"רעמי ברקים נשמעים בשמי קלימדור" צועד קדימה אייבל שוב, מבחינתו המחזה קופא בכל פעם שהוא מפרשן אותו, "כאשר כנפי הדרקון מכסים את בוא האור." הוא ניצב במרכז הבמה, "ביתו של הים נעמדת במצוקתה, בעוד איש מהנוחכים בחדר לא מודה לגדולתה." הוא מסתכל לקהל, "אבירים תהיליה מבורכים באור, מול אויב שאת שמו איש לא יזכור, במשחקים ובחידות נאבקים הם למען הניצחון, אבל איש מהם לא בדק של מי הרצון."
אייבל פונה לליאני, "אגדות עליה כבר סופרו, שירים עליה נשזרו, אך איש לא עלה ושאל, מה היא רוצה שיהיה הגורל?, מה זו תרצה מהאלים להעניק? מלבד להסיר ממנה את שליטת אביה המעיק? מה יכולו שלושה אבירים ודרקון, מול הכוח של התמדה ורצון?"
הוא חוזר לפנות לקהל, "אלה ואלה נאבקים בזוטות, לא מבינם שבישבילה כולם הדיותות, ובועד אלה נאבקים האחד בשני, בחרה לה הגיבורה לסור מהנטיב המשני. בעוד שלושה ועוד אחד עסוקים ברזי העולם, זו עזבה אותם לגורלם."
איבל מסמן לליאלני בידעיו לזוז, אם הם שולטים בנרטיב של ההצגה הזו, אז אולי הוא יכול להוציא דמוית החוצה ממנה.
"הישמר, הישמר מביתו של הים, לפני שזו בכעסה תכלה את כולם, הישמר הישמר מביתו של הים, אשר רצונה לעזוב חזק מכולם. הישמר הישמר הוא קרא, מוקף רוחות בחזון איום ונורא. הישמר היא ציוותה, כאשר את חוקי העולם היא עיוותה."
הוא לוקח כמה צעדים מלליאני, מקווה שהמסר היה ברור, "והאיבירים והדרקון? תקועים להם בתוך עוד משחקון."
