים מחייה של ת'מדן, וענה: "אני לא הנבל של המסע שלכם ותגידו תודה על זה." כשהוא מתייחס לכולנו באמירתו.

"אתה אסון טבע, לא נבל. נבל אפשר להרוג." השיבה ת'מדן כשגראלדוג כמעט נוהם לה.

"שלא תחשבי שאני לא מכיר את המסע הקטן והעלוב שלך, ת'מדן. העובדה שהייתי חלק ממסעו של הא'קאיב לא אומר שאני חלק מהמסע שלך." אמר גראלדוג, שערו הזהוב נוצץ. לא חשבתי מעולם על ת'מדן כהתגלמות אפשרית של הא'קאיב. אדון המנגינה סיפר לנו על המסע שלו ברסיסים לאורך השנים ועל כך שהוא היה השביעי אחרי שישה ניסיונות. קלטתי שבהיעדר זמן, כולנו היינו ניסיונות לחפש את ההתגלמות של האחד שנלחם. ההתגלמות שהשליכה את גראלדוג מעבר לערפילים.

"אולי נבדוק את זה כאן ועכשיו." אמרה ת'מדן, עיניה הכחולות מתלקחות בתאוות דמים. אני מודה שלא הצלחתי להבין איך ת'מדן היפה והשברירית אמורה להביס את גראלדוג, שלמרות היותו יוצא מן הכלל במראהו, היה, בפירוש, יותר ערוך ממנה לקרב עד מוות. גראלדוג השתעל לעברה ואמר, מאזן את מטהו על ידו הימנית, "למען האמת, למה לא? בהחלט לא יזיק לי אימון אחרי כל השנים הללו."

ואז ת'מדן השתנתה. לקח לי זמן לקלוט שיופיה מעולם לא היה יופי אנושי. הייתי צריכה להבין את זה מהרגע שאמרה שהגיעה מהרמות. בדמם של אותם אנשים זרם דם הנוטרים – גזע הלוחמים של הרינאם. גופה עטה עתה שיריון מקליפתו של העקרב שהסתיים בעוקץ משונן ואת ראשה כיסתה קסדה שחורה ועליה כאילו הוטבעו פנים חיוורות ונטולות דם. בידיה היא אחזה פיגיונות, הנשק הנבחר של נשמת העקרב. היא ערוכה לקרב עד המוות. ייאמר לזכותו של גראלדוג שהוא לא הזיע כשהוא השתנה לדמותו של אביר האלון הזהוב.

ואז ת'מדן נעה. תמיד קינאתי בתנועתה החלקה, הבלתי מתאמצת ועתה נשימתי נעצרה כשהיא נעה, מהירה כרוח, לעבר מרפקו של גראלדוג שחסם אותה במטהו. הוא לא דיבר. במקום זה הוא התיז את מטהו בפניה החיוורות וכמעט גרם לה לעוף לפני שזנב העקרב, שבהחלט לא היה קישוט, ננעץ בשורש, מקיז נוזל מוזר מתוכו. השורשים רעדו מסביבנו. האלון לא אהב את העובדה שדמו הוקז אם זה מה שהנוזל היה.

ליסבת' הפסיקה רגע משיחתה עם דאר כאילו היא שמעה בצורה מפורשת את מילותיו של האלון נהגות בקול. ת'מדן שלפה את זנבה ממנו. ואז היא קפצה, מנצלת את שליפת הזנב כמנוף כנגד גופה, ונחסמה שוב בהנפת מטה מצדו של גראלדוג. הפעם פיגיונותיה נעו מלפניה וניסו לחתוך את המטה שהיה עבות, מסוקס ושעיר שגרם לי לחשוב איך נראה המטה האמיתי של גראלדוג מתחת לכל המחלצות הללו.

ובמקום להישבר, המטה שבר את פיגיונותיה, מוציא מת'מדן צעקת כאב עצומה. היא נפלה. ואז השתנתה בחזרה לצורתה האנושית הפגיעה למראה. גראלדוג שב אף הוא להיות נאה. "הו, זה היה טוב." אמר גראלדוג, מסתכל בעונג בלהבים מתגלגלים במורד השורש אל מצולות האדמה שם גורלם להסתיים בהתכה. ת'מדן אמרה: "לפחות נלחמתי בך, רשע. חבריי לא יוכלו לומר את זה על עצמם."

ואז הוא הסתכל לעברי ואמר: "אהבתי איך שהסתכלת עליי, שמיר." וגרם לי להתרגש. אבא קרא לו אדון אף על פי שהמלומד פראכן קרא לו שותף. הרגשתי את התאווה ניצתת. זכרתי את הפעם האחרונה שהייתי כזו עם סטיק ששכב לידי בעוד מרנה שוכבת מעלינו, זרועותיה פשוקות.

הוא הושיט לי את ידו והרים אותי לעברו. שפתיו היו חווייה קצת יותר מוצלחת מהשפתיים של סטיק. הוא היה אביר האבן ולשפתיים שלו היה טעם של חצץ. האחרים פשוט עמדו חסרי תנועה, מגבירים עוד יותר את תשוקתי לגראלדוג שהיה יפה עוד יותר בעיניי. הוא הרים את מחלצותיו וגישש אחרי חריץ בתוך בגדיי בנגיעות שהעידו שהוא למד את זה. הייתי הראשונה שלו.

ואז סטיק מצא את קולו ושאל: "האם אתה רוצה ילדים, אדוני? הייתי איתה רק פעם. ושמיר נכנסה להריון."

וגראלדוג קפא במקומו, מצחו מתקמר לתוך שערו הזהוב. הוא התנצל בעיניו והניח אותי. "אתה מזהה רעיון גרוע כשאתה רואה אחד כזה." אמר סטיק, משלב את ידיו מאחורי גבו, בעוד השורש ממשיך לזוז מתחתינו, "משהו גרם לי להרגיש שזו תהיה טעות לשתוק כאן."

והסתכלתי בת'מדן יושבת, זרועותיה משוכלות. היא תמכה בי כשמרנה ודאר היו נגדי. סטיק צדק. לראות אותי עם גראלדוג, מתמסרת לו, היה משנה את דעתה עליי לצמיתות. וכרגע הייתי צריכה אותה לצדי במסע.

חלק שלישי: "שיחת בנות"

החלטתי לקום ולהתיישב לצד ת'מדן. הצלחתי לומר, בלי שהקול שלי יזייף יותר מדי, "אז.. איך הם היו החברים שלך?"

"אני זוכרת רק את סולן." הודתה ת'מדן לאחר רגע של שתיקה "מעולם לא הבנתי למה אני נותרתי בחיים אחרי שכל קו הזמן שלי הושמד בעוד הוא נמוג. הוא היה האחד שמלמד, שמיר."

סולן. השם נשמע כמו סאוולאן, הנביא של הגאהרים. בקיצור, רציתי עליו יותר עכשיו. "הוא היה סוחר מנגינה. הוא היה מחפש רסיסים של מנגינה מהתקופה הזו ומוכר אותן למרבה במחיר. יום אחד הוא מצא משהו והמשהו הזה שלח אותו אל העתיד של תקופתנו." המשיכה ת'מדן לספר, נוגעת בקצוות אצבעותיה "כשהוא מצא אותי, הוא כבר היה מסור."

"מה קרה בעתיד שלכם?" שאלתי. הוא לא נשמע לי כמו מישהו שישרוד בשממה קפואה.

"טבעת של אש הקיפה את העולם ולא הייתה אף נפש חיה או מתה." אמרה ת'מדן, רועדת, "שום מלכת קרח ושום מתים מהלכים. רק הזקיפים השומרים על הארץ המתינו לו שם."

לכסנתי מבט לעבר דאר ותהיתי אם הוא אחד המועמדים. הבחור עדיין היה שקוע בשיחה עם ליסבת' כאילו הקרב בין ת'מדן לגראלדוג לא קרה כלל. הסבתי את ראשי בחזרה אליה.

"אני זוכרת את הפעם שהוא סיפר לי כיצד קיבל את שמו על סיפונה של סירת נהר. אני חשבתי שזה מיוחד לקבל את שמו של נהר מים ירוקים." הסבירה לי ת'מדן את פשר שמו. אדם שקיבל את שמו מהנהר המסריח ההוא. החלטתי שאיבדתי עניין באיש הזה ובסיפורו.

"מי היה האויב שלכם?" שאלתי, מונעת ממנה לספר על הפעם שבה הוא סיפר לה על שמו.

ת'מדן הצרה את עיניה הכחולות ואמרה: "למרות דעתכם, חסידיו של הא'קאיב בתקופתכם. הם קדושים לעומת אלה של תקופתי. האדון כבידה השחית את המחתרת שפעלה כנגדם."

מחתרת נגד חסידיו של הא'קאיב? עד כמה שהיה ידוע לי, הם היו מעבר להרי הטיראין. מכל זמן, דברים יכלו להשתנות עד תקופתה של ת'מדן. לא הכרתי את רצף האירועים. ובדיוק כשחשבתי שאנחנו מתקרבות, השורש התחיל לעלות כלפי מעלה. הגענו ליעדנו. האלון הזה יודע לנוע מהר.
 
35
אהבתי את הפרק, זה הפרק המועדף עליי מהשלושה. הקריאה זורמת למעט מקום אחד או שניים עם שגיאות כתיב (למשל בלבול בין קופאים ו-קפואים)

36
הפרק בסדר, אבל הוא הפחות אהוב עליי מהשלושה. קשה לי לשים אצבע מכוונת על הסיבה, אבל זה כנראה שילוב של המספר וקצב האירועים.

37
אהבתי את הפרק, הקריאה זורמת ונהניתי לקרוא.
 
שמיר מספרת: "מסכות"

חלק ראשון: "על היחסים שבין הורים וילדיהם"

עלינו ליד בית הספר של מחנה הורווינד. אני חושדת שגראלדוג הציע לאלון לכוון אותנו לשם משום שבית הספר היה, בסופו של דבר, שייך לו. והוא רצה להתחיל בזירה הביתית. נזכרתי בימים שהייתי לומדת כתלמידה בשיעורים ואז כצופה בשיעורים. עתה הייתי שם. הייתי הגבירה האוואנהאר, וברצות המלכה העליונה, גם השרה האוואנהאר בקרוב מאד. אז למה טעם הנצחון היה כטעם התבוסה? שמיר הצעירה לא הייתה מבינה מה הבעיה שלי. שמיר הצעירה לא הבינה הרבה דברים.

הכרתי את המורה שעמד בכיתה והרגיע את הילדים המבועתים. הרי שנינו למדנו ביחד. בינתיים ירדנו מהשורש ששב ונעלם במעמקי האדמה, מותיר מאחוריו חפיר שלתוכו יכלו הילדים ליפול. ליסבת' הצרה את עיניה הכחולות לעבר השבר באדמה והביטה לעבר דאר. "כשקיבלתי את כוחות אבירת האדמה, המתת שלי התכווננה לתוך הכוחות הללו." אמרה, נאנקת בכאב, "כך שאני מאמינה שהאדון האווידן יכול לסגור את השבר הזה טוב ממני." לא האמנתי למשמע אוזניי. ליסבת' האת'ריד, הקוסמת הגדולה של זמננו, מפחדת משבר. גראלדוג החליט לתת לנו לפתור את השאלה הזו בכוחות עצמנו. הוא היה סקרן לגבינו. האם אנחנו כלים מתאימים למטרתו?

"האדמה היא היסוד של ההתחלות. את יכולה להציע לאדמה מסביב לשבר התחלה חדשה." הצעתי בקור. ליסבת' וגם דאר שלחו לעברי מבט מעונה כשליסבת' ענתה: "למען האמת, אני לא יכולה לא כשהוא צופה בנו."

ולא היה צריך לשאול מי. השנים ששירתה את גראלדוג באקדמיית נמל גאל עשו את שלהם. ככלות הכל, היא ברחה עם הגבר שהיא אהבה על מנת להיות חופשייה מגראלדוג.

"גראלדוג לא משנה בטווח הארוך. המסע שלנו יימשך גם אחרי שהמסע שלו יסתיים, ליסבת'. האם באמת תופסת את אחוות אלף כרי הדשא כאיום המצדיק את עצם קיומנו?" שאלתי והרגשתי את גראלדוג קופץ את אגרופיו בחמת זעם נשלטת רק בקושי. הוא לא אהב להרגיש שכל מאמציו התנקזו לתוך קשר פשוט בתוך רשת הזמן. שירגיש כך, העריץ.

"האם העובדה שהמשפחה שלך עומדת בראש אחוות אלף כרי הדשא לא אומרת את זה כמובן מאליו שהיא לא הסיבה לבואנו." הציע דאר את חוכמתו הנשגבת להמונים הנבערים תוך שהוא זוכה למבט מלגלג ממרנה שאמרה: "לא. הסיבה לבואנו היא אחיה של שמיר, טנגנס דרויר. הוא חילל את שבועתו של ת'אוון. הקשבתי למה שאדון המנגינה הסביר לנו."

"כל העניין עם טנגנס דרויר נועד לאמן אותנו לקראת סוכנו הבכיר ביותר של האדון כבידה. אני עדיין מאמינה שהוא שוכן בקרב שורות חסידיו של הא'קאיב כפי שהיה בזמני." חיוותה ת'מדן את דעתה וזכתה למבט מלא הערכה מגראלדוג שהעיד שדעתו היא כדעתה. מה שעניין אותו כרגע היה סוף ראוי למסעו. הוא, מן הסתם, ידע גם את שמו של בוגד זה. "ועכשיו," החלטתי לקחת את העניינים לידיי עוטות הכפפות השחורות, "ליסבת', כחברה החדשה ביותר בשורותינו, את תשמיעי לנו את המילים שיסגרו את השבר הזה באדמתנו."

ליסבת' הסתכלה לתוך עיניי והסיטה את מבטה. האבן שלה, עיגול שייצג את יסוד האדמה, רשפה כגבירתה כשהאדמה התחילה לרעוד בעודה מתעוררת לרגע אחד ובודד למודעותה. "לא רוצים!" קראו האדמתונים בצד האחד של השבר.

"לא רוצים!" קראו האדמתונים בצד האחר של השבר.

ליסבת' שילבה את זרועותיה ושאלה: "למה אתם לא רוצים?"

"הם מגעילים!" קראו האדמתונים בצד האחד של השבר.

"הם מבחילים!" קראו האדמתונים בצד האחר של השבר.

רק עתה נעורו למודעות וכבר מלאים דעות קדומות על הצד האחר. הם הזכירו לי את הסלעונים שעשו לנו בעיות דומות בזמנו. ליסבת' ענתה, כלמודת סבל, "זוהי חובתכם, אדמתונים. השבר מוביל היישר לתוך ים האש שבמעמקי אדמת הרסיס הזה. וזה עניין... של זמן עד שהאש תקלוט שיש לה דרך לצאת אל החירות שבמרומי האוויר. האם אתם... רוצים להיות לוע געשי?"

והשבר נסגר במכה אחת. ליסבת' הביטה לעבר גראלדוג וסיכמה: "גועל הוא מניע מצוין." והבחנתי שהילדים הציצו מבעד לחלונות בית הספר ובראשם המורה שלהם, גרוגוד. גרוגוד וירדריין, דודנו של אדון המנגינה שלנו. ההבעה המעריצה על פניהם חיממה אותי. בלעדיי לא היה קורה כלום כך שיכולתי לתת לליסבת' ליהנות מרגע הגבורה הקטן שלה.

ובינתיים התקדם לעברנו בן האדם המסריח ביותר שאי פעם הרחתי. ויצא לי להריח כמה.

"מה שמו." נהם בן האדם "שבת. האם אלה אבירי היסודות?"

"כן." ענה גראלדוג, כשרוח כפור נושבת מהמילה, "תשלים שבנך ידע שהוא עומד להשתנות כשהוא נתן לקנת'ן הורווינד להפוך אותו לאביר האדמה. וכך יצא שאני הגעתי."

"יש לי מעט דברים שאני יכול לכעוס עליהם בתקופה הזו, מה שמו. אם הייתי רוצה לעשות משהו, הייתי עושה מזמן." התיז בן האדם המסריח, שעדיין לא הצליח לזהות עתה, "השארתי את המשונה ההיא בתצפית על קואין. הילדים שומרים עליה כמיטב יכולתם." הוא לא אמר בנים, הוא אמר ילדים. משהו במשפט לא הסתדר לי מבחינה הגיונית. והבנתי שהילדים שבו למקומותיהם וגרוגוד חזר ללמד כאילו לא קרה שום דבר מיוחד פרט מהופעתו של בן האדם המסריח בממלכה זו. גראלדוג ליטף את פניו בעוד אני אומרת: "למעשה, אולי תקח אותנו לנקודת התצפית, האדון -?"

"הלירד קלטכאד, נקבה חמודה, אף על פי שחלפו שנים מאז שמשלתי בנחלתי הצנועה." השיב מי שקלטתי עתה היה שאר בשרו הרחוק מאד של האדם שהיה אדונו של הגבר שלי, סטיק. תהיתי אם הוא ניסה את כוחו בשנינות כשכינה אותי חמודה היות ולא הייתי כזאת. והוא זקר את אצבעו לעבר נקודה מרוחקת. הוא גיחך בנבזיות ואמר: "לא שאת צריכה. מה שמו מכיר את המחנה כמו את כף ידו. הוא רוצה את הילדים, לא אותי... ועל שאלה זו... עניתי לו."

"הילדים לא יצייתו לי." ענה גראלדוג "איפה הרוח המרדנית הזו הייתה כששליטתך דרשה את בנך אחרי שברח מנחלתה? על אדם לציית לאדונו, ובסופו של דבר, הממלכה הזו שלי. בלעדיי, היה מולך מלך אחר לחלוטין בממלכה הזאת."

"ההווה שלך." חירף הלירד קלטכאד "הילדים באים מעברה של הממלכה הזו."

"ולכן, אני צריך את עזרתך, אבא." אמר גראלדוג כשהרגשתי שהוא התחיל לאבד סבלנות. ליסבת' חייכה כמעריצה את המרד הקטן של הלירד קלטכאד. המרד הזה הסתיים עכשיו. הלירד רק זקר את אצבעו לעבר האדמה ונהם, בגועל גדול יותר, "אחריי, אבירי היסודות."

חלק שני: "המשוואה הגדולה"

נדמה שכולם עשו מאמץ מיוחד לתת לגראלדוג את המרחב האישי שלו. והוא החליט לבלות את הזמן עד הפגישה עם צינת ליל, שלא הייתה כזו רחוקה, בשיחה מלב אל לב... איתי. יש בני אדם שהסדר אצלם הפוך: הם קודם כמעט שוכבים עם מישהי ואז... מדברים. וזה היה מוזר לחשוב על גראלדוג ואבי החורג וירדת' באותה נשימה.

"אני מצטער על שדחיתי אותך." אמר גראלדוג, שיערו הזהוב המתכתי נוצץ לאור היום המוזהב, כשהמילים שלו מעבירות בי צמרמורת ופליאה כאחת, "הרעיון שיהיו לי ילדים... מפחיד אותי, למעשה."

וזה היה באמת מוזר לשמוע ממישהו כמוהו כשהאדירים התכווצו והחווירו רק לשמע שמו.

"ובכן, מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בנוקשות. אדם אחר היה מוסיף "אדון" אבל הרגשתי קרבה גדולה מדי בינינו מכדי שאוכל להשתמש בו. הוא אמר, משלב את כפות ידיו הגסות, שהזכירו לי את כפות ידיו של איש הצבא הגס שהוביל אותנו, "את בין היחידים בקו הזמן.. שיודעים על אדוני הרוחות. בני מיני סגדו להם והם מכרו אותנו לאדון כבידה עבור כוח."

"הא'קאיב הקריב את עצמו כדי שזה לא יקרה." אמרתי, מנפנפת בכפפתי השחורה בביטול. זכרתי איך בזמנו חשבתי שהידע מהחיזיון של מיראדורן עשה אותי מיוחדת. לבסוף, החיזיון עשה אותי מפוחדת ככל שהתבגרתי והבנתי למה קיבלתי את החיזיון הזה בכלל.

"הסיפור על הא'קאיב שעומד מול היורן ומסרב להשמיד את הרינאם הוא רק סיפור, שמיר. ומעשית, הבגידה הגדולה שלהם בבני מיני עדיין לא קרתה." השיב גראלדוג בקור.

"האם לא שינית את קו הזמן רק בשביל סוף ראוי יותר למסע שלך? בתקופה זו, המחסומים בין העולמות דקים יותר כך שרוחות... -" התחלתי לומר כשגראלדוג חייך, חיוך לא מלבב במיוחד וענה: "ת'מדן שכחה לספר לך שאין בתקופה ממנה היא באה רינאם – הבגידה הגדולה קרתה בקו הזמן שלה. היות וחסידיו של הא'קאיב מעלו בעקרונותיהם, רק בני מיני מתו. אם תנצחו את טנגנס דרויר, האדון כבידה לא יוכל לממש את נקמתו." תמיד תהיתי למה הקאיבן מעולם לא הסירו מעלינו את אות הקלון שהותירו בנו הזרים. עתה הבנתי שהם היו עושים זאת אם לא היו מפחדים מהגבר שהלך לידי. הרגשתי מיוחמת. חבל שהקרמריט שלי לא מבין את המילה "לא." וכוונתי ללא שהוא לא חייב להשתמש בכל מעשה אהבה שלי כהזדמנות לחדש את נעוריו. הייתי רוצה פעם גם מין חסר מחויבות. לכל הרוחות עם הצניעות המינית. רציתי לשכב איתו, עם כל העוצמה הזו, במקום הזה. נשמע שהוא הרגיש את זה והשיב לי חיוך חמים. נזכרתי שאצטרך לבחור בינו לבין ת'מדן. והוא לא היה שווה את זה. עם כל העוצמה שלו, העדפתי לשמור על חברותי עם ת'מדן. האם זה עושה אותי מוזרה?

מצאנו את צינת ליל עומדת, משקפת לפותה בידה, מוקפת בזקיפים ילדים. היא הייתה גבוהה ותמירה עם שיער צבוע באדום. היא לבשה את הגלימה האפורה שלובשים חסידיו של הא'קאיב ונראתה באמת מוזר עם המשקפת הזו. דאר היה מי שגרם לה להוריד אותה. היא הסתכלה עליו כאילו היו חברים ותיקים שנפגשו זה עתה. החיוך הזה לא היה נוח לי. אני לא אוהבת לא לדעת הכל.

היא סקרה אותנו במבטה היהיר אחרי שסיימה לחוות את דאר ושאלה: "למה אתם מחכים, אבירי היסודות?"

ואז שמענו שער אחורי נפתח, ציריו חורקים. גראלדוג חייך, שרירי פניו נמתחים לאורך. שיירת סאית'ה נכנסה מבעד לשער. אנשים הצליפו בשרשראות על מנת להראות להם את הכיוון. ביניהם הבחנתי באבי החורג, ווירדת', משקיף על שיירת השבויים בכאב מאופק. היינו מאוחדים.

חלק שלישי: "הקץ לתענוגות"

גראלדוג הספיק בינתיים להסתכל למקום שבו נשמרה הסיבה לבואנו עד הלום: קואין. למרות שצליל פגיעת השרשראות גרם לי לתהות אם אנחנו צריכים להרחיב את מטרת המשימה שלנו. מבין האחרים רק סטיק נראה באותו מצב רוח כמוני. האחרים היו עמומים.

"האם אתה יכול להשתגר?" שאלה צינת ליל, מחזירה בינתיים את המשקפת לילד, "להשתגר לשם יכול לחסוך לנו זמן, דאר."

גניחה השתחררה מפיו של דאר כשהוא ענה: "לא עשיתי את זה אף פעם עם אחרים, גבירתי."

"זה לא נחוץ." אמר גראלדוג ביובש, מתווה באצבעותיו דרך ישירה למקום. הוא הביט לעבר החייל הפרוע ואמר: "המשימה שלכם הולכת להיות קלה, אבא – " ולא היה אלא כאב במילה הזו " – תסיחו את דעתם כשאנחנו מתגנבים מאחורי גבם."

והילדים התחילו לדחוף אחד את השני כשכל אחד מהם צועק כשהוא רוצה להתגנב איתנו. הם הפסיקו כשהגבר המסריח הרים את ידו ואמר: "זו פקודה שאני יכול למלא בלב שקט."

"מה הבעיה עם השתגרות?" שאלה צינת ליל מתוך חוסר מודעות גמור עם מי היא מדברת.

כולם הביטו בחשש בעוד שגראלדוג עונה: "צפיתי בילדיו של אדון המנגינה מנסים לחלצה. נפת'י השתגר לשם ונפל על מלכודת שהופעלה ברגע שהוא התממש במקום. אם נתגנב, נוכל לחוש את המלכודת בטרם עת. אני יודע בדיוק איפה היא."

"ומה הבעיה שאנחנו נתגנב איתכם?" שאל אחד הילדים, מקמץ את ידו לאגרוף. גראלדוג חייך והרגשתי שהוא חייך מהלב כשענה: "קודם כל, מישהו צריך לבצע את הסחת הדעת. שנית, ככל שנהיה מעטים יותר, כך נוכל לנוע ביעילות רבה יותר. שלישית, אני יכול לשמוע את העתיד וזהו הנתיב הבטוח ביותר מבחינתי. הגופות שלכם רק יעכבו אותנו, ילדים."

במקום להיעלב מדבריו , הילדים קדו. הילדים הללו היו שונים מכל מה שאני הכרתי כלל. הלירד קלטכאד מלמל מתחת לשפתיו העבות כשמה שמו לא היה צריך אותו בסוף כדי להטיל משמעת על הילדים. אם הוא לא היה בטוח בזה, הוא היה חושד שנשאר משהו מבנו בתוכו, חלק שצריך טפיחת כתף מאבא. ובכן, הוא חדל מלהיות ראוי לה כשברח מהגבירה. ואני חשבתי שלי יש יחסים מורכבים עם אמא.

כשעזבנו את עמדת התצפית, תהיתי אם הסיבה האמתית לכך שגראלדוג סירב לשלב את הילדים בצורה פעילה יותר היא כדי לשבור את המתווה שהרי אבירי היסודות היו ילדים. ילדים שניסו להציל את אחותם. בינתיים, הילדים עשו את מה שילדים יודעים לעשות: להרעיש...

דעתם של הזקיפים שהציב קיילין דרווינסר על המבנה המוארך אכן הייתה מוסחת. הם נראו כתוהים אם הרעש הזה מבשר את בואה של התקפה קרבה וחלקם נראו שמחים נורא. קלטתי עוד רובד מהתבונה במהלך של גראלדוג: הזקיפים לא ציפו לנו אלא לילדים ההם. הם חשבו שהסחת הדעת היה השקט לפני ההתקפה האמתית. חיוך מרושע עלה על פניי. חיוך שנמחק באחת כששמעתי את נחיל האדם מתנקז לתוך המבנים המוארכים במחנה זה, החוליגנים של קיילין דרווינסר מצביעים ביד חמושה בשרשרת לאן כל אחד צריך ללכת. ובינתיים נכנסנו לתוך המבנה המוארך הארוד שלא היה נעול מבחוץ. חדרנו לתוך מסדרון. מסדרון ארוך שמשני צדדיו היו דלתות והוביל לגרם מדרגות שהמסדרון התרחב מסביבו ומעבר לו נראו עוד דלתות. גראלדוג הצביע לעבר חוטים עדינים שנמתחו מעל הרצפה. חוטים שהיו קשורים לדלתות החדרים. ורק כדי לדאוג למותנו במקום, מרנה משכה אחד – ומבעד לדלת נשקף יצור עם קשקשים גבישיים ולוע זב ריר שנשמע כאילו לא אכל שנים.

ת'מדן סגרה את הדלת בעדינות בטרם החיה הרגישה שהיא נפתחה בכלל. זיהיתי אותו. קולוך. ההאנובן מהשבט המקומי אילפו את בהמות הצללים הללו.

ובנשימה הבאה שלי, בהמת הקולוך חצתה בקלילות את הדלת כאילו הייתה אוויר. ואיתה בהמות קולוך נוספות הגיחו מהדלתות האחרות, לועותיהם פעורות לרווחה.

"הן לא מסוכנות." אמר גראלדוג, מגביה את המטה שלו, משמיע שריקה ארוכה ומשונה, שנענתה בסדרת שריקות משונות מבהמות הקולוך שמעט הפתיעה אותי. לא חשבתי שהן... יכולות לתקשר. לאחר כמה סבבים של שריקות, גראלדוג חשק את שפתיו וענה: "האוך, אם הבנתי אותם נכון, מישהו שכנע אותם שלשמור על קואין זו בקשה מהחברים שלהם, החברים המתים מאד שלהם."

החלפנו מבטים מעונים בינינו. ההאנובן מהשבט המקומי היו בטח הראשונים שהומתו כאן. הקולוך הללו בטח מחכים הרבה זמן. בינתיים, פסענו בין בהמות הקולוך בעוד גראלדוג משמיע סדרת שריקות שגרמה לבהמות הקולוך לעמוד במקום ולתהות לגבי תגובתן אלינו. נזכרתי שהוא למד את מסלול המכשולים הזה מראש. כך הוא ידע איך לתקשר עם הקולוך.

ובדיוק כשעמדתי לשאול, הוא הצביע לעבר קן של איש יערות שהתנדנד מתחת למדרגות.

"אנשי יערות קנאים מאד לשטח שלהם." אמר גראלדוג "והם לא מבויתים כמו הקולוך."

האם זו המלכודת שגבתה את חייו של נפת'י?

"בסדר." שאלה מרנה בתוקפנות "איך – " והבינה תוך כדי השאלה את התשובה "אהא... ניתן לו לבחור?"

ועם זה, עלינו במדרגות כשגראלדוג שורק למטה לעבר בהמות הקולוך. הזכרתי לעצמי שהן מבויתות כך שניתן לשלוט בהן. הזכרתי לעצמי גם שהשר גנאריד, אחיו של הלירד, החזיק בזמנו איש יערות. ניסיתי להיזכר איך הוא שלט בו ואז נזכרתי שנתנו לו לשתות... כך שהוא היה מנומנם רוב הזמן. הייתה דעה לפיה אנשי היערות היו האנובן מנוונים. האנובן שחיו בדרארי לפני שנים רבות והשילו מעצמם את כל מה שעשה אותם לתבוניים.

ואיש היערות שלפנינו היה בטח פיכח.

בעודנו עולים, עיניים שחורות הציצו מתוך החור בתוך הקן המתנדנד, יותר מצמד אחד. הבחנתי רק כשהתקרבנו לקן שהוא היה גדול דיו ליותר מאיש יערות אחד. אולי זה צמד. ואז הבנתי שכמה מהעיניים היו נמוכות מהאחרים. הקן היה מקום משכנה של משפחה. והעיניים היו שקועות בהערכת האיום שלנו לשטחם.

והופתעתי שהם נשארו ספונים בקנם כשחלפנו מעליו. יותר מזה, העיניים שלהם נעלמו... כאילו נסוגו לתוך צללי קינם. עתה, כשבחנתי את המצב, הבנתי שאנשי היערות לא עמדו להתמודד עם שמונה בני אדם כשאחד מהם חמוש במטה ושורק למטה לבהמות הקולוך – בהמות שהפחידו את אנשי היערות בלי שמץ של ספק. קלטתי עד כמה היו הכנותיו טובות.

"ולא." לחש גראלדוג כשעלינו לעבר היישורת האחרונה לקראת סוף גרם המדרגות "המלכודת שנטלה את חייו של נפת'י נמצאת בקומה עצמה."

הקומה הייתה שקטה כשעלינו לתוכה. יכולתי לחוש את הפרעושים רוכנים בשקט לקראתנו. "ילדים." אמרתי בקולי הקר ביותר "האם אין לכם משהו טוב יותר מלארוב לנו?" ומשק כנפיים של פרעושים ירקרקים פנה אחורה ועף מבעד לחלונות הקומה שלנו. רק חמישה מהפרעושים שרכנו על רצפת הקומה החליפו צורה לדמותם של ילדים שחורים כמו הלילה עם שפעת נוצות. מסתבר שלמדתי היטב משנים של צפייה במורים ותלמידיהם.

"מה אלה?" שאלה מרנה, מביעה גועל כלפי הילדים שהסתכלו לעברי בסקרנות תהומית. גראלדוג זיהה אותם על המקום אבל החליט לתת לי את הכבוד. עניתי, שומרת על קשר עין עם השרצים הקטנים,

"האם את זוכרת את האדון סאנסגארד מלפני כמה שנים, ת'מדן? ככה בני הגזע שלו נראים כשהם ילדים." שאלתי, מחליפה קריצה עם ת'מדן שלקח לה רגע להיזכר בפגישה ההיא. עבורה חלפו יותר מכמה שנים, כך נשמע לי. אולי כמה מאות עם לוח הזמנים העמוס שלה.

"האוך, הדם של האדון היה טעים." קרא אחד הילדים שחורי העור "הוא אמר שייתן לנו עוד אם נשמור על הגברת הישנה."

"קיילין דרווינסר? דם טעים?" שאלה מרנה בפליאה "חשבתי שאתם ניזונים מדם מזוהם."

"דם מזוהם בעצמך!" קרא אחד הילדים, משלב את זרועותיו, "יש לנו תפקיד בעולם: להפיץ את המנגינה ולאדון יש המון מנגינה לתת."

ובינתיים התקרבנו לקואין הנמה, זרועותיה משולבות. כשעמדנו לגעת בה, נשמע הרעם. ולהב נשלפה מנדנה מאחורינו. הסתובבנו מאחורינו רק כדי לראות את קיילין דרווינסר בתהליכי החלפת צורה למישהו בעל שיער אדמוני ועם פנים כהות ממה שראיתי אי פעם.

"שלום, דוד." קרא מחליף הצורה לעבר גראלדוג, אוחז בחרבו "אתם מפריעים לי, בחורים."

משק הכנפיים של הפרעושים הייתה האזהרה היחידה שמחליף צורה היה צריך לקבל עתה.

גראלדוג צמצם את עיניו הכחולות, מגביה את מטהו, וענה: "אני מניח שאתה דאהארות'."

בינתיים צינת ליל הייתה קפואה במקום כאילו הכירה את מחליף הצורה שעמד מולנו. שפתיה הגו בשקט את המילה אבא בעודנו מנסים לתכנן את הצעד הבא שלנו בקרב איתו. היינו שמונה. הוא היה אחד. ואז הוא התחיל בסופת שיסופים וכרת את ראשי הילדים. "ככה אני גומל למי שמאכזבים אותי." ענה דאהארות', בחיוך אכזרי על שפתיו העדינות, "חוץ מזה, למי אכפת אם יהיו פחות בני חילופין בעולם? אם יהיו פחות אלה שיצרו אותם, יהיו פחות כאלו שנוצרים." והצליח לשסף עוד גרון אחד בעוד שלושה מהם ברחו במורד גרם המדרגות, נלכדו על ידי אנשי היערות ונגררו על ידם החיוורת לתוך קנם המתנדנד. שמעתי את הצרחות.

ואז את הדממה. האם זה היה גורלם של אבירי היסודות המקוריים שהזמן התאמץ לשחזר?

דאר, שלא היה צריך הרבה מאד תמריצים, הניח את ידיו על קואין הנמה. הוא עמד להשתגר מכאן או למות בניסיון למלא את משימתו. אני מניחה שהייתי צריכה להתרגש. להתרגש מכך שהוא עמד לנטוש אותנו. עם זאת, זה היה צפוי במובן מסוים שכך יקרה. החבורה שלנו לא הייתה מאוחדת.

"שמיר," שמעתי קול אפל, קול שהתקשיתי להיזכר איפה שמעתי במהלך השנים הארוכות, "אני אבירת המים האפלים ואני מציעה לך את הסיכוי לשוב לקו הזמן המקורי שלך." שקלתי את העניין בעוד דאר מניח את ידיו על קואין הנמה. דאהארות' התמקח איתנו בעיניו הצהובות כאומר שהוא נותן לנו הזדמנות להיכנע ולהחליף אדון בטרם יהיה מאוחר. הכל היה תלוי בי כפי שתמיד רציתי. הכל היה תלוי בבחירה שלי האם להציל את כולם... או רק אותי. כל ימי האתמול שלי נעורו בזכרוני: החול שהעניק את המתת; הרגע שבו הפלתי את אבי ווירדת' על רצפת כיכר עשרת המלכים והרגע שבו שכבתי עם סטיק, ולבסוף, הרגע בו נתתי לאבירת המים האפלים פתח לצאת מהנתיב שבו נלכדה מקודם. הייתי צריכה להקריב קורבן. אהבתו של סטיק לא הספיקה לבריה העקומה שתכננה את זה. הוא רצה שאעשה יותר על מנת לפעול למען סוף המסע. טוב או רע לא עניינו אותו מדי. מה שעניין אותו הוא המסע והקורבנות שנדרשו להתניע אותו. ידעתי גם מה אני בוחרת. "אבירת המים האפלים," אמרתי בנימה קודרת, "אני רוצה שתצילי אותי ואת היקרים לי."

"האם את מתכוונת למי שנמצא במחנות האלו או באופן כללי?" שאלה אבירת המים האפלים באופן שגרם לי להבין יותר לעומק את הקורבן שיידרש ממני להקריב בפעם הזו.

האחרים הביטו בי כשהבינו מה הולך לקרות עכשיו. שאפתי אוויר, ובאותה המידה, יכולתי לטבוע בחול, כשהשבתי, מביטה בבתו הנמה של אדון המנגינה ואז אמרתי: "רק במחנות."

ואז, בבת אחת, עמדנו תחת שמיים זהובים עם פס שחור שנע במהירות לעבר מיקומנו. ערפילים עצובים הסתחררו על פני האדמות שהקיפו אותנו. לא היה צורך במילה נוספת. היינו בארץ הערפילים. לא בהווה אלא בעתיד הקרוב מאד ולא בעתיד הקרוב מאד שלהם. של בני גזעי שעמדו קפואים והמומים, בלי יכולת אפילו להבין מה קרה לנגד עיניהם הרגע, בעוד דאר נועץ בי מבט פגוע על כך שחסמתי לו את דרך הבריחה. הייתה לנו משימה. והמשימה הייתה עדיין לפנינו.

וליקוי הרסיסים שהקוסמים מאקדמיית נמל גאל הזהירו מפניו במשך שנים עמד להתחיל.
 
צינת ליל מספרת: "מעשים נואשים של אהבה"

חלק ראשון: "שיעור שהוחמץ"

האם המפלצת הזו, האדם שאנס את אמי, היה אבי וכל מה שהוא סיפר לי היה שקרים? אחרי שאבירי היסודות נטשו אותי, נותרתי לבדי לענות על השאלה הבודדה הזו. דאהארות' השיב את חרבו לנדנו ונראה כאילו הוא מנסה להיזכר למה הרג את הילדים הנוראים ההם מקודם. לרגע אחד חשדתי שאולי טעיתי והוא לא מפלצת עד שהוא אמר: "יברך הא'קאיב את פגישתנו, בת."

לא הילדים בלבלו אותו אלא אני. תודעתו של מחליף צורה יכולה להיות מרוחה על הזמן. שלו נעה עתה קדימה ואחורה כדי להבין אותי. הוא חייך את החיוך שזכרתי מאבא תמיד. חיוך שלא הייתה לו זכות לחייך למרות שידעתי שהוא ואבא חייבים להיות אותו אחד - אם היו לו את הזכרונות שלו.

"לצערי, מצאת אותי באמצע משהו שהחברים שלך הרסו עתה לחלוטין. עם כל הכבוד, מדוע שלא אכלה בך את זעמי למרות שאת דמי?" שאל דאהארות', מעיין בשאלה זו בחיוך. לא הרגשתי שהחיוך האבהי הזה מרגיע אותי בשום צורה שהיא. השבתי: "משום שחטפת.. אותה?"

והוא נע לעברי והרים את ידו עוטת כפפת השיריון. נראה שהתשובה שלי לא הייתה נכונה. והוא עמד להכות אותי כשנזכר בחובותיו כקיילין דרווינסר ואמר: "אל תזוזי לשום מקום, בת."

הוא החליף צורה לרעם אדום כשיערו והתגלגל משם אל אדמת המחנה. שם הוא הופיע בדמותו כקיילין דרווינסר כשהוא מצליח להקהיל מספר חוליגנים שלא שמו לב להופעתו. היעלמות השבויים הותירה את המחנה מסביבנו בתוהו גמור. יכולתי לשמוע רק מלמעלה את החוליגנים שלו מחפשים את הסאית'ה, את הסיבה שתצדיק את העובדה שאיבדו אותה ואת האחרים שהיו אשמים בכשלונם. כמה מהם גם התחילו לריב ביניהם בשיסופי חרבות. הצעקות החרידו את משפחת אנשי היערות בקנם ואפילו הקוקולוקס מלמטה נשמעו מעט מוטרדים. ידעתי שעליי ללכת אחרי אבירי היסודות לאן שהם הלכו אבל לא יכולתי, בעצם. אם עמדתי מול מלכת הקרח במידה כזו שנאלצה להפוך אותי לדראוגר נטול בינה, למה שאפחד מהחוליגן שהוליד אותי?

הלכתי לחפש אותו.

כשניסיתי להשתגר, ועל הדרך להשתמש ביכולות גישוש התוהו שלי, קלטתי כמה עשרות מטרות. נזכרתי בילדים המתועבים מדברים על דם מזוהם וחשתי שאותו דם זורם בגופם. מחומשת בתובנתי החדשה, קלטתי שאלה נלחמו זה בזה בשיסופי חרבות יצרו אותם יש מאין כאילו היו מחליפי צורה אמתיים. בינתיים, דאהארות' התחיל להשליט על צבאו סדר. לפחות הוא היה במקום שיכולתי למצוא אותו גם אם עברה לי בחילה מעצם הבנת מעשיו. אפילו לי נשמע שהרעיון לעבור מסדרון מלא בחיות טרף נטושות גובל בטירוף. מאידך, ואז קלטתי שאם אשתגר, לא אגיע לאבא. אני אגיע למקום שבו נמצאים כל השאר עכשיו. גופי היה חסון ומאומן היטב והרעיון של לרדת למטה קסם לי מאד. רק כשנגעתי בהרד, חשתי את היקלשות החומר התוהני. במהלך שיעוריו, קלסת'רו הסביר לי שברמות נמוכות מאד של השמדת תוהו, אני יכולה לעצור את התהליך. במקום להיקלש, התוהו שהתחלתי בהשמדתו השתנה לביצת כסף ואז הביצה נבלעה בדמותו של תינוק שמתכונת יהלום –שישה משושים שהקיפו משושה – הייתה מותווה על פניו. התינוק הזה היה לוכדן תוהו. ככה יצרו הזקיפים השומרים על הארץ את בני גזעו של קלסת'רו. לא הבנתי איך ההאגדראל יצא בלי סימן היהלום שמופיע עליהם. וברגע הבא שנשמתי, התינוק הזה עמד. והחלון התחיל להתרחב כלפי מטה. לוכדן התוהו יילך ויתבגר ככל שילכוד תוהו בגופו... עד שימות מזקנה או עד שאעצור אותו. הוא המשיך להתבגר והגיע לקומתו של ילד קטן. וחצי קיר נקלש.

חייכתי לעברו. הילד הביט בדממה לעברי בעיניו האפורות. הוא זיהה את החיוך בתבונתו. ואז השלכתי אותו למטה וקפצתי אחריו. גופתו הטרייה ספגה את הפגיעה שלי בארץ. והפכה לערפילים מרגע שמותו היה סופי. לא הרגשתי שום רגש כלפי לוכדן התוהו המת. הוא נוצר בטעות ומת במתכוון. לא היה מקום עבורו בעולם הזה. ובדיוק שאני מהרהרת, צעקתם של ילדים רבים נשמעה באוויר העולם.

חלק שני: "הפחדן חי פעמים רבות"

נחשול הילדים הראשון פגע בזקיפים. דעתם הייתה מוסחת והילדים היו נמוכים מהם, פיגיונותיהם חדים. הופתעתי מהיעילות בה שיספו את רצועות הירכיים של הזקיפים בטרם הספיקו הזקיפים לירות בקשתות היסודות לתוך שדה הקרב. עם נפילת הזקיפים בקרב, חדירת צבא האויב התחילה לחלחל לתוך ההמון הנסער שלא הזכיר בשום צורה צבא רגיל.

"שלום צינת ליל, אני האדון כבידה." שמעתי את הצליל שזיהיתי מזכרונות מערבולת קרח.

"האם אתה לא אמור לתת לי שם חדש?" שאלתי, מבולבלת מעט מקולו של האדון כבידה. לא זכרתי שעקצה אותי חיפושית שחורה. האדון כבידה חיכך בגפיו השחורים במחשבה. "צינת ליל זה שם הולם עבורך." ענה האדון כבידה "ולגבי שאלתך, את מפחדת לגלות שהאמיתות שהאמנת בהם חצי מחייך היו שקרים. אני יכול לעזור לך, צינת ליל, בנוגע –"

"מספיק עם הדיבורים." נהמתי בשקט, צופה בנחשול הילדים השני שהתקדם מלפני הלירד קלטכאד, האוחז במשקפתו הארודה, "אתה מדבר עם התאומה הלא נכונה, האדון כבידה. יש לפניי עניין לא גמור אחד ואז אשתגר מכאן."

האם הוא חושב שהוא שונה מבחינתי ממלכת הקרח? אין לו מה להציע לי באמת ובתמים.

ושמעתי מבוגרים רבים נופלים על ברכיהם בעודם מבינים שצד שלישי הצטרף למריבה. וחתך את ברכיהם. הילדים הללו לא היו בדיוק הלוחמים הכי שקטים בין רסיסי עולם זה. אז איך בדיוק החוליגנים הללו הופתעו?

ואז הלירד קלטכאד הצטרף, מסתער עם חרב שחושלה ברישול, לעבר אבי. עיניו התכולות הצוננות של קיילין דרווינסר צפו את המהלך כשהוא שלף את חרבו בטרם נוצר כלל קשר. המשקפת כבר הייתה בחגורת המתניים של הלירד קלטכאד, מוגנת.

"חיכיתי לך." סינן הלירד קלטכאד, מכה בשפתה הרחוקה של חרבו על חרבו של אבי, "הגיע הזמן לאחד את המחנות הללו."

ואבי חייך בבוז שקט כשהמטיר עליו סופת שיסופים כמו שעשה עם הילדים המתועבים ההם. הלירד קלטכאד לא רק שרד את הסופה אלא סיים אותה כשהוא מאזן את להב חרבו מול להב חרבו של אבי. עיניו התכולות הצטמצמו בחוסר אמון כשענה: "חי הא'קאיב, רמאי!"

שמעתי את הזמזום של האדון כבידה והרמתי את ידי. יכולתי לזהות עתה שהחרב שונתה כך שהיא יצרה מציאויות של מוות ודחקה כל מציאות שבה אבי עשוי לשרוד. זיהיתי את מגעה האישי של קארדרות' על גב הלהב הזה. עתה הבנתי את האירוע המוזר שלפניי: סביר להניח שהפיגיונות של הילדים עברו טיפול דומה. היות ודעת המבוגרים הוסחה, סיכוי סביר היה שהילדים יפילו וישתקו אותם. שילבתי את אצבעותיי בתסכול ניכר. יכולתי להציל אותו. כוחותיי יכלו להפוך את חרבו המעוקמת של הלירד קלטכאד לרגילה.

"רמאי!" צעק אבי, נסוג לאחור בין אנשיו המדממים שמהם זלגו חייליו הילדים של הלירד.

חלק שלישי: "והאמיץ מת פעם אחת"

הייתי נעולה ברגע. משהו עשה את דרכו אליי בתובנה שלא כדאי לי להציל את אבי. מחליפי הצורה מאונס, שהוא שינה בדם מדמו, היו היחידים שעמדו על רגליהם אחרי הנחשול השני של הילדים הקוצצים. עתה שהחוליגנים , שהיו אמורים להאמין שהוא קיילין דרווינסר, היו שקועים עמוק בממלכת הכאב, אבי החליף צורה לצורה שנולד אליה.

וזה הספיק כדי שהלירד קלטכאד יאבד רגע משיווי משקלו ולאבי להתקיף בפער שביניהם. והלהב התיז ניצוצות על פני שריון העור המרופט של הלירד קלטכאד וקפץ אחורה. ועמו, אבי ניסוג לאחור כשהוא מנסה להבין בהבעת פנים מיוסרת למה שריון העור הזה כה חזק. ואז הבנתי שזהו שיריון מעור חזיר. גבירתו המנוחה העניקה לו את השיריון כשי לנאמנות. הוא לא היה יעיל לגמרי. ככלות הכל, הלירד קלטכאד מת בעודו עוטה את השריון הזה, לפי מה ששמעתי.

ובינתיים, מחליפי הצורה, שנעו במהירות, התחילו לתפוס את הילדים. ובדיוק כשהם עמדו להרוג אותם, התנפץ הנחשול השלישי, של לוחמים מבוגרים יותר, נושאי שיריון ולהבות. חרבותיהם היו זהובות כשהם נשלפו. ועצם מראן הטיל במחליפי הצורה מאונס רק אימה. היו אלה חרבות שרוקעו מהרד אש באומנות שכלתה מן העולם וקמה לתחיה עם הלוחמים.

"את חסרת תועלת." אמר האדון כבידה כשאבי הניף בחזרה את חרבו לעבר אויבו הנוכחי, הלירד קלטכאד "אני יכול להעניק לך את מה שאת חפצה יותר מכל: תיקון העולם הזה."

"האוך, תתחיל לדבר." אמרתי בעודי שוקלת להשתגר מפה בכל זאת. הלירד קלטכאד כיווץ את פניו בנחישות והניף את חרבו בקשת לעבר ראשו של אבי שהיה חשוף לחלוטין. וברגע הבא, ראשו של אבי ניתז מעל גופו בעוד לוחמיו מתחילים לברוח מזירת הקרב. גופתו של אבי נפלה על הארץ, נקלשת. זכרונותיי מהעתיד לא השתנו במאומה משום מה.

נשמתי בכבדות כשהלירד קלטכאד שפשף את להב חרבו כנגד שיריון העור שלו. אבי מת.

"כדי ליצור, צריך להשמיד. זו כל התורה על רגל אחת. זה מה שאני מנסה כל הזמן הזה, צינת ליל." התערבו מילותיו של האדון כבידה בשטף מחשבותיי המהיר כשאני מנסה להבין איך זה אפשרי. אבי היה חי בעתיד שהגעתי ממנו וזה היה קו הזמן שממנו הוא הגיע.

"ליצור, להשמיד, ליצור... להשמיד." חשבתי בעודי מסתכלת במבט חדש על רוצח אבי "להשמיד."

ואז התערב קול חדש במחשבותיי, בהיר מקודמו, "הענקתי לך את האפשרות להציל אותו, צינת ליל. את עמדת מנגד שהלירד קלטכאד הרג אותו. ויש יותר מדרך אחת לתקן עולם."

"ברור שהוא לא יודע על מה הוא מדבר. הוא רק משיב כהד על מה שאמרתי באוזנייך." התריס האדון כבידה, שנשמע בוודאות שהוא שמע אותו, "אתה תמות על מה שעשית לי."

"אני חשבתי שלפני שתתנכל לי, תנסה לסכל את מזימתו של גראלדוג בן סייקור אחד. יחסית לבן תמותה, הוא הצליח לגרום לשנינו לשחק לפי הקווים שהוא קבע עבור תוכניתו. נקמת כבר על פחות." נשמע אויבו, נימתו קנטרנית במעט, מזכירה לי שהאדון כבידה לא... נשגב לחלוטין. זכרתי את עצמי מתעמתת עם גראלדוג. לגבר הייתה את ההבעה הרדופה ביותר שראיתי מעודי ואני האלופה של הבעות פנים רדופות כפי שיכלו להעיד כל סובביי.

"אתה צודק." ענה האדון כבידה אחרי שתיקה של רגע "כל מה שרציתי היה שאביה ימות. דאהארות' הרחיק לכת כששינה את נתיבה של הרכבת והמטען שעליה בלי רשות ממני."

ובמקום שהוא היה נותרה רק דממה. בינתיים לוחמיו המבוגרים של הלירד קלטכאד אספו את לוחמיו מחליפי הצורה מאונס שאיבדו את מנהיגם והובילו אותם אל מחנה הורווינד. הם ישובו להיות בני אדם בקרוב כשהשפעת הדם של אבי עליהם תסתיים. עמדתי לצחוק.

"סיימת את ענייניך בקו הזמן הזה." שמעתי אותו אומר "תצטרפי אל האחרים, צינת ליל. הגיע הזמן לאחד את המחנות."

ולפני שהספקתי לומר הא'קאיב, השתגרתי והשארתי את קו הזמן המחורבן הזה מאחוריי.
 
ווירדת' מספר: "האומנות הנשכחת של המשא ומתן"

חלק ראשון: "הערפילים של המחר"

הייתי בבית עד כמה שניתן לקרוא לקו זמן בית.

הערפילים העכורים מסביבנו הזכירו לי את כל הפעמים שניסיתי להשתכר מנוצות ביחד עם גנאריד השלישי ונכשלתי. הרבה מהאחרים פשוט פרצו בבכי תמרורים. לערפילים של הארץ הזו יש נטייה לעשות את זה. אומרים שהיא מצוינת למשוררים שמחפשים עצב. בחיי חיפשתי שמחה.

"ליקוי הרסיס." אמרה ייסכנה, מעפעפת בארבעת עפעפיה "לאיזה זמן הגענו, לכל הרוחות? בפעם האחרונה שהיה ליקוי רסיס, מרד אלף כרי הדשא היה בעיצומו המזופת."

מבעד לאפילת הלילה נגלו הרסיסים, מנחמים בנוכחותם המוצקה. הנה סוואלנכאד! הרסיס שממנו הגיעה קוסיניה. יכול להיות שהוא לא כזה מנחם כרגע. הנה השונית שממנה הגיעו אנשי הרכבת. אני חושב שצריך למצוא רסיס חדש שיהיה הכוכב המנחה של הלילה שלי. הנה הרסיסים שאליהם היינו אמורים להיות מוגלים לנצח. שם, רסיס שלישי משמאל, והיישר אל הלילה האינסופי!

"אנחנו כמה מחזורים קדימה." אמר ניבויר, בנימה מדוכאת ולא רק בגלל הערפילים שלנו, "אין לי מושג איך אני יודע את זה." כלומר למפלצת בתוכו יש דרך לבדוק מה הזמן עתה. מפלצת מועילה!

ואנשים המשיכו לבכות. האם הם לא מבינים שזו ההשפעה המזויינת של הערפילים הללו?

אפילו סרמיסה, שהחשבתי אותה למעט יותר קשה לפיצוח, הזילה דמעה. מבטה נעשה מרוחק ושפתיה התעקלו בחיוך עקום כשהיא חשבה על מישהו. פארלו נראה פחות מושפע מהערפילים למרות שהייתה לי הרגשה שהוא סיית'ר מכדי לתת לעצב שלו לעלות למעלה. ובמחשבה שנייה, יכול להיות שהוא לא היה עצוב. יש אנשים שאין להם כל סיבה בעולם.

ואז קלטתי שאני עצוב. ניסיתי להציג את עצמי כחזק על ידי התקף זעם. עד כדי כך שנאתי את וירדת' האבא הדכאוני עד כדי כך שלא יכולתי להרשות לעצמי להיות עצוב. הבנתי. הייתי חנוק. לא יכולתי לזוז כשאני מוקף באנשים גם אם היה לי רעיון לאן לברוח משם. ובדיוק שעמדתי להיכנע ולרחם על עצמי, אצבע הונחה מתחת לסנטרי וראיתי את אמי. כוונתי היא לא לאמי החורגת, ליסבת'. אני מתכוון לאמה של מערבולת קרח, קואין, שהיא, על דרך ההשאלה, אמי האמתית. שערה היה זהוב וקצר, מהודק מסביב לעור פניה החיוור, עיניה היו כחולות. היא הסתכלה עליי באהבה. בפעם הראשונה מאז שזכרתי את עצמי, בכיתי.

"מי זאת, אבא?" שאל ניבויר שהסתכל עליה במבט עוין.

היא שמרה על קור רוחה כשענתה: "קואין." לא בתו של זה, לא בתו של זה, פשוט קואין. לקח לי רגע להבין שהיא הייתה אמי אך היא הייתה גם אמה של צינת ליל, תאומתה. כשעברנו לקו הזמן, שתיהן התאחדו וכך קואין יכלה להגיע לפה. האם המסע הגיע לקצו?

"יש אדם שעליך לפגוש לפני שימות." אמרה קואין "סבך."

"האם אדון המנגינה נמצא כאן?" שאל פארלו, מפר את החדגוניות בעמידתו עד עכשיו, מרשה לעצמו להביע רגש. קואין חייכה חיוך נבזי וענתה: "בפעם הראשונה שהוא הגיע, קנת'ן הורווינד נכשל. ותאומו נאלץ ללדת אותי ואת אחי. זהו הגבר שאני רוצה שתפגוש. לאנשי העננים יש צאצאים כה מעטים, וירדת'."

מערבולת קרח. לסבתי הייתה חוש הומור אכזרי. דמי כמעט הפך לקרח כשהבנתי את זה.

"ומהר לפני שהמשא והמתן יסתיים, וירדת'." אמרה קואין ושנינו החלפנו צורה כאחד. ורעם אדום נשמע מבעד לערפילים הצהובים של המחר, חותך אותם כחרבו של הלוחם, לאן שהייתי צריך להגיע.

"כן." שמעתי קול גדול קורא לעברי, "לכאן עליך היה להגיע, תודעה."

האם שמעתי בזה עתה את האדון רום, תודעת העל של אנשי העננים, קורא לי תודעה? האם בכל פעם שדמיינתי שדיברתי עם מערכת העצבים שלי, בעצם דיברתי איתו? מחשבותיי רחשו כנמלים בקנן. הוא ענה: "היה זה הקול שלך שהנחה אותך כל הזמן הזה. אני מדבר אליך עכשיו מבעד לקול הזה, תודעה. הגעת לבגרות מספקת כדי לשמוע אותי."

ואכן הקולות הפנימיים היו דוממים בעודי מתקדם במהירות האור על פני המישורים. כמובן שלא הייתה סיבה היות והם לא היו קיימים בצורתי זאת. פיתלתי את גופי ושאלתי: "למה?"

"משום שהבנתי שעשיתי טעות לפני הרבה זמן שסמכתי על שיקול דעתם של משרתי אבי. חשבתי שהוא בגד בי כשלקח את כל הכח לעצמו והשאיר לי רק את ספירת החוכמה. כיום, אני מאמין שהכח בחר בו על פניי משום שהוא היה היוצר ואני הייתי הנוצר." ענה האדון.

חשתי רעד בגופי כשהבנתי שאני, במובנים רבים, צאצא לאיתני הטבע מצדדים כה רבים: פאמוור הביא איתו את דם המלכים העליונים אך גם את דם הגיבורים שלחמו למען האנושות בימי קדם. גם בלי הייחוס לכובל תוהו, קואין נשאה בדמה את ייחוסם של בית הורווינד שהתרברבו בהיותם נצר לבארידי הראשון. ועתה הבנתי שחלק מאבי נוצר, כרבים אחרים, בראשית הימים על ידי אדון העולמות ועל כן יכל לשנוא אותו, בכנות, כפי שבן שונא את אביו. עוצמה זו העברתי לילדיי ניבויר ומירה בנוסף לדם מחליפי הצורה. רק דבר אחד הבנתי היטב.

עמדתי להיוולד.

חלק שני: "זמן לחרבות"

כשהגענו לנקודת המפגש בין פראכן לדאהארות, החלפנו צורה. שמחה עלתה מתאי גופי. לא הייתה דרך אחרת לתאר את התחושה הזו שסתרה את השרעפים הנוגים שבהן הייתה מצועפת תודעתי. יכולתי לחוש אותם מרקדים בתוך גופי כשהבטתי לעבר אמי קואין. מאחוריה נישא החרוט הראשי המוזהב של אקדמיית נמל גאל. לא הייתי צריך לאמץ את עיניי על מנת לראות את החרוט. גם מוקף בערפילים בולעי שמחת חיים, הוא האיר כפנס.

"איפה אבא?" הייתה השאלה המכובדת הראשונה שעלתה משפתיי אחרי שתיקה קצרצרה. אמי חייכה בעצב ואמרה: "הם לא נתנו לו לעזוב את החרוט." וחשתי את האדמה רוחשת. שמעתי את הצלילים הצורמים של המתים למחצה ששחו בתוך האדמה שמתחתינו. ליקוי הרסיסים השבית כל הגנה אחרת של אקדמיית נמל גאל. יכולתי לדמיין אותם שולחים זרוע אפרפרה מתוך הערפילים הצהובים כדי למשוך מחליף צורה שעשה את דרכו אל החירות. עתה הם היו סקרנים לגביי. את קואין הם זיהו לפי התנועות המהירות שעשו בתוך האדמה.

"המלומדת ייסנת'," אמרה קואין, מושכת את שפתה, "וירדת' בא לפגוש את סבו. המלומד פראכן מעוניין לפגוש את נכדו וזה לא מעניינך למה."

ומשהו מהדרך בה אמי הגתה את שמה גרם לי לחשוב שהמלומדת ייסנת' לא הייתה בעלת אוב כי אם אחת מהמתים למחצה ששחו מתחת לרגלינו. שמעתי שיניים נוקשות מתחתינו.

"אנחנו יכולים לעבור." אמרה קואין "ייסנת' מכבדת את הצורך שלנו במהירות, ווירדת'. את כל הליכות החברה הגבוהה למדתי ממנה."

מעניין מה המשמעות של נקישות שיניים בקרב החברה הגבוהה שממנה באה הגבירה הזו. ידעתי ברגע שהעסקתי את זה בהרהור תפל זה שאני עדיין לא מוכן לסוף המסע שהתחיל ביום שסבי קרע רגליים מגופה של מערבולת קרח. ועם זאת, הייתי צריך להיחפז למקום. השניים יסיימו להסתייף במילים בקרוב ויעברו לחרבות ואז לא תהיה לי הזדמנות או לו. לי היה חשוב יותר להיפגש עם אבי מאשר עם סבי. עם אבי עמדתי בהתכתבות כל השנים. סבי מעולם לא הפגין בי עניין עד עכשיו, כשסופו קרב.

"ככלות הכל, באתי לסיים מלחמה. לפני שמתתי, יצאתי למלחמה כדי למנוע מת'אוון לכבוש את הממלכה. עתה צאצאיו מושלים בממלכה זו ואני לא אוהב להשאיר דברים... לא גמורים. אפילו אתה יכול לכבד שאיפה לשלום שתושג רק שכל אחד ואחד מצאצאיו של ת'אוון ינוח מת." שמעתי את דאהארות' ספק מדבר ספק נואם בנימה שזיהיתי היטב. קיילין דרווינסר השתמש באותו סגנון נאום. באמת תהיתי אם דאהארות' נטל את דמותו. האוך, לעולם לא אדע את התשובה לשאלה. האם שאיפתו לשלום מצדיקה את מותי? מסופקני.



סבי פראכן לא נשאר חייב וצמצם את עיניו הכחולות כאומר את דעתו על שאיפתו על דאהארות' לשלום ואמר: "האם אתה יודע מה אתה מזכיר לי? בכל סיפור מסע טוב יש מפלצת שצריך להרוג בסוף. אתה מזכיר לי פעם אחר פעם שאתה כמו המפלצת הזאת – רק שאתה לא מת."

"מה לעשות שאני לא המפלצת בסיפור?" ענה דאהארות בלגלוג והבחין בנו עומדים "ארשה לך להיפרד מיקיריך. עד כמה שאני נהנה מהמשא ומתן איתך, הליקוי איננו לנצח."

והוא נסוג לעבר נאמניו. פראכן לטש מבט לעבר קואין ואז הביט בי בצורה פחות תוקפנית.

"אז אתה נבחרת. אם היו אומרים לי כשהטלתי את הלחש שגם תאום הצללים שלי וגם צאצא שלי היו נבחרים על ידי הלחש, הייתי כועס." אמר פראכן בנימה עמומה, משגיח בעין אחת על דאהארות, ששיחק עם חרב בידו, "אני רציתי את כל עוצמתו לעצמי, וירדת'. עתה אני מרגיש מסופק מכך שלפחות חלק ממני יצליח להגשים את מה שאני נכשלתי בו."

"למה התחלת בכל הסיפור הזה של הא'קאיב?" שאלתי ואני לא יודע מאיפה באה השאלה. במרוצת השנים חיברתי אחד ועוד אחד והגעתי למסקנה שפראכן, בהיותו האדון ואחר כך המורה של אמי החורגת, היה דמות מרכזית בסיפור. והרגשתי שחסר לי משהו בנוגע לו. היו חסרים לי הרבה דברים בנוגע לו כמו סיבה לאהוב אותו אבל זו השאלה שבחרתי. הרגשתי את הגאווה בקולו, ועם זאת, הוא לא היה מאושר מהעובדה שלא הוא נבחר. "הרעיון הזה לא היה בדיוק שלי." הודה פראכן "אלא של גראלדוג. הוא רצה להיכנס דרך שערי הממלכות. והלחש הזה הוא הדרך היחידה שהייתה מוכרת לשנינו להיכנס דרכם."

"ואיך תכננתם –" עמדתי לשאול כשדאהארות' שב וחרבו שלופה לקרב. הוא חייך לעברי – חיוך יהיר וזדוני. התחשק לי להחטיף לו אגרוף שיעבור דרך הגוף מלא האהבה העצמית.

"שום דבר לא נמשך לנצח." סינן דאהארות' ופראכן שלף את חרבו. הוא סימן בעיניו לקואין לקחת אותי לחרוט הראשי של אקדמיית נמל גאל. אני לא בטוח שזה יועיל בהרבה אם הוא יתפגר. מלכת הקרח שלפה את התינוקת מגופתה המתה של קואין במבנה החרב. "אני איוולד מחדש כשיוולד קו זמן חדש. ואם לא ישתנה דבר, שוב אמות מידיך, דאהארות'." ענה פראכן, ידו החזקה מתהדקת מסביב לניצב חרבו. היה משהו בקרב הזה שדיבר אל נפש המשורר שלי, בקרב שחזר על עצמו שוב ושוב על פני תקופת זמן ארוכה יותר מימיה של הממלכה הזאת. הרגשתי שאמי קואין משלבת את זרועותיה כדי לא להסגיר את רגשותיה לגבי הדו-קרב הזה. אף אחד מאיתנו לא יכל היה להתערב ברגע זה. דאהארות' חייך, מסנן: "שנינו כבולים על ידי הכבוד שלנו, פראכן. עם זאת, אני מבכר למות כגבר בקרב על פני לחיות בשלום ולתת לכל מה שעושה אותי לגבר להתנוון – " והרגשתי שהוא מדבר אליי במשפט האחרון.

והסתער.

חלק שלישי: "לחבר את הקווים"

באמת שעמדתי להתפנות עם קואין לאקדמיית נמל גאל ולמות איתה. לצערי, לא כך קרה.

בעוד שפראכן זז מדרכו של דאהארות' המסתער, אני וקואין פנינו לעבר החרוט הראשי של האקדמיה. בדרכנו לשם נשבו רוחות חזקות, נושאות ערפילים צהובים שגרמו לי, בריה קשוחה מאד, לבכות. כשהתפזרו הדמעות, עמדתי מול אבירי היסודות ומול גראלדוג. בין שתי הנשים, האישה שילדה אותי והאישה שגידלה אותי, עבר מבט של סקרנות. כל אחת מהן רצתה לדעת יותר על האחרת.עם זאת, גראלדוג סימן לקואין להמשיך בדרכה. מבטו נראה כאילו הוא לא זוכר איך הוא הגיע למקום. וקואין, שלא הכירה אף מציאות מלבד המציאות בה רצונו של גראלדוג חוק הטבע, מיהרה לנטוש אותי לחסדי המסע שלי. לא הייתי צריך שירתך אותי לאדמת הרסיס כדי להבין שאני צריך להישאר עם החבורה.

אישה מכוערת, זהובת שיער, שהייתי גאה לקרוא לה בתי החורגת בעולם אחר, שונה מאד מזה, לטשה בי מבט מזרה אימים כמעט מבלי להתאמץ. לשמיר הייתה מאז ומתמיד דעה חריפה עליי ובעיקר מהיום שלקחתי את מה שהגיע לה בזכות. עתה הרגשתי שהיא מתאמצת לא להעלות זכרונות ישנים ובינתיים סטיק, שהצליח לצאת מהזוגיות איתה שלם, הביט בי במבט מסוכן לא פחות ושאל: "האם יש לך מושג, ווירדת', מה עליך לעשות?" כאילו אני הייתי המנהיג. ואז הסתכלתי למטה לעבר החגורה של אבירת המנגינה והבנתי. אני הייתי המנהיג של אבירי היסודות מכח העובדה שאני נושא החגורה של מנהיגת אבירי היסודות. כשעמדתי לומר שאין לי מושג מה עלינו לעשות, הבנתי שאני עומד לשקר להם.

"אנחנו צריכים לאסוף את כוחנו." אמרתי בעוד פראכן ודאהארות' נלחמים ברקע "עלינו... עלינו... עלינו... לחבר את הקווים. כן, זו הרוח הנכונה. לא יהיו יותר קווי זמן נפרדים, יהיה רק קו זמן אחד."

"זו משימה כבירה." העיר סטיק, פולט צליל לא ברור מגרונו, "אנחנו יכולים לעשות... לעשות... את זה."

היחיד מבינינו שחייך היה גראלדוג. הוא עמד לשמוע עתה מה חבורת הגיבורים הזו שווה. גם אני הייתי רוצה לעמוד מהצד ולהתרשם כמה חבורת הגיבורים הזו שווה. עם זאת, מותרות אלו לא עמדו לרשותי בעודי מקנא באמי קואין הנעלמת לתוך החרוט הראשי. ותוהה לגבי בני ניבויר. הרגשתי אימה כבירה. וזה היה טוב. אם לא הייתי מרגיש אותה, הייתי יודע שמשהו לא נכון אצלי. ככלות הכל, עמדתי, סליחה, עמדנו לנקות את המזבלה. ויעזרו הרוחות למי שיעמוד בדרכנו.
 
עריכה אחרונה:
אהבתי את הפרקים, גם הפעם הפרק של ווירדת' הוא הפחות אהוב עלי מהשלושה, בעיקר בגלל החלק השני שלו.
כשאני מנסה לחשוב ממה נהניתי במיוחד בפרקים של שמיר וצינת ליל כל מה שעולה לי זה ההתפתחות והקצב ושכל החלקים היו טובים.
 
אני לא חושב שהייתי כותב שיש "בעיה" בחלק השני של ווירדת'.
זה יותר שלמאבק בין פראכן ודאהארות' אין כזה משקל מבחינתי, כלומר אין לי חיבור או הבנה של שתי הדמויות (יכול להיות אני מפספס משהו בגלל רצף הקריאה האיטי מאוד שלי), מאמין שזה עונה לשאלה לגבי דאהארות'.
בנוסף, זה מרגיש שדברים קורים סביב ווירדת' והוא אדיש כלפיהם.
מקווה שאני יוצא מספיק ברור. מקסימום אני אערוך את זה כשאני אחשוב על ניסוח יותר טוב.

במחשבה שנייה, גם לא כ"כ ברור למה נכתב שעל ווירדת' לפגוש את סבא שלו אם הוא לא החליף איתו מילה, אלא נתן לו לדבר עם אביו.
 
תודה על המענה. אני חושב שלווירדת' אין יכולת השפעה על האירועים שקורים סביבו. זה חלק ממה שמסתכל אותו. עם זאת, כשתנוח עליי הרוח, אני אנסה ללטש את הקטע יותר.

דאהארות' הופיע בספר קודם כקיילין דרווינסר. כשכתבתי את הקטע איתו, חשבתי שזה מוזר לכתוב מישהו שכבר מת בקו זמן אחר.
 
החלק השני נערך. אני מקווה שההרגשה של ווירדת' כלפי הרגע יותר ברורה הפעם. הבנתי גם מהשכתוב שבפעם הקודמת זו הייתה החלטה של קואין, לא של פראכן. היא חשבה שזה יהיה מן הראוי שיפגוש את צאצאו פעם אחת לפני מותו.
 
שמיר מספרת: "מרבים אחד"

חלק ראשון: "אנחנו השומרים על הישנים"

למה ההרגשה לעשות את הדבר הנכון הייתה מעציבה? אה, נכון, זה בגלל הערפילים. לערפילים בארץ הזו הייתה נטיה לעשות אותך עצוב. ואז שמעתי את ת'מדן נשברת. הערפילים הללו היו מעל לכוחותיה. מרנה עשתה את מה שהיא יודעת הכי טוב מכולם: לשחק את חלוק האבן. לדאר היו כוכבים בעור במקום שלאחרים היו תפרחות כך שההגנות שלו נגד הערפילים התוהניים מנעו ממנו לעת עתה להיות עצוב. סטיק פשוט חייך, מושך את שפתיו בחוזקה. ליסבת' וגראלדוג היו מנוסים מדי מכדי לתת לערפילים עלובים לנצח. הסתכלתי על בני גזעי שהבאתי לקו הזמן הזה. ואז מחשבותיי נדדו לכך שזה לא קו הזמן. קו הזמן שלהם. הסיבה היחידה שהם לא נסחפו לעבר תאומי הצללים שלהם הייתה רצוני. והגרוע מכל, הייתה לי תחושה שכל זה היה זמני. ככלות הכל, גבירת הצללים שבה אלינו. ואז נשוב למוות ולדכאון שמחכים לכל אחד בסופו. תגיד, קרמריט, אין לך מרפא לערפל?

ובדיוק שחשבתי שהוא לא יענה לי, חשתי תחושה עמומה, לא של עליצות, של הבנה: הקרמריט שנא להיות חלק ממני. הוא לא אמור להיות טפיל. הוא אמור להיות בעל גוף. אז ייתכן שיש לו מרפא אבל למה שייתן לי אותו. וואו, הערפילים הללו היו חזקים, הא'קאיב. אפילו הקרמריט נכנס לדכאון!

ואז שמעתי את ת'מדן מייבבת. הצליל הזה לא הסתדר לי עם איך שדמיינתי אותה תמיד. רציתי להושיט יד אבל הרגשתי שזה לא במקום. תהיה כאן יותר מדי שמחה לאיד על נפילתה. סטיק לקח על עצמו את החובה הזו שלא יכולתי לבצע בלב שלם והניח יד על כתפה. לא קינאתי. אפילו במעמקי היגון שהשרו עליי הערפילים, לא קינאתי בו נוגע בה. הוא עשה את זה מתוך רגש של אחווה. אני חושבת שהוא אהב יותר את קוסיניה ממנה אף על פי שאני לא מבינה מה הוא מצא בה כשהוא לא מצא בי. פעם רציתי לשכב עם דאר. עתה לא היו בי רגשות כלפיו. תהיתי במשך שנים אם הקרמריט רצה להפרות את ת'מדן. נראה לי שזה בגדר האפשרות. פשוט לא התעניינתי בנשים מספיק כדי שהמזימה תצליח.

"עכשיו כשסיימנו את ההתבוננות העצמית." שמעתי את גראלדוג מדבר, בקול שלא שלו, "אני רוצה לומר לכם כמה מילים לפני היישורת האחרונה של מסעכם."

סטיק הביט כלפיו, כלפי מי שנתן לי האפשרות לתת לבתי למות, בתיעוב ואז נאנק בכאב. "החוק והתוהו נלחמו זה בזה פעמים רבות. פעם אחת הם נלחמו אחד בשני פעם אחת יותר מדי. ומהפעם הזו נולדו חיים. החיים הללו לקחו אדם שמת בעודו לוחם למען העולם שלו. והם העניקו לו תכלית. לכם הוא מוכר כטוצה אך בעולמות אחרים הוא מוכר בשמות... אחרים." שמעתי את קולה של האוצרת כאילו קורא מעבר לערפילי הזמן והמרחב. הקרמריט הוא זה שנשא את הזכרון שעבר מקרמריט לקרמריט ועבר גם לקרמריט של טאל. תרבות שלמה נצורה בקרביו של הקרמריט. תרבות שהוא לא יכול להתמסר לה. הקרמריט רצה להזכיר לי בנוכחות מי אני עומדת. ואם הוא נפל וקם, גם לקטן יש סיכוי. שימשיך לחלום, הקרמריט. אין לי כוונה להתפגר בקרוב.

ליסבת' הסתכלה בו בתיעוב שלא נשמע לי כהשתקפות של רגשותיי על פרצופה הריק. דאר נטל את זכות הדיבור ושאל: "האם, כשמסענו יושלם, אתה תשתלט גם עלינו ככה?" כשגבותיו האדומות מתעקלות מעלה במבט מודאג.

"שאלה טובה." אמר הנודד בצלמו של גראלדוג "זאת לא צריכה להיות הדאגה שלכם, אבירי היסודות."

"מה אתה רוצה שנעשה?" שאלה מרנה, פניה נוקשות, "מה צריך כדי לסיים את המסע?"

הוא מתח את ידיו במחווה רבת רושם ואמר: "כדי לשלוט בעתיד, צריך לשלוט בעבר. אדם חכם לא נכנס לבור שאדם ערמומי ימצא את דרכו החוצה ממנו. בקיצור, על מנת להציל את קואין, עליכם לברוא את הזמן בצלמכם ובדמותכם, אבירי היסודות, על מנת שהאדון כבידה לא יוכל לשנות אותו בתחבולותיו."

כשהוא אמר את המשפט השני, סטיק פלט צחוק קצר. משהו במשפט הזה נשמע לו מצחיק. אני מודה שהחשבתי את עצמי ליותר חכמה מערמומית, ואף על פי כן, נפלתי לכמה בורות בחיים. אני די בטוחה שהוא לא ציטט את המשפט הזה נכון. ובכל זאת, הרגשתי באחריות. היא הייתה כבדה כממלכה.

"זה בלתי אפשרי." סיננה מרנה "אתה מטורף."

"אתם לא אלה שצריכים לחשוב איך זה יהיה אפשרי. זה התפקיד של הגיבור שתעזרו לו." ענה הנודד, מעניק לה חיוך ציני, "ועליכם להתפלל שהוא האחד שיילחם למען האנושות." ונעלם בתוך פרץ של רוחות שסחפו אותנו משם. וערפילים צהובים חדרו לתוך נחירינו, מכריחים אותי לבכות.

אני שונאת את הערפילים האלה!

חלק שני: "אנחנו הנושאים את עול הממלכה"

הרגעים שאחרי בואנו חלפו עם הרוח שהביאה אותנו. המילים הראשונות שמצאו את דרכם לתוכי, נאבקות בערפילים הצהובים המדכאים, היו "אנחנו צריכים לאסוף את כוחנו." וברקע הבחנתי בשני גברים נלחמים בחרבות על רקע הערפילים הצהובים. זיהיתי אחד מהם כדאהארות'. חשבתי לרגע שהוא עקב אחרינו עד לקו הזמן הזה עד שנזכרתי שזהו בטח תאום הצללים שלו. לי לא הייתה תאומת צללים בקו הזמן הזה משום שבמקור באתי מקו הזמן הזה ואז הצלחתי לשמוע את סטיק מסכם את כל המשימה שלפנינו במילים: "זו משימה כבירה."

חשבתי כל השנים הללו שזה יהיה אדון המנגינה. עתה הבנתי שאני אהיה מיתר לווירדת'. ואיכשהו, הרגשתי טוב יותר שהוא נושא את עיקר העול. אבי יכל להיות המלך העליון. הוא היה חכם דיו לתת לאחרת לשאת בעול בעודו לוחש. עתה הייתי מבוגרת דיי להבין. אני לא גיבורה. ועם זאת, אני גם לא הנבל בסיפור הזה. התפקיד הזה שמור לדאהארות'. הוא המפלצת שיש להכריע. הוא מי שיהרוג את פראכן ויביא מכת כפור על הממלכה הזו. והגרוע מזה, הוא לא עשה את זה עבור עצמו. וזו הסיבה שאי אפשר היה רק לעצור אותו. את המפלצת תמיד אפשר להחליף. אני בטוחה שלפניו היה לאדון כבידה מישהו אחר לזה. יש לי אפילו חשד שזה היה חיירסאן. לאבא צריכה סיבה טובה לתעב אותו וזו סיבה נעלה. הוא אף פעם לא הסביר לי בעודו בחיים למה הוא שונא אותו. הו, הערפילים הצהובים! השתעלתי בתקווה לנקות את דרכי הנשימה שלי מהשפעתם המעציבה.

וירדת' ערך אותנו בינתיים במבנה של משובע. היות ואני הייתי אבירת הלהבות, אני אחזתי בידה השמאלית של ליסבת' ובידה הימנית של ת'מדן ששימשו כקודקודים של המשובע. שיעורים בענווה הם השם השני שלי. הייתי מעדיפה בהחלט להיות אחד מקודקודי המשובע אבל הייתי השנייה במניין. ואז הסמלים שעל החגורות שלנו עלו וגדלו כאילו עוצמה כבירה נושבת דרכנו כסערה. יכולתי להרגיש את עצמי נבלעת באחדות המשובע. לא נכנעתי אך לא נלחמתי בפראות. הבנתי את הצורך באחדות. כך הרגיש הקרמריט. התחושה של הסערה לא הייתה רק בדמיוני כי אם היינו בתוך סערה. אלמלא האחרים, הייתי נסחפת כשגרסאות שונות שלי מטריפות את דעתי ובראשן הייתה הקוסמת שמיר. האפשרות שאהרוג את סבתי כדי להוכיח שאני הקוסמת יותר טובה מבינינו לא הייתה נוחה. יכולתי לקבל את הנסיכה שמיר. אבא בחר להיות השר האוואנהאר אבל הוא יכל, באותה המידה, להיות המלך האוואנהאר. ושמעתי את שלהבת כפור. היא באה מקווי זמן בהם מעולם לא הקשבתי לעצתו של סטיק. חשבתי שידעתי כאב אבל מחשבותיה היו עינוי. נאבקתי להישאר מאוחדת עם האחרים.

"אנחנו הזקיפים השומרים על הארץ." שמעתי את הקולות שבקעו מעבר לסערת הזמנים "מי אתם שמנסים לזהם את הזמן?"

רציתי לענות. השתוקקתי לענות אך בסופו של דבר ווירדת' ענה: "אנחנו אבירי היסודות. אנחנו מבקשים למנוע מהאדון כבידה לנצח בקרב אחד כדי להציל עולם ומלואו."

והייתה זו הפעם הראשונה שחשתי שאני באמת חלק מהם. לא חשתי את ידי האחרות. ובכל זאת, היינו מאוחדים כמו שלא היינו מעולם. הקולות ענו: "אנחנו מוכנים לקבל את זה... אבל אנחנו דורשים שתשלם את המחיר על מעשיך. אתה תיכבל לעולם עד סוף הזמנים."

"למה כוונתכם?" שאל ווירדת', מנסה להתמקח עם הקולות שמעבר לסערת הזמנים. "כוונתנו שרוחך, מה שעושה אותך לאנושי, לא תורשה לחצות את השער, ווירדת'. אתה תיקח את מקומו של מי שעשינו איתו את העסקה הזו במקור כשתסתיים תקופת כבילתו." ענו הקולות שמעבר לזמן.

"לכל הרוחות, חשבתי שזה מתחיל עכשיו." שמעתי את ווירדת' ספק אומר ספק מגחך לו "באיזו שנה מדובר?"

"שנת שלוש מאות תשעים ושמונה לפי מניין השנים המקובל אצלכם. זו השנה שבה קיבלת על עצמך את השבועה להציל את קואין וזו הסיבה שאנחנו יכולים בכלל לסייע לך, ווירדת'." ענו הקולות שהצליחו להישמע קצת פחות מרוצים מעצמם ויותר מעונים מעט. האדון כבידה לא עשה להם בטח את החיים קלים עם כל ניסיונותיו להשמיד את העולם. האויב של אויבי הוא ידידי. ואנחנו לא היינו אויבים מכלתחילה בפעם האחרונה שבדקתי.

"אז המנגינה תמות מאוחר יותר." אמרה ת'מדן, מעוררת בי כעס על כך שדיברה בעצמה "לפי מה שלמדתי, היא מתה בשנת שלוש מאות תשעים ואחת."

"האם זה אומר שמלחמת הרסיסים הקפואים נדחתה?" שאלה ליסבת', מתפרצת בעצמה, מעוררת בי קנאה על כך שבעצמי לא התפרצתי לתוך השיחה. לא הבנתי על מה דיברה. "הכל יהיה שונה." אמר ווירדת' או שמא ווירדת' אמרה שכן קולו של אבי התחיל להשתנות, ככל שחלקיו התחילו להתמזג, "קואין מעולם לא נחטפה ולא היה גירוש מעולם. סבי ניצח בקרב ודאהארות' – "

"עליך לבחור, ווירדת'." שמעתי את הקולות קוראים מעבר לסערת הזמן, ורוך נשמע בו, "שינוי אחד של העבר וזהו."

"רגע," הצלחתי להתפרץ בכוחות עצמי "אז איך נציל את הממלכה המזופתת אם פראכן ימות וגופתו תקפיא את האדמה?"

"קואין בטוחה באקדמיית נמל גאל." הציע סטיק "בחר בגירוש, ווירדת'."

"על מה אתה מדבר, לכל הרוחות?" צעקתי מבעד לסערת הזמנים מחרישת הנשמה, "הסאית'ה ימותו כשפראכן ימות. עליך למצוא פשרה, ווירדת', ולשלב את שני הדברים. אתה האחד שמאחד אותנו."

"אולי דאהארות' ופראכן יילחמו בתוך האקדמיה. המקום יכיל את תוצאות הקרב. והממלכה תינצל." הציעה מרנה "בכל מקרה, ממה שמעתי על המקום, לא כדאי להושיעו."

ואז הבנתי איך הדבר ייתכן.

"בחר בגירוש, ווירדת'." הצעתי, בייאוש שהתפרץ ממעמקי נשמתי המעונה, "ואנחנו נטפל בעצמנו בתוצאות הקרב עם דאהארות'. התוצאות טמונות בעתיד והעתיד עדיין לא נולד. כל עוד אנחנו נקיים נדר, אנחנו מאוחדים" הצעתי את הפשרה ועתה הצעתי את התוכנית. האם אני צריכה לחשוב על הכל בעצמי?

"אני בוחר בגירוש." אמר ווירדת' לבסוף והסערה התנפצה לתוכנו, משנה את מהותנו. קודם.

"עכשיו." קראתי במלוא העוצמה שהצלחתי לשמור, בשיא הטירוף של שינוי הזמן, "לפעול לפי התוכנית. אני מעניקה לך, ווירדת', את היכולת לטהר את תוצאות הקרב." והאחרים חזרו אחרי המילים שפלטתי בלהט מעשה האומנות. וחשתי את הזעזוע בתבנית. הוא היה חלש מקודמו אך רב עוצמה לא פחות. לכל זמן שהסתכלתי עליו לאורך החוטים, לא הייתה עוד ממלכה קופאת לאיטה. עתה יכולנו להיפרד ולחזור אל הזמן שיצרנו עכשיו.

חלק שלישי: "לנו השער ולנו המפתח"

הייתי לבד. ליקוי הרסיס הסתיים כשהשמש הפציעה מאחורי הרסיס של יארווירת'. חשתי את הטירוף במה שעשיתי זורם בדמי, מעניק לי חיים שמעולם לא דמיינתי שיהיו לי. והאחרים לא נראו באופק. היחיד שעמד שם היה גראלדוג בהיר השיער וגם הוא היה... משונה.

"משום שקואין לא נחטפה, מעולם לא התכנסתם." אמר גראלדוג, ידיו שלובות לפני חזהו "מעולם לא הוענקו לכם חגורותיהם של אבירי היסודות. ועם זאת, את לא אחת האדם, שמיר."

המסע שלי הסתיים. הרמתי את מבטי החושש בפני הנודד, משתאה מול העתיד שאנו יצרנו. מבעד לעיניו התכולות ראיתי אישה חסונה בעלת שיער זהוב ועיניים שחורות. עורי היה חיוור וחזק כמו קליפתו של קרמריט. הבטתי בטלפיים שיצאו מתוך ידיי, טלפיים צהובות. ידיים שהיו חשופות. עטיתי כותונת צהובה שצמחה כעור שני על העור האמתי שלי. זכרתי מסיפוריה של סבתי על הקרמבאסט שנוצרו מקרמריטים שהתאחדו עם בני אדם. מסיבות מובנות, סבתי לא דיברה על המקרה ההפוך, המביש יותר. לפחות לא אצטרך לדאוג לגבי רגישותו של הקרמריט שלי. הוא התאחה איתי, המטומטם.

לא חשבתי שכאן אבא קבר אותי אך לכאן הנודד בחר להחזיר אותי.

"בעיני החיים, אני מתה." הבנתי את מה שאמר עכשיו "ובעיני המתים, אני חיה."

"תמיד רצית להיות האדם החשוב ביותר בעולם." אמר הנודד מבעד לשפתיים שרציתי לנשק פעם, כשהייתי שונה לגמרי ממה שהייתי עתה, "לא רק ווירדת' שילם מחיר, שמיר. גם אתם שילמתם מחיר. את יכולה להילחם, שמיר, כפי שאני מכיר אותך ולאחד אותם... –"

"האם יש לי משהו חשוב יותר לעשות?" שאלתי וידעתי שאין לי משהו חשוב יותר. החיים שלי כפי שהכרתי אותם הסתיימו. ייתכן שהיו לי ילדים בקו הזמן הזה וייתכן שלא היו לי. זכרונותיי ממנו טרם נעורו לגמרי.

וברגע הבא, טלף צהובה שרטה את העולם ושחררה אותי לחופשי.
 
חזרה
Top