"אל תזוזו מהמקום." הוא מצווה ואז אומר "אגואמנטי." מיד לאחר מכן סילון מים נורה משרביטו, מכבה את האש ששרפה את הנחשים.
"ועכשיו," הוא אומר, "נראה." ואז קולו משתנה באחת, משפת אדם ללחישה צורמנית, כזו שמעולם לא שמעת כדוגמתה. את מביטה בידייך ומגלה שהן רועדות כולן. זואי, שהדביקה אותך בינתיים אומרת לך בלחש "מה זה? כל השערות שלי סומרות."
את מביטה במחזה המוזר שנגלה לעינייך ורואה ששני הנחשים מזדקפים שוב, נכונים לתקוף. למרות ריח הבשר החרוך שעולה באפך, נראה שהם עדיין לא איבדו את כל כוחם. "טפשים." קולו של הפרופסור קרוגר חזר, שוב, להישמע כשפת בני האדם. הנחשים זינקו עליו בעוצמה, אך הוטחו פתאום. נראה לך שהם התנגשו במה שנראה כמו קיר בלתי נראה.
"ועכשיו," הוא אומר ומניף שוב את שרביטו, אך כהרף עין הנחשים מזנקים בעוצמה, אך הפעם לא אל הפרופסור קרוגר או אלייך ואל זואי, כי אם אל תוך הקרקע ונעלמים מן העין. דבר, מלבד שני חורים עבים בקרקע לא מותיר זכר לעדותם, אולי מלבד ריח הבשר החרוך באוויר, שכן לחש השריפה של קרוגר לא פגע ביער כלל.
