בזמן האחרון סיפורים בחלקים מצליחים יפה, אז חשבתי לראות איך זה עובד בשבילי.
האחד הזה הוא ללא ספק העולם הכי... שונה, בואו נגיד, שהמצאתי. הוא היה מאוד מהנה לכתיבה, ואני רק מקווה שהצלחתי להסביר דברים מספיק טוב כדי שתבינו מה לעזאזל הולך כאן. תיהנו.
הסוד של חייהם, חלק ראשון
הארות, הערות, הצעות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
נ.ב. שמתי לב שאף פעם לא הסברתי את החידה שלי מ-"אל האור". הסיפור נולד מהשורה "What if the storm ends? and I don't see you" מ-"What if the storm ends?" של snow patrol (וגם כמה שורות אחרות מהשיר מצאו את דרכן אל הסיפור. זה שיר טוב).
האחד הזה הוא ללא ספק העולם הכי... שונה, בואו נגיד, שהמצאתי. הוא היה מאוד מהנה לכתיבה, ואני רק מקווה שהצלחתי להסביר דברים מספיק טוב כדי שתבינו מה לעזאזל הולך כאן. תיהנו.
הסוד של חייהם, חלק ראשון
ישוב על כורסא, אציל לגם יין והאזין בשלווה לקוקייה המכאנית שתקתקה חרש על שולחנו. שלוותו הופרעה על ידי נקישה מהפתח לחדר. הוא משך במנוף הקטן שפתח את הדלת ובעדה נכנסה משרתת. “האדונים מקבת ועורב.” היא הכריזה וצנחה לרצפה.
גבר צעיר עם כובע רחב שוליים הוריד את ידו מהמפתח שבגבה. “סליחה, אבל אין לנו זמן לנימוסים.” הוא אמר.
“שומרים!” צעק האציל בחרדה.
לוחם מזוקן נכנס לחדר ואמר: “אתה צריך חדשים. הנוכחיים החזיקו פחות משציפיתי.” הוא נשא פטיש אבן כבד בשמאלו ובימינו חרב כל כך גדולה ורחבה שניתן היה לחשוב שהיא גלשן. ידו הימנית הייתה מלאכת מחשבת של חוליות פלדה וגלגלי שיניים.
החלונות הרחבים התנפצו כשעצם התרסק דרכם. גבר ענק הזדקף למעל שני מטרים ומגבו קפצה ילדה קטנה. שתי כפפות מכאניות כיסו את ידיה עד המרפקים, הימנית ענקית וקפוצה, השמאלית קטנה מעט יותר ואוחזת חרב ארוכה. אחריהם זינק לחדר זאב בעל רגל מתכת ומגבו ירדה עלמה בשמלות אפורות. “לורד דובדבן.” היא אמרה בנועם. “אנחנו רוצים לקבוע פגישה.”
“גלגלי הגאות.” הוא גמגם בפחד.
האישה באפור קדה בחיוך. “בעצמנו ובחוסר המוחלט של כבודנו, לורד דובדבן. במעט הזמן שתכיר אותנו תוכל לקרוא לקטנטונת הזאת יום שלישי - “ הילדה נעצה את החרב ברצפה ושחררה מעט את היד שאחזה אותה - “לנושא הפטיש והחרב יום חמישי - “ הגבר המזוקן הניח את חרבו על כתפו ונתן לראש הפטיש ליפול לרצפה - “לכובען שלידו יום רביעי - “ בעל הכובע הרים אליו את מבטו, ובמקום עינו השמאלית היה מתקן מורכב של עדשות, גלגלים ומנופים קטנים - “לגבר המגודל יום שבת - “ הגבר המגודל חייך - “ולי אתה יכול לקרוא יום שני.”
“מ-מה אתם רוצים ממני?” האציל ניסה לזקוף את עצמו באדנות ונכשל.
“ספר לנו...” יום שני התקרבה אליו מעדנות, ראשה מוטה קלות. “בכל הערים התחילו הכנות למסיבות גדולות יחד עם הכנות אחרות, מוזרות יותר. חשבנו שתוכל לספר לנו על מה כל המהומה.”
“אני לא יודע.” הכריז האציל באומץ.
“רביעי?”
רביעי הביט באציל בריכוז, כמה עדשות בולטות מעינו. “הוא משקר, שני.”
“רואה? אנחנו נדע מתי אתה מספר את האמת. אז למה שלא נדלג קדימה לחלק בו אתה נשבר? אנחנו לא נעצור את מפתח הלב שלך אבל אנחנו נעקור אצבעות אם נצטרך, ואצבעות מכאניות הן פשוט לא אותו דבר, נכון? חוץ מזה, רביעי כאן יוכל לעשות לגלגלים שלך דברים כל כך עדינים שאף אחד לא יוכל להסביר או לתקן את העוויתות העצבניות שיתחילו אצלך בכל פעם שתירגע. אתה רוצה לדעת על הדרכים האחרות בהן נוכל להרוס את החיים שלך?”
האציל נענע בראשו בפחד.
“אז ספר לנו, לורד דובדבן.”
“זה ראש השנה.” הוא לחש. “ראש השנה מגיע.”
שני קימטה את מצחה. “ומהו ראש השנה?”
“אני לא יודע! בבקשה, זה כל מה שאמרו לנו! הם רק נתנו הוראות ואמרו להשקיע את כל כולנו, כי ראש השנה מגיע.”
שני נאנחה. “רביעי?”
“הוא דובר אמת.”
היא משכה בכתפיה. “נו, טוב. נצטרך להסתפק בזה. בואו נזוז.”
“בעיה, שני.” אמר חמישי ממקומו ליד החלון.
“תן לי לנחש.” היא אמרה בחיוך. “המשמר העירוני נענה לאות המצוקה שכבוד לורדיותו קיווה שלא נשים לב ששלח.”
“נראה שרוב הספינות התאספו כאן, באחורי האחוזה.”
שני הביטה החוצה. סביב הצד הזה של אי השמיים ריחפו ספינות רבות, קטנות וגדולות, ורב החובל של הקרובה אליהם בדיוק זיהה אותה דרך המשקפת שלו. פקודות נצעקו. גלגלים סובבו. הספינות פנו אליהם.
“בחיי, איזה זלזול! להניח שננסה לברוח דרך הדלת האחורית כמו גנבים שפלים. הם צריכים לדעת שגלגלי הגאות הם חבורה גאה! ואנחנו תמיד עוזבים דרך הדלת הראשית. כבודו - “ היא קדה ללורד דובדבן שנרתע ממנה, התיישבה בישיבה צידית על הזאב שלה ונקשה בלשונה. "שבת, תוביל את הדרך?”
הם עברו בדלת למרפסת שהקיפה את האולם הגדול בדיוק כשקבוצת שומרים נכנסה בדלת הגדולה שממול. רובם לבשו מדים וכפפות מכאניות, אך ביניהם בלט גבר גבוה במעיל צהוב ארוך. הכפפות שלו נמתחו עד מרפקיו ומבין קווצות שיערו הבלונדיני הוא חייך. הכפפות של כולם היו מוקפות בשדה כוח צהבהב כלשהו.
“בחיי, זה האל של סתיו בעצמו.” שני שרקה חרש. “זה יהיה מאתגר. שבת?”
שבת פסע קדימה ומתח את ידיו. “המסכות שלכם, בבקשה.”
“כמו תמיד, אני רק רוצה להזכיר כמה אני שמחה שהצלנו לגייס את האל הגולה לשורותינו.” אמרה שני בקלילות.
שבת מחא כף ונחשולי מים התפרצו והקיפו אותו, חולפים ללא פגע דרך שאר החבורה. כל אחד מהם הוציא מסכה ומתח בה כמה גלגלי שיניים לפני ששם אותה על פניו. המסכה של שני הייתה חצויה בין שחור ולבן עם סהרון אפור בתור חיוך. המסכה של שלישי הייתה פרצוף צבעוני, גדל עיניים, עם חיוך ביישני. המסכה של רביעי הייתה דפוס כהה כלשהו בו בלטה עין בהירה אחת. על המסכה של חמישי היה ברק משונן, ובתחתיתה שסע קטן לזקנו. שבת היה האחרון לשים את המסכה שלו. מערבולת מים הקיפה את אחת מעיניו.
הנחשולים שינו את תנועתם. במקום להתעלם משאר החבורה, כעת הם התעקלו סביבם. כאשר אחד מהם הזיז את ידו הנחשולים נעו איתה בצייתנות. החבורה התכוננה: שני הקיפה את עצמה בטבעת מים ענקית והפנתה את הזאב למדרגות. שלישי עטפה את עצמה בגוש מים, בו לא נראה היה שיש לה בעיה לנשום, והתיישבה על המעקה. רביעי שלף חפץ מקופל ופרש אותו לחרמש ארוך בעל להב מבריק. חמישי השעין את חרבו על המעקה, ניצב קדימה, והניח עליה רגל. שבת רק הניף את זרועותיו.
שני הצדדים הסתערו.
השומרים הכו באוויר, שולחים אגרופים ערפילאיים אל החבורה. חמישי יצר גל גדול ורכב עליו, מתאזן על חרבו, לרצפה שתחתיו. הוא דפק בכוח את פטישו בחרבו, משחרר רעם מחריש אוזניים שניפץ את האגרופים המעופפים באוויר. המים סביבו התחילו לתסוס ובמרכז התקרה התאספו עננים כהים. שני והזאב שלה גלשו על גל במורד גרם המדרגות הימני והיא נכנסה בחזית השומרים שהסתערה עליה, מלהטטת נחשולים ענקיים בקלות. שלישי קפצה למטה בתוך גוש המים שלה, זרמה לאורך צידו השמאלי של האולם וחדרה בין שורות השומרים. היא השתמשה בנמיכותה, זריזותה וחרבה הארוכה כדי לזגזג בין האנשים ולהשאיר אחריה צעקות וכאב. שבת קפץ מטה והסתער אל בין השורות, מתגלגל ומזנק כמו לוליין, גליו האדירים עוקבים אחריו. רביעי רץ אחריו, נמנע ככל האפשר מלחימה, אך לא מהסס לשסף בחרמשו בעת הצורך.
מכה אדירה הונחתה על שבת מלמעלה והוא התרסק על הקרקע. הוא התרומם במהירות, חוסם עוד שלוש מכות בפרצי מים מרוכזים. הוא הרים את ראשו אל האל שעמד מולו.
“קיוויתי לפגוש אותך בנסיבות אחרות, שבת.” הוא אמר.
“תמיד הייתי מאכזב, אסיף.” ענה שבת. “אני מניח שאתה מקווה להיות זה שיתפוס אותנו סוף-סוף.”
“אכן. אני אשמח אם לא תקשו עליי יותר מדי.”
שבת משך בכתפיו. “מצטער לאכזב אותך.” הוא תקף.
הוא שלח סדרה של נחשולים עצומים אך אסיף שבר אותם במכות חדות משלו. שבת שלח גל נמוך ואסיף קפץ מעליו. אסיף החזיר באגרופי כוח ענקיים אך שבת התגלגל הצידה ושלח רסס מים דוקר קדימה. אסיף נסוג אחורה, מוחה את המים מעיניו, ומאחוריו הגיח רביעי והניף את החרמש בתנועה רחבה.
אסיף הרים את ידו ועצר את חוד החרמש בכפפתו. הוא הביט ברביעי והרים גבה. רביעי דחף ומשך את החרמש לכאן ולכאן, אך החוד נשאר תקוע. אסיף עצר בידו השנייה את הגלים ששבת שלח אליו. “אתה יודע שאני אפילו לא צריך את הכפפות האלה כדי למעוך אותך.” הוא אמר.
“אז אני אשאיל חתיכה.” אמר רביעי ובמשיכה מדויקת שלף את החרמש יחד עם גלגל שיניים יחיד.
בכל רחבי החדר הכפפות של השומרים הפסיקו לעבוד. שני, שלישי וחמישי חייכו מאחורי המסכות שלהם והעיפו שומרים הצידה כמו בובות קש. אסיף התכופף בקושי תחת הזאב של שני, אבל טופר אחד השאיר קרע ארוך. שלישי קפצה עליו ואילצה אותו לרקוד בין שיסופי החרב שלה. שני ושבת נעמדו משני צידיו וחוללו שתי מערבולות, אחת דקה כדי להרחיק את השומרים ואחת עבה כדי ללכוד את האל בפנים. בינתיים, חמישי דפק עם פטישו על חרבו במקצב עמוק, בעיניים עצומות, והעננים התקדרו מעליו. הוא פקח את עיניו, צחק, ודפק את הדפיקה האחרונה בקול גדול. שלישי החליקה דרך המערבולת, משאירה את אסיף לבדו במרכז. העננים נשברו והפילו עליו את התקרה.
“אתה חושב שהוא יישאר שם למטה עד שנצא מהאחוזה?” שאלה שני כששטפה את השומרים שעמדו בינם לבין היציאה בגלים סוחפים.
“כנראה שכן. הוא תמיד היה החלש מכולנו.” ענה שבת. הם גלשו במורד מדרגות הכניסה ויצאו בשער הכניסה.
האחוזה ניצבה בצידו המוגבה של אי שמיים. שאר האי הוקדש לפרנסתו של לורד דובדבן – מזקקות השמן. עובדים קפאו תוך כדי ריקון שקי זיתים לתופים מסתובבים גדולים כשהחבורה חלפה ביניהם.
השמיים הבהיקו. כיפת כוח כיסתה את אי השמיים, וספינות המשמר הגיחו מאחורי האחוזה והקיפו אותם. החבורה החליקה לעצירה במים שהתנקזו על הרצפה, עכורים משמן ופיח מכונות.
“תכננת את זה מראש, נכון, שני?” שאל רביעי בדאגה.
“כמובן!” היא ענתה בבטחון. “אתה מפקפק במנהיגה שלך, רביעי?”
“לפעמים קשה שלא, שני.”
“אל תדאג.” היא ענתה והובילה אותם בשאננות אל מרכז החצר, למקום אליו התנקזו כל המים. “בניגוד לאנשים הנחמדים האלה, אני חושבת ביותר משני מימדים.”
אסיף רץ אליהם, מאובק ביותר, ובהחלט לא מחייך. הוא פרש את ידיו. שני הקיפה אותם בגל ענק, מסתירה אותם מעיני רודפיהם, וריסקה את הגל מטה. כשענן המים שקע, הם נעלמו.
אסיף הגיע למקום בו היו. הפתח המרושת עליו עמדו לא היה שם, ודרך החור הענק שניקז את המים אל הריק הוא ראה את שני מנופפת אליו מסיפונה של ספינה קטנה, והם טסו משם.
אסיף קילל ורץ אל הספינות, אבל אלה היו ספינות משמר, מהירות וזריזות בגובה קבוע אך מגושמות בנסיקה וצלילה. הוא יכל רק לצפות בספינתם הקטנה של גלגלי הגאות, 'שעת שיא', נעלמת בערפיליות הדקות.
'שעת שיא' הגיחה מבין הערפיליות. מאחוריהם אפשר היה לראות את איי השמיים של האצילים סביב הגוש הגדול בהרבה שהיה עיר הסתיו, על עציה האדומים ובתיה סחופי הרוח. נקודות זעירות – ספינות משמר – הקיפו אותה והתפרשו לצדדים, בנתיבים שהובילו אל עיר הקיץ ועיר החורף. לרוע מזלו של המשמר 'שעת שיא' הייתה מוסתרת במיטב ההסוואה ששבת ורביעי הצליחו לארוג בשבילה, והיא בכלל לא טסה אל קיץ או חורף – היא טסה היישר אל המרכז סביבו חגו ערי העונות. הם טסו למכונה המגובבת שסיפקה אור לערים, אל מרכז העולם, אל הבסיס הסודי שלהם – אל שמש השעון.
גבר צעיר עם כובע רחב שוליים הוריד את ידו מהמפתח שבגבה. “סליחה, אבל אין לנו זמן לנימוסים.” הוא אמר.
“שומרים!” צעק האציל בחרדה.
לוחם מזוקן נכנס לחדר ואמר: “אתה צריך חדשים. הנוכחיים החזיקו פחות משציפיתי.” הוא נשא פטיש אבן כבד בשמאלו ובימינו חרב כל כך גדולה ורחבה שניתן היה לחשוב שהיא גלשן. ידו הימנית הייתה מלאכת מחשבת של חוליות פלדה וגלגלי שיניים.
החלונות הרחבים התנפצו כשעצם התרסק דרכם. גבר ענק הזדקף למעל שני מטרים ומגבו קפצה ילדה קטנה. שתי כפפות מכאניות כיסו את ידיה עד המרפקים, הימנית ענקית וקפוצה, השמאלית קטנה מעט יותר ואוחזת חרב ארוכה. אחריהם זינק לחדר זאב בעל רגל מתכת ומגבו ירדה עלמה בשמלות אפורות. “לורד דובדבן.” היא אמרה בנועם. “אנחנו רוצים לקבוע פגישה.”
“גלגלי הגאות.” הוא גמגם בפחד.
האישה באפור קדה בחיוך. “בעצמנו ובחוסר המוחלט של כבודנו, לורד דובדבן. במעט הזמן שתכיר אותנו תוכל לקרוא לקטנטונת הזאת יום שלישי - “ הילדה נעצה את החרב ברצפה ושחררה מעט את היד שאחזה אותה - “לנושא הפטיש והחרב יום חמישי - “ הגבר המזוקן הניח את חרבו על כתפו ונתן לראש הפטיש ליפול לרצפה - “לכובען שלידו יום רביעי - “ בעל הכובע הרים אליו את מבטו, ובמקום עינו השמאלית היה מתקן מורכב של עדשות, גלגלים ומנופים קטנים - “לגבר המגודל יום שבת - “ הגבר המגודל חייך - “ולי אתה יכול לקרוא יום שני.”
“מ-מה אתם רוצים ממני?” האציל ניסה לזקוף את עצמו באדנות ונכשל.
“ספר לנו...” יום שני התקרבה אליו מעדנות, ראשה מוטה קלות. “בכל הערים התחילו הכנות למסיבות גדולות יחד עם הכנות אחרות, מוזרות יותר. חשבנו שתוכל לספר לנו על מה כל המהומה.”
“אני לא יודע.” הכריז האציל באומץ.
“רביעי?”
רביעי הביט באציל בריכוז, כמה עדשות בולטות מעינו. “הוא משקר, שני.”
“רואה? אנחנו נדע מתי אתה מספר את האמת. אז למה שלא נדלג קדימה לחלק בו אתה נשבר? אנחנו לא נעצור את מפתח הלב שלך אבל אנחנו נעקור אצבעות אם נצטרך, ואצבעות מכאניות הן פשוט לא אותו דבר, נכון? חוץ מזה, רביעי כאן יוכל לעשות לגלגלים שלך דברים כל כך עדינים שאף אחד לא יוכל להסביר או לתקן את העוויתות העצבניות שיתחילו אצלך בכל פעם שתירגע. אתה רוצה לדעת על הדרכים האחרות בהן נוכל להרוס את החיים שלך?”
האציל נענע בראשו בפחד.
“אז ספר לנו, לורד דובדבן.”
“זה ראש השנה.” הוא לחש. “ראש השנה מגיע.”
שני קימטה את מצחה. “ומהו ראש השנה?”
“אני לא יודע! בבקשה, זה כל מה שאמרו לנו! הם רק נתנו הוראות ואמרו להשקיע את כל כולנו, כי ראש השנה מגיע.”
שני נאנחה. “רביעי?”
“הוא דובר אמת.”
היא משכה בכתפיה. “נו, טוב. נצטרך להסתפק בזה. בואו נזוז.”
“בעיה, שני.” אמר חמישי ממקומו ליד החלון.
“תן לי לנחש.” היא אמרה בחיוך. “המשמר העירוני נענה לאות המצוקה שכבוד לורדיותו קיווה שלא נשים לב ששלח.”
“נראה שרוב הספינות התאספו כאן, באחורי האחוזה.”
שני הביטה החוצה. סביב הצד הזה של אי השמיים ריחפו ספינות רבות, קטנות וגדולות, ורב החובל של הקרובה אליהם בדיוק זיהה אותה דרך המשקפת שלו. פקודות נצעקו. גלגלים סובבו. הספינות פנו אליהם.
“בחיי, איזה זלזול! להניח שננסה לברוח דרך הדלת האחורית כמו גנבים שפלים. הם צריכים לדעת שגלגלי הגאות הם חבורה גאה! ואנחנו תמיד עוזבים דרך הדלת הראשית. כבודו - “ היא קדה ללורד דובדבן שנרתע ממנה, התיישבה בישיבה צידית על הזאב שלה ונקשה בלשונה. "שבת, תוביל את הדרך?”
הם עברו בדלת למרפסת שהקיפה את האולם הגדול בדיוק כשקבוצת שומרים נכנסה בדלת הגדולה שממול. רובם לבשו מדים וכפפות מכאניות, אך ביניהם בלט גבר גבוה במעיל צהוב ארוך. הכפפות שלו נמתחו עד מרפקיו ומבין קווצות שיערו הבלונדיני הוא חייך. הכפפות של כולם היו מוקפות בשדה כוח צהבהב כלשהו.
“בחיי, זה האל של סתיו בעצמו.” שני שרקה חרש. “זה יהיה מאתגר. שבת?”
שבת פסע קדימה ומתח את ידיו. “המסכות שלכם, בבקשה.”
“כמו תמיד, אני רק רוצה להזכיר כמה אני שמחה שהצלנו לגייס את האל הגולה לשורותינו.” אמרה שני בקלילות.
שבת מחא כף ונחשולי מים התפרצו והקיפו אותו, חולפים ללא פגע דרך שאר החבורה. כל אחד מהם הוציא מסכה ומתח בה כמה גלגלי שיניים לפני ששם אותה על פניו. המסכה של שני הייתה חצויה בין שחור ולבן עם סהרון אפור בתור חיוך. המסכה של שלישי הייתה פרצוף צבעוני, גדל עיניים, עם חיוך ביישני. המסכה של רביעי הייתה דפוס כהה כלשהו בו בלטה עין בהירה אחת. על המסכה של חמישי היה ברק משונן, ובתחתיתה שסע קטן לזקנו. שבת היה האחרון לשים את המסכה שלו. מערבולת מים הקיפה את אחת מעיניו.
הנחשולים שינו את תנועתם. במקום להתעלם משאר החבורה, כעת הם התעקלו סביבם. כאשר אחד מהם הזיז את ידו הנחשולים נעו איתה בצייתנות. החבורה התכוננה: שני הקיפה את עצמה בטבעת מים ענקית והפנתה את הזאב למדרגות. שלישי עטפה את עצמה בגוש מים, בו לא נראה היה שיש לה בעיה לנשום, והתיישבה על המעקה. רביעי שלף חפץ מקופל ופרש אותו לחרמש ארוך בעל להב מבריק. חמישי השעין את חרבו על המעקה, ניצב קדימה, והניח עליה רגל. שבת רק הניף את זרועותיו.
שני הצדדים הסתערו.
השומרים הכו באוויר, שולחים אגרופים ערפילאיים אל החבורה. חמישי יצר גל גדול ורכב עליו, מתאזן על חרבו, לרצפה שתחתיו. הוא דפק בכוח את פטישו בחרבו, משחרר רעם מחריש אוזניים שניפץ את האגרופים המעופפים באוויר. המים סביבו התחילו לתסוס ובמרכז התקרה התאספו עננים כהים. שני והזאב שלה גלשו על גל במורד גרם המדרגות הימני והיא נכנסה בחזית השומרים שהסתערה עליה, מלהטטת נחשולים ענקיים בקלות. שלישי קפצה למטה בתוך גוש המים שלה, זרמה לאורך צידו השמאלי של האולם וחדרה בין שורות השומרים. היא השתמשה בנמיכותה, זריזותה וחרבה הארוכה כדי לזגזג בין האנשים ולהשאיר אחריה צעקות וכאב. שבת קפץ מטה והסתער אל בין השורות, מתגלגל ומזנק כמו לוליין, גליו האדירים עוקבים אחריו. רביעי רץ אחריו, נמנע ככל האפשר מלחימה, אך לא מהסס לשסף בחרמשו בעת הצורך.
מכה אדירה הונחתה על שבת מלמעלה והוא התרסק על הקרקע. הוא התרומם במהירות, חוסם עוד שלוש מכות בפרצי מים מרוכזים. הוא הרים את ראשו אל האל שעמד מולו.
“קיוויתי לפגוש אותך בנסיבות אחרות, שבת.” הוא אמר.
“תמיד הייתי מאכזב, אסיף.” ענה שבת. “אני מניח שאתה מקווה להיות זה שיתפוס אותנו סוף-סוף.”
“אכן. אני אשמח אם לא תקשו עליי יותר מדי.”
שבת משך בכתפיו. “מצטער לאכזב אותך.” הוא תקף.
הוא שלח סדרה של נחשולים עצומים אך אסיף שבר אותם במכות חדות משלו. שבת שלח גל נמוך ואסיף קפץ מעליו. אסיף החזיר באגרופי כוח ענקיים אך שבת התגלגל הצידה ושלח רסס מים דוקר קדימה. אסיף נסוג אחורה, מוחה את המים מעיניו, ומאחוריו הגיח רביעי והניף את החרמש בתנועה רחבה.
אסיף הרים את ידו ועצר את חוד החרמש בכפפתו. הוא הביט ברביעי והרים גבה. רביעי דחף ומשך את החרמש לכאן ולכאן, אך החוד נשאר תקוע. אסיף עצר בידו השנייה את הגלים ששבת שלח אליו. “אתה יודע שאני אפילו לא צריך את הכפפות האלה כדי למעוך אותך.” הוא אמר.
“אז אני אשאיל חתיכה.” אמר רביעי ובמשיכה מדויקת שלף את החרמש יחד עם גלגל שיניים יחיד.
בכל רחבי החדר הכפפות של השומרים הפסיקו לעבוד. שני, שלישי וחמישי חייכו מאחורי המסכות שלהם והעיפו שומרים הצידה כמו בובות קש. אסיף התכופף בקושי תחת הזאב של שני, אבל טופר אחד השאיר קרע ארוך. שלישי קפצה עליו ואילצה אותו לרקוד בין שיסופי החרב שלה. שני ושבת נעמדו משני צידיו וחוללו שתי מערבולות, אחת דקה כדי להרחיק את השומרים ואחת עבה כדי ללכוד את האל בפנים. בינתיים, חמישי דפק עם פטישו על חרבו במקצב עמוק, בעיניים עצומות, והעננים התקדרו מעליו. הוא פקח את עיניו, צחק, ודפק את הדפיקה האחרונה בקול גדול. שלישי החליקה דרך המערבולת, משאירה את אסיף לבדו במרכז. העננים נשברו והפילו עליו את התקרה.
“אתה חושב שהוא יישאר שם למטה עד שנצא מהאחוזה?” שאלה שני כששטפה את השומרים שעמדו בינם לבין היציאה בגלים סוחפים.
“כנראה שכן. הוא תמיד היה החלש מכולנו.” ענה שבת. הם גלשו במורד מדרגות הכניסה ויצאו בשער הכניסה.
האחוזה ניצבה בצידו המוגבה של אי שמיים. שאר האי הוקדש לפרנסתו של לורד דובדבן – מזקקות השמן. עובדים קפאו תוך כדי ריקון שקי זיתים לתופים מסתובבים גדולים כשהחבורה חלפה ביניהם.
השמיים הבהיקו. כיפת כוח כיסתה את אי השמיים, וספינות המשמר הגיחו מאחורי האחוזה והקיפו אותם. החבורה החליקה לעצירה במים שהתנקזו על הרצפה, עכורים משמן ופיח מכונות.
“תכננת את זה מראש, נכון, שני?” שאל רביעי בדאגה.
“כמובן!” היא ענתה בבטחון. “אתה מפקפק במנהיגה שלך, רביעי?”
“לפעמים קשה שלא, שני.”
“אל תדאג.” היא ענתה והובילה אותם בשאננות אל מרכז החצר, למקום אליו התנקזו כל המים. “בניגוד לאנשים הנחמדים האלה, אני חושבת ביותר משני מימדים.”
אסיף רץ אליהם, מאובק ביותר, ובהחלט לא מחייך. הוא פרש את ידיו. שני הקיפה אותם בגל ענק, מסתירה אותם מעיני רודפיהם, וריסקה את הגל מטה. כשענן המים שקע, הם נעלמו.
אסיף הגיע למקום בו היו. הפתח המרושת עליו עמדו לא היה שם, ודרך החור הענק שניקז את המים אל הריק הוא ראה את שני מנופפת אליו מסיפונה של ספינה קטנה, והם טסו משם.
אסיף קילל ורץ אל הספינות, אבל אלה היו ספינות משמר, מהירות וזריזות בגובה קבוע אך מגושמות בנסיקה וצלילה. הוא יכל רק לצפות בספינתם הקטנה של גלגלי הגאות, 'שעת שיא', נעלמת בערפיליות הדקות.
'שעת שיא' הגיחה מבין הערפיליות. מאחוריהם אפשר היה לראות את איי השמיים של האצילים סביב הגוש הגדול בהרבה שהיה עיר הסתיו, על עציה האדומים ובתיה סחופי הרוח. נקודות זעירות – ספינות משמר – הקיפו אותה והתפרשו לצדדים, בנתיבים שהובילו אל עיר הקיץ ועיר החורף. לרוע מזלו של המשמר 'שעת שיא' הייתה מוסתרת במיטב ההסוואה ששבת ורביעי הצליחו לארוג בשבילה, והיא בכלל לא טסה אל קיץ או חורף – היא טסה היישר אל המרכז סביבו חגו ערי העונות. הם טסו למכונה המגובבת שסיפקה אור לערים, אל מרכז העולם, אל הבסיס הסודי שלהם – אל שמש השעון.
נ.ב. שמתי לב שאף פעם לא הסברתי את החידה שלי מ-"אל האור". הסיפור נולד מהשורה "What if the storm ends? and I don't see you" מ-"What if the storm ends?" של snow patrol (וגם כמה שורות אחרות מהשיר מצאו את דרכן אל הסיפור. זה שיר טוב).
rcshock: .
