אין לי מושג איך הגעתי לזה.
זה לא סיפור סידנרלה, החיים הם לא בקטע הזה, אני לא אמורה לעבוד במסעדה ואז איזה מילוניר מארץ רחוקה ישים עלי את העין ויחליט לשפר את החיים הדפוקים שלי. באיזה סיפור מוזר, אולי זה משהו שהיה אמור לקרות, בטח בטחת מאופרות הסבון הגרועות שאמא שלי רואה כל הזמן, אולי באיזה רומן ישן, לא שראתי כאלה. מעולם לא היה לי זמן לדברים האלה.
מאז שאני זוכרת את עצמי, זה אני ואמא שלי נגד העולם, או ליותר דיוק אני נגד העולם כשאמא שלי ברקע, כבר שנים שכל מה שהיא עושה זה לשבת בבית ולצפות בטלוויזיה מבלי לקום מהספה, אני לא יודעת לשים את האצבע מתי היא התחרפנה, ומתי בדיוק הבנתי שאם אני לא אלך לקנות אוכל מהמכולת אז המקרר ישאר ריק, אבל אלה החיים שלי, המזל היחיד שיש לי זה שהאבא הלא פחות דפוק שלי השאיר לנו כסף, לא מספיק כדי לחיות בפער או בשביל חיי תמלוגים, אבל מספיק בשביל שאני אצטרך לצאת לעבוד מבלי לדפוק לעצמי את הלימודים, מחשבה קצת מפגרת כי הסיכוי שלי לעשות משהו עם הלימודים האלה שואף לאפס, והאמת שידעתי את זה כבר אז. יכול להיות שאם הייתי יוצאת לעבוד הרבה קודם, אז לפחות הייתי מרגישה פחות רע עם עצמי.
אז כן, אני מסוגלת להבין איך החיים שלי אמורים להתקדם, האמת האיומה שאני יכולה לבחור בין לזנוח את אמא שלי או לזנוח את החלום שלי, ואני לא אעזוב את אמא שלי, שזה אומר שאני גם לא נועלת אותה באיזה מוסד לחולי נפש ומתרחקת ממנה, כל עוד אמא שלי פה, אני אהיה לצידה. זה המעט שאני חייבת לה. מה שאומר שאני אמורה לעבוד ולוודא שלשנינו לא חסר כלום, ולנסות להינות מהדברים הקטנים בחיים, כמו הפסקת סיגריה בסוף משמרת, או העובדה שלברדנון יהיה אף שבור בתקופה הקרובה.
עצם המחשבה על ברנדון נופל מהאגרוף של המייקל ההוא מעלה לי חיוך על השפתיים, זה סוף של יום ארוך עם יותר מידי אירועים, ולפחות אני יכולה לסיים את החלק הזה בחיוך, הבחור הזה היה צריך לחטוף מכות הרבה קודם, אני רק מקווה שיקח לו זמן להחלים והוא לא יצא מהבית בזמן הקרוב. אז גם אם כל הסיפור עם הכסף וה"עבודה" שהמייקל ההוא הציע לי הוא בלוף אחד גדול, לפחות דבר אחד טוב יצא מזה.
אחרי שהוא ואחותו יצאו מהדיינר בדקתי עליו בגוגל, רק לוודא שהתמונות והסיפור שלו באמת מתאימות למה שהמציאות מכתיבה, ושהוא לא איזה כפיל מוצלח שעובד על אנשים ברחוב. מסתבר שהסיפור שלו אמיתי לגמרי, מה שגרם לי ללכת ולדחוף את הטיפ שהוא השאיר לי עמוק יותר לתוך התיק שלי, בשבילו זה כסף כיס, בשבילי, כנראה סט בגדים חדש כדי להרגיש מעט יותר טוב עם עצמי… על מי אני עובדת, זה הולך לצנצנת של הדברים לבית, אני אשמח יותר מאוחר שאני עושה את זה, כאשר יתפוצץ צינור או יהיה איזה עבודת תחזוקה לעשות ואז אני לא אצטרך לבקש הלוואה או איזה משמרת כפולה כדי לשלם לבעל מקצוע.
עוד לא החלטתי מה אני עושה, בעיקר כי אני צריכה לסיים לנקות את הדיינר ולנעול אותו, מצד אחד המחשבה של להיות בייביסיטר של איזו ילדה מפונקת נשמע לי כמו סיוט, לא משנה כמה כסף יהיה בזה, מצד שני, המינרווה הזו נראתה נורמלית ביחס לרוב הסנובים העשירים שלומדים כאן, וברצינות, זה כסף קל וחיים קלים, אני לא בטוחה אם אני אמורה לקפוץ על זה, לוותר על זה, או להמשיך לחשוב על זה, הדבר היחידי שאני בטוחה זה שאני צריכה סיגריה.
אני נועלת את הדיינר, זה שעה מאוחרת ורק אני נשארתי לנקות פה, יש לי עוד קצת זמן לפני שאצא מפה הביתה, זמן שבו אני מרגישה כמו אחראית על הדיינר, הממלכה הקטנה שלי, איזור אחר שבו אני יכול להשתקע בעבודה ולשכוח כל דבר אחר, כל הברנדונים, הכסף שלהם, וכל ה... ובכן אין "כל ה" למייקל, זה בדיוק מה שמשגע אותי, אני מכירה מלא סוגים של עשירים, חלקם נדבנים כדי להיראות טוב, חלקם עשירים היום רק כי הם ממש טובים בלא לבזבז יותר כסף, חלקם פוצים חסרי תקנה, ורובם היו עושים לכולם טובה אם הם לא היו פה. כל אחד ואחד מהנערים שחיים פה הוא ילד מפונק עם כפית זהב בפה שהגיע לעיירה שכוחת האל הזו רק כדי להיות רחוק מכל דבר אחר שהחיים שלו אמורים להיות קשורים אליו, זוהי ארץ "לעולם לא" שלהם, בחיי בתקופה שעוד היה פה בית ספר לאנשים מהמעמד שלי היינו מרגישים סוג ב' על בסיס קבוע, היום? אני מגישה אוכל ומקבלת טיפים זעומים מחבורת נערים עם קופת גמל שתספיק להם לחיות עד גיל 100 מבלי לעבוד יום אחד בחייהם.
אבל אז מייקל הזה הגיע, והוא הפוך מכל זה, לעזאזל הוא השאיר לי בארוחה אחת של פחות מ 20 דולר טיפ גבוהה יותר מאשר קיבלתי מכל העשירים האחרים, הוא הסתכל לי בעיניים כאילו אני שווה לו, כאילו הוא לא יוצא מכאן בחליפת עסקים מגוהצת לעוד יום שבו העולם שלו, ואני אמורה לחזור למטבח לנקות כתמי שמן עקשניים ממחבת ישנה, ולא הייתה לו שום סיבה לעשות את זה, לא היה פפרצי שהיה יכול לפרסם עליו תמונה מוצלחת, והוא לא מסוג האנשים שיכולים להגיד שהוא "יודע כמה קשה להיות בלי כלום ולכן חשוב לו לעזור למי שכן.", הוא נולד עם כפית זהב בפה, לעזאזל הוא נולד עם כמה כפיות זהב בפה, ועוד כמה כפיות כסף.
הסיבה היחידה שנראית לעין שהוא יעשה דבר כזה הוא בשביל להיראות טוב בפני אחותו, אולי לעודד אצלה איזה רגש חמלה כלפי כדי שביום שבו אהפוך לבייביסיטר שלה היא תתחבר אלי יותר או סתם לגרום לה להרגיש טוב בקשר לאח הגדול והמגניב שלה, זה אמורה להיות הסיבה היחידה, כי כל סיבה אחרת אומרת שהוא בן אדם טוב, ואני חייה מספיק זמן, אין אנשים עשירים טובים בעולם.
אני יוצאת מהמטבח ומעיפה מבט בדיינר, משקרת לעצמי שעוד 12 שעות לא אחזור לעובד פה, משקרת לעצמי שמחר יהיה יום יותר טוב. לעזאזל, אני אמורה לקחת את ההצעה שלו כשאני על הברכיים, הוא נתן לי את כרטיס הזהב הזוכה ואמר לי לבחור אם להשתמש בו, ומשום מה אני שוקלת לא להשתמש בו, כאילו אם אני לא אחבר לעשות את זה, אני אחזור הביתה לגלות שאמא שלי הסתדרה, היא נזכרה שיש לנו מספיק כסף, ושאני יכולה לצאת ללימודים ולהיות האמנית שאני אומרת לעצמי שאני כבר לא חולמת להיות.
מבט אחרון להיום בדיינר, מבט אחד אחרון ב"כלא" שלי, המקום שאני חייבת לבלות בו כל הזמן הפנוי שלי, לפני שאני יוצאת החוצה, נועלת את הדלת ויוצאת לאוויר הקר של ליל ירח מלא בניו-אנגלד, הבית שלי לא כזה רחוק, אני מגיעה לשם בהליכה בדרך כלל, אבל אני רוצה עוד זמן, עוד קצת שקט לפני שאני עוברת לתא הכלא השני שלי, המקום בו אני המבוגר האחראי ואמא שלי היא הילד שצופה בטלוויזה כל הזמן. אני עוד לא רוצה להגיע לשם. לא היום.
אני מתיישבת על ספסל קרוב ומדליקה את הסיגריה שאני מחכה לה יותר מדי זמן, בעולם מושלם הייתי מפסיקה לעשן ושמה בצד את הכסף שאני שורפת על הסיגריות, בעולם הזה? סיגריות הן הדבר היחיד שלי שהוא "שלי", מעין דבר שבניגוד לזמן שלי, הכסף שלי, והחיים שלי, לא מתחלק עם אנשים אחרים, ברגעים האלה זה הדבר היחיד שמשאיר אותי שפויה.
אבל האם אני שפוייה אם אני באמת שוקלת אפשרות שבה אני נשארת בחיים האלה, במצב הזה. בכסף של מייקל אני יכולה להפנות את אמא שלי לרופא אמיתי, לאשפז אותה…
הדמעות זולגות, ואני מבינה למה אני מתלבטת שלא, כי אני מבינה שהכסף יהפוך אותי למשהו שאני שונאת, סירבתי להפנות את אמא שלי לאיזה מוסד ציבורי כי לא שמחתי עליהם שבאמת ידאגו לה, ראיתי מספיק סיפורים על סגל מתעלל ומוסדות לא ראויים מכדי לשלוח אותה לטיפול, אולי כי האמנתי שאמא שלי לא חולה, שהיא נורמלית לחלוטין. אחרי זה החלפתי את זה בעובדה שאני לא מוותרת עליה, אם היא לא יכלה לוותר עלי, אני לא יכולה לוותר עליה. עכשיו, כשיש לי ביד את האפשרות לכסף, לחיות את החיים שלי, אני חושבת על לעזוב אותה.
אז אני שקרנית ולא יותר, אני לא עוזבת את אמא שלי כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לעזוב אותה, אני משתמשת בה בתור תירוץ. אני לא עוזבת אותה כי אני לא אצליח לבד בחוץ, ואני זקוקה לה כדי להסביר לאחרים למה עצרתי את החיים שלי, לאלה שאכפת להם לפחות, נדירים ככל שיהיו.
ומייקל הוא אחד מאלה שהיה אכפת להם, אני חושבת. לעזאזל אני רוצה לקלל אותו על זה שהוא נכנס לי לדיינר ושינה לי את החיים, למה מכל הנערות חסרות הכל אני זו שצריכה לעבור סיפור סינדרלה מודרני? אני לא בנוייה לזה, אפשר לחשוב שגם אם הוא יממן לי את הלימודים בעיירה הזו אני אתאים פתאום לאוכלוסייה שם, כולם יזכרו אותי בתור המלצרית שהייתה להם, בתור זו שאין לה באמת כסף, אני גם יכולה לדמיין את מה שיספרו עלי ועל מייקל, לא שאכפת לי ממנו. לפחות אני חושבת שלא אכפת לי ממנו, אבל אני לא בנויה להתמודד עם שמועות שאני סוחטת אותו או יותר גרוע.
אני שואפת עמוק את הסיגריה ואז נותנת לה ליפול, מנסה לאחסן מעט מהחום שלה בתוכי לפני שאני יוצאת ברגל הביתה, שוקלת לרגע לנגב את הדמעות, אבל מבינה שאין מישהו שיראה אותן ויהיה לו אכפת.
ברייטאון היא לא אחד המקומות שמסוכן להסתובב בהן לבד בלילה, זוהי עיירת רפאים בשעות האלה, אבל האמת היא שיש לי גז פלפל בתיק על כל מקרה, מתנה מבנג' שאמר לי שאני לא יכולה לעבוד אצלו עד השעות האלה מבלי שיהיה לי אמצעי הגנה, ושהוא מעדיף שאני אקח את זה על פני שאני אקח את אחד סכיני המטבח, התרסיס הזה יושב לי בתיק כבר הרבה זמן, אני לא יודעת איזה קול לוחש לי בראש להגיע אליו, אבל היד שלי נעה לאט לאט לעבר התיק ונשארת שם, סוחטת את הפחית כאילו הדבר משרה בי ביטחון.
ואז הוא יוצא מולי, כמעט כאילו ערב לי מאחת הסמטאות, האף שלו עקום בצורה מוזרה, כמעט כאילו הוא בחר שלא לטפל בשבר שמייקל גרם לו, אבל בצורה מזוויעה יותר, הבגדים שלו ספוגים בדם, לפחות עד כמה שאני מסוגלת לראות בלילה הזו. אני לא צריכה להיות מומחית כדי להריח את האלכוהל שמעורב בכל הסיפור הזה.
אני עוצרת ועושה 180 מעלות, משהו במוח שלי אומר לי שברנדון לא באמת פה, הוא בטח באיזה מרפאה פרטית עובר ניתוח פלסטי לתיקון האף המושלם שלו, החלק היותר פרקטי אומר לי שאני צריכה להגיע לדיינר ומהר, אבל שני הגורליות שלו ניצבות מהצד השני, חוסמות לי את הנטיב.
"את יודעת," אני שומעת את הקול שלו מאחורי, "באמת נמאס לי. אני מתחיל לחשוב שמישהו הפיל אותך שהיית תינוקות או שנדבקת בטמטמת של אמא שלך… אבל נמאס לי, מה שלא הולך בטוב.." אני לא נותנת לו הזדמנות להשלים את המשפט כשאני מרססת את הפנים שלו לאלף עזאזל ורצה לעבר הכביש, מנסה לחצות לצד השני הרחוב לפני שהוא או הגורליות יעשו משהו.
"כלבה!" הוא צועק מעבר למעטה הגז הפלפל, הוא אמור להיות עם קשיי נשימה ובכאב משמעותי, שלא לדבר על לראות, אז אני מניחה שזה יאפשר לי ליצור מרחק, למצוא איזה מקום שבו אני אצליח לאבד אותם, ואז לברוח הביתה או לדיינר, מקום שבו אני יכולה לנעול את הדלת ולהסתתר.
אני מאבדת כל חוש כיוון, ופונה ללא הבחנה בין רחובות העיירה, לא מעיזה לצעוק לעזרה מיותר חשש שהם ישמעו אותי מאשר שמישהו יצא לבדוק במה מדובר, אני רק צריכה למצוא איזה נקודה לבצע בה עיקוף, אני מכירה את הרחובות האלה יותר טוב מכל העשירים שמסתובבים רק במכוניות שלהם, אני לא צרכיה להיות מהירה יותר, או חכמה יותר. ברנדון בטח שוכב על האספלט ובוכה את החיים שלו בכאבים. אני רק לא רוצה שיהיה לו אפשרות לפקד על שניהם למצוא אותי.
אחרי כמה דקות של ריצה אני מרשה לעצמי לעצור ולנשום, פניתי ימינה ושמאלה כל כך הרבה פעמים שאם הם עקבו אחרי הם בטח הלכו לאיבוד, אני מרחק יריקה מהבית, אני רק צריכה לעבור את הבלוק כדי להגיע למקום בטוח, אבל אז אני נעצרת, הרעיון שאני אוביל שלושה שיכורים אחרי הביתה לא מעודדת אותי, אני מתחילה להריץ תרחישים שלהם שוברים את הדלת ונכנסים פנימה או אפילו זורקים איזה בקבוק תבערה מהחלון, אני לא מכניסה את אמא שלי לסיפור הזה, ברנדון הוא הבעייה שלי. אני יכולה לנסות לחזור לדיינר או להסתתר עד עבור זעם ברחוב, אין סיכוי שאחרי גז פלפל לפנים ברנדון יהיה מוכן לבזבז זמן על לחפש אותי במקום ללכת לשטוף את הפנים ולעצור את הכאב.
אני שוברת לאחת הסמטאות, מקום חשוך מספיק כדי שהירח המלא לא יחשוף אותי, ונדבקת לאחד הקירות, הוא לא אמור להיות מסוגל למצוא אותי, הם לא אמורים להיות מסוגלים למצוא אותי, אני רק צריכה לחכות כמה דקות והוא יעלם, אני מרגישה את הרעד עובר בי, מבינה שזה פחד שממלא אותי, אני מאבדת מעט שליטה על עצמי ומתחילה לנשום בכבדות, ואז אני שומעת צעדים, וממהרת לחסום את הפה שלי עם אחת הידיים, לא מעיזה לנשום.
אבל אז ברנדון ושני הבחורים שלו נכנסים לסמטה, ומהזוויות הזו הוא פשוט נראה גדול יותר מקודם, רחב יותר מקודם, שרירי יותר מקודם, האף השובר שלו נראה ארוך אפילו יותר, אבל מעבר לכל זה, הוא לא נראה כמו מישהו אחרי ריסוס, למעשה כל מה שהוא נראה זה כועס, כמעט ברמה פסיכוטית.
"אני בא להרוג אותך." הוא אומר וצועד לעבר הסמטה, "את לא יותר מעכבר במבוך, חושבת שאת יכולה לרוץ לאן שתרצי, אבל לא מבינה שיש מישהו שרואה לאן את הולכת." הקול שלו נשמע כבד יותר ויותר, ואני מרגישה את האדרנלין בדם שלי, אני מרגישה את הפחד. ואז אני מרגישה יד גדולה מרימה אותי, וברנדון מושך אותי מהמחבוא שלי, מרים אותי מהצוואר עד שהפנים שלו נמצאות מול שלי.
התגובה הראשנה שלי היא לרצות לעצום עיניים, אני מרגישה אותו חונק אותי ואני מרגישה חסרת אונים, אני הולכת להיות עוד קורבן של מקרה כזה, ואני מתחילה להפנים שברנדון הוא מסוג האנשים שיש להם גם את הכוח לצאת מזה בלי פגע. הוא הולך להרוג אותי, בידעה שהוא מסוגל לחמוק מעונש.
וברגעים האלה, ברגעים שבהם אני מבינה שאני נמצאת במצב של להיות או לחדול, אני בוחרת להילחם, זה ניסיון עלוב, זה ניסיון שאמור להיכשל, אבל אני מצליחה להכות אותו בפנים, בדיוק באף השבור שלו, המכה שלי הייתה פתטיות וחסרת סיכוי, אבל הוא שומט אותי ואני נופלת לקרקע, החמצן חוזר לריאות שלי בעודי רצה עמוק יותר לתוך הסמטה, אני אפילו לא שומעת את הקללה של ברנדון אבל אני שומעת אותו ואת שני האחרים רצים אחרי, אין לי מושג מה אני עושה, אין לי מושג איך לצאת מזה, אני רואה את הקיר שמסמן את סוף הסמטה מתקרב, אני מנסה לצעוק לעזרה אבל לא מצליחה להוציא קול.
ואז אני מגיעה לקיר, ואני יודעת שהם מאחורי, אני מסתובבת כדי לראות את זה בא, שלושתם עוד רגע מולי, מוארים באור הירח, הם נראים גדולים מידי להיות אנושיים, זה מצחיק שבלב הזה אני מצליחה להבין את הדמיון שבגינו מייקל קרא לברנדון עכברוש קודם. חבל שזה הדבר האחרון שאני הולכת להבין.
ואז הם נעצרים, בחיי שאני לא יודעת למה, אני לא יודעת מאיפה הוא הופיע, אני לא יודעת איך הוא הופיע. אבל הוא נעמד ביני לבינם, אני לא רואה את הפנים שלו, ואני לא מספיקה לחשוב על משהו לפני שאני נופלת לקרקע בתדהמה.
"תסתובבי," אני שומעת אותו אומר לי בקול כמעט קפוא. "ותעצמי עיניים." הוא פוקד.
אני ממלא את הפקודה הזו, אני אפילו לא יודעת למה, אני אפילו לא יודעת איך זה אמור לשנות משהו, אני מרגישה שזה יותר מידי בשבילי, משהו רע עובר עלי, אני מאבדת שליטה. אני מאבדת יכולת לפעול, כל מה שאני מסוגלת לעשות הוא להסתובב לקיר ולסגור עיניים.
הדבר האחרון שאני מצליחה לקלוט לפני שאני מאבדת את ההכרה, הוא רעש מחליא של בשר נקרע.