מצוות זיכרון
* טאריס, נהרג בקרב נגד הוונדיגו, שמחקו את עצם קיומו מהעולם, בחר להיעלם מן העולם ולא לגנוב את מקומה של אוהבתו בקיום.
מתחילים,
מזכיר IN,OUT וכל המסביב. קוביות איפה שבא לכם, וכמובן לשים לב לספוילרים.
למען הסר ספק.
סירונאים- פדרון, קוריאן
חופשיים - YDS,עמית, ג'וני
IN
עשרים דקות מסוף העולם.
הכל מביא אותכם לרגע הזה, לנקודה האחרונה שתקבע האם הכל ימחק, או שמע הכל יישאר כפי שהיה.
שקרים,בגידות,אמיתות, כאבים מוות. האם הכל היה שווה את זה?
ואיך הכל התחיל?
זמן לא רב מידי לפני כן
סירואנים
הרן- את הלילה האחרון אתה זוכר במעורפל, היית בשטח, לבד וחופשי, מנצל את זמן המנוחה שלך עד הפעם הבאה שתקרא למשימה. מה שיכול לקחת ימים,שבועות או אפילו חודשים.
אבל לא ציפת שיהיה לך פחות מלילה.
אתה כן זוכר את רעש המחנה, את הפרסות שהגיעו משום מקום. את הפייה הגבוה בעל קרני הצבי, אדון הצייד בא לקרוא לך. והוא לא עצר לשאול את דעתך, או מדוע הוא קורה לך. אתה בקושי הספקת לאסוף את הציוד שלך לפני שכבר מצאת את עצמך על סוס צייד שהוקצה לך, ורכבת בשמי גלקוס צפונה.
אוסקר- עד כמה שאתה לא נווט מוכשר, אתה כן יודע מספיק להבין את כיווני העולם, ולא משנה כמה ניסת, לא משנה כמה כוח השקעת, תמיד גילת שהזרם לוקח אותך צפונית יותר ויותר, בהתחלה עוד נאבקת בזרמים, חיפשת דרך לנווט. אבל לבסוף הגיעה אליך ההבנה שמישהו מנווט אותך. והחלטת לוותר. יום מאוחר יותר מצאת את עצמך בחופי הצפון, במקום שפעם היה נמל טירת שלג. אתה זוכר מישהו אומר לך להתקדם. אתה זוכר את עצמך עומד מול טירה גדולה שלבטח שמעת עליה פעם, אבל אתה עדיין טיפה מסוחרר ורעב.
קול הפרסות של סוסי הפרא גורם לבן האנוש להירתע לרגע, כאשר הוא מבחין בשני רוכבים הדוהרים על הרוח, סוסיהם משנים את צבעם בכל שנייה ורגע. האחד מהם גבוה מכל אדם או חיה שראה אי פעם , קרני צבי לראשו. השני. אלף. אותו לא ראה בחיים.
האלף מרגיש שסוסו נמשך לבן האנוש, ואדון הצייד מכוון את שניהם לאדמה, עד שהם ניצבים בפני דלתות טירת שלג החרבה.
"היכנסו" פוקד גווין. "מחכים לכם בפנים. זכרו לנהוג בכבוד אם חייכם חשובים לכם" קולו נשמע כמעין איום מרומז. הוא ממתין לתגובתכם, שבבירור צריכה להיות מעבר מעבד לדלתות האבן הגדולות.
OUT
נפגשתם, אני מניח שאתם לא מכירים, תרגישו חופשי לתאר אחד את השני ולעשות איזה שיחה קצרה. אם אני ארגיש שהיא נשרכת אני אדאג לדחוף אתכם פנימה
חופשיים
נמל הוורד הלבן הפך הומה אדם בימים האחרונים, ולא לשווא. השמועות מספרות על מצור ימי שהפיות פתחו בו. אף אונית פליטים לא עזבה את גלקוס בשבועות האחרונים. התוצאה היא מחנות פליטים ברדיוס של כמה מאות מטרים מסביב למבצר ובאדמת הצלקת. האבירים שאמורים לסייע בשמירה על הסדר כבר קורעים תחת העומס וכמות האנשים, מזון הפך למותרה, שלא לדבר על מיטה חמה לישון בה.
טאריס- לצערך, הבנת שאמא שלך היא לא יצור סלחן, בלילה החופשי הראשון שלך הצלחת להימלט מהדברים שללחה אחריך. וגם זה עלה בחיים של כמה וכמה אנשים תמימים שבטעות היו שם, מאז אתה לא באמת יושן, לקח לך עוד כמה ימים להגיע לצלקת, שם הבנת סוף סוף כי הרודפים שלך לא מסוגלים לדרוך על האדמה המתה.
ואז גילת שה"אחים והאחיות שלך" נשלחו להחליף אותם. מאז אתה במנוסה. נמל חופש הוא אלי המקום היחדיי שבטוח לך כרגע. אולי.
נלתנרה-ההגעה לגלקוס לא הייתה בדיוק פשוטה, כן היה אבסורד כלשהו בלחזור את כל הדרך לגלקוס אחרי שרק הגעת לנמל חירות, אבל הבנת שזה לא מקום להיות בו לבד, קל וחמור כשמישהו מחפש אחריך.
כשהגעת לפני יום, הגיע לאוזניך שמועה על אלף המחפש את אחותו בנמל הלבן, עד כה לא הצלחת להחליט אם ללכת לחפש אותו או להסתתר מפניו. גם שמועה על מקור קסם חדש וחזק שמסתובב בצלקת גורם לך להישאר באיזור
זולג׳ין - מאז שהגעת לגלקוס, בכל לילה מבקר אותך לואה אחר בחלומך, כולם חוזרים אל אותו מסר, אומרים את אותו השם שוב ושוב "בונסאמדי". לואה המוות לא התגלה אליך, ולמעשה אתה לא מצליח לזכור מתי שמעת את שמו לראשנה, שלא לדבר על לדעת מי הוא. השבט סוגד לרוחות חזקות, ליצורים אדירים, אבל רוח המוות הפכה עם השנים לטאבו, מנחות מעטות מוקדשות לה, וחיזיון על שמה לא סופר זה עידנים.
בלילה האחרון, היא זה ראזן שהתגלה בפניך, גם הוא אמר את שמו של רוח המוות שוב ושוב, אבל הפעם. הוא גם כיוון אותך. הוא הורה לך ללכת צפונה, אל מקום שבו בני האדם מתים וחוזרים, על עיר על המים שרק רוח אחת חייה בה. שם, אמר הלואה. רוח המוות תספר לך את אשר על ליבה.
חייבים להודות שאתם מראה מוזר לראות מסביב למדורה, אלפית, נקרופליטאן וטרול מיבשת רחוקה, מוקפים בבני אדם רועדים, פחד מתחיל להכות בהם. איפשהו, יש חשש שמה המקלט של נמל חירות הפך לאגדה ותו לא. וכל אשר ניתן לעשות הוא למות ברעב, או להיכנע לפיות.
זה המקום היחידי באיזור שלא קר כמו המוות של הצלקת, וכמה מדורות דולקות מבשלות את מעט המזון שנשאר פה. אתם לא מכירים אחד את השני, אבל כל אחד מכם הוא מראה קצת שונה בנוף.
שקט הלילה מופר באחת, כאשר בן אנוש מהמדורה לייד מדבר בהתלבהות. "יש להם אוכל!" הוא אומר בכעס, "האבירים הללו רק מעמידים פנים שהם לא נדרשים באוכל, שמעתי שהמפקדת שלהם אוכלת ושותה כמו מלכה בעוד אנחנו מתים ברעב..." הוא מנסה לשלהב את האנשים, אבל הרבה פשוט מביטים בו וממשיכים הלאה. לאנשים אין עדיין את הייאוש הנדרש לעשות את מה שהוא מציע. אבל בבירור, המצב נפיץ כמו אקדח רעגי.
OUT
תרגישו חושפי לתאר את עצמכם, לעשות איזה היכרות עם מרגיש נכון, או להגיב למה שקורה סביב. אתם גם יכולים להתייחס רק לעצמכם בנתיים, אבל אני כן אשמח שתתארו את עצמכם.
עדכון חפצקים
* טאריס, נהרג בקרב נגד הוונדיגו, שמחקו את עצם קיומו מהעולם, בחר להיעלם מן העולם ולא לגנוב את מקומה של אוהבתו בקיום.
מתחילים,
מזכיר IN,OUT וכל המסביב. קוביות איפה שבא לכם, וכמובן לשים לב לספוילרים.
למען הסר ספק.
סירונאים- פדרון, קוריאן
חופשיים - YDS,עמית, ג'וני
IN
עשרים דקות מסוף העולם.
הכל מביא אותכם לרגע הזה, לנקודה האחרונה שתקבע האם הכל ימחק, או שמע הכל יישאר כפי שהיה.
שקרים,בגידות,אמיתות, כאבים מוות. האם הכל היה שווה את זה?
ואיך הכל התחיל?
זמן לא רב מידי לפני כן
סירואנים
הרן- את הלילה האחרון אתה זוכר במעורפל, היית בשטח, לבד וחופשי, מנצל את זמן המנוחה שלך עד הפעם הבאה שתקרא למשימה. מה שיכול לקחת ימים,שבועות או אפילו חודשים.
אבל לא ציפת שיהיה לך פחות מלילה.
אתה כן זוכר את רעש המחנה, את הפרסות שהגיעו משום מקום. את הפייה הגבוה בעל קרני הצבי, אדון הצייד בא לקרוא לך. והוא לא עצר לשאול את דעתך, או מדוע הוא קורה לך. אתה בקושי הספקת לאסוף את הציוד שלך לפני שכבר מצאת את עצמך על סוס צייד שהוקצה לך, ורכבת בשמי גלקוס צפונה.
אוסקר- עד כמה שאתה לא נווט מוכשר, אתה כן יודע מספיק להבין את כיווני העולם, ולא משנה כמה ניסת, לא משנה כמה כוח השקעת, תמיד גילת שהזרם לוקח אותך צפונית יותר ויותר, בהתחלה עוד נאבקת בזרמים, חיפשת דרך לנווט. אבל לבסוף הגיעה אליך ההבנה שמישהו מנווט אותך. והחלטת לוותר. יום מאוחר יותר מצאת את עצמך בחופי הצפון, במקום שפעם היה נמל טירת שלג. אתה זוכר מישהו אומר לך להתקדם. אתה זוכר את עצמך עומד מול טירה גדולה שלבטח שמעת עליה פעם, אבל אתה עדיין טיפה מסוחרר ורעב.
קול הפרסות של סוסי הפרא גורם לבן האנוש להירתע לרגע, כאשר הוא מבחין בשני רוכבים הדוהרים על הרוח, סוסיהם משנים את צבעם בכל שנייה ורגע. האחד מהם גבוה מכל אדם או חיה שראה אי פעם , קרני צבי לראשו. השני. אלף. אותו לא ראה בחיים.
האלף מרגיש שסוסו נמשך לבן האנוש, ואדון הצייד מכוון את שניהם לאדמה, עד שהם ניצבים בפני דלתות טירת שלג החרבה.
"היכנסו" פוקד גווין. "מחכים לכם בפנים. זכרו לנהוג בכבוד אם חייכם חשובים לכם" קולו נשמע כמעין איום מרומז. הוא ממתין לתגובתכם, שבבירור צריכה להיות מעבר מעבד לדלתות האבן הגדולות.
OUT
נפגשתם, אני מניח שאתם לא מכירים, תרגישו חופשי לתאר אחד את השני ולעשות איזה שיחה קצרה. אם אני ארגיש שהיא נשרכת אני אדאג לדחוף אתכם פנימה
נמל הוורד הלבן הפך הומה אדם בימים האחרונים, ולא לשווא. השמועות מספרות על מצור ימי שהפיות פתחו בו. אף אונית פליטים לא עזבה את גלקוס בשבועות האחרונים. התוצאה היא מחנות פליטים ברדיוס של כמה מאות מטרים מסביב למבצר ובאדמת הצלקת. האבירים שאמורים לסייע בשמירה על הסדר כבר קורעים תחת העומס וכמות האנשים, מזון הפך למותרה, שלא לדבר על מיטה חמה לישון בה.
טאריס- לצערך, הבנת שאמא שלך היא לא יצור סלחן, בלילה החופשי הראשון שלך הצלחת להימלט מהדברים שללחה אחריך. וגם זה עלה בחיים של כמה וכמה אנשים תמימים שבטעות היו שם, מאז אתה לא באמת יושן, לקח לך עוד כמה ימים להגיע לצלקת, שם הבנת סוף סוף כי הרודפים שלך לא מסוגלים לדרוך על האדמה המתה.
ואז גילת שה"אחים והאחיות שלך" נשלחו להחליף אותם. מאז אתה במנוסה. נמל חופש הוא אלי המקום היחדיי שבטוח לך כרגע. אולי.
נלתנרה-ההגעה לגלקוס לא הייתה בדיוק פשוטה, כן היה אבסורד כלשהו בלחזור את כל הדרך לגלקוס אחרי שרק הגעת לנמל חירות, אבל הבנת שזה לא מקום להיות בו לבד, קל וחמור כשמישהו מחפש אחריך.
כשהגעת לפני יום, הגיע לאוזניך שמועה על אלף המחפש את אחותו בנמל הלבן, עד כה לא הצלחת להחליט אם ללכת לחפש אותו או להסתתר מפניו. גם שמועה על מקור קסם חדש וחזק שמסתובב בצלקת גורם לך להישאר באיזור
זולג׳ין - מאז שהגעת לגלקוס, בכל לילה מבקר אותך לואה אחר בחלומך, כולם חוזרים אל אותו מסר, אומרים את אותו השם שוב ושוב "בונסאמדי". לואה המוות לא התגלה אליך, ולמעשה אתה לא מצליח לזכור מתי שמעת את שמו לראשנה, שלא לדבר על לדעת מי הוא. השבט סוגד לרוחות חזקות, ליצורים אדירים, אבל רוח המוות הפכה עם השנים לטאבו, מנחות מעטות מוקדשות לה, וחיזיון על שמה לא סופר זה עידנים.
בלילה האחרון, היא זה ראזן שהתגלה בפניך, גם הוא אמר את שמו של רוח המוות שוב ושוב, אבל הפעם. הוא גם כיוון אותך. הוא הורה לך ללכת צפונה, אל מקום שבו בני האדם מתים וחוזרים, על עיר על המים שרק רוח אחת חייה בה. שם, אמר הלואה. רוח המוות תספר לך את אשר על ליבה.
חייבים להודות שאתם מראה מוזר לראות מסביב למדורה, אלפית, נקרופליטאן וטרול מיבשת רחוקה, מוקפים בבני אדם רועדים, פחד מתחיל להכות בהם. איפשהו, יש חשש שמה המקלט של נמל חירות הפך לאגדה ותו לא. וכל אשר ניתן לעשות הוא למות ברעב, או להיכנע לפיות.
זה המקום היחידי באיזור שלא קר כמו המוות של הצלקת, וכמה מדורות דולקות מבשלות את מעט המזון שנשאר פה. אתם לא מכירים אחד את השני, אבל כל אחד מכם הוא מראה קצת שונה בנוף.
שקט הלילה מופר באחת, כאשר בן אנוש מהמדורה לייד מדבר בהתלבהות. "יש להם אוכל!" הוא אומר בכעס, "האבירים הללו רק מעמידים פנים שהם לא נדרשים באוכל, שמעתי שהמפקדת שלהם אוכלת ושותה כמו מלכה בעוד אנחנו מתים ברעב..." הוא מנסה לשלהב את האנשים, אבל הרבה פשוט מביטים בו וממשיכים הלאה. לאנשים אין עדיין את הייאוש הנדרש לעשות את מה שהוא מציע. אבל בבירור, המצב נפיץ כמו אקדח רעגי.
OUT
תרגישו חושפי לתאר את עצמכם, לעשות איזה היכרות עם מרגיש נכון, או להגיב למה שקורה סביב. אתם גם יכולים להתייחס רק לעצמכם בנתיים, אבל אני כן אשמח שתתארו את עצמכם.
עדכון חפצקים
ניתן להוסיף תכונה קסומה לחפצ"ק מוכן, ולהפך, משמע שאפשר לקחת גלימת התנגדות +1, ולהלביש עליה תכונת של גלימה אחרת שתבחרו לקנות, - ואז היא תהיה גלימת התנגדות+הגלימה הנוספת. - חפצ"ק כזה עולה כסה"כ מחיר החפצקים שיצרו אותו, אם אתם מוסיפים כוח חדש לחפצק קיים, אז רק מכיר החפצ"ק הקיים. משמע שאם אתם מוסיפים לגלימה גם גלימת התנגדות, אתם תשלמו רק את המחיר של גלימת ההתנגדות על הגלימה עצמה.
עריכה אחרונה: