זרתוסטרה
פונדקאי ותיק
רציתי ליצור סיפור שהקסם בו הוא אלמנט נדיר יותר ומכשפים הם חזקים ונדירים מאוד בנוף. כתבתי את הפרק הראשון בבת אחת והחלטתי להפסיק לפני הפרקים הבאים. אני לא כל כך יודע איך ולאן הסיפור יתקדם אחרי הפרק השני ובא לי לכתוב ולגלות תוך כדי. אשמח לשמוע חוות דעת.
אישית אני מרגיש שהחצי הראשון של הפרק יצא איך שרציתי אבל החצי השני טיפה חפוז כתוצאה מחוסר זמן. אשתדל לערוך אותו בהזדמנות.
פרק א
אישית אני מרגיש שהחצי הראשון של הפרק יצא איך שרציתי אבל החצי השני טיפה חפוז כתוצאה מחוסר זמן. אשתדל לערוך אותו בהזדמנות.
פרק א
לילה. מסביב נמצאים רק דיונות חול אדירות, עצים נמוכים ויבשים, צבי שנהנה לאכול מהם ומרלו.
לקח למרלו הרבה זמן ללמוד להסוות את עצמו מחיות הבר שבאזור. הסוד הוא סבלנות- אסור לך לזוז בפזיזות (או לזוז בכלל) ואתה צריך להיות כאחד עם הטבע שמסביב. מרלו היה צריך להתאמץ מאוד לעשות את זה בזמן שהוא כל כך רעב. בוודאי עברו יומיים מאז שאכל בפעם האחרונה.
מיתר הקשת שלו כבר היה מתוח ומוכן לשחרור חץ אל עבר הצבי. מהמרחק הזה לא יהיה לו סיכוי להתחמק ממנו וסוף כל סוף מרלו יוכל לאכול ארוחת ערב אמיתית.
הוא כמעט יכל להאנח כשההחלטה לא לשחרר את החץ עוברת לו בראש. הגיע הזמן למבחן האמיתי. מרלו לאט לאט מחזיר את החץ קדימה ומשחרר את המיתר, הצבי לא שם לב אליו. הוא מניח את הקשת והחץ לידו ומכוון שתי אצבעות אל עבר הצבי- זה עוצר לרגע את ארוחתו ומביט אל השיח מאחוריו מסתתר מרלו, כמעט כאילו הוא חושד בו שהוא שם. בכך הצבי גורם למרלו לעצור את נשימתו - אך במהרה החיה חוזרת לאכול מהעלים היבשים של העץ בהנאה, ומרלו יכול לחזור לנשום.
מרלו תופס עם ידו החלשה את פרק ידו השמאלית, ומרכז את כל האנרגיה שלו אל שתי אצבעותיו, בדיוק כפי שלמד מהמגילה וכפי שעשה עשרות פעמים אל עבר החולות.
לאחר מספר שניות קליע קסם צהוב בוהק מזנק מאצבעותיו ועף אל עבר הצבי במהירות עתק. אך לרוע מזלו של מרלו מסלולו עקום והוא פוגע בעץ במקום בצבי, מעלה אותו באש.
הצבי נבהל ומתחיל לברוח בזמן שמרלו מסנן קללה מתחת לשפמו.
במהרה הוא תופס את הקשת ומשגר חץ במיומנות שיא אל עבר הצבי, פוגע בעורפו. הצבי ממשיך לרוץ כמה צעדים מתוך אינסטינקט טהור ואז נופל. מרלו ממהר לרוץ ולהסתכל על החיה.
הצבי נושם לאט ובכבדות,דם נוזל מפיו. בעוד מספר דקות הוא ימות. "לעזאזל איתך, לא יכלת פשוט להיפגע מהקליע? אני בטוח שזה היה מוות נעים יותר." מרלו לוחש אל הצבי תוך כדי התנשפות, אך זה לא עונה לו. לא דבר מפתיע במיוחד בהתחשב בזה שהוא חסר בבינה הנדרשת להבין אותו ובכל אופן עסוק כרגע בלגסוס. מרלו נאנח (הפעם בקול) ושולף את חרבו הקצרה מחגורתו. בתנועה מהירה הוא משסף את גרונה של ארוחת הערב שלו.
החרב היא ירושה מסבו של סבו, שלפי הסיפורים היה לוחם דגול, היא חרב פיפיות מעוקלת וקצרה במיוחד שמזכירה יותר סכין באורכה מאשר חרב. בצד אחד שלה היא משוננת ובצד השני חדה- הרבה בזכות מרלו שמקפיד להשחיז אותה כל בוקר.
אור המדורה מאיר את פניו של מרלו שזולל את בשר הצבי בשקיקה, רק כשאתה לא אוכל יומיים אתה לומד להעריך את המזון שלך. בזמן שמרלו אוכל הוא מביט אל האופק. שם נמצאת טירת המכשף, במרחק של יום הליכה מהדיונה עליה נמצא מרלו. ריח עז של נחושת ממלא את האוויר.
הטירה של המכשף היא טירה מחודדת, שחורה ועקומה באופן לא טבעי, ברור שללא קסם היא לא יכולה לעמוד. יש בה חלון אחד בלבד שממנו ניתן לראות אור במהלך הלילה. כנראה אור מחדר עבודתו של המכשף. הטירה היא גם המבנה הגדול ביותר שמרלו ראה מימי חייו. מתנשאת לגובה של שלד הדרקון המפורסם שנמצא במרחק יומיים הליכה לתוך היער שליד כפרו של מרלו. אותו דרקון שגרם לסב-סבו להתפרסם, ואותו דרקון שלידו מצא מרלו את הספר בו כתוב הלחש החדש שמרלו צריך ללמוד. אך יש זמן עד שיוכל מרלו לשלוט בלחש זה.
...........
מרלו גילה שיש לו דם מכשפים רק לפני שלושה ירחים. זה קרה כאשר הריח ריח נורא של נחושת, כל כך חזק שהוא היה יכול לטעום אותה בפיו. הוא עקב אחרי הריח עד שהוביל אותו אל הספר שהיה קבור מתחת לשלד הדרקון. מכשפים נוהגים להחביא ספרי לחשים במקומות כאלה, בתקווה שהקסם ששורה במקום יסדר את מילות הכוח שמופיעות בספר- כי מילות כוח אוהבות להתחלף אחת עם השנייה ולקפוץ מעמוד לעמוד ולא לעצור לרגע, וכך אי אפשר ללמוד את הלחש (מלאכה שקשה דייה גם מבלי שמילות הכוח יסתובבו להם בין עמודי הספר). ככל שהלחש יותר חזק כך אוהבות מילות הכוח לזוז יותר ויותר (לפחות כך טען עלי) .
למזלו של מרלו הקסם ששרה במקום אכן השקיט את מילות הכוח וסידר אותן, ולמזלו של מרלו הוא מצא את הספר מעט אחרי שזה קרה, ולרוע מזלו של המכשף שקבר שם את הספר מרלו עשה זאת לפניו.
אחרי שמצא את הספר וזיהה שהוא אכן ספר כשפים מרלו הלך מיד לעלי.
עלי היה סוחר נודד שהרבה לבקר בכפרו של מרלו. וכשביקר בכפר היה מספר סיפורים על ארצות רחוקות ומפלצות ומלכים וחרבות קסומות ועל מכשפים. ומכשפים עניינו כעת את מרלו. עלי אהב לספר סיפורים ולכן שמח כשמרלו ביקש ממנו לספר לו על מכשפים.
הוא סיפר שמכשפים יכולים להריח לחשים מרחוק, והוא סיפר לו על מילות כוח ועל כך שהן לא מפסיקות לזוז ממקום למקום והוא סיפר לו גם שמכשפים נוהגים לקבור מילות כוח במקומות קסומים כדי להרגיע אותן. כשסיפר לו את הסיפורים מרלו התמלא בזיעה קרה. הוא הבין אז שגם הוא מכשף, ולפתע לא רצה למכור את הספר לעלי כפי שתכנן לעשות.
" ת'יודע", אמר עלי, "יש'לי פה מגילה שמכר לי מכשף. אם 'תה כל כך אוהב מכשפים אני יכול להביא לך 'תה."
כן?" ענה מרלו בקול חשדני.
"ברור! במחיר של מאה מטבעות זהב!"
עיניו של עלי התכווצו וחיוך רחב עלה על פניו, מאוזן לאוזן.
מאה מטבעות היו כמעט כל הונם של משפחתו של מרלו, הם תכננו להשתמש בהם כדי לקנות פר שיקל בחרישת השדה.
"בשביל החתיכת נייר הזאת? אני מוכן לשלם לך שלושים מטבעות רק כדי שלא תצטרך לסחוב אותה עלייך עוד חמישים ירחים עד שמישהו יקנה אותה."
החיוך נמחק מפניו של עלי.
"70 מטבעות וזה רק כי אני אוהב'תך ילד."
"45 מטבעות"
"60 מטבעות וזהו!" צעק עלי.
"תשאר פה" פלט מרלו בקול מעט גבוה בשעה שהסתובב לרוץ אל ביתו.
הבקתה של המשפחה שלו הייתה קטנה ועשויה מעץ. כל חורף היה קפוא אצלם וכל קיץ רותח. הוא נכנס דרך החלון אל חדרם של הוריו-כדי להיות זריז, לא בשביל להתגנב - אביו יעבוד במכרה הזהב עד שעה מאוחרת ואימו תעבוד בשדה. אף אחד לא יהיה שם כדי לעצור אותו.
מרלו מצא את שק המטבעות במהרה וחזר בריצה אל השוק, אל עלי.
.
מרלו ספר את המטבעות אחד אחד והביא לעלי את הסכום מדוייק, זה העלה שוב חיוך והעביר למרלו את המגילה, ממנה נדף ריח קלוש של נחושת.
"נעים לעשות 'תך עסקים ילד." עלי אמר לגבו של מרלו עת שזה רץ חזרה אל ביתו.
לפי הסיפורים טירת מכשף הגיעה אל המדבר שבמזרח. השמועה התפשטה כמו אש בכפרים הקרובים. מהכפר הקודם שעלי היה בו, במרחק של ירח הליכה מזרחה, ממש אפשר לראות את הטירה מזדקרת בין העננים במדבר. עומדת גבוה על דיונת החול הכי גבוה במדבר. השמועות גם אומרות שהמכשף הגיע כדי למצוא לעצמו שולייה חדשה. עשרות אנשים בעלי דם מכשפים בוודאי יגיעו אליו מכל הממלכה כדי לנסות ולהתקבל להיות שולייתו החדש. הרי דם מכשפים זה דבר נדיר, ומכשף אמיתי ומיומן מספיק כדי להעמיד טירת מכשפים הוא דבר עוד יותר נדיר. כזה יכול להגיע לממלכה לחפש תלמיד פעם בעשור במקרה הטוב, ואיפה עוד יוכלו בעלי דם המכשפים ללמוד לשלוט במילות הכוח ובכשפים שלהם?
מרלו החליט אז שהוא יעזוב את הכפר וילך למצוא את אותה טירת מכשפים. להיות שוליית מכשפים היא האופצייה היחידה שלו לעזוב את חיי הכפר.
בכפר מרלו יוכל במקרה הטוב לחיות כצייד או חלקאי, במקרה הרע ככורה זהב. עבודה קשה וחסרת שכר ברוב המוחלט של הימים.
הוא יאלץ ללמוד לשלוט בקסם שבמגילה במהלך המסע לשם, אי אפשר לדעת כמה זמן ישאר המכשף במדבר.
בנוסף אין לדעת מתי יחזור המכשף שהחביא את הספר אל שלד הדרקון, וכשזה יקרה בוודאי ירצה את הספר שלו חזרה. רוב הסיכויים שישרוף את הכפר בדרך למצוא את הספר.
הוא ישרוף את הכפר. מרחו לא חשב על זה. הוא ישרוף את הכפר ביחד עם ההורים שלו. אולי מוטב יהיה שיחזיר את הספר למקומו, ושיבקש לבטל את העסקה עם עלי ולהחזיר את המגילה. הוא ישאר פה והוריו יהיו בטוחים. הוא יחיה בתור צייד חיים משעממים וקשים, והוא יהיה רעב וימות ממחלה בגיל צעיר. והוא ישנא כל רגע.
לא, הוא לא יכול להרשות את זה לעצמו. למכשפים יש חיים מעניינים, מיוחדים, מלאים בתענוגות ואתגרים. כולם מדברים עליהם ומכבדים אותם. הם יכולים להורות למציאות עצמה לעשות כדברם. מרלו חייב לעזוב את הכפר.
הוא לקח בתיק עור חום ומרופט את שק מטבעות הזהב, מעט פירות, נאד מים, את המגילה ואת הספר. לחגורתו הוא לקח את החרב של סב סבו ועל הגב לקח קשת וחיצים.
החום יקד את מרלו בבקת העץ הקטנה של משפחתו. החיים האלה אינם בשבילו. הוא עזב והשאיר את הכפר מאחוריו.
לקח למרלו הרבה זמן ללמוד להסוות את עצמו מחיות הבר שבאזור. הסוד הוא סבלנות- אסור לך לזוז בפזיזות (או לזוז בכלל) ואתה צריך להיות כאחד עם הטבע שמסביב. מרלו היה צריך להתאמץ מאוד לעשות את זה בזמן שהוא כל כך רעב. בוודאי עברו יומיים מאז שאכל בפעם האחרונה.
מיתר הקשת שלו כבר היה מתוח ומוכן לשחרור חץ אל עבר הצבי. מהמרחק הזה לא יהיה לו סיכוי להתחמק ממנו וסוף כל סוף מרלו יוכל לאכול ארוחת ערב אמיתית.
הוא כמעט יכל להאנח כשההחלטה לא לשחרר את החץ עוברת לו בראש. הגיע הזמן למבחן האמיתי. מרלו לאט לאט מחזיר את החץ קדימה ומשחרר את המיתר, הצבי לא שם לב אליו. הוא מניח את הקשת והחץ לידו ומכוון שתי אצבעות אל עבר הצבי- זה עוצר לרגע את ארוחתו ומביט אל השיח מאחוריו מסתתר מרלו, כמעט כאילו הוא חושד בו שהוא שם. בכך הצבי גורם למרלו לעצור את נשימתו - אך במהרה החיה חוזרת לאכול מהעלים היבשים של העץ בהנאה, ומרלו יכול לחזור לנשום.
מרלו תופס עם ידו החלשה את פרק ידו השמאלית, ומרכז את כל האנרגיה שלו אל שתי אצבעותיו, בדיוק כפי שלמד מהמגילה וכפי שעשה עשרות פעמים אל עבר החולות.
לאחר מספר שניות קליע קסם צהוב בוהק מזנק מאצבעותיו ועף אל עבר הצבי במהירות עתק. אך לרוע מזלו של מרלו מסלולו עקום והוא פוגע בעץ במקום בצבי, מעלה אותו באש.
הצבי נבהל ומתחיל לברוח בזמן שמרלו מסנן קללה מתחת לשפמו.
במהרה הוא תופס את הקשת ומשגר חץ במיומנות שיא אל עבר הצבי, פוגע בעורפו. הצבי ממשיך לרוץ כמה צעדים מתוך אינסטינקט טהור ואז נופל. מרלו ממהר לרוץ ולהסתכל על החיה.
הצבי נושם לאט ובכבדות,דם נוזל מפיו. בעוד מספר דקות הוא ימות. "לעזאזל איתך, לא יכלת פשוט להיפגע מהקליע? אני בטוח שזה היה מוות נעים יותר." מרלו לוחש אל הצבי תוך כדי התנשפות, אך זה לא עונה לו. לא דבר מפתיע במיוחד בהתחשב בזה שהוא חסר בבינה הנדרשת להבין אותו ובכל אופן עסוק כרגע בלגסוס. מרלו נאנח (הפעם בקול) ושולף את חרבו הקצרה מחגורתו. בתנועה מהירה הוא משסף את גרונה של ארוחת הערב שלו.
החרב היא ירושה מסבו של סבו, שלפי הסיפורים היה לוחם דגול, היא חרב פיפיות מעוקלת וקצרה במיוחד שמזכירה יותר סכין באורכה מאשר חרב. בצד אחד שלה היא משוננת ובצד השני חדה- הרבה בזכות מרלו שמקפיד להשחיז אותה כל בוקר.
אור המדורה מאיר את פניו של מרלו שזולל את בשר הצבי בשקיקה, רק כשאתה לא אוכל יומיים אתה לומד להעריך את המזון שלך. בזמן שמרלו אוכל הוא מביט אל האופק. שם נמצאת טירת המכשף, במרחק של יום הליכה מהדיונה עליה נמצא מרלו. ריח עז של נחושת ממלא את האוויר.
הטירה של המכשף היא טירה מחודדת, שחורה ועקומה באופן לא טבעי, ברור שללא קסם היא לא יכולה לעמוד. יש בה חלון אחד בלבד שממנו ניתן לראות אור במהלך הלילה. כנראה אור מחדר עבודתו של המכשף. הטירה היא גם המבנה הגדול ביותר שמרלו ראה מימי חייו. מתנשאת לגובה של שלד הדרקון המפורסם שנמצא במרחק יומיים הליכה לתוך היער שליד כפרו של מרלו. אותו דרקון שגרם לסב-סבו להתפרסם, ואותו דרקון שלידו מצא מרלו את הספר בו כתוב הלחש החדש שמרלו צריך ללמוד. אך יש זמן עד שיוכל מרלו לשלוט בלחש זה.
...........
מרלו גילה שיש לו דם מכשפים רק לפני שלושה ירחים. זה קרה כאשר הריח ריח נורא של נחושת, כל כך חזק שהוא היה יכול לטעום אותה בפיו. הוא עקב אחרי הריח עד שהוביל אותו אל הספר שהיה קבור מתחת לשלד הדרקון. מכשפים נוהגים להחביא ספרי לחשים במקומות כאלה, בתקווה שהקסם ששורה במקום יסדר את מילות הכוח שמופיעות בספר- כי מילות כוח אוהבות להתחלף אחת עם השנייה ולקפוץ מעמוד לעמוד ולא לעצור לרגע, וכך אי אפשר ללמוד את הלחש (מלאכה שקשה דייה גם מבלי שמילות הכוח יסתובבו להם בין עמודי הספר). ככל שהלחש יותר חזק כך אוהבות מילות הכוח לזוז יותר ויותר (לפחות כך טען עלי) .
למזלו של מרלו הקסם ששרה במקום אכן השקיט את מילות הכוח וסידר אותן, ולמזלו של מרלו הוא מצא את הספר מעט אחרי שזה קרה, ולרוע מזלו של המכשף שקבר שם את הספר מרלו עשה זאת לפניו.
אחרי שמצא את הספר וזיהה שהוא אכן ספר כשפים מרלו הלך מיד לעלי.
עלי היה סוחר נודד שהרבה לבקר בכפרו של מרלו. וכשביקר בכפר היה מספר סיפורים על ארצות רחוקות ומפלצות ומלכים וחרבות קסומות ועל מכשפים. ומכשפים עניינו כעת את מרלו. עלי אהב לספר סיפורים ולכן שמח כשמרלו ביקש ממנו לספר לו על מכשפים.
הוא סיפר שמכשפים יכולים להריח לחשים מרחוק, והוא סיפר לו על מילות כוח ועל כך שהן לא מפסיקות לזוז ממקום למקום והוא סיפר לו גם שמכשפים נוהגים לקבור מילות כוח במקומות קסומים כדי להרגיע אותן. כשסיפר לו את הסיפורים מרלו התמלא בזיעה קרה. הוא הבין אז שגם הוא מכשף, ולפתע לא רצה למכור את הספר לעלי כפי שתכנן לעשות.
" ת'יודע", אמר עלי, "יש'לי פה מגילה שמכר לי מכשף. אם 'תה כל כך אוהב מכשפים אני יכול להביא לך 'תה."
כן?" ענה מרלו בקול חשדני.
"ברור! במחיר של מאה מטבעות זהב!"
עיניו של עלי התכווצו וחיוך רחב עלה על פניו, מאוזן לאוזן.
מאה מטבעות היו כמעט כל הונם של משפחתו של מרלו, הם תכננו להשתמש בהם כדי לקנות פר שיקל בחרישת השדה.
"בשביל החתיכת נייר הזאת? אני מוכן לשלם לך שלושים מטבעות רק כדי שלא תצטרך לסחוב אותה עלייך עוד חמישים ירחים עד שמישהו יקנה אותה."
החיוך נמחק מפניו של עלי.
"70 מטבעות וזה רק כי אני אוהב'תך ילד."
"45 מטבעות"
"60 מטבעות וזהו!" צעק עלי.
"תשאר פה" פלט מרלו בקול מעט גבוה בשעה שהסתובב לרוץ אל ביתו.
הבקתה של המשפחה שלו הייתה קטנה ועשויה מעץ. כל חורף היה קפוא אצלם וכל קיץ רותח. הוא נכנס דרך החלון אל חדרם של הוריו-כדי להיות זריז, לא בשביל להתגנב - אביו יעבוד במכרה הזהב עד שעה מאוחרת ואימו תעבוד בשדה. אף אחד לא יהיה שם כדי לעצור אותו.
מרלו מצא את שק המטבעות במהרה וחזר בריצה אל השוק, אל עלי.
.
מרלו ספר את המטבעות אחד אחד והביא לעלי את הסכום מדוייק, זה העלה שוב חיוך והעביר למרלו את המגילה, ממנה נדף ריח קלוש של נחושת.
"נעים לעשות 'תך עסקים ילד." עלי אמר לגבו של מרלו עת שזה רץ חזרה אל ביתו.
לפי הסיפורים טירת מכשף הגיעה אל המדבר שבמזרח. השמועה התפשטה כמו אש בכפרים הקרובים. מהכפר הקודם שעלי היה בו, במרחק של ירח הליכה מזרחה, ממש אפשר לראות את הטירה מזדקרת בין העננים במדבר. עומדת גבוה על דיונת החול הכי גבוה במדבר. השמועות גם אומרות שהמכשף הגיע כדי למצוא לעצמו שולייה חדשה. עשרות אנשים בעלי דם מכשפים בוודאי יגיעו אליו מכל הממלכה כדי לנסות ולהתקבל להיות שולייתו החדש. הרי דם מכשפים זה דבר נדיר, ומכשף אמיתי ומיומן מספיק כדי להעמיד טירת מכשפים הוא דבר עוד יותר נדיר. כזה יכול להגיע לממלכה לחפש תלמיד פעם בעשור במקרה הטוב, ואיפה עוד יוכלו בעלי דם המכשפים ללמוד לשלוט במילות הכוח ובכשפים שלהם?
מרלו החליט אז שהוא יעזוב את הכפר וילך למצוא את אותה טירת מכשפים. להיות שוליית מכשפים היא האופצייה היחידה שלו לעזוב את חיי הכפר.
בכפר מרלו יוכל במקרה הטוב לחיות כצייד או חלקאי, במקרה הרע ככורה זהב. עבודה קשה וחסרת שכר ברוב המוחלט של הימים.
הוא יאלץ ללמוד לשלוט בקסם שבמגילה במהלך המסע לשם, אי אפשר לדעת כמה זמן ישאר המכשף במדבר.
בנוסף אין לדעת מתי יחזור המכשף שהחביא את הספר אל שלד הדרקון, וכשזה יקרה בוודאי ירצה את הספר שלו חזרה. רוב הסיכויים שישרוף את הכפר בדרך למצוא את הספר.
הוא ישרוף את הכפר. מרחו לא חשב על זה. הוא ישרוף את הכפר ביחד עם ההורים שלו. אולי מוטב יהיה שיחזיר את הספר למקומו, ושיבקש לבטל את העסקה עם עלי ולהחזיר את המגילה. הוא ישאר פה והוריו יהיו בטוחים. הוא יחיה בתור צייד חיים משעממים וקשים, והוא יהיה רעב וימות ממחלה בגיל צעיר. והוא ישנא כל רגע.
לא, הוא לא יכול להרשות את זה לעצמו. למכשפים יש חיים מעניינים, מיוחדים, מלאים בתענוגות ואתגרים. כולם מדברים עליהם ומכבדים אותם. הם יכולים להורות למציאות עצמה לעשות כדברם. מרלו חייב לעזוב את הכפר.
הוא לקח בתיק עור חום ומרופט את שק מטבעות הזהב, מעט פירות, נאד מים, את המגילה ואת הספר. לחגורתו הוא לקח את החרב של סב סבו ועל הגב לקח קשת וחיצים.
החום יקד את מרלו בבקת העץ הקטנה של משפחתו. החיים האלה אינם בשבילו. הוא עזב והשאיר את הכפר מאחוריו.