starkandskinny
פונדקאי פעיל
במקביל למשחק שאני מנסה להחיות כרגע במשחקים מכוונים ורשומות, אני פנאטית מושבעת של משחקי הסטוריה, וביחוד של מלחמת העולם השניה (המלחמה עצמה, לא השואה, מן הסתם), ולכן במקביל לקברט הארורים של אטלנטיק סיטי אני מנהלת משחק נוסף (לא בפורום, אלא בפורמטים אחרים) שסובב סביב שלוש דמויות מרכזיות ועוד מספר משניות, שמתרחש לפני, אחרי, ובתקופת מלחה"ע 2.
המשחק כבר הפך ליותר מסתם משחק, שכן כל המשתתפים בו הם יוצרים ברמה כזו או אחרת (כתבים\סופרים חובבים\אמנים) מרחבי העולם (ישראל, ארה"ב וגרמניה), ולכן את הרשומות ילוו ציורים שיאיירו חלק מהן. כפרוייקט פרוזה ואמנות, המשחק נקרא כיום Project G.I. Blood.
(הדמויות המרכזיות של GIB: אריק וג'ו: )
להגדלה: http://img41.imageshack.us/img41/4582/mistakenforstrangersbye.jpg
הדמויות
ג'ו גרוסמן: סמ"ר, פלוגת אייבל, חטיבת הצנחנים 506, היחידה המוטסת 101, צבא ארצות הברית
(ג'ו במדי+ציוד צנחנים: )
להגדלה: http://img411.imageshack.us/img411/640/2000manbyengleartistd5c.jpg
ג'ו נולד וגדל בניו ג'רזי למשפחה של מהגרים יהודים-פולנים. הוא נולד בשנת 1917, מה שהופך אותו לבן 27 ב-6 ליוני, 1944, הידוע גם כ-D-Day. בדומה למרבית משכניהם, משפחת גרוסמן הם ממעמד כלכלי בינוני-נמוך, בקושי מעל למעמד הפועלים.
הוא חי את מרבית חייו מבלי לצאת מניו ג'רזי, ובשנת 1937 לקחת את רות זילברשטיין לאשתו. מספר שנים לאחר מכן, לעומת זאת, הזוג עבר תקופה קשה ארוכה עקב חוסר יכולתם (ומבחינתו של ג'ו - חוסר רצון) להביא ילדים - מה שהוביל בסופו של דבר את ג'ו להתנדב ליחידות הצנחנים של צבא ארה"ב (בגלל שהיה נשוי ובגלל שעבד במפעל טקסטיל שייצר מדים לצבא, היה פטור ג'ו מגיוס חובה). הוא מתרץ זאת ברצון לעזור למאמץ המלחמתי ובמשכורת המפתה שהציעו לצנחנים, אך הוא בעיקר עשה זאת בכדי להתרחק מהבית.
במהלך הטירונות והאימונים שעקבו אחריה הגיע לדרגת סמ"ר, ושירת כסמל מחלקה בפלוגת אייבל. במהלך האימונים של ה-101 באנגליה, רות הגישה לו בדואר מסמכי גירושין - למרות שג'ו מעולם לא הספיק לחתום עליהם או לשלוח אותם בחזרה, לפני שהוא ושאר היחידה נשלחו לצרפת. במהלך התקופה הזו הוא פוגש גם בבחורה שתהפוך, לאחר המלחמה, לאשתו השניה - מילי הולינס, סגנית בצבא האחיות, שמטפלת בג'ו לאחר שהוא שובר את רגלו בזמן אימון שטח לילי.
ג'ו הוא היהודי הטיפוסי שלכם - גדול-אף, שעיר יתר-על-המידה, עב-עצמות ומטפח כרס קטנה: למרות זאת, בהיותו בגובה 1.95 מטר, הוא ממש לא 'לא בכושר'. שיערו שחור ועיניו כחולות - יש אנשים שאפילו יתייחסו אליו כ'נאה'. קעקוע על כתבו השמאלית מציג שלושה לבבות מקושטים בפרחים ועלים, והבאנר שנכרך סביבם קורא "רות, 1937".
(ג'ו מניח תפילין: )
להגדלה: http://img201.imageshack.us/img201/318/hestheparatrooperbyengl.jpg
אריק יושקט: פילדוויבל (סמ"ר), דיוויזיית חיל הרגלים ה-1, וורמאכט
(למעלה: אריק במדי וורמכאט, למטה: פורטרט של אריק: )
להגדלה: http://img442.imageshack.us/img442/6135/fwlerikjuschkatbyenglea.jpg
אריק יושקט נולד ב-1921 למשפחה מאוד פרוסיאנית, שהצליחה להשאיר לעצמה את מעמד היונקר שלהם למרות המהפכה הפוליטית של רפובליקת וויימאר.
אביו וסבו וכמעט כל זכר אחר למשפחת יושקט היו קצינים בצבא פרוסיה, ולכן גם אריק ציפה להתמנות לכזה, בשעתו, ואפילו לקח שיעורי סייף, כפי שהיה מצופה מבן בכור ממעמד יונקר שאמור היה להתגייס לקצונה. לעומת זאת, לאחר שעלתה פעילותו של ה-SA, אסר פרידריך על בנו להפוך לקצין, בטענה שהמשטר היה מלא ב"חוליגנים" ושאם יהפוך אריק לקצין, יפקד על "חבורה של חיות פרא בחולצות חומות".
פרידריך, אל"מ בדימוס, נקט באמצעים חמורים בכדי למנוע מבנו להתגייס לקצונה, עד כדי כך שיצר קשר עם כל הקצינים שעבד איתם בעבר, והביע את עמדתו בנוגע לכך שאין לגייס את אריק לחיל. בתסכולו, הלך אריק למרכז הגיוס והצטרף כנגד (הוא מאז השלים ברובו עם אביו, בעיקר דרך מכתבים, למרות שעדיין ישנו חוסר אהדה בין השניים).
הוא סובל מפראנויה קיצונית, מה שלא תרם להרגשתו כשאביו (אותו העריץ) הלך מאחורי גבו בכדי לוודא שלא יגוייס כקצין. הוא בטח שמישהו, איפשהו, תמיד מנסה לדפוק אותו.
כל זאת ועוד, כשניסה להגיש ניירת לקידומו לדרגת קצין (קידומים בשדה הקרב מדרגות נגדים לקצינים היו שכיחים בתקופת המלחמה), נעלמו שוב ושוב "באורח מסתורי". הוא מאמין באמונה רבה שמישהו ברמת הדיוויזיה כנראה שונא אותו, ולכן משמיד אותם שוב ושוב.
אריק הביע את תסכולו מספר פעמים רב למפקדי דיוויזיית חיל הרגלים ה-1, והגיע לכאלו רמות זעם במספר פעמים נפרדות, שהפיקוד נשאר ללא ברירה מלבד להעביר אותו לדיוויזיה ה-28, לפני שהדיוויזיה ה-1 הלכה מזרחה; אף אחד ממפקדי הגדוד לא רצה לפקד על חייל כמו אריק, שהיה מובן מאליו שהיה הולך להוות צרות.
הוא הועבר ל-28 והוצב במחלקה 1, פלוגה ג', גדוד 2, אך לא כיתה 1 או 2 רצו בו.
הוא גמיש ורזה עם חילוף-חומרים מהיר ביותר, ותמיד רעב. שיערו בלונדיני נוטה להיות ארוך יותר מהמותר, ולהזדקר בכיוונים שונים. ידיו ארוכות וחינניות למדי, והוא שונא אותן, מכיוון שהוא חושב שאינן מתאימות לחייל שכלי הנשק שלו הוא מ"ג. הוא אינו נאה באופן קונבנציונלי; פניו ארוכות מדי בשביל זה, אך הוא אינו מכוער, לעומת זאת.
דמויות משנה
רנה פפינוט: המחתרת הצרפתית
קיילב "הפולני הגדול" לשק: סמל, פלוגת אייבל, חטינת הצנחנים 506, היחידה המוטסת 101, צבא ארצות הברית
באק "ג'וג'ו" ג'ייקובס: רב"ט, פלוגת אייבל, חטינת הצנחנים 506, היחידה המוטסת 101, צבא ארצות הברית
רות גרוסמן: אשתו הראשונה של ג'ו
מילי הולינס: סגן, צבא האחיות של אצות הברית (ואשתו השניה של ג'ו)
אודרי קוואנה: אחות, צבא האחיות של ארצות הבריתסמ"ר גרוסמן, ג'וזף
פרידריך יושקט: אביו של אריק
(רנה פפינוט: )
להגדלה: http://img846.imageshack.us/img846/9205/16146431.jpg
להגדלה: http://img703.imageshack.us/img703/9085/immigrantpunkbyengleart.jpg
(קיילב "הפולני הגדול" לשק: )
להגדלה: http://img214.imageshack.us/img214/5555/48527227.jpg
(משמאל לימין: ג'ו, קיילב ובאק: )
להגדלה: http://img28.imageshack.us/img28/5931/12495914.jpg
(קיילב ובאק: )
להגדלה: http://img833.imageshack.us/img833/1081/sentimentalthingbyengle.jpg
(קיילב ומילי בבית חולים בבלגיה: )
להגדלה: http://img27.imageshack.us/img27/6064/sorrowbyengleartistd3g9.jpg
(ג'ו ומילי לפני D-Day: )
להגדלה: http://img89.imageshack.us/img89/3349/youllbeinmyheartbyenglerme.jpg
(ג'ו ומילי אחרי המלחמה: )
להגדלה: http://img253.imageshack.us/img253/6575/donttalkabouterik02byen.jpg
הרקע והמשחק
ב-6 ביוני, 1944, בילה יושקט בדרך-כלל אצל כיתה 1, אך עקב הקרבות המתקרבים (הפלישה לנורמנדי), נאמר לו "ללכת לכיתה 2 ולעזור להם". כשהגיע, נאמר לו בגסות שלא היו זקוקים לעזרתו, ושנאתו ליחידתו החדשה הגיעה לרמה חדשה. כששתי הכיתות פתחו באש על דבר-מה בשיחים, הוא הלך בכדי לחקור - מאחר וכל כיתה חשבה שהוא נמצא עם הכיתה האחרת - ומצא חייל אמריקאי. הוא קפץ על ההדזמנות להרוג את החיילים ששנא מאז שהועבר מיחידתו הישנה, ולאחר ההרג יוכל להאשים בכל את האמריקאי. לעומת זאת, חשב כי גם תהיה לו האופציה לנצל את עזרתו לאמריקאי האבוד, ובכך להשיג עמדה חדשה כלשהיא עם צבאות בנות-הברית.
* * * * *
ביום שלפני D-Day, ג'ו לקח את עצתם הגרועה של הבריטים, שאמרו לנצחנים האמריקאים שכדאי להם לקשור תיקים נוספים לרגליהם כשיצנחו לנורמנדי, בכדי שיוכלו לנשוא יותר משקל. הוא איבד את תיק-הרגל שלו, כמובן, כמו צנחנים אמריקאים רבים בפלישה לצרפת; הבעיה שלו הייתה, שהתיק הכיל (בין השאר) את המפות שלו. אז כשג'ו נחת בחוף יוטה, הוא איבד את חוש ההתמצאות שלו לחלוטין - ובמקום להמשיך בדרך המתוכננת לו ולהיתקל בצנחנים אחרים בדרך, ובכך למצוא את דרכו ל-drop zone, הוא תעה עד לסבח-השיחים הקרוב ביותר, שם שתי כיתות גרמניות פתחו עליו באש.
בעודו מחזיר אש ומנסה להימלט, ג'ו נתקל בחייל אחר שנשא עליו מכונת יריה. החייל עזר לו לחסל את שתי הכיתות הגרמניות (ובעיקרון הציל את התחת של ג'ו) - רק בשביל שג'ו יגלה, ברגע שנגמרה ההמולה, ואיתה הבלבול - שהחייל היה, אחרי הכל, גרמני.
זה, בעיקרון, מה שיש לי מסוכם לכשאני מציגה את הפרוייקט לאנשים. מה שקורה אחר כך הולך בערך ככה:
עם הגילוי שיושקט הוא בעצם גרמני - ושג'ו לא סתם אמריקאי, אלא אמריקאי יהודי (הוא מסתובב תמיד עם שרשרת מגן-דוד שקיבל מסבתו, שכן גברים יהודים בתקופה ההיא לא הסתובבו עם מגני-דוד), השניים כמעט הרגו אחד את השני, לפני שיושקט הספיק לעצור את ג'ו ולשכנע אותו לתת לו לדבר.
לאחר שהסביר את תוכניתו, ולמרות כל שנאתו של ג'ו לגרמנים (והייתה הרבה ממנה), הוא דווקא קיבל עליו את התוכנית, משוכנע שברגע שיצאו בחזרה לשטח, לא יקח להם יותר מיום-יומיים להתחבר חזרה עם היחידה שלו, ושהם יעשו מה שעולה על רוחם ביושקט.
אלא ש, בגלל הדרכה כושלת של אריק, הזוג במהרה מוצא את עצמו אבוד בצרפת, ללא כל דרך לדעת לאן נעלמו שאר האמריקאים.
הם מחליטים להמשיך לנדוד בצרפת, כשלג'ו ידע מאורפל ביותר של דרכם המיועדת של בעלות-הברית, בתקווה להיתקל בהם בהמשך.
(ג'ו ואריק: )
להגדלה: http://img339.imageshack.us/img339/8371/goodiswhatweunderstoodb.jpg
בעוברם בפרוורי פריז, הם נתקלים בבחור קטן ומשעשע בשם רנה, שמספר להם לאחר מכן בשילוב של צרפתית וגרמנית קלוקלת (מאחר והצרפתית של אריק גם היא קלוקלת) שהוא שייך למחתרת הצרפתית. הוא מצטרף אליהם לתקופת זמן מוגבלת בכדי לעזור לג'ו למצוא את הכוחות האמריקאים, אך נעלם (ברח או מת) כשהשלושה עושים את דרכם לבלגיה.
(ג'ו, אריק ורנה, שנראה דיי פתטי עם הלוגר המסכן שלו: )
להגדלה: http://img833.imageshack.us/img833/4947/88777563.jpg
הם עושים את המסלול המיועד של ה-101 באירופה לשארית המלחמה: צרפת>הולנד>בלגיה>גרמניה, אך מגיעים לגרמניה בתקופת זמן של חודשים ספורים: משמע, לפחות שנתיים (אם לא יותר) לפני פלישת בנות-הברית אליה.
וכאן המשחק כרגע תקוע, כי אין לנו מושג מה לעשות איתם בשנתיים האלו (חוץ מכמה משחקים שעשינו פוסט-מלחמה).
כמה משחקי צד מתרחשים בו-זמנית, שמערבים את הדמויות האחרות מיחידתו של ג'ו ואת האחיות.
(ג'ו ואריק לרקע חורבות העיר ברלין: )
להגדלה: http://img827.imageshack.us/img827/7760/timetravelsbyengleartis.jpg
אממ. וזהו, אני מניחה.
להלן קטע קצר מהמשחק שתרגמתי להנאתכם (למי שלא יודע צרפתית מומלץ להשתמש בגוגל טרנסלייט, בגלל שרנה הוא ה-comic relief של המשחק):
באסטון, בלגיה, חורף 1944-5
הם צעדו ביער זה זמן מה.
ג'ו לא ידע מה 'זמן מה' היה בדיוק, אך עברו כבר כמה ימים מאז שהחלו לעקוב אחר קולות ההפצצה העמומים שהגיעו מהיער. והיה להם קר, לעזאזל. אף אחד מהם לא היה בטוח מה היה החודש הנוכחי, אבל ג'ו חשב שהיו באיזור דצמבר, בגלל שהכל היה מכוסה בשלג וקר כמו חזה של מכשפה. הוא נאלץ לגנוב וללבוש מעיל של חייל גרמני, ושנא כל שניה שלבש אותו.
"אתה בטוח שאנחנו בדרך הנכונה?" זו בטח הייתה הפעם המאה ששאל את יושקט.
"כמובן שאנחנו בדרך הנכונה."
"Nous sommes putain perdu." מלמל רנה מתחת לנשימתו.
"Ferme ta bouche, mange-grenouille!" ענה יושקט.
"כן, אבל - אתה בטוח?" ג'ו התעלם מהצרפתית - ומהצעקות, כמו תמיד. "בגלל שאנחנו הולכים כאן כבר כמות זמן לא-מבוטלת, ועוד לא ראינו נפש חיה, שלא לציין חיילי--" הוא עצר באמצע המשפט כשיושקט נופף מולו בידו, כאות שישתוק. הם עצרו והקשיבו. הצליל היה חלוש, אך מישהו התקדם בכיוונם.
יושקט ירד על ברכיו מאחורי עץ רחב והחל להרכיב את המ"ג שלו.
"Qu'est-ce qui se passe?"
"מישהו מגיע." לחש ג'ו בעודו תופס את קולר החולצה של רנה, ומשך אותו מאחורי עץ נוסף. הוא ירד על ברכיו ובאיטיות כיוון את הרובה שלו, נשימתו נעצרת בעוד מי-שזה-לא-היה קרב אליהם.
מזג האוויר היה ערפילי, וג'ו בקושי היה יכול לראות, ברגע הראשון חשב שהוא הוזה כשראה שלושה חיילים במדי הצבא האמריקאי. היו הקסדות (ללא ציור של עלה לבן עליהן, לעומת זאת, בשונה מקסדתו של ג'ו), המעילים שג'ו הכיר טוב כ"כ - ואז היו המגפיים, אבל היו להן רצועות במקום שרוכים, כך שהם לא יכלו להיות צנחנים. לא שזה שינה משהו - הם עדיין היו אמריקאים.
הוא שמע את יושקט מושך את הבריח על ה-MG42 שלו וכמעט קפץ מאחורי העץ. "יושקט!" זו הייתה לחישה, למרות שהייתה יחסית רמה. "פאק! אריק, פאק! אל תירה! אל תירה!"
אחד החיילים הרים את ידו והורה לאחרים לעצור. הוא כופף את ראשו והביט סביב, וחיפש את מקור הרעש, שהגיע מג'ו.
יושקט לקח נשימה עמוקה ונשאר בעמדתו, סובב את ראשו באיטיות בכדי לנעוץ מבט נוקב בג'ו. "Was? מה יש?"
"הם אמריקאים! הם -" ג'ו פשוט נענע בראשו ותלה את רובהו בחזרה על כתפו, ואז נעמד בחזרה על רגליו וזז הרחק (איטי מספיק בכדי שלא יירו בו) מהעץ. "היי! שלושתכם שם!"
כל השלושה קפאו לרגע במקומם לפני שזיהו את מדיו של ג'ו (מתחת למעיל הגרמני, שהיה פתוח). מנהיג הסיור, סמל מדרגה ראשונה, פסע כמה צעדים לכיוונו והציע לג'ו חיוך מבולבל.
"היחידה המוטסת? מה לעזאזל אתה עושה כאן מאחורה? איפה שאר הסיור שלך?"
הם היו מהדיוויזיה המשוריינת ה-10. ג'ו לא היה שמח לראות טנקיסקים בכל חייו כפי שהיה שמח באותו הרגע.
"אלוהים, אין לכם מושג כמה אני שמח לראות אתכם. אני אבוד."
"איך יכולת ללכת לאיבוד בבאסטון?"
רנה, עדיין במחבואו, הסיט את עיניו אל יושקט ונתן בו מבט מבולבל. הגרמני משך בכתפיו, עדיין מעוצבן שג'ו הרס את כל התוכניות המזדיינות, כרגיל - ולמעשה, נמאס לו מזה. הוא הנמיך את המ"ג ונעמד בשנית, ולקח כמה צעדים הרחק מהעץ בכדי לעמוד מטר או שניים מאחורי ג'ו.
שלושת האמריקאים מייד החזיקו את כלי נשקים מכוונים ומוכנים לירות ביושקט. "סמל, מאחורייך."
ג'ו העיף מבט חטוף מעבר לכתפו. "לא! זה בסדר, הוא איתי. הוא בצד שלנו." אף אחד מהחיילים לא נראה משוכנע. "אני נשבע. הוא פנה נגד המחלקה שלו והציל את חיי. הוא הציל אותם מספר פעמים, אפילו. הוא אחד מהחבר'ה הטובים."
על אף שאף אחד מהם לא נראה משוכנע עדיין - הסמל מדרגה ראשונה במיוחד - הוא סימן לאנשיו להנמיך את רוביהם.
ג'ו נאנח והנהן בראשו. "לא בבאסטון. אין לי מושג איפה אני בכלל, לעזאזל. נאבדתי ב-D-Day, ושני החבר'ה האלו - רנה, l'extérieur! - שני החבר'ה האלה עזרו לי עד עכשיו לחפש כוחות של בנות הברית."
יושקט צפה בהם, וכמעט הרים את ה-MG42 בחזרה כשכלי הנשק כוונו כלפיו, אך ג'ו עמד בדרכו, לכן הוא הנמיך אותו ובהה באמריקאים האחרים.
רנה הגיח מאחורי העץ ונעמד.
"Quoi? L'extérieur?"
יושקט זעף. "אני לא אידיוט, גרוסמן. אני יכול לדבר בעצמי."
ג'ו גלגל את עיניו ופנה ליושקט. "לא היית יכול בדיוק לדבר אם היו יורים בך, נכון?" הוא סב חזרה אל האמריקאים.
יושקט זעף ועיוות את פרצופו, בעודו עושה חיקוי של ג'ו מאחורי גבו.
"ובכן, ראו, אנחנו לא יכולים בדיוק לקחת את כולם חזקה למפרדה עם הקראוט--"
חצי שניה עברה לפני שהבחינו כל החמישה בדם שהתפשט על בטנו של הסמל, וכשהרים ג'ו את ידו בכדי לגרש תחושה מוזרה ומעקצצת על לחיו, נשאר דם על אצבעותיו. לקח עוד רגע לקולות הירי להגיע אליהם.
החייל לא הספיק לפגוע בקרקע לפני שהם רצו על חייהם.
בסופו של דבר, הפסיקו לרוץ. איש מהם לא ידע כמה רחוק או במשך כמה זמן רצו. יכול להיות שעברו רק כמה דקות. יכול להיות שעברו שעות. לא הייתה זו החלטה מודעת שגרמה להם להפסיק לרוץ, כמו שהייתה זו תשישות.
ג'ו נפל בכבדות על השלג, ומישש את לחיו. היא הייתה רטובה, והיה כתם דם קטן שנספג בקולר המעיל שלו. הוא זרק מבט אל אריק, ודיבר כשהוא מרוקן לחלוטין מאוויר. "האנשים שלך ירו בי, לעזאזל."
"Ils m'ont tiré! Les foutours m'ont tiré!" זעק רנה בעודו מנופף בזרועותיו כשהוא מדדה אחרי השניים. השוק השמאלי שלו דימם, והוא צלע.
אריק העיף מבט זועף בזרועו, וניקר בה באצבעו. הוא בקושי הצליח לתפוס את נשימתו בעודו בחן אותה. הכדור עבר דרכה ישירות. "כן, הם ירו בי, גם."
"Je vais saigner à mort, lentement, et tout ça va être de ta faute!"
ג'ו נאנח וטפח על כיסיו בחיפוש אחר אבקת סולפה. "מה הוא אומר?"
"הוא אומר שהוא הולך לדמם למוות ושזו תהיה אשמתך. Detendes-tu, vais a vivir. Ce n'est pas mon putain faute, je ne suis pas celui qui cherche pour les Américains!"
"לך תזדיין." מלמל ג'ו והשליך את שקיק אבקת הסולפה בכיוונו של רנה. "אני לא מאמין שאיבדנו את שני החבר'ה האחרים. פאק."
יושקט נעץ בו מבט. "אף אחד לא שם זין על זה שאיבדנו את האמריקאים היקרים שלך! אף אחד לא יתגעגע אליהם, יש לכם עוד המון כאלו."
ג'ו נגע בשריטה על לחיו ובהה ביושקט, לא מאמין לחלוטין ששמע את מה ששמע. קולו היה שקט. "איך לעזאזל אתה יכול להגיד דבר כזה?"
רנה לא טרח אפילו לזוז לכיוון הסולפה. "Pas de putain belge voudrait vas te faire encule. Vous payer un supplément parce que vous êtes petits."
"Vous avez à payer un supplément parce que vous êtes laid!!"
"אולי תסתמו את הפה המזדיין שלכם?! פאק! זה היה כנראה הסיכוי היחיד שלנו לצאת מהמקום המסריח הזה, לטובה! ועכשיו אנחנו בדיוק איפה שהתחלנו, תקועים בבלגיה המזדיינת עם שום שמץ קטן של מושג לאן ללכת! מאחורי קווי אויב, בנוסף לכל!"
"Je ne suis pas laid, fils de pute! Au moins je ne regarde pas comme je l'ai douze ans!" צעק יושקט על רנה בעודו מנופף בידיו, אך הנמיך אותן במהרה כשחש בכאב מתפשט לאורך הפצע. הוא הביט בחזרה בג'ו, עדיין מעוצבן. "Calme-toi, אנחנו נמצא עוד אמריקאים. החבר'ה האלו לא היה פה לבד."
"Calme-toi? Calme-toi?! אתה עושה מזה צחוק? אתה חושב שזה מצחיק, בן זונה?" ג'ו היה על כמעט על סף דמעות. "אני הולך פאקינג למות כאן ולעולם לא לראות שוב את הבית!"
אריק לא נראה מתרשם במיוחד. "תירגע, תעשן סיגריה. אתה תרגיש טוב יותר."
ובכן, זה עשה את זה. ג'ו קם בנהמה, מחסל במהרה את מספר הצעדים שהפרידו ביניהם, קיפל את זרועו והכניס אגרוף הישר בפניו של אריק.
הוא לא חשב שג'ו יכה אותו אי פעם. הוא היה כה מופתע שלא ניסה אפילו להתחמק ממנו. אגרופו של ג'ו הכה בו הישר באפו, ובזמן שהאמריקאי חזר למקום-ישיבתו בכדי לזעוף ולטפל בשריטה שבפניו, הוא פשוט שכב על השלג ונתן לאפו לדמם.
"אוו."
המשחק כבר הפך ליותר מסתם משחק, שכן כל המשתתפים בו הם יוצרים ברמה כזו או אחרת (כתבים\סופרים חובבים\אמנים) מרחבי העולם (ישראל, ארה"ב וגרמניה), ולכן את הרשומות ילוו ציורים שיאיירו חלק מהן. כפרוייקט פרוזה ואמנות, המשחק נקרא כיום Project G.I. Blood.
(הדמויות המרכזיות של GIB: אריק וג'ו: )
הדמויות
ג'ו גרוסמן: סמ"ר, פלוגת אייבל, חטיבת הצנחנים 506, היחידה המוטסת 101, צבא ארצות הברית
(ג'ו במדי+ציוד צנחנים: )
ג'ו נולד וגדל בניו ג'רזי למשפחה של מהגרים יהודים-פולנים. הוא נולד בשנת 1917, מה שהופך אותו לבן 27 ב-6 ליוני, 1944, הידוע גם כ-D-Day. בדומה למרבית משכניהם, משפחת גרוסמן הם ממעמד כלכלי בינוני-נמוך, בקושי מעל למעמד הפועלים.
הוא חי את מרבית חייו מבלי לצאת מניו ג'רזי, ובשנת 1937 לקחת את רות זילברשטיין לאשתו. מספר שנים לאחר מכן, לעומת זאת, הזוג עבר תקופה קשה ארוכה עקב חוסר יכולתם (ומבחינתו של ג'ו - חוסר רצון) להביא ילדים - מה שהוביל בסופו של דבר את ג'ו להתנדב ליחידות הצנחנים של צבא ארה"ב (בגלל שהיה נשוי ובגלל שעבד במפעל טקסטיל שייצר מדים לצבא, היה פטור ג'ו מגיוס חובה). הוא מתרץ זאת ברצון לעזור למאמץ המלחמתי ובמשכורת המפתה שהציעו לצנחנים, אך הוא בעיקר עשה זאת בכדי להתרחק מהבית.
במהלך הטירונות והאימונים שעקבו אחריה הגיע לדרגת סמ"ר, ושירת כסמל מחלקה בפלוגת אייבל. במהלך האימונים של ה-101 באנגליה, רות הגישה לו בדואר מסמכי גירושין - למרות שג'ו מעולם לא הספיק לחתום עליהם או לשלוח אותם בחזרה, לפני שהוא ושאר היחידה נשלחו לצרפת. במהלך התקופה הזו הוא פוגש גם בבחורה שתהפוך, לאחר המלחמה, לאשתו השניה - מילי הולינס, סגנית בצבא האחיות, שמטפלת בג'ו לאחר שהוא שובר את רגלו בזמן אימון שטח לילי.
ג'ו הוא היהודי הטיפוסי שלכם - גדול-אף, שעיר יתר-על-המידה, עב-עצמות ומטפח כרס קטנה: למרות זאת, בהיותו בגובה 1.95 מטר, הוא ממש לא 'לא בכושר'. שיערו שחור ועיניו כחולות - יש אנשים שאפילו יתייחסו אליו כ'נאה'. קעקוע על כתבו השמאלית מציג שלושה לבבות מקושטים בפרחים ועלים, והבאנר שנכרך סביבם קורא "רות, 1937".
(ג'ו מניח תפילין: )
אריק יושקט: פילדוויבל (סמ"ר), דיוויזיית חיל הרגלים ה-1, וורמאכט
(למעלה: אריק במדי וורמכאט, למטה: פורטרט של אריק: )
להגדלה: http://img442.imageshack.us/img442/6135/fwlerikjuschkatbyenglea.jpg
אריק יושקט נולד ב-1921 למשפחה מאוד פרוסיאנית, שהצליחה להשאיר לעצמה את מעמד היונקר שלהם למרות המהפכה הפוליטית של רפובליקת וויימאר.
אביו וסבו וכמעט כל זכר אחר למשפחת יושקט היו קצינים בצבא פרוסיה, ולכן גם אריק ציפה להתמנות לכזה, בשעתו, ואפילו לקח שיעורי סייף, כפי שהיה מצופה מבן בכור ממעמד יונקר שאמור היה להתגייס לקצונה. לעומת זאת, לאחר שעלתה פעילותו של ה-SA, אסר פרידריך על בנו להפוך לקצין, בטענה שהמשטר היה מלא ב"חוליגנים" ושאם יהפוך אריק לקצין, יפקד על "חבורה של חיות פרא בחולצות חומות".
פרידריך, אל"מ בדימוס, נקט באמצעים חמורים בכדי למנוע מבנו להתגייס לקצונה, עד כדי כך שיצר קשר עם כל הקצינים שעבד איתם בעבר, והביע את עמדתו בנוגע לכך שאין לגייס את אריק לחיל. בתסכולו, הלך אריק למרכז הגיוס והצטרף כנגד (הוא מאז השלים ברובו עם אביו, בעיקר דרך מכתבים, למרות שעדיין ישנו חוסר אהדה בין השניים).
הוא סובל מפראנויה קיצונית, מה שלא תרם להרגשתו כשאביו (אותו העריץ) הלך מאחורי גבו בכדי לוודא שלא יגוייס כקצין. הוא בטח שמישהו, איפשהו, תמיד מנסה לדפוק אותו.
כל זאת ועוד, כשניסה להגיש ניירת לקידומו לדרגת קצין (קידומים בשדה הקרב מדרגות נגדים לקצינים היו שכיחים בתקופת המלחמה), נעלמו שוב ושוב "באורח מסתורי". הוא מאמין באמונה רבה שמישהו ברמת הדיוויזיה כנראה שונא אותו, ולכן משמיד אותם שוב ושוב.
אריק הביע את תסכולו מספר פעמים רב למפקדי דיוויזיית חיל הרגלים ה-1, והגיע לכאלו רמות זעם במספר פעמים נפרדות, שהפיקוד נשאר ללא ברירה מלבד להעביר אותו לדיוויזיה ה-28, לפני שהדיוויזיה ה-1 הלכה מזרחה; אף אחד ממפקדי הגדוד לא רצה לפקד על חייל כמו אריק, שהיה מובן מאליו שהיה הולך להוות צרות.
הוא הועבר ל-28 והוצב במחלקה 1, פלוגה ג', גדוד 2, אך לא כיתה 1 או 2 רצו בו.
הוא גמיש ורזה עם חילוף-חומרים מהיר ביותר, ותמיד רעב. שיערו בלונדיני נוטה להיות ארוך יותר מהמותר, ולהזדקר בכיוונים שונים. ידיו ארוכות וחינניות למדי, והוא שונא אותן, מכיוון שהוא חושב שאינן מתאימות לחייל שכלי הנשק שלו הוא מ"ג. הוא אינו נאה באופן קונבנציונלי; פניו ארוכות מדי בשביל זה, אך הוא אינו מכוער, לעומת זאת.
דמויות משנה
רנה פפינוט: המחתרת הצרפתית
קיילב "הפולני הגדול" לשק: סמל, פלוגת אייבל, חטינת הצנחנים 506, היחידה המוטסת 101, צבא ארצות הברית
באק "ג'וג'ו" ג'ייקובס: רב"ט, פלוגת אייבל, חטינת הצנחנים 506, היחידה המוטסת 101, צבא ארצות הברית
רות גרוסמן: אשתו הראשונה של ג'ו
מילי הולינס: סגן, צבא האחיות של אצות הברית (ואשתו השניה של ג'ו)
אודרי קוואנה: אחות, צבא האחיות של ארצות הבריתסמ"ר גרוסמן, ג'וזף
פרידריך יושקט: אביו של אריק
(רנה פפינוט: )
להגדלה: http://img846.imageshack.us/img846/9205/16146431.jpg
להגדלה: http://img703.imageshack.us/img703/9085/immigrantpunkbyengleart.jpg
(קיילב "הפולני הגדול" לשק: )
להגדלה: http://img214.imageshack.us/img214/5555/48527227.jpg
(משמאל לימין: ג'ו, קיילב ובאק: )
להגדלה: http://img28.imageshack.us/img28/5931/12495914.jpg
(קיילב ובאק: )
להגדלה: http://img833.imageshack.us/img833/1081/sentimentalthingbyengle.jpg
(קיילב ומילי בבית חולים בבלגיה: )
להגדלה: http://img27.imageshack.us/img27/6064/sorrowbyengleartistd3g9.jpg
(ג'ו ומילי לפני D-Day: )
להגדלה: http://img89.imageshack.us/img89/3349/youllbeinmyheartbyenglerme.jpg
(ג'ו ומילי אחרי המלחמה: )
להגדלה: http://img253.imageshack.us/img253/6575/donttalkabouterik02byen.jpg
הרקע והמשחק
ב-6 ביוני, 1944, בילה יושקט בדרך-כלל אצל כיתה 1, אך עקב הקרבות המתקרבים (הפלישה לנורמנדי), נאמר לו "ללכת לכיתה 2 ולעזור להם". כשהגיע, נאמר לו בגסות שלא היו זקוקים לעזרתו, ושנאתו ליחידתו החדשה הגיעה לרמה חדשה. כששתי הכיתות פתחו באש על דבר-מה בשיחים, הוא הלך בכדי לחקור - מאחר וכל כיתה חשבה שהוא נמצא עם הכיתה האחרת - ומצא חייל אמריקאי. הוא קפץ על ההדזמנות להרוג את החיילים ששנא מאז שהועבר מיחידתו הישנה, ולאחר ההרג יוכל להאשים בכל את האמריקאי. לעומת זאת, חשב כי גם תהיה לו האופציה לנצל את עזרתו לאמריקאי האבוד, ובכך להשיג עמדה חדשה כלשהיא עם צבאות בנות-הברית.
* * * * *
ביום שלפני D-Day, ג'ו לקח את עצתם הגרועה של הבריטים, שאמרו לנצחנים האמריקאים שכדאי להם לקשור תיקים נוספים לרגליהם כשיצנחו לנורמנדי, בכדי שיוכלו לנשוא יותר משקל. הוא איבד את תיק-הרגל שלו, כמובן, כמו צנחנים אמריקאים רבים בפלישה לצרפת; הבעיה שלו הייתה, שהתיק הכיל (בין השאר) את המפות שלו. אז כשג'ו נחת בחוף יוטה, הוא איבד את חוש ההתמצאות שלו לחלוטין - ובמקום להמשיך בדרך המתוכננת לו ולהיתקל בצנחנים אחרים בדרך, ובכך למצוא את דרכו ל-drop zone, הוא תעה עד לסבח-השיחים הקרוב ביותר, שם שתי כיתות גרמניות פתחו עליו באש.
בעודו מחזיר אש ומנסה להימלט, ג'ו נתקל בחייל אחר שנשא עליו מכונת יריה. החייל עזר לו לחסל את שתי הכיתות הגרמניות (ובעיקרון הציל את התחת של ג'ו) - רק בשביל שג'ו יגלה, ברגע שנגמרה ההמולה, ואיתה הבלבול - שהחייל היה, אחרי הכל, גרמני.
זה, בעיקרון, מה שיש לי מסוכם לכשאני מציגה את הפרוייקט לאנשים. מה שקורה אחר כך הולך בערך ככה:
עם הגילוי שיושקט הוא בעצם גרמני - ושג'ו לא סתם אמריקאי, אלא אמריקאי יהודי (הוא מסתובב תמיד עם שרשרת מגן-דוד שקיבל מסבתו, שכן גברים יהודים בתקופה ההיא לא הסתובבו עם מגני-דוד), השניים כמעט הרגו אחד את השני, לפני שיושקט הספיק לעצור את ג'ו ולשכנע אותו לתת לו לדבר.
לאחר שהסביר את תוכניתו, ולמרות כל שנאתו של ג'ו לגרמנים (והייתה הרבה ממנה), הוא דווקא קיבל עליו את התוכנית, משוכנע שברגע שיצאו בחזרה לשטח, לא יקח להם יותר מיום-יומיים להתחבר חזרה עם היחידה שלו, ושהם יעשו מה שעולה על רוחם ביושקט.
אלא ש, בגלל הדרכה כושלת של אריק, הזוג במהרה מוצא את עצמו אבוד בצרפת, ללא כל דרך לדעת לאן נעלמו שאר האמריקאים.
הם מחליטים להמשיך לנדוד בצרפת, כשלג'ו ידע מאורפל ביותר של דרכם המיועדת של בעלות-הברית, בתקווה להיתקל בהם בהמשך.
(ג'ו ואריק: )
בעוברם בפרוורי פריז, הם נתקלים בבחור קטן ומשעשע בשם רנה, שמספר להם לאחר מכן בשילוב של צרפתית וגרמנית קלוקלת (מאחר והצרפתית של אריק גם היא קלוקלת) שהוא שייך למחתרת הצרפתית. הוא מצטרף אליהם לתקופת זמן מוגבלת בכדי לעזור לג'ו למצוא את הכוחות האמריקאים, אך נעלם (ברח או מת) כשהשלושה עושים את דרכם לבלגיה.
(ג'ו, אריק ורנה, שנראה דיי פתטי עם הלוגר המסכן שלו: )
הם עושים את המסלול המיועד של ה-101 באירופה לשארית המלחמה: צרפת>הולנד>בלגיה>גרמניה, אך מגיעים לגרמניה בתקופת זמן של חודשים ספורים: משמע, לפחות שנתיים (אם לא יותר) לפני פלישת בנות-הברית אליה.
וכאן המשחק כרגע תקוע, כי אין לנו מושג מה לעשות איתם בשנתיים האלו (חוץ מכמה משחקים שעשינו פוסט-מלחמה).
כמה משחקי צד מתרחשים בו-זמנית, שמערבים את הדמויות האחרות מיחידתו של ג'ו ואת האחיות.
(ג'ו ואריק לרקע חורבות העיר ברלין: )
אממ. וזהו, אני מניחה.
להלן קטע קצר מהמשחק שתרגמתי להנאתכם (למי שלא יודע צרפתית מומלץ להשתמש בגוגל טרנסלייט, בגלל שרנה הוא ה-comic relief של המשחק):
באסטון, בלגיה, חורף 1944-5
הם צעדו ביער זה זמן מה.
ג'ו לא ידע מה 'זמן מה' היה בדיוק, אך עברו כבר כמה ימים מאז שהחלו לעקוב אחר קולות ההפצצה העמומים שהגיעו מהיער. והיה להם קר, לעזאזל. אף אחד מהם לא היה בטוח מה היה החודש הנוכחי, אבל ג'ו חשב שהיו באיזור דצמבר, בגלל שהכל היה מכוסה בשלג וקר כמו חזה של מכשפה. הוא נאלץ לגנוב וללבוש מעיל של חייל גרמני, ושנא כל שניה שלבש אותו.
"אתה בטוח שאנחנו בדרך הנכונה?" זו בטח הייתה הפעם המאה ששאל את יושקט.
"כמובן שאנחנו בדרך הנכונה."
"Nous sommes putain perdu." מלמל רנה מתחת לנשימתו.
"Ferme ta bouche, mange-grenouille!" ענה יושקט.
"כן, אבל - אתה בטוח?" ג'ו התעלם מהצרפתית - ומהצעקות, כמו תמיד. "בגלל שאנחנו הולכים כאן כבר כמות זמן לא-מבוטלת, ועוד לא ראינו נפש חיה, שלא לציין חיילי--" הוא עצר באמצע המשפט כשיושקט נופף מולו בידו, כאות שישתוק. הם עצרו והקשיבו. הצליל היה חלוש, אך מישהו התקדם בכיוונם.
יושקט ירד על ברכיו מאחורי עץ רחב והחל להרכיב את המ"ג שלו.
"Qu'est-ce qui se passe?"
"מישהו מגיע." לחש ג'ו בעודו תופס את קולר החולצה של רנה, ומשך אותו מאחורי עץ נוסף. הוא ירד על ברכיו ובאיטיות כיוון את הרובה שלו, נשימתו נעצרת בעוד מי-שזה-לא-היה קרב אליהם.
מזג האוויר היה ערפילי, וג'ו בקושי היה יכול לראות, ברגע הראשון חשב שהוא הוזה כשראה שלושה חיילים במדי הצבא האמריקאי. היו הקסדות (ללא ציור של עלה לבן עליהן, לעומת זאת, בשונה מקסדתו של ג'ו), המעילים שג'ו הכיר טוב כ"כ - ואז היו המגפיים, אבל היו להן רצועות במקום שרוכים, כך שהם לא יכלו להיות צנחנים. לא שזה שינה משהו - הם עדיין היו אמריקאים.
הוא שמע את יושקט מושך את הבריח על ה-MG42 שלו וכמעט קפץ מאחורי העץ. "יושקט!" זו הייתה לחישה, למרות שהייתה יחסית רמה. "פאק! אריק, פאק! אל תירה! אל תירה!"
אחד החיילים הרים את ידו והורה לאחרים לעצור. הוא כופף את ראשו והביט סביב, וחיפש את מקור הרעש, שהגיע מג'ו.
יושקט לקח נשימה עמוקה ונשאר בעמדתו, סובב את ראשו באיטיות בכדי לנעוץ מבט נוקב בג'ו. "Was? מה יש?"
"הם אמריקאים! הם -" ג'ו פשוט נענע בראשו ותלה את רובהו בחזרה על כתפו, ואז נעמד בחזרה על רגליו וזז הרחק (איטי מספיק בכדי שלא יירו בו) מהעץ. "היי! שלושתכם שם!"
כל השלושה קפאו לרגע במקומם לפני שזיהו את מדיו של ג'ו (מתחת למעיל הגרמני, שהיה פתוח). מנהיג הסיור, סמל מדרגה ראשונה, פסע כמה צעדים לכיוונו והציע לג'ו חיוך מבולבל.
"היחידה המוטסת? מה לעזאזל אתה עושה כאן מאחורה? איפה שאר הסיור שלך?"
הם היו מהדיוויזיה המשוריינת ה-10. ג'ו לא היה שמח לראות טנקיסקים בכל חייו כפי שהיה שמח באותו הרגע.
"אלוהים, אין לכם מושג כמה אני שמח לראות אתכם. אני אבוד."
"איך יכולת ללכת לאיבוד בבאסטון?"
רנה, עדיין במחבואו, הסיט את עיניו אל יושקט ונתן בו מבט מבולבל. הגרמני משך בכתפיו, עדיין מעוצבן שג'ו הרס את כל התוכניות המזדיינות, כרגיל - ולמעשה, נמאס לו מזה. הוא הנמיך את המ"ג ונעמד בשנית, ולקח כמה צעדים הרחק מהעץ בכדי לעמוד מטר או שניים מאחורי ג'ו.
שלושת האמריקאים מייד החזיקו את כלי נשקים מכוונים ומוכנים לירות ביושקט. "סמל, מאחורייך."
ג'ו העיף מבט חטוף מעבר לכתפו. "לא! זה בסדר, הוא איתי. הוא בצד שלנו." אף אחד מהחיילים לא נראה משוכנע. "אני נשבע. הוא פנה נגד המחלקה שלו והציל את חיי. הוא הציל אותם מספר פעמים, אפילו. הוא אחד מהחבר'ה הטובים."
על אף שאף אחד מהם לא נראה משוכנע עדיין - הסמל מדרגה ראשונה במיוחד - הוא סימן לאנשיו להנמיך את רוביהם.
ג'ו נאנח והנהן בראשו. "לא בבאסטון. אין לי מושג איפה אני בכלל, לעזאזל. נאבדתי ב-D-Day, ושני החבר'ה האלו - רנה, l'extérieur! - שני החבר'ה האלה עזרו לי עד עכשיו לחפש כוחות של בנות הברית."
יושקט צפה בהם, וכמעט הרים את ה-MG42 בחזרה כשכלי הנשק כוונו כלפיו, אך ג'ו עמד בדרכו, לכן הוא הנמיך אותו ובהה באמריקאים האחרים.
רנה הגיח מאחורי העץ ונעמד.
"Quoi? L'extérieur?"
יושקט זעף. "אני לא אידיוט, גרוסמן. אני יכול לדבר בעצמי."
ג'ו גלגל את עיניו ופנה ליושקט. "לא היית יכול בדיוק לדבר אם היו יורים בך, נכון?" הוא סב חזרה אל האמריקאים.
יושקט זעף ועיוות את פרצופו, בעודו עושה חיקוי של ג'ו מאחורי גבו.
"ובכן, ראו, אנחנו לא יכולים בדיוק לקחת את כולם חזקה למפרדה עם הקראוט--"
חצי שניה עברה לפני שהבחינו כל החמישה בדם שהתפשט על בטנו של הסמל, וכשהרים ג'ו את ידו בכדי לגרש תחושה מוזרה ומעקצצת על לחיו, נשאר דם על אצבעותיו. לקח עוד רגע לקולות הירי להגיע אליהם.
החייל לא הספיק לפגוע בקרקע לפני שהם רצו על חייהם.
בסופו של דבר, הפסיקו לרוץ. איש מהם לא ידע כמה רחוק או במשך כמה זמן רצו. יכול להיות שעברו רק כמה דקות. יכול להיות שעברו שעות. לא הייתה זו החלטה מודעת שגרמה להם להפסיק לרוץ, כמו שהייתה זו תשישות.
ג'ו נפל בכבדות על השלג, ומישש את לחיו. היא הייתה רטובה, והיה כתם דם קטן שנספג בקולר המעיל שלו. הוא זרק מבט אל אריק, ודיבר כשהוא מרוקן לחלוטין מאוויר. "האנשים שלך ירו בי, לעזאזל."
"Ils m'ont tiré! Les foutours m'ont tiré!" זעק רנה בעודו מנופף בזרועותיו כשהוא מדדה אחרי השניים. השוק השמאלי שלו דימם, והוא צלע.
אריק העיף מבט זועף בזרועו, וניקר בה באצבעו. הוא בקושי הצליח לתפוס את נשימתו בעודו בחן אותה. הכדור עבר דרכה ישירות. "כן, הם ירו בי, גם."
"Je vais saigner à mort, lentement, et tout ça va être de ta faute!"
ג'ו נאנח וטפח על כיסיו בחיפוש אחר אבקת סולפה. "מה הוא אומר?"
"הוא אומר שהוא הולך לדמם למוות ושזו תהיה אשמתך. Detendes-tu, vais a vivir. Ce n'est pas mon putain faute, je ne suis pas celui qui cherche pour les Américains!"
"לך תזדיין." מלמל ג'ו והשליך את שקיק אבקת הסולפה בכיוונו של רנה. "אני לא מאמין שאיבדנו את שני החבר'ה האחרים. פאק."
יושקט נעץ בו מבט. "אף אחד לא שם זין על זה שאיבדנו את האמריקאים היקרים שלך! אף אחד לא יתגעגע אליהם, יש לכם עוד המון כאלו."
ג'ו נגע בשריטה על לחיו ובהה ביושקט, לא מאמין לחלוטין ששמע את מה ששמע. קולו היה שקט. "איך לעזאזל אתה יכול להגיד דבר כזה?"
רנה לא טרח אפילו לזוז לכיוון הסולפה. "Pas de putain belge voudrait vas te faire encule. Vous payer un supplément parce que vous êtes petits."
"Vous avez à payer un supplément parce que vous êtes laid!!"
"אולי תסתמו את הפה המזדיין שלכם?! פאק! זה היה כנראה הסיכוי היחיד שלנו לצאת מהמקום המסריח הזה, לטובה! ועכשיו אנחנו בדיוק איפה שהתחלנו, תקועים בבלגיה המזדיינת עם שום שמץ קטן של מושג לאן ללכת! מאחורי קווי אויב, בנוסף לכל!"
"Je ne suis pas laid, fils de pute! Au moins je ne regarde pas comme je l'ai douze ans!" צעק יושקט על רנה בעודו מנופף בידיו, אך הנמיך אותן במהרה כשחש בכאב מתפשט לאורך הפצע. הוא הביט בחזרה בג'ו, עדיין מעוצבן. "Calme-toi, אנחנו נמצא עוד אמריקאים. החבר'ה האלו לא היה פה לבד."
"Calme-toi? Calme-toi?! אתה עושה מזה צחוק? אתה חושב שזה מצחיק, בן זונה?" ג'ו היה על כמעט על סף דמעות. "אני הולך פאקינג למות כאן ולעולם לא לראות שוב את הבית!"
אריק לא נראה מתרשם במיוחד. "תירגע, תעשן סיגריה. אתה תרגיש טוב יותר."
ובכן, זה עשה את זה. ג'ו קם בנהמה, מחסל במהרה את מספר הצעדים שהפרידו ביניהם, קיפל את זרועו והכניס אגרוף הישר בפניו של אריק.
הוא לא חשב שג'ו יכה אותו אי פעם. הוא היה כה מופתע שלא ניסה אפילו להתחמק ממנו. אגרופו של ג'ו הכה בו הישר באפו, ובזמן שהאמריקאי חזר למקום-ישיבתו בכדי לזעוף ולטפל בשריטה שבפניו, הוא פשוט שכב על השלג ונתן לאפו לדמם.
"אוו."