אחרי שיחת טלפון זריזה, פגישה נקבעת בכמעט דחיפות.
ג'ון מגיע לבית חולים, בין אם ברגל או תחבורה ציבורית.
בשעת הבוקר המאוחרת, המקום שקט יחסית. יש תחושה מעיקה שמישהו צופה בו, אבל אין לו הוכחה חושית ברורה.
יש פעילות קטנה: רכב לוויות שחור חונה לצד הבית חולים, ואיש מבוגר, כמעט זקן נשען עליה מעשן.
בבגדי כומר. ג'ון אאנריאן מזהה אותו. כל מי שגר בפורט ארמגדו מעל כמה חודשים מכיר אותו. אחרי הכול, כולם במוקדם או במאוחר פוגשים אותו: מנהל בית הלוויות.
ג'ון גם התרועע איתו אישית, כך שהוא מכיר אותה בשם. חוזה שה-קורות',או כפי שהוא מוכר יותר "האב חוזה". הוא כומר. כנראה. אם כי לא ברור של איזו כנסיה או זרם, אבל נראה שכמעט כולם מכבדים אותו ברמה כזאת או אחרת.
האב חוזה, כמובן טיפל במשפחתו של ג'ון, טיפל בכל הפרטים הטכניים, ונתן לו מעין עזרה ראשונה נפשית,עם הביטחון שלו שנראה שאינו מתערער משום זוועה בעולם. ענייני, כמעט יבש.
הוא לא ידוע ברגישות, אבל הוא מקרין מעין אמפטיה מחוספסת שמתעלמת ממה שמקובל חברתית.
צמד אחים מעמיסים גופה לרכב.
הוא קם קצת מתנוחתו הזחוחה.
"אה. ילד השריפה" הוא פונה תוך כדי הפרחת עשן.
"נעלמת להרבה זמן. כבר חשבתי שאתה מעדיף קברן אחר"