MichaelOrin
פונדקאי מהשורה
טוב אז זה משהו שכתבתי... אין לי כל כך מושג לאן זה הולך או מה הכיוון, נראה מה יהיה. חוץ מהפרק הזה יש עוד שניים בהכנה. תיהנו ותרגישו יותר מחופשיים לבקר.
הלפיד הגווע הקרין את אורו על הרחוב בחוסר תקווה, בחוסר אונים. הלהבות הקלושות ליחכו את הבתים המוצללים, חושפים את העכברושים המסתתרים בקירותיהם ואת בני האדם הישנים בתוכם שינה חטופה ומלאת דאגות.
הסוס העצום פלט נחרה עצבנית ורקע ברגליו בחוסר סבלנות, נשיפתו מעלה אדים ברחוב הקפוא. מעל גבו, נרעד הרוכב במקומו. זה חודשיים רצופים שהצמד מטייל בדרכים קרות וחשוכות, שגשם לא פסק מלרדת בם, ועצמותיהם לא זכרו חום מהו.
רוכבו של הסוס תאם לו בגודלו- גבר ענק, שהחזיק בכוח במושכות סוסו, עור אצבעותיו מלבין מעוצמת האחיזה. כתפיו המתוחות קדימה ולסתו החשוקה העידו על המאבק הפנימי בו היה שרוי. הוא נותר במקומו ללא תנועה במשך כמעט כרבע שעה מרגע הגיעו.
דלת של בית קרוב נפתחה בקול חבטה, שולחת אור ביתי לעבר הרחוב המוצלל. הרון הרים את ראשו בתנועה חדה.
דמות גברית צנומה יצאה מבעד לדלת, נשענת עליה בזעף. בידו החזיק האיש שחור השיער קשת מוצלבת גדולה, שכוונה היטב אל ליבו של הרון.
האיש כהה השיער והרון נעצו זה בזה מבטים מתוחים מספר שניות. עיניו של זיראן נפגשו בעיניו החומות של חברו-יריבו משכבר הימים, הבעה קפואה עליהן.
"כנס." אמר לבסוף זיראן בקצרה, במבט קר.
הרוכב ירד מסוסו בגמישות לא אופיינית לגודלו. הוא הוריד את חרבו הרחבה מגבו והניחה על אוכף סוסו. בעודו מקבל את ההזמנה המפוקפקת בהנהון ידידותי, הוא צעד בביטחון לתוך הבית. משנכנס הוא הוריד את כפפותיו באנחת רווחה והזדקף במקומו, נהנה מהחום.
אולם לבעל הבית היה מצב רוח מרומם פחות מזה של אורחו. כאשר קשתו המוצלבת עדיין מכוונת היטב הוא הורה ללוחם המגודל להתיישב על כורסה בלב החדר. מבעד לארשת הפנים הקפואה הרגילה של עמיתו-לשעבר הבחין הרוכב בטון עצור של זעם. הפגישה הקטנה הזאת לא עמדה לרוחו.
בלי לומר מילה, הוא התיישב בעדינות על הכורסה המרופדת אליה כוון, נזהר לבל מידות גופו החריגות יכריעו אותה. היא השמיעה קול חריקה קל, אך מלבד זאת נראה שהיא עמדה במשימה בגבורה המתבקשת.
"אל תזוז." אמר לו זיראן ויצא מהחדר. הרון ניצל את ההזדמנות ובחן את החלל סביבו.
אם הייתי מתבקש לכך, חשב לעצמו הרון. כך בוודאות הייתי מדמיין את ביתו.
הוא ישב בתוך סלון מעוצב בצנעה, אך בטוב הטעם המתבקש. מלבד אח מחממת ושטיח אדום בעל עיטורים מפותלים, נפרסו ברחבי החדר כונניות וספריות מלאות לצד שולחן קפה קטן ועליו עוגיות מכורסמות-למחצה. החדר השרה אווירה של ביתיות לצד למדנות שקטה.
רק אישה וילדים חסרים פה. חשב לעצמו הרון בחיוך מר. זיראן הרי כבר בגיל המתאים, ושלא כמונו, נראה שהיה לו זמן להשקיע בכך.
קול צעדים קטע את חוט מחשבותיו של הרון. האיש זקף את ראשו והעיר עצמו בנזיפה קלה.
תתעשת. אין לך פנאי למחשבות כעת, עליך להיות דרוך.
אך במקום דמותו הצנומה והחשדנית של זיראן, נכנסה מבעד לדלת אישה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, שיערה החום אסוף בפקעת ועל גופה כתונת שינה.
נו, נו... רק חשבתי על זה...
"שלום." אמר הרון וחייך בחביבות כמיטב יכולתו. האישה חייכה גם היא, למרות שבבירור הופתעה למראה הגבר גדול-הממדים היושב בסלונה.
"נעים להכיר. סויין." היא הציגה עצמה והגישה את ידה ללחיצה. "ואתה...?"
"הרון." אמר האיש הגדול וקבר את ידה הקטנה בכף ידו.
הבעתה של האישה השתנתה בבת אחת. החיוך נמחק מפניה ופניה החווירו. הרון התרחק ממנה בזהירות, מבין באיחור את טעותו.
סויין משכה את ידה ונסוגה לאחור, סורקת במהירות את האיש שמולה. מידות גוף גדולות, שיער קצר לצד זיפים בלונדיניים קצרים.
הרון הרגיש את מבטה הבוחן והשפיל את עיניו, אך מאוחר מדי. האישה כבר הבחינה בכתובת הקעקע הזעירה שנצרבה על קשת אוזנו, סימן לחיים שהשאיר מאחור.
"מה אתה עושה כאן?" האישה שאלה, והרעד בקולה תאם לרעד גופה.
הרון קם ממקום מושבו. "אז אני מבין שאת כבר שמעת עליי?"
"שב במקומך!" ציווה לפתע קולו של זיראן. הרון הפנה את מבטו. זיראן עמד בכניסה לחדר, זועם מהרגיל, ורובה הקשת הנאמן שלו עדיין אחוז היטב בידיו.
"כרצונך." הוא הפטיר והתיישב על הכורסא. סויין נסוגה לאחור ונצמדה אל בעלה.
"מה הוא עושה כאן?" היא לחשה לו בפחד.
זיראן לא הפנה את מבטו אל אשתו.
"זה אגם, נכון?" הוא שאל את הרון. הרון הנהן.
זיראן התנשף וקרס על הספה שלצדו בייאוש. סויין נחפזה לצדו, מתיישבת על ידית הספה. אצבעותיה מיהרו ללטף את ראשו של בעלה, הבעה דאוגה על פניה.
"מה הוא רוצה?" שאל זיראן בעייפות.
"אני לא יודע." ענה לו הרון. "הגעתי לכאן על מנת לשאול אותך את אותה שאלה."
זיראן הרים את מבטו, עוינות בעיניו. הוא חש בנימה המאשימה שהתגנבה אל קולו של הרון מבלי שזה התכוון.
"תסביר." דרש זיראן תשובה.
"הבנתי שמאוד קל למצוא אותך בזמן האחרון." אמר הרון בנימה עצורה-בקושי. "לא כמוני וכמו אגם. אתה לא מסתובב ומפחד. אני לא טיפש. אני יודע בדיוק מה זה אומר."
"ומה זה אומר?" שאל זיראן באדישות.
"שאתה עובד איתם!" התפרץ הרון ונעמד על רגליו. "בזמן שהאנשים שלכם מנסים להרוג אותנו!"
"ואם כן?"
"אז אתה חתיכת חלאה אנוכית, אפילו יותר ממה שחשבתי שאתה!" צעק עליו הרון.
"תיזהר." התריע זיראן ורמז בעיניו על הקשת המוצלבת שבידיו.
"או שמא?" לעג לו הרון והתקרב אליו בהפגנתיות. "קדימה, תירה בי. אני יודע שלא תעשה את זה."
"ולמה לא?" הרים זיראן את גבתו. "תריסר שנים של סבל הן לא קמצוץ ממה שאתה עשית לי. אלף שנים לא יספיקו על מנת לכסות את חובך לי. אני מבטיח לך, אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלראות אותך מפרפר על הרצפה."
"בגלל שאתה קר." גיחך הרון, מתגרה בעמיתו. "אתה לא מסוגל לפעול מהלב או מהבטן, רק מהראש."
"דווקא הראש שלי אומר לי שמדובר ברעיון מצוין." עקץ אותו זיראן. "שתים עשרה שנים שאני רודף אחריך, והנה אתה מופיע כאן מולי בידיים מורמות. תן לי סיבה אחת מדוע לא לגמור אותך כאן ועכשיו."
"אל תיתמם." נזף בו הרון. "אתה יודע שאתה צריך אותי. אני הדבר היחיד שעומד בינך ולבין אגם."
"התאים-" אמר זיראן, אך נקטע.
"-לא שווים כלום." השלים הרון את דבריו. "לא נגד אגם, לפחות. ואני מתאר לעצמי שאתה יודע את זה הרבה יותר טוב ממני, לאור עסקיך המשותפים איתם. כמה חוליות הוא חיסל בתריסר השנים האחרונות? שבע, שמונה? ואתה חושב שעוד כמה תאים הם אלו שיגנו עליך מפניו? או, שאולי, אתה חושב שאתה תצליח להביס אותו איכשהו."
זיראן התכווץ במקומו. הרון חייך. הוא פגע בנקודה הנכונה.
"תמיד חשבת שאתה טוב יותר מכולם, אבל אפילו אתה לא מספיק יהיר על מנת להצליח להכחיש שאין לך שום סיכוי נגד אגם."
"למה הגעת לכאן, הרון?" תקף אותו זיראן. "כדי להזהיר אותי? אני מעריך את טוב הלב שלך אבל אני לא צריך את העזרה שלך, תודה רבה."
"לא, אתה דווקא כן צריך." אמר הרון בשקט. דממה השתררה בחדר. שני היריבים הביטו זה בעיניו של זה.
"למה אתה מתכוון?" שבר זיראן את השתיקה.
"אני מציע ששנינו נסיים את זה יחד. כמו שהיינו אמורים לעשות כשהכול התפוצץ. זה הפתרון היחיד, זיראן. כבר שתים עשרה שנה שאתה מחפש פתרונות חלופיים, ולשווא. זה מה שנועד לקרות."
" 'זה מה שנועד לקרות'?" לעג לו זיראן. "כמה מלודרמטי מצדך. חשבתי שאתה מכיר אותי טוב יותר, הרון. היית אמור לדעת שאני לא אסכים."
"לעזאזל, זיראן!" התפרץ הרון. " תאזור אומץ פעם אחת בחיים שלך! אם אני ואתה לא נסיים את זה אחת ולתמיד, אף אחד אחר לא יוכל!"
"הדבר היחיד שיסתיים," נהם זיראן "זה החיים של שנינו. לא, זה סיכון גדול מדי."
"בעלי לא הולך לשום מקום." קבעה סויין.
"אז מה התוכנית, זיראן?" שאל הרון. " להניח לאנשים אחרים לעשות את העבודה המלוכלכת במקומך, שוב? להמשיך לשלוח עוד תאים? אתה באמת חושב שזה יעזור לך הפעם?"
זיראן השתתק. הרון צדק, והוא ידע את זה. "לא." אמר זיראן לבסוף. "לא יישלחו תאים נוספים. לא לבד, לפחות."
"מה זאת אומרת?" שאל הרון.
"אתה רוצה לצאת לחפש אותו." אמר זיראן. "אתה חופשי לעשות זאת כרצונך. אבל אם תעשה זאת לבד, אתה תישחט. אני מציע לך תמיכה."
"לא השתנית זיראן." חייך הרון בלעג.
פניו של זיראן קפאו. "אתה מוזמן לצאת לתפוס את אגם לבדך, אם אתה כל כך מתעקש."
הרון השתתק. חלאה. הוא חשב לעצמו. פעם נוספת הוא שולח אותי להסתכן בשבילו. ופעם נוספת אין לי ברירה אחרת אלא להסכים.
"על איזו תמיכה אתה מדבר?" נאנח הרון.
"אני מציע לך חברות בתא." ענה לו זיראן.
"ולהצטרף חזרה לארגון?" קולו של הרון רעד. "בחיים לא. אני לעולם לא אהיה כמוך."
זיראן הזעיף את פניו אך הניח להערה לחלוף מעל ראשו.
"ראה בזה שילוב אינטרסים, שום דבר מעבר לזה. אל תדאג, הרון, הארגון גם לא רוצה אותך."
הרון השתתק. "בסדר גמור." הוא אמר לבסוף. "אני מניח שאין לי ברירה אחרת."
"נכון מאוד." אמר זיראן. "אין לך ברירה אחרת."
"אז איפה אני מוצא את התא הזה?"
זיראן חייך. האירוניה שבדבר שעשע אותו. "אתה יודע בדיוק כמוני, הרון." הוא אמר.
מבט תוהה עלה על פניו של הגבר גדול הממדים. ואז, לאחר כמה שניות הזעיפו פניו כאשר הבין את כוונת עמיתו.
"קיילה?" שאל הרון. זיראן הנהן, הגיחוך המשועשע עדיין על פניו.
"היא נכשלה פעם אחת-" אמר הרון.
"-ולכן היא תצליח בפעם השנייה." השלים אותו זיראן בחדות. "אם יש מישהו שיש לו מושג מה אגם מסוגל לעשות מלבדי ומלבדך, זאת קיילה."
"בסדר גמור." נהם הרון וקם על רגליו. זיראן קם על רגליו גם הוא. אשתו נחפזה לקום ממקומה, והתרחקה מדמותו הגבוהה של הרון.
"תגיד לי רק דבר אחד, לפני שאתה הולך." אמר זיראן.
"מה זה?" שאל הרון.
"למה אתה שונא אותו כל כך, הרון? גם לאחר כל כך הרבה שנים, אין לך כלפיו אפילו קצת הכרת תודה?"
פניו של הרון קדרו. מאחורי עיניו התרוצצו תמונות וצלילים קשים, אותם העדיף לשכוח. "אל תטעה, זיראן. שום דבר ממה ההוא עשה היה בשבילי או בשבילך. הוא הרס לי את החיים. לשלושתנו."
זיראן נד בראשו באי-אמון ופינה את הדרך לגבר גדול הממדים.
הרון ידע מה זיראן חושב בליבו. הוא בז לו. הוא בז לו בגלל שהוא יודע שגם אחרי כל מה שאלסין עשה לו, הרון עדיין נשאר נאמן לו. אפילו לאחר מותו של אלסין, הרון סירב להתנתק מהשלשלאות שכבלו אותו. והרון הבין אותו. גם הוא בז לעצמו.
הרון יצא מהבית, לא טורח לסגור את הדלת מאחוריו. ראשו היה מושפל, שקוע במחשבות קודרות מן העבר. הוא עלה על סוסו, ראשו עדיין שפוף. הרון הכה בעקביו פעמיים בבטן רמכו, ונעלם אל תוך הלילה.
;
הסוס העצום פלט נחרה עצבנית ורקע ברגליו בחוסר סבלנות, נשיפתו מעלה אדים ברחוב הקפוא. מעל גבו, נרעד הרוכב במקומו. זה חודשיים רצופים שהצמד מטייל בדרכים קרות וחשוכות, שגשם לא פסק מלרדת בם, ועצמותיהם לא זכרו חום מהו.
רוכבו של הסוס תאם לו בגודלו- גבר ענק, שהחזיק בכוח במושכות סוסו, עור אצבעותיו מלבין מעוצמת האחיזה. כתפיו המתוחות קדימה ולסתו החשוקה העידו על המאבק הפנימי בו היה שרוי. הוא נותר במקומו ללא תנועה במשך כמעט כרבע שעה מרגע הגיעו.
דלת של בית קרוב נפתחה בקול חבטה, שולחת אור ביתי לעבר הרחוב המוצלל. הרון הרים את ראשו בתנועה חדה.
דמות גברית צנומה יצאה מבעד לדלת, נשענת עליה בזעף. בידו החזיק האיש שחור השיער קשת מוצלבת גדולה, שכוונה היטב אל ליבו של הרון.
האיש כהה השיער והרון נעצו זה בזה מבטים מתוחים מספר שניות. עיניו של זיראן נפגשו בעיניו החומות של חברו-יריבו משכבר הימים, הבעה קפואה עליהן.
"כנס." אמר לבסוף זיראן בקצרה, במבט קר.
הרוכב ירד מסוסו בגמישות לא אופיינית לגודלו. הוא הוריד את חרבו הרחבה מגבו והניחה על אוכף סוסו. בעודו מקבל את ההזמנה המפוקפקת בהנהון ידידותי, הוא צעד בביטחון לתוך הבית. משנכנס הוא הוריד את כפפותיו באנחת רווחה והזדקף במקומו, נהנה מהחום.
אולם לבעל הבית היה מצב רוח מרומם פחות מזה של אורחו. כאשר קשתו המוצלבת עדיין מכוונת היטב הוא הורה ללוחם המגודל להתיישב על כורסה בלב החדר. מבעד לארשת הפנים הקפואה הרגילה של עמיתו-לשעבר הבחין הרוכב בטון עצור של זעם. הפגישה הקטנה הזאת לא עמדה לרוחו.
בלי לומר מילה, הוא התיישב בעדינות על הכורסה המרופדת אליה כוון, נזהר לבל מידות גופו החריגות יכריעו אותה. היא השמיעה קול חריקה קל, אך מלבד זאת נראה שהיא עמדה במשימה בגבורה המתבקשת.
"אל תזוז." אמר לו זיראן ויצא מהחדר. הרון ניצל את ההזדמנות ובחן את החלל סביבו.
אם הייתי מתבקש לכך, חשב לעצמו הרון. כך בוודאות הייתי מדמיין את ביתו.
הוא ישב בתוך סלון מעוצב בצנעה, אך בטוב הטעם המתבקש. מלבד אח מחממת ושטיח אדום בעל עיטורים מפותלים, נפרסו ברחבי החדר כונניות וספריות מלאות לצד שולחן קפה קטן ועליו עוגיות מכורסמות-למחצה. החדר השרה אווירה של ביתיות לצד למדנות שקטה.
רק אישה וילדים חסרים פה. חשב לעצמו הרון בחיוך מר. זיראן הרי כבר בגיל המתאים, ושלא כמונו, נראה שהיה לו זמן להשקיע בכך.
קול צעדים קטע את חוט מחשבותיו של הרון. האיש זקף את ראשו והעיר עצמו בנזיפה קלה.
תתעשת. אין לך פנאי למחשבות כעת, עליך להיות דרוך.
אך במקום דמותו הצנומה והחשדנית של זיראן, נכנסה מבעד לדלת אישה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, שיערה החום אסוף בפקעת ועל גופה כתונת שינה.
נו, נו... רק חשבתי על זה...
"שלום." אמר הרון וחייך בחביבות כמיטב יכולתו. האישה חייכה גם היא, למרות שבבירור הופתעה למראה הגבר גדול-הממדים היושב בסלונה.
"נעים להכיר. סויין." היא הציגה עצמה והגישה את ידה ללחיצה. "ואתה...?"
"הרון." אמר האיש הגדול וקבר את ידה הקטנה בכף ידו.
הבעתה של האישה השתנתה בבת אחת. החיוך נמחק מפניה ופניה החווירו. הרון התרחק ממנה בזהירות, מבין באיחור את טעותו.
סויין משכה את ידה ונסוגה לאחור, סורקת במהירות את האיש שמולה. מידות גוף גדולות, שיער קצר לצד זיפים בלונדיניים קצרים.
הרון הרגיש את מבטה הבוחן והשפיל את עיניו, אך מאוחר מדי. האישה כבר הבחינה בכתובת הקעקע הזעירה שנצרבה על קשת אוזנו, סימן לחיים שהשאיר מאחור.
"מה אתה עושה כאן?" האישה שאלה, והרעד בקולה תאם לרעד גופה.
הרון קם ממקום מושבו. "אז אני מבין שאת כבר שמעת עליי?"
"שב במקומך!" ציווה לפתע קולו של זיראן. הרון הפנה את מבטו. זיראן עמד בכניסה לחדר, זועם מהרגיל, ורובה הקשת הנאמן שלו עדיין אחוז היטב בידיו.
"כרצונך." הוא הפטיר והתיישב על הכורסא. סויין נסוגה לאחור ונצמדה אל בעלה.
"מה הוא עושה כאן?" היא לחשה לו בפחד.
זיראן לא הפנה את מבטו אל אשתו.
"זה אגם, נכון?" הוא שאל את הרון. הרון הנהן.
זיראן התנשף וקרס על הספה שלצדו בייאוש. סויין נחפזה לצדו, מתיישבת על ידית הספה. אצבעותיה מיהרו ללטף את ראשו של בעלה, הבעה דאוגה על פניה.
"מה הוא רוצה?" שאל זיראן בעייפות.
"אני לא יודע." ענה לו הרון. "הגעתי לכאן על מנת לשאול אותך את אותה שאלה."
זיראן הרים את מבטו, עוינות בעיניו. הוא חש בנימה המאשימה שהתגנבה אל קולו של הרון מבלי שזה התכוון.
"תסביר." דרש זיראן תשובה.
"הבנתי שמאוד קל למצוא אותך בזמן האחרון." אמר הרון בנימה עצורה-בקושי. "לא כמוני וכמו אגם. אתה לא מסתובב ומפחד. אני לא טיפש. אני יודע בדיוק מה זה אומר."
"ומה זה אומר?" שאל זיראן באדישות.
"שאתה עובד איתם!" התפרץ הרון ונעמד על רגליו. "בזמן שהאנשים שלכם מנסים להרוג אותנו!"
"ואם כן?"
"אז אתה חתיכת חלאה אנוכית, אפילו יותר ממה שחשבתי שאתה!" צעק עליו הרון.
"תיזהר." התריע זיראן ורמז בעיניו על הקשת המוצלבת שבידיו.
"או שמא?" לעג לו הרון והתקרב אליו בהפגנתיות. "קדימה, תירה בי. אני יודע שלא תעשה את זה."
"ולמה לא?" הרים זיראן את גבתו. "תריסר שנים של סבל הן לא קמצוץ ממה שאתה עשית לי. אלף שנים לא יספיקו על מנת לכסות את חובך לי. אני מבטיח לך, אין דבר בעולם שאני רוצה יותר מלראות אותך מפרפר על הרצפה."
"בגלל שאתה קר." גיחך הרון, מתגרה בעמיתו. "אתה לא מסוגל לפעול מהלב או מהבטן, רק מהראש."
"דווקא הראש שלי אומר לי שמדובר ברעיון מצוין." עקץ אותו זיראן. "שתים עשרה שנים שאני רודף אחריך, והנה אתה מופיע כאן מולי בידיים מורמות. תן לי סיבה אחת מדוע לא לגמור אותך כאן ועכשיו."
"אל תיתמם." נזף בו הרון. "אתה יודע שאתה צריך אותי. אני הדבר היחיד שעומד בינך ולבין אגם."
"התאים-" אמר זיראן, אך נקטע.
"-לא שווים כלום." השלים הרון את דבריו. "לא נגד אגם, לפחות. ואני מתאר לעצמי שאתה יודע את זה הרבה יותר טוב ממני, לאור עסקיך המשותפים איתם. כמה חוליות הוא חיסל בתריסר השנים האחרונות? שבע, שמונה? ואתה חושב שעוד כמה תאים הם אלו שיגנו עליך מפניו? או, שאולי, אתה חושב שאתה תצליח להביס אותו איכשהו."
זיראן התכווץ במקומו. הרון חייך. הוא פגע בנקודה הנכונה.
"תמיד חשבת שאתה טוב יותר מכולם, אבל אפילו אתה לא מספיק יהיר על מנת להצליח להכחיש שאין לך שום סיכוי נגד אגם."
"למה הגעת לכאן, הרון?" תקף אותו זיראן. "כדי להזהיר אותי? אני מעריך את טוב הלב שלך אבל אני לא צריך את העזרה שלך, תודה רבה."
"לא, אתה דווקא כן צריך." אמר הרון בשקט. דממה השתררה בחדר. שני היריבים הביטו זה בעיניו של זה.
"למה אתה מתכוון?" שבר זיראן את השתיקה.
"אני מציע ששנינו נסיים את זה יחד. כמו שהיינו אמורים לעשות כשהכול התפוצץ. זה הפתרון היחיד, זיראן. כבר שתים עשרה שנה שאתה מחפש פתרונות חלופיים, ולשווא. זה מה שנועד לקרות."
" 'זה מה שנועד לקרות'?" לעג לו זיראן. "כמה מלודרמטי מצדך. חשבתי שאתה מכיר אותי טוב יותר, הרון. היית אמור לדעת שאני לא אסכים."
"לעזאזל, זיראן!" התפרץ הרון. " תאזור אומץ פעם אחת בחיים שלך! אם אני ואתה לא נסיים את זה אחת ולתמיד, אף אחד אחר לא יוכל!"
"הדבר היחיד שיסתיים," נהם זיראן "זה החיים של שנינו. לא, זה סיכון גדול מדי."
"בעלי לא הולך לשום מקום." קבעה סויין.
"אז מה התוכנית, זיראן?" שאל הרון. " להניח לאנשים אחרים לעשות את העבודה המלוכלכת במקומך, שוב? להמשיך לשלוח עוד תאים? אתה באמת חושב שזה יעזור לך הפעם?"
זיראן השתתק. הרון צדק, והוא ידע את זה. "לא." אמר זיראן לבסוף. "לא יישלחו תאים נוספים. לא לבד, לפחות."
"מה זאת אומרת?" שאל הרון.
"אתה רוצה לצאת לחפש אותו." אמר זיראן. "אתה חופשי לעשות זאת כרצונך. אבל אם תעשה זאת לבד, אתה תישחט. אני מציע לך תמיכה."
"לא השתנית זיראן." חייך הרון בלעג.
פניו של זיראן קפאו. "אתה מוזמן לצאת לתפוס את אגם לבדך, אם אתה כל כך מתעקש."
הרון השתתק. חלאה. הוא חשב לעצמו. פעם נוספת הוא שולח אותי להסתכן בשבילו. ופעם נוספת אין לי ברירה אחרת אלא להסכים.
"על איזו תמיכה אתה מדבר?" נאנח הרון.
"אני מציע לך חברות בתא." ענה לו זיראן.
"ולהצטרף חזרה לארגון?" קולו של הרון רעד. "בחיים לא. אני לעולם לא אהיה כמוך."
זיראן הזעיף את פניו אך הניח להערה לחלוף מעל ראשו.
"ראה בזה שילוב אינטרסים, שום דבר מעבר לזה. אל תדאג, הרון, הארגון גם לא רוצה אותך."
הרון השתתק. "בסדר גמור." הוא אמר לבסוף. "אני מניח שאין לי ברירה אחרת."
"נכון מאוד." אמר זיראן. "אין לך ברירה אחרת."
"אז איפה אני מוצא את התא הזה?"
זיראן חייך. האירוניה שבדבר שעשע אותו. "אתה יודע בדיוק כמוני, הרון." הוא אמר.
מבט תוהה עלה על פניו של הגבר גדול הממדים. ואז, לאחר כמה שניות הזעיפו פניו כאשר הבין את כוונת עמיתו.
"קיילה?" שאל הרון. זיראן הנהן, הגיחוך המשועשע עדיין על פניו.
"היא נכשלה פעם אחת-" אמר הרון.
"-ולכן היא תצליח בפעם השנייה." השלים אותו זיראן בחדות. "אם יש מישהו שיש לו מושג מה אגם מסוגל לעשות מלבדי ומלבדך, זאת קיילה."
"בסדר גמור." נהם הרון וקם על רגליו. זיראן קם על רגליו גם הוא. אשתו נחפזה לקום ממקומה, והתרחקה מדמותו הגבוהה של הרון.
"תגיד לי רק דבר אחד, לפני שאתה הולך." אמר זיראן.
"מה זה?" שאל הרון.
"למה אתה שונא אותו כל כך, הרון? גם לאחר כל כך הרבה שנים, אין לך כלפיו אפילו קצת הכרת תודה?"
פניו של הרון קדרו. מאחורי עיניו התרוצצו תמונות וצלילים קשים, אותם העדיף לשכוח. "אל תטעה, זיראן. שום דבר ממה ההוא עשה היה בשבילי או בשבילך. הוא הרס לי את החיים. לשלושתנו."
זיראן נד בראשו באי-אמון ופינה את הדרך לגבר גדול הממדים.
הרון ידע מה זיראן חושב בליבו. הוא בז לו. הוא בז לו בגלל שהוא יודע שגם אחרי כל מה שאלסין עשה לו, הרון עדיין נשאר נאמן לו. אפילו לאחר מותו של אלסין, הרון סירב להתנתק מהשלשלאות שכבלו אותו. והרון הבין אותו. גם הוא בז לעצמו.
הרון יצא מהבית, לא טורח לסגור את הדלת מאחוריו. ראשו היה מושפל, שקוע במחשבות קודרות מן העבר. הוא עלה על סוסו, ראשו עדיין שפוף. הרון הכה בעקביו פעמיים בבטן רמכו, ונעלם אל תוך הלילה.
;
