איזבל
[storyp]שני הציידים הביטו בשד בעיניים דרוכות, ממתינים לראות איזה מהם יהיה מטרתו הבאה. השד, שעורו האפור דמוי הגומי העניק לו את השם 'הדולפין', היה מתוסכל מהנסיונות הכושלים שלו עד כה, והתחיל לאבד סבלנות. גופו היה מורכב מאוסף של זרועות ארוכות עם קצוות מחודדים, מעוטרות לאורכן בקוצים. לא היה לו ראש, אבל מביט קפדן היה שם לב שחלק מזרועותיו נשאו עיניים נטולות עפעפיים. השד הניף את זרועותיו בתנועה חלקה שגרמה להן להתפתל, ואז רקע ברגליו בעוצמה, גורם לגפיו להצליף בשני הציידים.[/storyp]
[storyp]הם היו מוכנים. כשהזרועות התרוממו באוויר, הם החליפו מבט אחד, ועשן בקע מעיניהם, אחד מוציא עננה ירוקה כמו דשא לאחר גשם, השני עננה ירוקה כמו עלה עץ בעומק היער. רגע לפני שהשוט פגע במטרתו, עננות העשן הבזיקו אחת לכיוון השנייה, התנגשו באוויר והסתובבו, כל אחת מטיחה את השנייה לכיוון אחר כמו קלע. באותו הבזק עין שנדרש כדי להבין לאן כל ענן עשה את דרכו, ניתן היה לראות שהציידים כבר לא היו במקומם כשזרועות הקוצים נחתו - גופם עזב את מקומו יחד עם העשן, ומהר מהבזקו של ברק, חרב הופיעה בידם של הציידים, וזרוע קוצנית נפלה לרצפה, מתפתלת על האדמה כמו תולעת.[/storyp]
[storyp]איזבל צפתה במתרחש מבעד לזגוגית החד-צדדית בעניין. שיטה כזאת לציד שדים הייתה נדירה ומרהיבה לעין. הטכניקה לא הייתה חדשה: כבר במאה ה-14 היה התיעוד הראשון של זוג ציידים מופעלים שהשתמשו אחד במיקומו של השני כדי לשגר את עצמם למקומות שונים בשדה הקרב. המכשפות שהפעילו אותם אז נקראו גבריאל סימון וסופי בבינו. טכניקת סימון-בבינו הייתה פופולרית לזמן מה, עד שמכשפים מסויימים העלו את הטענה שברגע שבו התבצע השיגור בין שני הציידים, נוצר חיבור רגעי בין תודעת כל הציידים והמכשפות המעורבות. במידה וחיבור כזה אכן התרחש, הוא היווה פגיעה בשלושה עקרונות של הכישוף הלבן: הראשון, שלמכשפה מותר להפעיל רק צייד אחד כל עוד שניהם חיים; השני, שאין לחבר את התודעה של יותר משני אנשים; והשלישי, שאין לחבר את התודעה של שני אנשים מאותו מין. הדעות נחלקו האם טכניקת סימון-בבינו מפרה את הכללים האלה או לא, כשפוסקים מסויימים קבעו שזהו כישוף לבן וחלקם שזהו כישוף שחור. הכישוף נותר במעמדו האפור עד שסימון ובבינו נתפסו כאשר הן מפעילות אחת את השנייה והוצאו להורג. הפופולריות של הטכניקה דעכה במהירות.[/storyp]
[storyp]לכן כשזוג מכשפות צרפתיות מודרניות ניסו להתמקצע בשיטה האבודה, זה משך הרבה תשומת לב, הן ממכשפים סקרנים שרצו להבין את הטכניקה טוב יותר, והן ממכשפים אדוקים יותר שראו בכך התגרות בכישוף הלבן. כשהדיון החל להתלהט בקהילתן, ועלתה האפשרות להעמידן לדין שסופו עשוי היה להיות שריפה במוקד, הן בחרו לעזוב לקהילה יותר מתירנית. איזבל קיבלה אותן בברכה. צוותי-ציד מוכשרים היו משאב יקר בכל העולם, בטח במקום כה מבודד ועתיר שדים כמו ישראל.[/storyp]
[storyp]איזבל הנהנה בסיפוק כששני הציידים התחמקו במיומנות ממתקפה נוספת, בעודם מנחיתים בעיטה עוצמתית שהטיחה את השד לתוך מלכודת שחשמלה והיממה אותו. היא הזיזה את מקל ההליכה שלה כדי להעביר את משקלה לצד השני, ולחשה לגבר שעמד לצידה בזמן שהציידים ניצלו את ההזדמנות לתקוף.[/storyp]
[storyp]"עשית איתם עבודה מצוינת, יעקב," היא אמרה, שומרת על קולה נמוך כדי לא להסיח את דעתן של המכשפות שישבו בישיבה מזרחית לידם, מוחן משולב בתודעתו עם זה של הציידים.[/storyp]
[storyp]"הן עשו את רוב העבודה בעצמן," יעקב ענה בטון שבע רצון. עינו האחת עקבה המתרחש בשטח הקרב, ונדמה היה שהרטייה הלבנה שכיסתה את עינו השנייה הביטה גם היא. צבעה התאים לשיערו האפור, כולם בניגוד לעורו הכהה. בתור הצייד הראשי של המעגל, הוא היה אחראי לוודא שצוותי הציד ערוכים לחסל שדים כשעולה הצורך, והוא הכין את הצוותים האלה בצורה יוצאת מן הכלל. הם לא היו בסכנה אפילו לרגע אחד.[/storyp]
[storyp]איזבל סימנה ליעקב, ושניהם יצאו מהחדר, מותירים את צוותי הציד לעבודתם. "כמה זמן לפני שהם יהיו מוכנים לעוד קטל-שד?" איזבל שאלה, המבטא הארגנטינאי שלה דובק במילים.[/storyp]
[storyp]"שישה ימים. חמישה אם אנחנו מוכנים להסתכן יותר," הוא סיפק. "הם מסתדרים טוב, אז פעם הבאה אפשר להוריד את המינון של השיקויים, לקצץ קצת מזמן ההתאוששות מבלי להסתכן בהתמכרות. אבל גם זה סיכון. אם אחד מהציידים ייפצע, אנחנו נאבד את שני הצוותים לכמה שבועות."[/storyp]
[storyp]"מיכל, תזכירי לי כמה זמן לפני שהדולפין יחזור שוב?" איזבל שאלה, פונה עכשיו לשולייה שלה, שהמתינה מחוץ לבניין. מיכל פתחה את הקלסר שבידה במהירות, ודפדפה במיומנות.[/storyp]
[storyp]"שלושה וחצי חודשים," מיכל אמרה כשמצאה את הדף המתאים, מגישה אותו לאיזבל. "זמן רב אחרי שהמשלחת של אחיינית שלך תגיע עם התגבור."[/storyp]
[storyp]איזבל הנהנה. היא קיוותה ששום דבר לא יעכב את סילבי. המסע לישראל היה מורכב, כי הוא היה חייב להתבצע בים או באוויר - לא היה מסלול בטוח דרך המדינות השכנות. מסע במטוס או באונייה דרש הכנה למצב שבו שד מצליח להשתחל פנימה, תסריט בלהות שאת קורבנותיו הם לא יכלו לשאת, וסילבי כעת הייתה עסוקה בלהכין את הספינה ואת צוותי הציד לסכנות. כמה שהצורך בהם היה דחוף, הם לא יכלו להרשות לעצמם להיות פזיזים. התאריך המוקדם ביותר שסילבי הסכימה להתחייב עליו עמד במרחק של כמעט חודשיים.[/storyp]
[storyp]איזבל הסתכלה בדף שמיכל הראתה לה בזמן שהם יצאו מהבניין הקריר אל שמש המדבר. למרות שזה עדיין היה רק תחילתו של הקיץ, החום היה כמעט בלתי נסבל, ואיזבל הייתה צריכה לנשום עמוק כדי להתרכז. היא בדקה את מספר השדים שישובו בחודשיים הקרובים, וחישבה את המספרים בראשה. הם היו עגומים למדי. "חמישה ימי מנוחה יצטרכו להספיק," היא אמרה ליעקב. "והמינון יצטרך לרדת כדי שבפעם הבאה אלה יהיו רק ארבעה ימים. עבור הפעם שלאחר מכן יהיו להם רק שלושה ימים."[/storyp]
[storyp]יעקב לא נראה מרוצה. "זה מסוכן מאוד," הוא הזהיר. "הם צריכים עוד זמן, לצבור ניסיון וללמוד חולשות. זה עשוי להרוג אותם."[/storyp]
[storyp]"אין לנו עוד זמן," היא אמרה בקול עגום, ויעקב הנהן. הוא נתן את עצתו, אמר את דברו, אבל כשאיזבל קיבלה החלטה, הוא לא פקפק בה לרגע. הוא הושיט את זרועו, ואיזבל קיבלה אותה, נשענת עליה בעודה צועדת. למרות שהיא ויעקב היו באותו הגיל, הגב שלו היה ישר יותר, ורגליו חזקות. היא הצטערה על שלא שמרה על הגוף שלה יותר כשעדיין יכלה, לפני שנפילה במדרגות שברה את עצם הירך שלה, והותירה אותה רעועה וכואבת. ובכל זאת, היא לא התנגדה לחלוק את חום גופו של יעקב, אפילו בחום המדבר.[/storyp]
[storyp]היא לא הספיקה להרחיב בנושא כשהיא ראתה שליח רץ אליה. כשהוא התקרב היא הצליחה לזהות את השולייה של כריס, נציג המגילה במעגל. הוא הרכין את ראשו בכבוד לאיזבל, מתנשף ונוטף זיעה. "גבירתי, נציג המגילה מבקש את נוכחותך כדי להציג את הממצאים שלו," הוא אמר. "הוא ונציג הספר הקדוש ממתינים לך במשרד שלך."[/storyp]
[storyp]איזבל הנהנה. "תודה לך, רון," היא אמרה. "תגיד לו שאני בדרך."[/storyp]
[storyp]רון עזב אותם, ויעקב הביט בה בחשד. "על איזה ממצאים אנחנו מדברים?" הוא שאל.[/storyp]
[storyp]"אתה תגלה בקרוב," היא אמרה בסבלנות. היא יכלה לנחש מה הממצאים, גם לפני שכריס דיווח עליהם, אבל עדיין היה חשוב להיות יסודיים, כדי לא לפספס הזדמנויות. הם הזדקקו נואשות לנס, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לפספס אותו כשהוא יגיע.[/storyp]
[storyp]היא מצאה את כריס יושב על כסא במשרד שלה, אצבעותיו משולבות מעל הכרס האדיבה שלו, אור השמש מבריק מראשו המקריח בזמן שהוא בוהה בתקרה במבט מהורהר. יונתן, נציג הספר הקדוש, צעד הלוך וחזור, הצמה הבלונדינית הארוכה על גבו מצליפה באוויר כל פעם שהוא מסתובב. כל המבטים נסובו לאיזבל כשהדלת נפתחה, ויעקב עזר לה ללכת לכיסא שלה. "איפה היית?" יונתן דרש. "יש לנו עניינים דחופים!"[/storyp]
[storyp]"ישנם הרבה עניינים דחופים בתקופה הזאת," היא אמרה בשלווה, בזמן שנשענה בזהירות על הכסא. מיכל נעמדה מימינה, העט שלה מוכן מעל דף חדש בקלסר, ויעקב משמאלה. עינו הבריאה והרטייה שלו עקבו כאחד אחרי נציג הספר הקדוש בחוסר חיבה מופגן. איזבל פנתה אל כריס, נציג המגילה. "כריס, מה אתה יכול לספר לנו?"[/storyp]
[storyp]"אני חושש שאין לי חדשות טובות," הוא אמר באיטיות. "אין שום זכר לרחל ומיכאל. הם לקחו איתם את הקמעות שלהם, כך שאנחנו יכולים לפסול חטיפה, וכל כשפי האיתור שלי כשלו, כך שאנחנו יכולים להניח שהם מגנים על עצמם מאיתור באופן פעיל."[/storyp]
[storyp]יונתן סינן קללה, והחל לצעוד מהר יותר. איזבל לא הייתה מופתעת. "אם כך, אין לי ברירה אלא להכריז על רחל ומיכאל עריקים, ולהטיל עליהם את אות המנודה," היא אמרה באיטיות מכוונת. "אם הם ישובו, הם יעמדו לדין על שנטשו את המעגל שלהם בשעת הצורך, בניגוד להוראת ראש המעגל."[/storyp]
[storyp]"זה נהדר, פשוט נהדר!" יונתן צעק, קולו רוטט מזעם. "עכשיו צוות הציד הפורה ביותר שאי פעם היה לנו עזב את המעגל, ולא יכול לחזור." החדר שקע בדממה אחרי דבריו, מופרעת רק על ידי קול צעדיו של יונתן, בזמן שהנוכחים שקלו את המשמעות העגומה.[/storyp]
[storyp]איזבל לא יכלה שלא לחשוב לעצמה שיונתן טעה: רחל ומיכאל לא היו הצוות הכי פורה שאי פעם היה להם. הצייד הכי פורה, בפער משמעותי מול התחרות, ברח מהצינוק שלהם רק שבוע קודם לכן, והרג ארבעה ציידים, חמישה מכשפים, ושלושה עוברי אורח בדרכו החוצה, בנוסף למספר פצועים. היא לא טרחה לתקן אותו, כי זה לא שינה את העובדה שהמצוקה שלהם הייתה אפילו גדולה יותר משהייתה ביום שלאחר בריחתו.[/storyp]
[storyp]יונתן היה הראשון שלא הצליח לסבול את השקט. הוא נשען על הקיר ושילב את זרועותיו, מביט על איזבל. "מה עכשיו, הו מנהיגה אדירה?"[/storyp]
[storyp]"שמור על הטון שלך," יעקב אמר. למרות גילו המתקדם, הוא היה דמות מאיימת, עינו השחורה ורטייתו הלבנה קודחות דרך נציג הספר הקדוש, אבל הוא לא נרתע.[/storyp]
[storyp]"אף אחד לא דיבר איתך, צייד זקן," יונתן ירק בבוז.[/storyp]
[storyp]"מספיק!" איזבל קראה, לפני שיעקב הפסיק להגיב. הכעס של יונתן היה מדבק, והיא הייתה צריכה רגע כדי להרגע. היא ליטפה את הראש המגולף של מקל ההליכה שלה. "אין לנו הרבה ברירות," היא אמרה, מורידה את טון הדיבור שלה שוב. "הציידים הנותרים יצטרכו לשאת בעול. כריס, יונתן, אני רוצה שתוודאו שצוותי הציד שעוסקים בלכידת שדים חדשים עושים כל מה שאפשר כדי לחזור לכאן בהקדם. אחרי זה אני רוצה שתדברו עם האנשים שלכם. אנחנו צריכים את כל המכשפים רתומים. כל הטקטיקאיים והציידים לשעבר יעזרו לתכנן את הקרבות. הדימונולוגים ישבו איתם, תורמים את הידע הנדרש על השדים וחוקרים את מה שאינם מכירים. האלכימאים יכינו שיקויים, גם כאלה לשימוש כללי וגם ספציפיים לקרבות הצפויים. הרונולוגים ידאגו שיש מספיק מלכודות לכל קרב. השאר יעשו את כל מה שנדרש כדי לקצר ולשפר את התהליכים האחרים, כל דבר שיקל על העבודה של צוותי הציד. אף אחד לא יעסוק בשום דבר אחר עד שהמשלחת של סילבי תגיע עם תגבור. כל הניסויים ייפסקו, כל המחקרים יידחו."[/storyp]
[storyp]"ולירן?" יונתן שאל בכעס.[/storyp]
[storyp]"שום דבר לא השתנה מהפעם הקודמת," איזבל ענתה. "מצבנו רק החמיר. איננו יכולים לסכן את הציידים שלנו."[/storyp]
[storyp]"ואם לירן יחליט שתריסר קורבנות אינם מספיקים, ויחזור כדי להרוג עוד?" הוא שאל, בבירור מחפש תגרה.[/storyp]
[storyp]איזבל התחילה לאבד את הסבלנות. "יונתן, אתה בעצמך הנפת את החרב מעל ראשו של המכשף שלו. האם אתה באמת חושש כל כך מצייד חצוי?"[/storyp]
[storyp]פניו של יונתן האדימו בזעם, ידיו נקמצות לאגרופים. "איך את יכולה פשוט לשבת שם? ללטף את מקל ההליכה שלך בנחת בזמן שלירן יושב בבית שלו, שותה תה ומתכנן את הטבח הבא שלו?"[/storyp]
[storyp]"אני עושה את זה כי כעס ושנאה הם אויבים של הראש הרציונלי, ואנחנו זקוקים להרבה מחשבה כדי להוציא את עצמנו מן הבור הזה. אני ממליצה לך להניח את רגשותיך בצד עד שנחלץ מהמשבר הזה."[/storyp]
[storyp]"הוא הרג את הבת המאומצת שלך!" הוא הרים אצבע מאשימה. "הוא הרג את בנו של יעקב! את החבר הכי טוב שלי! את גיסתו של כריס! אתה מצפה שפשוט נשב פה ונשכח ממנו?"[/storyp]
[storyp]היא איבדה את סבלנותה, וחבטה בשולחן בידיה. "אני מצפה שנעשה את שעלינו לעשות כדי להציל את המעגל הזה מהכחדה! גם אם זה אומר להניח לרוצחה של קטי לנפשו, גם אם זה אומר להקריב אותה מחדש במו ידיי, אני אעשה את כל מה שנדרש כדי להציל את חייהם של חברי המעגל הזה! אם אין בך את מה שנדרש כדי לעשות זאת, לך!" היא שלחה את ידה אל עבר הדלת. "צא אחרי מיכאל לצוד את לירן, ותניח לנו לעסוק במשבר הזה בראש צלול!"[/storyp]
[storyp]יונתן קמץ את אגרופיו וחרק את שיניו, אבל לא הייתה לו מילה להגיד. הוא נעץ מבט בוער אחרון באיזבל לפני שהסתובב אל הדלת, טורק אותה אחריו. היא תהתה לרגע אם הוא באמת התכוון לצאת אחרי מיכאל, אבל הבינה שלא. עם כל הספקות שהיו לה לגבי יונתן, היא לא יכלה לפקפק בנאמנותו למעגל. או לפחות כך קיוותה.[/storyp]
[storyp]איזבל נשמה נשימות ארוכות דרך האף כדי להחזיר את שלוותה. "מיכל?"[/storyp]
[storyp]השולייה שלה זינקה במקומה, חיוורת מחילופי המילים. "כן?"[/storyp]
[storyp]"אני צריכה שתוודאי שמכשפי הספר-הקדוש עושים את חלקם," היא אמרה. "דברי עם אנשיו של יונתן. ודאי שהם מבינים את חומרת המצב, שכל הפרויקטים מונחים בצד. אחרי זה, צרי קשר עם גרג. נצטרך לחדש את האספקה שלנו."[/storyp]
[storyp]מיכל רשמה הכל בכתב נקי, והנהנה, עושה את דרכה אל מחוץ לחדר.[/storyp]
[storyp]שלושה אנשים נותרו בחדר: יעקב, איזבל וכריס. היא לא הייתה זקוקה לכריס כרגע, אבל היא ידעה שהוא יעזוב רק אחרי שיאמר את דברו. היא המתינה בסבלנות.[/storyp]
[storyp]"את זוכרת את דניאל?" הוא שאל באיטיות. "המכשף הנפיל?"[/storyp]
[storyp]איזבל שמעה את יעקב נאנח מפינת החדר. כריס לעיתים קרובות האמין שהדרך הטובה ביותר להגיע לנקודה היא במסלול מעגלי. זה יכל להיות מתיש, אבל בדרך כלל הייתה חוכמה בדבריו.[/storyp]
[storyp]"לא באמת נפיל, הוא היה כשף-פרא. אף אחד לא לימד אותו את דרכי הספר הקדוש לפני שהגענו אליו."[/storyp]
[storyp]"אמת, למרות שקשה להצדיק את פעולותיו תחת איזשהוא סטנדרט. להשתמש בגולגלות אנושיות כקסדות כדי להעצים את יכולות הקסם שלך אמור להיות פסול בבירור, גם בלי כהן שיקריא לך את הגרימואר של מרלין." איזבל הנהנה. "ובכל זאת, כשהוא הגיע לכאן, הצעת לו חנינה במידה ויזנח את דרכיו. למה זה?"[/storyp]
[storyp]"הוא דאג להשיג את העצמות מקורבנות של מוות טבעי," היא ענתה. "והוא לא הכיר את חוקינו. כל אדם ראוי להזדמנות נוספת." איש לא יודע זאת טוב ממני, המחשבה חלפה לפני שהצליחה לעצור בעדה. "אם לא היה מסרב, הוא יכל להיות חבר מעגל מוכשר ונאמן."[/storyp]
[storyp]"או שהוא יכל לאבד עשתונות יום בהיר אחד, ולהחליט שהוא רוצה את גולגלותך כקסדה," כריס אמר, מסדר את משקפיו כדי לראות אותה טוב יותר, ומשלב את אצבעותיו מעל הכרס שלו שוב. "או לפרוץ מתא הכלא שלו, ולהרוג תריסר חברי מעגל בדרכו החוצה."[/storyp]
[storyp]"מה אתה מנסה להגיד?"[/storyp]
[storyp]"אני חושב שיש לך חולשה ללהושיע אנשים," הוא אמר, אצבעותיו מתופפות אחת על השנייה. "למעשה, אני לעיתים תוהה אם התכוונת להושיע את לירן. בלעדייך הוא היה מוצא להורג ביום שבו הגיע."[/storyp]
[storyp]ידה ליטפה את מקל ההליכה שלה בעדינות. "זה הכל?"[/storyp]
[storyp]"לא," הוא אמר, ואיזבל השתדלה לא לחייך כשהיא שמעה את יעקב נאנח שוב בפינת החדר. "יצא לי לעיין בגרימואר של אותו מכשף לא מעט מאז שהוא הגיע לרשותי. הוא היה מכשף מבריק, אין בכך צל של ספק. חלק מהשיטות בהן הוא מדד את עוצמת כשפי ההקסמה שלו היו לא פחות מפורצי דרך - אני מתכנן לכתוב מאמר בנושא. אבל מה שבאמת היה מעניין הוא שהמחקר שלו אישש את מה שאמר: חבישת גולגלות אכן מעצים את כוח הקסם."[/storyp]
[storyp]"מעניין, אבל לא רלוונטי," איזבל ענתה. "שימוש בגופות לצורכי קסם הוא נקרומנסיה והוא אסור."[/storyp]
[storyp]"אמת, אבל זה לא הופך את זה ללא רלוונטי. למה שטכניקה כזאת תעבוד? למה שעצם הקיום של גולגולת שבורה בצורת קסדה תשפיע על יכולותייך הקסומות?"[/storyp]
[storyp]"זה נשמע כמו התובנה השלישית של מרלין," איזבל ענתה בעייפות. המסלול המעוקל החל להמאס עליה.[/storyp]
[storyp]"נכון," כריס אמר בשביעות רצון, אצבעותיו מתופפות במהירות. "'מקורו של הקסם הוא בתודעתו של האדם.' כל דבר שאנחנו מאמינים באופן סביר שישפיע על יכולתנו הקסומה לטובה, אכן ישפיע. עוצמתו הגדולה ביותר של המכשף, וגם חולשתו הגדולה ביותר, היא ההשפעה של התודעה שלו על עצמו."[/storyp]
[storyp]הנקודה התחילה להתבהר. "אתה מתייחס למכשף של לירן."[/storyp]
[storyp]הוא הנהן. "כפי שהזהרתי אותך לפני שהוצאנו את המכשף שלו להורג, התוצאות של כישוף החקר לא היו חד משמעיות. כישופי החקר שלנו מותאמים לתודעה שלנו, מכשפים לבנים שומרי חוק. אבל אצל נפילים וכשפי-פרא יש תופעות שלא שגורות בחברות מקודשות, כמו צייד שמופעל על ידי יותר ממכשף אחד, או מכשף שמפעיל את עצמו. תופעות כאלה יכולות לשבש את החקר."[/storyp]
[storyp]"אתה אומר שייתכן שללירן יש עוד מכשף."[/storyp]
[storyp]"גרוע מכך, אני אומר שייתכן שעידו כלל לא היה המכשף שלו. ייתכן שעידו לא הפעיל את עצמו, כפי שחשדנו. ייתכן שהם היו חלק מכת גדולה ומורכבת שחשפנו רק את קצה הקרחון שלה, ואנחנו בכלל לא יודעים. ייתכן שלירן יחזור לכאן עם תגבורת."[/storyp]
[storyp]"אתה ויונתן הייתם אמונים על הגנות המחנה אחרי הבריחה של לירן," איזבל שאלה בחדות. "האם אנחנו בסכנה?"[/storyp]
[storyp]הוא צחק צחוק מתגלגל ומתנשא. "לא, מה פתאום! הטלתי את מיטב כישופי החקר וההגנה. גם אם לירן יצליח למצוא אותנו שוב, אנחנו נדע שהוא בא שעות לפני שהוא יתחיל להתמודד מול ההגנות. אני רק אומר שכשאחיינית שלך תגיע עם התגבור שלה, קחי בחשבון שאת אולי לא מתמודדת עם צייד חצוי, אלא עם כת שלמה תאווה לנקמה, שאחד החברים שלה חזר אחרי שש שנים בהם צד שדים באופן אינטנסיבי, מכוסה ברונות מצולקות נרחבות יותר משאני אי פעם ראיתי."[/storyp]
[storyp]איזבל הנהנה לאישור. "אקח את זה בחשבון."[/storyp]
[storyp]הוא הנהן אליה במבט שקול. "בניגוד ליונתן, אני חושב שניהלת את המשבר הזה בצורה יוצאת מן הכלל. כל האפשרויות היו קשות, וההחלטה הנכונה כללה להניח לרוצח להסתובב בחופשי, לא החלטה פשוטה בכלל, אישית ופוליטית. אני מקווה שאת יודעת שאת יכולה לסמוך עליי לתמוך בך."[/storyp]
[storyp]אני אסמוך עלייך לעשות את מה שיעניק לך גישה לידע וכוח, היא הרהרה לעצמה. "אני תמיד אסירת תודה על הנאמנות שלך, כריס."[/storyp]
[storyp]כריס הרים את ידיו ומחא כף לפני שקם על רגליו. "אני מניח שיש לי מטלות לטפל בהם. איזבל," הוא הנהן אליה. "יעקב," הוא הנהן גם אליו, ואז פנה לצאת.[/storyp]
[storyp]כשנותרו רק שני אנשים בחדר, דממה השתררה. יעקב ואיזבל הביטו אל הדלת הסגורה למספר רגעים ארוכים, כאילו ממתינים לראות אם מישהו יפתח אותה שוב. אחרי שהיה ברור שזה לא יקרה, משקל הדממה החל להיות כבד על כתפיהם, דממה שהחלה כשיונתן הזכיר את ילדיהם של איזבל ויעקב, קטי ושלומי, דממה שהשתררה מסביב לשיחה עד אותו הרגע.[/storyp]
[storyp]איזבל הרגישה את ידו של יעקב נחה על כתפה, והיא אחזה בה, חולקת את כוחה. שניהם שילמו מחיר כבד עבור הטעויות שהיא ביצעה. היא לא ידעה איך הוא עדיין יכל לסלוח לה.[/storyp]
[storyp]"יש לך תכנית, נכון?" הוא שאל. קולו היה כאוב, אבל נטול כל ספק - הוא ידע שיש לה תכנית. הוא סמך עליה, האמין בה בצורה עיוורת לחלוטין. אבל היא יכלה לשמוע שהאמון שלו היה זקוק לחיזוק. זה רק גרם לליבה לכאוב יותר.[/storyp]
[storyp]היא חיזקה את אחיזתה בידו. "אתה יודע מה אנחנו מתכננים לעשות," היא אמרה.[/storyp]
[storyp]"אני יודעת מה אמרת להם לעשות," הוא אמר. "הם אולי לא רואים את החורים, אבל אני לא מאמין שאת לא רואה אותם."[/storyp]
[storyp]היא הורידה את ידו מכתפה, וסובבה את כיסאה, מביטה בו במבט סבלני.[/storyp]
[storyp]הוא נאנח. "כריס, הפוץ החרטטן הזה, הוא מכשף טוב, אבל הוא תופס מעצמו הרבה יותר טוב ממה שהוא באמת. לא יותר טוב מהיינריך ושלומי, זה בטוח, ששרטטו על לירן את הרונות שאמורות להגן עליו מאיתור. רונות מתקדמות ונסיוניות, חסרות תקדים בהיקפן. יש סיכוי שלירן יכול לצעוד בחזרה לכאן בלילה בלי שאפילו נדע על זה, עם כת שלמה מאחוריו."[/storyp]
[storyp]איזבל שתקה והביטה ביעקב במבט משמעותי. נציגי הספר והמגילה ידעו את כל מה שהוא אמר, אבל הם לא ידעו להעריך מצבים ביסודיות של צייד ותיק. קרב מול שד דרש הכנה מושלמת, והטעות הקטנה ביותר, הפרט היחיד שעליו מעלימים עין הוא הפרט שבגללו נהרגים. צייד עם נסיון כמו יעקב לא העז לפספס ולו את הפרט הקטן ביותר.[/storyp]
[storyp]יעקב המשיך. "גם אם מיכאל יצליח להפטר מלירן בשבילנו," השנאה בקולו כשאמר את שמו של לירן הבהירה כמה הוא קיווה שזה מה שיקרה, "הציידים שלנו לא יוכלו להחזיק מעמד. לצמצם את צריכת השיקויים ולהוריד את זמן המנוחה יכול לעבוד, בטווח הקצר, כשיש מקרה חריג. אבל לא עם כל צוותי הציד במעגל, לא במשך חודשיים. מישהו ייפצע או ייהרג, וברגע שזה יקרה, המצב רק יתדרדר. גם אחרי שסילבי תגיע, הציידים יצטרכו לצבור נסיון. ייקח זמן לפני שהם יהיו מוכשרים מספיק כדי לתרום חלק משמעותי."[/storyp]
[storyp]"יכול להיות שאתה טועה," איזבל אמרה בקול מדוד. "יכול להיות שלירן עסוק בללקק את פצעיו בביתו, ולא ישוב להטריד אותנו. יכול להיות שרונות ההגנה של כריס יעבדו. יכול להיות שהציידים שלנו יצליחו לעמוד בלחץ, ושהציידים החדשים ילמדו מהר."[/storyp]
[storyp]"יכול להיות שאני מלכת אנגליה," יעקב אמר, הח' התימנית שלו מתחדדת כשהוא מאבד סבלנות. "אבל לא נראה לי."[/storyp]
[storyp]איזבל חייכה חיוך קטן, שמיד נמוג. האם יעקב היה מוכן? כנראה שלא, היא חשבה לעצמה. "אם לא, אז יש לנו רק ברירה אחת. כשמעגלים קורסים, הם בדרך כלל בורחים לבטיחות של מעגל אחר, יציב יותר, כדי להתבסס מחדש. במקרה שלנו, כל המעגלים הקרובים נמצאים הרחק מעבר לאיזורים הבטוחים למסע. הדרך היחידה להגיע אליהם היא באמצעות ספינה, והספינה שלנו עכשיו נמצאת בידי סילבי. כשהיא תחזור, נוכל לברוח באמצעותה."[/storyp]
[storyp]"ואם המצב יתדרדר לפני זה?" הוא התעקש. "מה אם היא לא תחזור בזמן?"[/storyp]
[storyp]איזבל נאנחה, והביטה ביעקב במבט עמוק. אני מניחה שיש רק דרך אחת לגלות אם אתה מוכן. "אז היא תחזור לעיר רפאים. אלא אם כן אני אצליח לשכנע את הנציגים לעשות את הבלתי נתפס, ולסלוח ללירן."[/storyp]
[storyp]דממה השתררה בחדר בעקבות ההכרזה הזאת. יעקב הביט בה בהלם, לא בטוח אם היא רצינית או לא. "מה זה?"[/storyp]
[storyp]"מכל האפשרויות שתיארת, זאת שלירן יבוא לפה וירצח אותנו בשנתנו היא זאת שהכי פחות מדאיגה אותי. לא כי אני בטוחה ברונות של כריס, לא כי אני חושבת שמיכאל יצליח, אלא כי קטי דיברה על לירן לעיתים קרובות, והאדם שהיא תיארה שונה מאוד מהאדם ששאר המעגל מדמיין. למעשה, קטי ניסתה לשכנע אותי מספר פעמים לשחרר את לירן לפני הזמן, ואני נוטה לחשוב שהייתי צריכה להקשיב לה."[/storyp]
[storyp]"למה?" עינו של יעקב הייתה בלתי קריאה, גבותיו מורמות, עדיין בהלם. "כדי שיזדרז להרוג את הבן שלי?"[/storyp]
[storyp]איזבל נאנחה. היא יכלה לראות שהוא לא מוכן, אבל היה מאוחר מדי לחזור לאחור. "כדי שהוא לא יעשה את זה. אם היינו משחררים אותו, אולי הוא היה מוכן לדבר איתנו. אולי הוא היה מוכן לעשות את כל מה שהוא עשה עבורנו בלי שומרים ומאבטחים, אלא מרצונו החופשי. קטי הייתה המכשפה של לירן, והיא האמינה בזה בכל ליבה." כנראה אפילו עד הרגע שבו הוא נעץ חרב בליבה. איזבל לקחה נשימה עמוקה. "ברגע שאחד הציידים שלנו ייפצע או ייהרג, ברגע שהמצב יהיה נואש באמת, אני מתכוונת לפנות ללירן, ולבקש ממנו לבוא ולצוד שדים עבורנו בתמורה לחנינה. אני לא יודעת אם הוא יסכים, או אם הוא יצליח לעמוד בקצב שבו הוא עמד לפני שהוא ברח, אבל גם אם הוא יתקרב אליו, הוא יטה את המאזניים בצורה משמעותית לטובתנו."[/storyp]
[storyp]הדממה בחדר הייתה רועמת עכשיו. הגבות המורמות של יעקב החלו לרדת בזמן שהוא הביט בה, ממצמץ. היא יכלה לראות במבטו שהוא רואה את התכנית, מבין אותה אפילו, מזהה את החשיבות שלה. לרגע, היא העזה לקוות. אבל אז גבותיו המשיכו לרדת, עינו השחורה ורטייתו הלבנה קודחים בה, לאט לאט הופכים למבט זועף. ההשלכות, המשמעות של התכנית הזאת, החלו לקנן בו. לבסוף גבותיו התייצבו בהבעה של זעם. "הוא יקבל חנינה, ויחזור לכאן, למעגל הזה, שאת חבריו הוא רצח. יצוד שדים, יקבל מקום לישון בו ואוכל לאכול, יצחק עם הציידים החדשים שסילבי תביא. ובינתיים, הבן שלי ימשיך להרקב בקבר שלו?!"[/storyp]
[storyp]איזבל ראתה עכשיו כמה הוא לא היה מוכן. הרגש היה פשוט חזק מדי בצייד היקר שלה. לרגע היא חששה שהוא ירים עליה יד בכעסו, כל כך נורא היה הכאב בעיניו. אבל לבסוף הוא פנה ממנה, תפס את ארונית הספרים, והטיח אותה לרצפה בעוצמה, צעקה יוצאת מפיו. איזבל הרימה את ידיה כדי להתגונן משבבי העץ. כשהיא הורידה אותן, יעקב עזב את החדר.[/storyp]
[storyp]התקופה שלפניה הייתה קשה במיוחד. היא הייתה צריכה להיות קולו הבודד של ההגיון הקר אל מול הרגש הבוער, והישרדותו של המעגל היה תלוי בהצלחתה. בדרך כלל, יעקב היה לצידה בזמנים הקשים, ובלעדיו זה רק יהיה קשה יותר. אבל בתור ראש המעגל, זה היה רק צודק שכשהמעגל עמד על סף אבדון, כך גם היא תסבול. היא נאנחה בעייפות, ונשענה על המקל שלה בכבדות כדי להתרומם. הגיע הזמן לבקר בקברה של קטי שוב.[/storyp]
