• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות

מסע הצלב מתחיל - מעודכן לפרק 17 PG13

liorgonen3

פונדקאי ותיק
סיפור בהמשכים/ספר שאני עובד עליו כבר תקופה, הגיע הזמן לעלות אותו לכתב, בתור התחלה אני מתנצל מראש על טעויות כתיב, יש לי תחושה שכמה כאלה יצצו. אני מקווה שאם אצליח להביא את עצמי לכתוב את שאר הפרקים, הם יהיו הרבה פחות בלוקים של טקסט.

הערות,הארות, והמון זועם חולף יתקבלו בברכה

תוכן עיניים
פרק 1

פרק 2

פרק 3

פרק 4

פרק 5

פרק 6

פרק 7

פרק 8

פרק 9

פרק 10

פרק 11

פרק 12

פרק 13

פרקים 14-15

פרק 16

פרק 17

פרולוג
הגופות הונחו על שולחנות האבן בזהירות, זה היה יום מוזר להלוויה, ביחוד להלוויה של מלך.
השמש שלחה את קרניה האחרונות על מעגל האבן העצום , זה היה ראוי, חשב לעצמו מרלין, לסיים את זה באותו מקום שבו זה התחיל.
גוונביאר עמדה לצד שולחן האבן ,מרלין ראה על פניהם של האבירים את הסלידה, נראה שהם האשימו את המלכה בחורבן הזה, ובצדק, כך לפחות חשב לעצמו מרלין.
הם העניקו לה את הרגעים שהייתה זקוקה להם על מנת להיפרד, מאהובה, ואז הקיפו אותה, אחד האבירים, סר גייל היה שמו נעמד מולה בחרב שלופה "המלכה גוונביאר, את מואשמת בבגידה בממלכה ובניאוף, את מתבקשת לבוא איתנו."
מרלין ההמום התפרץ "מה אתם עושים?, היא מלכתכם, אין אתם יכולים להרים עליה את ידכם.!"
נראה שלאבירים זה לא הפריע, ומרלין הבין אותם, האישה הזו היא שהביאה לחורבנה של קמלוט, היא והילד שהיא נושאת ברחמה, בין אם זה בנו של מלכם של אבירים אלה, או של אחיהם האוהב לנשק.
"הנח להם קוסם," אמרה, "תן להם את הסיפוק שבנקמה, אני עצמי מעדיפה שלא לחיות את יום המחר, שכן האופל קרב ובא."
"וזוהי רק אשמתך מלכתי," אמר אחד האבירים, מרלין בחר לשכוח את שמותיהם, שכן כמו זבובים הם נפלו במלחמות האחרונות. "את היא המכשפה שלכדה ברשתה את שניהם."
גוואנביר לא ענתה, מבטה חשף את העובדה שהיא מודעת לזה, מרלין רק קיווה לראות גם מעט חרטה בעיניה.
"ואם התינוק הוא מלכם העתידי?" שאל הקוסם, "האם עלינו לגזור את דינה של הממלכה ליפול לידיהם של האפלים רק בגלל חשד."
"חשד", אמר אותו אביר, "הרי אתה הוא האיש שגילה את הפרוצה מסתתרת בחדרו של לנסלוט, אתה הוא זה שהרגיש בריח גופה על בגדיו, ואתה הוא זה שעמד על במת העדים במשפט. בהחלט מאוחר מידי מכדי לחזור בך, את הנעשה אין להשיב, ועל כולנו להניח שבנה הוא ממזר, ולא בנו של מלכנו."
"אז מי יוביל אתכם מול החושך?, במי תבחרו להוביל אתכם בקרב?"
האביר שתק, וכל כסיל היה מבין שהוא מצפה משאר האבירים להציע אותו, "בעוד עשרים שנה ילד זה, לא משנה אם הוא בנו של מלכם או בנו של האביר החזק ביותר שלו, יוכל להיות מה שהממלכה הזו זקוקה לו." אמר מרלין, "לפעמים עדיף לתת לשקר להחליף את האמת, לטובת הרבים."
"ואם נעשה זאת, באם נחליט להמר על חיינו בתקווה שזה יוביל אותנו, האם ישא את החרב?"
"לא," אמר הקוסם "החרב היא שגרמה לכל ההרס, ובל נא תשכח כי עד אשר יגדל לשאת את החרב החושך כבר יעטוף את כולנו, תמו ימיהם של מלכי פנדרגון, וכך גם תמו ימייה של החרב, עם שחר, אשמיד אותה, ואת רסיסיה אחלק בין חרבותיכם, ואלו יגינו על אנשיכם מהאפלה, עד אשר יגדל לשאת את הלהב."
"ומה אתך קוסם? האם תעזור להגן על הממלכה?"
"אמרתי, עם שחר אהרוס את החרב ואחלוק את כוחה אתכם, בערב תיפח נשמתי, שכן לא יוותר בי עוד כוח."
"אם כך אבדנו." ענה האביר.
"מצא בלבך תקווה," ענה מרלין, "לכל לילה ישנו סוף, ולכל חושך ישנו אור שיסיר אותו, ואל נא תשכח, כי גם מתוך החושך עלול להגיע האור."
האביר הנהן "קחו את המלכה לביתה והגנו עליה, נראה כי ימיו של מסדר האבירים נגמרו."
המלכה והאבירים הלכו והשאירו את הקוסם לבד לצד הגופות.
לו רק ידעו שברחמה של המלכה תאומים

חלק א'
הבריטי והצלף

פרק 1 - ניו-יורק היא לא לונדון
50 קמ"ש הם מהירות ממוצעת ברחובות העיר, כל עוד זוכרים לנסוע בצד הנכון של הכביש, גם אחרי שלוש שנים בניו יורק אני עדיין רגיל לכבישים של לונדון.
אני מאיץ ל60 קמ"ש ועוקף מונית משמאל, הכביש העמוס הוא מתנה בשבילי, האופנוע שלי נוח במיוחד למעבר בין הנתיבים ובין המכוניות, בתוך חמש דקות אני יוצא מהפקק ומגיע למקום חפצי.
בשעון השעה עשרה ל5 לפנות בוקר, מצחיק שבצד אחד זו שעת עומס, ובחלק השני אנשים ישנים את שנת הלילה שלהם.
אין לי זמן לישון הלילה, אני מעמיד את האופנוע על המדרכה וממתין, יש לי עוד כמה דקות שעד שהמטרה תעבור, אני מנצל את זה כדי לכבות את המנוע ולהוריד את הקסדה, נותן לשיער החלודה הקצר שלי להתקרר קצת מהרוח, ולשתות מעט קפה מהתרמוס שבתא המטען שלי. זה זמן רע לשקוע במחשבות, אבל נראה שאין דבר יעיל יותר לעשות.
אני לא חייל, את השירות הצבאי שלי בצבא הבריטי סיימתי כעבור חודשיים, הכנסתי מכות לאדם שהיה צריך לקבל מכות, היה משפט, הייתי אמור ללכת לכלא, אבל אבא הפעיל לחץ במקמות הנכונים, זו אחת הפעמים האחרונות שקיבלתי יחס מאבא, למעשה בשלוש השנים האחרונות כל מה שאני מקבל ממנו זה דוחות כספיים, אני די בטוח שהעוזר שלו שולח אותם.
אבל כנראה שאבא שמח שיצאתי משם, גם כדי לחזור לעסק המשפחתי, וגם כדי שאני לא אסיים כמו אחי, אח שלי כמעט איבד את חייו שם, כל הצוות שלו נמחק באפגניסטן, למזלו החילוץ הגיע דקות ספורות לאחר שנגמרה לו התחמושת, הוא לא חזר ללונדון מאז, אני מבין אותו לגמרי.
מאז גילתי שאני שונא את הבית, מאז שאמא שלי נפטרה ואבא שלי הפך להיות מרוחק, המקום הרגיש פחות כמו בית, ויותר כמו מלון, היו לנו חיי מותרות, לאחי ולי יש אחות חורגת, היא לא בדיוק מודעת למה שאני הולך לעשות כאן הערב, היא לבטח מבלה את הלילה במגורים של בית הספר שלה, רחוק מספיק מניו-יורק כדי שהיא לא תסבך, אבל קרוב מספיק כדי שאני אוכל להגיע לעזור.
המחשבות נגדעות עם צפצוף במכשיר הקשר שלי, ואני חוזר למציאות, "מיקל?", בוקע הקול המתכתי מעט, "אתה שם?"
"שומע" אני אומר במהירות, שלוש דקות לשלוש, אני מניע את האופנוע בחזרה, ממהר להרכיב את הקסדה על הראש, אני מעדיף לשמור על אנונימיות הלילה.
"2 דקות" הקול במכשיר הקשר מבשר, "לימוזניה שחורה, ללא מלווים, נראה קל מידי."
"זה פיתוין."אני משיב, "אם זה נראה קל מידי, כנראה זו מלכדות"
"נחיה ונראה" היא עונה לי בקשר, ואני מזהה את הסרקזם הקל שלה.
אני יורד מהמדרכה לכביש, האופנוע נגד כיוון הנסיעה, יד אחת על דוושת הגז, בשנייה אני מחזיק את הבלם, האופנוע שואג בקול.
"דקה" היא אומרת בקשר.
אני משחרר את הבלם והאופנוע מתעורר ברעש ודוהר קדימה, לעומק הרחוב, מכונית נעה לכיווני, אני כמעט מוכן לפעול כשאני מבין שזו סתם מונית שעוברת פה, הנהג מקלל אותי בעודו מציג יכולת נהיגה ניו-יורקית ממוצעת ועוקף אותי מבלי להרוג את שנינו.
"חצי דקה". זה הרגע האחרון לבטל את הפעולה, לחזור לפנטאוז שלי, למצוא ספר טוב וללכת לישון, בעיקר כשאני מבחין מרחוק בלימוזינה מתקרבת, וברכב האמר שחור נוסע לפנייה.
"ליווי." אני אומר בקשר באגביות, זה לא אמור להפתיע אף אחד, המודיעין האפסי שיש לנו לא בדיוק סייע לצפות האם המטרה תהיה לבדה או שהיא תביא איתה שרירים.
"ביטול?" היא שואלת, כמו שכל בן אדם שפוי היה מצפה שאעשה, ולא אסתער לבדי על שני רכבים שיכולים לעשות מהאופנוע שלי גרוטאה מעשנת.
אני מאיץ ומגיע למהירות של 80 קמ"ש, חולף על פני ההאמר וזוכה להצצה מהירה לעברו, החלונות חד צדדים, זה צפוי, לא באמת ציפתי שאני יוכל לראות מי בפנים, אבל לפעמים האויב עושה טעויות טיפשיות.
כמו להתעלם מסימנים ברורים.
"כלל וכלל לא." אני עונה לה, ולוחץ על הבלם באותו רגע בו אני מטה את הכידון במהירות לשמאל, האופנוע נסחף בחצי מעגל, אני חוזר להיות בכיוון התנועה הנכון ומשחרר את הבלם, אני והלימוזנה נמצאים במהירות דומה, ויש לי זווית לחלון הנהג.
בדרך כלל אני מצפה מהליווי לשים לב בנקודה כזו להתנהגות חשודה כל כך, אבל כנראה שהחברה האלה לא איכותיים כמו שהם רוצים להיראות, אם הם מנסים להחליט מדוע האופנוען מאחוריהם עשה פעלול כזה ולא ישר עוברים לפעולה, הם חובבנים, כנראה חברה ממדינת עולם שלישי או חסרי הכשרה.
אני הולך לנצל את חוסר המקצועיות שלהם, יד אחת מאזנת את הכידון, היד השנייה יורדת לעבר נרתיק הצד של האופנוע, נסגרת על כת הברטא, באותה אגביות אני מרים את האקדח לעבר חלון הלימוזניה, ויורה בנהג.
אני מצפה לרעש של זכוכית מתנפצת ורכב לימוזינה חסר נהג מתנגש בקיר לידי, אבל במקום זאת אני שומע רעש חבטה, כנראה שכל מה שהבחור חסך על אבטחה, הוא השקיע בלמגן את הרכב שלו, הנהג נהנה מזכוכית חסינת כדורים.
התגובה לא מאחרת לבוא, וההאמר עוצר במקומו וחסום את המשך הנתיב, דלת הנוסע הצמוד לנהג נפתחת וגבר מקריח מחזיק רובה צייד, אחד מאיתנו לא מעריך נכון את הטווח של הנשק שלו, או את המהירות של האופנוע, אני פשוט מכוון את האקדח לכיוונו ויורה, זה לא הטווח הממולץ לאקדח, אבל אני לא יכול להסתכן שאני אהיה בטווח של רובה הצייד שלו, התוצאה זה קליע שפוגע בכתף שלו, למזלי הכאב משתק אותו לרגע ואני מסוגל לירות קליע נוסף, זה פוגע בחזה שלו וגורם לו ליפול לאחור ועמוק לתוך ההאמר.
עכשיו ההאמר חוסם את הנתיב שלי, ונותן ללימוזנה מרחב כדי לברוח, ברור לי שאם הוא יצא לכביש הראשי אני יצטרך לפרוש, בחרתי בסמטה הזו כי זו לא שכונה טובה במיוחד, מישהו עוד יכול לחשוב שאני עושה לעולם טובה ומחסל ראש משפחת פשע, אנשים פה לא מתקשרים לשירותי החירום על רעש אקדחים בלילה,אבל ברחוב הראשי?, אני אצטרך להתמודד עם המשטרה, אני מוצלח, לא משוגע
טירון היה כנראה נשבר ברגע הזה, עושה טעות קלאסית ובולם כדי לעבור לנתיב של הלימוזניה, על הדרך נותן לאנשים בהאמר שעדיין לא הסיפקו לצאת החוצה ולכוון עליו את הנשק שלהם זמן שהם צרכים, אני לא אובדני עד כדי כך, במקום זה אני מאיץ את האופנוע, עכשיו זה מירוץ, אם אני אספיק לעקוף את הלימוזינה אני אשרוד, אם לא אני עומד להתנגש בהאמר במהירות של 60 קמ"ש בערך, האדרנלין יתן לי את המזל שאני צריך.
נהג הלימוזינה לא מבין מה אני עושה, הוא נשאר על אותה מהירות בעוד אני עוקף אותו, מחליק בין הלימוזינה לבין ההאמר, וממשיך לנסוע קדימה, הלימויזנה מעטה מעט, כנראה רוצה לתת להאמר את ההזמדנת לחצוץ בינינו, אם היה להם זמן זה היה חכם, אבל העניין יגמר בתוך מספר שניות.
אני מסתובב ומאיץ בחזרה לכיוון הלימוזינה, מפעיל את מערכת השיוט של האופנוע ונועל את הכידון, הוא הפך כרגע לאייל ניגוח של 80 קמ"ש, אני מעדיף לחטוף כדור בבטן מאשר להיות בצד השני של האופנוע, ללימוזינה לא יהיה זמן לסתות ולחמוק, להאמר לא יהיה זמן לחסום אותו.
אבל לי יש זמן לקפוץ הצידה לפני שאני הופך לחלק מהקליע.
מעיל האופנוענים שלי עושה את רוב העבודה, אבל אני עדיין מרגיש את הגוף שלי משתפשף על האספלט, זה יכאב בבוקר, לעזאזל זה גם יכאב עוד שבועיים, אני חורק שיניים ומסתכל קדימה, בוחן כיצד קליע המתכת שלי פעל.
התוצאה היא שמשה קדמית מנופצת ללימוזינה, ואני יכול לראות את הגלגל האחורי של האופנוע מציץ מהמקום שבו הנהג ישב לפני רגע. עוצמת המכה הסיטה את הרכב וגרמה לו להיכנס בקיר הבניין הצמוד לכביש.
אני קם ומתקדם לעבר הרכב, אין סיכוי שמישהו שרדו את זה, אבל אני חייב לוודא, וגם ישנם עוד שני נוסעים בהאמר שעדיין חיים, שעסוקים בלכוון לעברי 3 רובי סער מסוג קלצ'ניקוב מדגם 47, הדבר האחרון שהיה חסר להם בערכת ה"אני בחור רע", לשמחתי אני יכול להוסיף "טיפש" לערכה, כי הם עסוקים בלהביט בלימוזינה במקום לרסס אותי.
אחד מהם חוטף כדור לפרצוף מהאקדח שלי ומתמוטט על הקרקע, השני ממהר לזנק לעבר ההאמר ולתפוס מחסה, הוא ממהר לירות צרור באופן עיוור, ואני מודה למזל על כך שהוא לא היה בכיוון שלי בכלל, אני עדיין מזנק מאחורי פח זבל גדול בשביל להשיג מחסום ביני לבין קליעי השבע וחצי מילימטר שהרובה שלו יורה ללא הפסקה, עד שרעש ה"קליק" נשמע, ואני מבין שהמחסנית שלו נגמרה, יהיה לי רגע בודד להקדים אותו לפני שהוא טוען, ואני מנצל את הרגע הזה כדי להרים את הראש מעל לפח הזבל, מבט מהיר לעבר ההאמר אישש את המחשבה שלי, כי אין שום קאלץ' שמכוון כרגע לכיוון שלי.
אני רוצה להניח את שתי ידי על הפח כדי לייצב את האקדח, להיות מוכן לרגע בו הבחור יציץ לפני שהוא יורה, ,אבל משום מה ידי השמאלית מסרבת לנוע, אני נזכר במכה ורגע אחד אחרי זה האנדרליין מפסיק להשפיע.
הכאב וצרור נוסף גורמים לי להשתטח מאחורי הפח בשנית, ואני מבין שפרקתי את הכתף שלי, לא משהו שאני לא יודע לטפל בו, גם בתנאי שטח, אבל מטח קליעים חולפים מעל הראש שלי, כשרק פח זבל גדול מונע מהם מלפגוש באיברי הפנימיים, גורם לי לשקול מחדש את כל התוכנית.
"מה המצב" אומר הקול באוזנייה. בתזמון הגרוע ביותר בהיסטוריה
"חרא," אני עונה, "יש לי אדיוט אם קלאץ' שמסרב להפסיק לירות בי, כתף פרוקה, ואני צריך אופנוע חדש."
"עוד אופנוע?" היא שואלת בטון חצי ציני "יצרני הרכב המקומיים יכולים לצאת לפרישה מוקדמת רק בגללך." והיא צודקת, אני מאבד אופנועים בקצב לא קטן, לא שחסר לי הכסף, חלק מההון המשפחתי הולך על זה, אני אולי עושה טובה לכלכלה האמריקאית
אני רוצה לענות משהו עוקצני אבל אני שומע את המילים "אני חושב שהוא מת" מכיוון ההאמר, מה שאומר שמישהו חושב שהוא הרג אותי, זה נהדר.
"אז לך תבדוק!" צועק אחד אחר, בחור שכנראה פספסתי באיזה שלב, כנראה והלך ללימוזינה, תמיד תוכל לסמוך על שכירי החרב האלה שיהיו טירונים. טירונים או מפגרים.
אני שומע צעדים ומחפש דרך לראות מאחורי הפח, ברחוב ראשי הייתי מנסה להביט דרך מראת רכב חונה,או חלון ראווה, אבל אני בספק שאני אמצא משהו כזה ברחוב הזה, אז אני סופר שניות- הייתי במרחק של עשרים מטרים פחות או יותר מהיורה, מטר זה צעד וחצי, טירון שצועד ללא מחשבה עושה צעד בשנייה,וזה עוד קצב מהיר, אז אחרי עשר שניות יפרידו בינינו קצת יותר מ13 מטרים, אחרי חמש עשרה שניות ישארו רק עשרה מטרים, ואחרי עשרים שניות ישארו בערך שבעה מטרים- טווח אש מדויוק לM9 לכל הדעות.
אני נע במהירות לקצה הפח ומכוון את האקדח לעבר הכביש, נראה שטעיתי בשנייה או מטר, אבל מבטו ההמום של שכיר החרב אמר שהוא אפילו לא שקל את האפשרות שאני חי, וזו הטעות האחרונה שלו , לחיצה אחת על ההדק גורמת לפצע יציאה להיפתח במרכז המסה שלו - עצם החזה, והוא מתמוטט, ירייה נוספת לעבר אתו מקום גם מפילה אותו לאחור, ויוצרת קו ירי ישיר ביני לבין השלישי.
ברמת העיקרון הוא יכול לכוון אלי את הנשק שלו, לירות ירייה אחת ולחסל אותי עוד בטרם אני אספיק לכוון אליו את האקדח. אבל אני מהיר יותר, והוא היה עסוק בלעמוד שם עם פה פעור, אז אני מתקדם שלושה צעדים וגומר את שלושת הכדורים שנותרו במכנסית, במקרה הזה לא אני לא יכול לקחת סיכונים מיותרים, אני מכניס את האקדח בחזרה לנרתיק שלו, ונשען לרגע על הפח, אני עוד צריך לטפל במטרה שלי, אבל אני לא חושב שהלימוזינה במצב לנסוע לאן שהוא, או שהמטרה עצמה יצאה ללא פגע, אז אני מרשה לעצמי להחזיר את הכתף שלי למקום לפני כן.
בפעם הקודמת שעשיתי את זה, נשבעתי שלא משנה מה, לא אביא את עצמי עוד פעם למצב שבו אני פורק את הכתף שוב, עדיף לי כבר לחטוף כדור בברך, או אגרוף בעין, לוקח לכאב כמה רגעים ארוכים לחלוף, ואני ניגש לעבר הבחור השני שהרגתי, זה שהיה מספיק מפגר לחשוב שהוא הרג אותי וזכה בתמורה לשני כדורים לבית החזה, אני לא מצפה שהוא יחיה, אני זקוק לקלאץ' שלו בשביל האיום האחרון שנותר.
הלימוזינה עמדה שקטה יותר מידי זמן, הנהג כנראה מת, או שהוא לבש וסט שמגן מפני פגיעות אופנוע חזיתית, אני מאמין שהאפשרות הראשונה נכונה יותר, סיימתי כאן, וזה זמן טוב לדווח.
"אני חי," אני אומר בקשר, כאילו יש משהו חכם יותר להגיד, "המלווים מתים, כנראה שנהג הלימוזינה גם, מתקדם לבדיקת מצבה של המטרה." אני מסיים את הדיווח.
"קיבלתי,"היא עונה בחזרה, נגמר הזמן לסרקזם, ונגמר הזמן לקלות ראש. "יש עוד זמן עד הזריחה. תיזהר." היא מוסיפה.
והמשפט הזה מערער אותי, "אז זה בפירוש יליד לילה?" אני שואל, דורך שוב את הקלאץ תוך כדי, כנראה רק כדי להרגיש שאני עושה משהו יעיל לפני שאני מתקדם לעבר אתגר מעל הליגה שלי.
שתיקה נשמעת מעבר לקו, היא מנתחת את המצב, את הסיטואציה, את השעה ואת המידע,"אני לא סגורה על כך מייקל, אבל אני חושבת שהנסיבות מתאימות, הליווי לא מתאים ללינקטרופ." היא עונה לבסוף.
זה כל מה שאני צריך, בכל הזמן שלנו יחד היא מעולם לא טעתה, אם אני מביא ניסיון שטח, היא מביאה את המודיעין, אני מתקדם לעבר הלימוזינה, לעבר החלק שבו יושבים הנוסעים, הדלת נמעכה מעט מהתנגשות אז אני שובר את החלון בכת של הקלאץ'.
אני מרגיש את הרעד עובר בי בעוד אני מחכה שמשהו יקפוץ אלי מתוך תא הנוסעים, אני מסוגל להילחם נגד רוב בני האדם לבדי, למעשה אני מאמין שאני יעיל ביחס של אחד לשלוש. אבל להילחם מול יליד לילה, או בשמם היותר נפוץ יותר שלהם - ערפד, זה סיפור אחר.
אחרי 5 שניות שבהם הלב שלי דופק חזק יותר מאשר בזמן מטח הקליעים, ובמהלכם שום דבר לא תוקף אותי, אני לא מצליח להתעלם מתחושת האכזבה, אני מעיז להציץ לתוך תא הנוסעים, ואחרי שאני מבין שאמצע הלילה ואורת הרכב כנראה לא עובדים, אני גם מוציא את פנס הכיס שלי וסורק את התא במהירות, ובסופו של דבר, אני לא מוצא כלום.
"תא הנוסעים רק, עובר לתא המטען". אני אומר לה, אם זה סתם פיתיון, ואין כאן אף אחד, אז עשיתי הרבה רעש בשביל כלום, ואני יכול לשכוח מהמטרה הזו.
"היזהר". היא עונה בחזרה.
זה שכיח שערפד מעדיף להמתין בארון הקבורה שלו בתוך תא מטען של רכב בעת מעבר, זה חוסך ממנו את הסיכון להיתקל באור השמש במקרה ויהיה עיכוב כלשהו בנסיעה, והיא תיגרר לתוך שעות הבוקר, תא המטען לא נעול, מה שאומר שמישהו פתח אותו במהלך הקרב, השאלה היא מי?
אני מרים את מכסה תא המטען בעזרת הקלאץ', כך שאם יהיה לי סיבה לירות במשהו, זה יהיה מטווח אפס.
אני יודע איך נראה ערפד, ואני יודע איך נראה גואל, שלב הביניים בין חי למת, בדרך כלל ערפדים קוראים להם "יצירים" או "דמפירים", אם הם מרגישים תיארטלים, אבל כך או כך יצור מעורר הרחמים שהצטנף בתא המטען היה ללא ספק גול.
"צא" אני צועק בקול המאיים ביותר שלי, צועד כמה פסיעות לאחור, כי גם אם מדובר בגול פחדן, אסור לי לשכוח שיש להם את היכולת להטייח אותי ברצפה בכוח, או לשבור לי את העצמות באגרוף, למזלי היצור ממלא אחר הפקודה, הוא היה לא נראה חשוד לעין רגילה, פרט לעובדה שהוא היה לבקן, תופעת לווי מההפיכה לגול, הוא לבש חליפה מחויטת ושיער לבן קצר, הציפורניים שלו נראות מתופחות מכדי להיות של יצור טורף אדם, מה שאומר שהאדון שלו האכיל אותו ישירות, מכליא במלוא מובן המילה.
"רחמים." הוא מבקש, ואז עובר למשפט באיטלקית שהמילה היחידה שהבנתי בו היא "מאמא". התועבה אכן מצאה לעצמה זמן לבכות לאמא, מעניין אם היא הייתה מקבלת אותו לבייתה לו ידעה מהו.
אני לא בדיוק נופל לתכסיס הזה,"תתנחם בעובדה שאם אני אשחרר אותך, אז האינקוויזיציה תמצא אותך, וזה יהיה רע, מאוד." "אני אומר, ולמשמע השם "אינקוויזיציה" ירד הגול על ברכיו והחל לנשק את כפות רגלי, אני בועט בו בחוזקה והוא פגע בגבו בלימוזינה, "אל תתקרב אלי שוב" אני פוקד עליו, "עכשיו אני אשאל אותך כמה שאלות, וכדאי לך לא לבזבז את הזמן שלי, אני יודע שאתה עדיין מסוגל לחוש בכאב."
"כן, כן" אמר הגול בקול המעצבן שלו, "אני אעשה הכל, רק תגיד לי, אני גם יכול לשלם לך, אני הבנקאי של לורד ורדפורד." הוא פולט, מוכר את עצמו ואת האדון שלו, בחיי שאני די בטוח שההפיכה לגול יכולה לשבור לך את כוח הרצון.
"שמעת את זה?" אני שואל בקשר," נשמע לך שה"ורדפורד" הזה הוא המטרה?"
"הוא דור ראשון, בן פחות ממאה, נשמע כמו מישהו חסר חשיבות, המודיע שלנו אמר שזה יהיה לורד, אבל באותה צורה הוא היה יכול להגיד שזה ילד." היא עונה, אני לא יודע איך היא מצליחה לשנן את השמות של כל השבטים והתארים, אבל היא בחיים לא טעתה בהיבט הזה, כמו שהיא לא טעתה בשום דבר אחר, והוא כנראה אכן "ילד", ערפד שצעיר מ200 שנה לא נחשב בדיוק בוגר דיו כדי להשתתף בדיון רציני של המועצה, וב200 שנה אני מתכוון מיום בו התעורר, לא מיום לידתו, גם אם הפכת לערפד בגיל 90, אתה עדיין צעיר מת.
"איפה האדון שלך?" אני שואל את הגול, מקווה שגם אם הסיפור הזה היה בזבוז זמן, אני עדיין אשיג מידע על הערפד.
"כאן." הוא עונה. וצינה קרה תופסת אותי, כי עוברות לי בראש שתי סיטאוציות, האחת - הגול מנסה לאיים אלי ומשקר לי, כנראה שפספסתי את המטרה שלי והיא נסעה ללא ליווי בדרך אחרת, התועבה הקטן הוא בסך הכל פיתייון.
המחשבה השנייה הייתה שמעולם לא בדקתי מי נהג בלימוזינה, או מה מצבו, עשיתי טעות טיפשית ולא בדקתי בכלל אם האופנוע פגע בנהג, כי הנחתי שהנהג בן אנוש שלא מסוגל לנוע מהר יותר מאופנוע, מה שמקבל משנה תוקף לאור העובדה שיד נוחתת על הכתף שלי ומשליכה אותי כמו בובת סמרטוט לצד השני של הרחוב.
כן, האדון שלו בהחלט פה.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
סתם מתוך סקרנות, למה אתה מתכוון ב"אקשן מהסוג הזה?"

כמו כן, תודה, אני ער לבעיה של העומס בטקסט, מקווה שבפרקים מאוחרים יותר זה יפטר.
 

tkhag1

פונדקאי ותיק
אהבתי מאוד, אני אמשיך לעקוב.
בנתיים יש לי מעט הערות.
1 אשמח ליותר תיאור פיזי של הדמויות ותיאור של הנשקים מעבר לדגם, גם משהו קטן ויבש כמו גודל הנשק והקותר שלו יוסיף לי.
2 כתבת בהתחלה "מקום חפצי" עד כמה שידוע לי הצורה הזו לא מצוייה במיוחד ובדרך כלל אומרים "מחוז חפצי".
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
האמת שאת הקובץ המאגד אני כותב בדוקס, אבל בגלל חלוקה לפרקים הרבה יותר קל לי לכתוב את זה בפורם,

בקשר לתיאורים, אקח בחשבון, אני רואה שהייתי מצומצם, פרק ב' פחות או יותר כתוב, אז אני רק אעשה תיקונים ואעלה גם אותו.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
פרולוג טוב. אהבתי את הדרך בה הצגת את המיתוס הארתוריאני.
לגבי הפרק הראשון, האם האיש הצעיר בפרק הוא מרלין מהפרולוג? אחרי הכול, לפי המיתוס הארתוריאני, מרלין חי את חייו לאחור. הגיוני שהוא היה איש צעיר ופזיז אי שם במאה העשרים תלוי בן כמה הוא להגדרתך. הוא נשמע כמו גרסה גברית של לארה קרופט, למען האמת.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
מייקל איפשהו מבוסס על ה"גיבור הפזיז" - לארה קרופט, נייתן דרייק הם דוגמה לכך, אז אני שמח שהוא מעביר את המסר שהוא צריך להעביר.

מבחנית האם הוא מרלין? זה רק הפרק הראשון. תן לזה זמן.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
פרק 2 - הצלף
הוא שכב בעמדת ירי כמה רחובות משם, מנצל את יתרון הגובה שמגדל המשרדים סיפק לו כדי להשקיף על כל הסיטואציה, העולם נצבע בצבעי השחור לבן של הכוונת התרמית ברובה הבראט שלו, רובה צלפים צבאי שיורה קליעים בקליבר של 50 מ"מ, רובה מהסוג שאתה יורה במטרה שלך פעם אחת, ולא מפספס.
עינו השניה סקרה את המצב, וצבעה את העולם בצבעים קצת שונים, שנהג האופנוע היה היה צבוע באפור, מה שאומר שהוא מאמין שהמטרה שלו נכונה, גם אם לא טהורה, שכירי החרב היו ירוקים, צבע מובהק של חמדנות, כל מה שהם יעשו הערב, יעשה בשם הכסף.
את הגואל היה זיהה מוקדם, הוא היה צהוב, ולכן הוא תהה אם זה היה פחד, או שהיצור פשוט הרטיב את עצמו בצורה מוגזמת, הבחור ידע מהרגע הראשון שהוא פיתיון חי-מת בשביל האדון שלו, והוא לא אהב את זה בלשון המעטה.
ואז הצבע הצהוב התגנב לרוכב האופנוע האפור, ויצר הילה בעלת גוונים שונים, לא שהרוכב היה פחדן כמו הגול, אבל בתי הקברות מלאים אמיצים, בעוד בתי האבות מלאים פחדנים, הצהוב הזה אמר שהגוף שלו נכנס ללחץ, והוא עכשיו מגיב בהתאם, מה שהכאב והאדנרלין לא עשו כדי לשפר את מצבו, יעשה הפחד.
ומה שהפחד לא, הוא יעשה.
נהג הלימוזינה זהר בשחור המוות, לא מפתיע לאור העובדה שהוא מת כבר כמה שנים, אפשר להוסיף לזה את העובדה שהכוונת התרמית לא הראתה שום חום שעולה מתא הנהג. או שהיה שם מזגן חזק בצורה מוגזמת ולא בריאה לכל אלו שלא חיים באלסקה בחורף, או שהנהג היה גופה מהלכת.
ואז באחת הירוקים דהו בזה אחר זה, קצת קשה להבחין בפחד כשיש חמדנות, הצבעים נעשים דומים מאוד אחד לשני, אבל היה קשה להאמין שהבחור האחרון היה מלא תאוות בצע בעוד שלושה מהחברים שלו חוסלו ביעילות.
ואז רוכב האופנוע היה עסוק בלחקור את הגול חסר התועלת, מכדי להבחין שנהג הלימוזינה יצא מהרכב במהירות, והחל לאגף אותו, התוצאה ברורה - בקרב אחד מול אחד עם ערפד רוב בני האדם ימותו, חלק מהם כנראה יהפכו לגואלים, מעטים בעלי מזל יצאו מזה בחיים מנצחים.
אבל הוא לא יתן למזל לפעול לבד, לסמוך על הגורל שלך זה נחמד עד הרגע שזו סוגייה של חיים ומוות, לא. הוא יוצר את המזל של עצמו, ככה זה היה כל הקיום שלו, לטוב ולרע. ידו זזה לעבר הנצרה ושחררה אותה,עכשיו הוא רק צריך לחכות.
כמו בעיראק,
לפני חמש שנים
***
קראו לה ג'ולי, והיא הייתה משקית לוגיסטיקה שכל אדם בעל מוח היה מבין שבזמן שבו התגייסה לצבא הבריטי, היא מעולם לא חשבה שתמצא עצמה רחוק כל כך מהבית.
אבל לכוח המשימה הייתה השפעה עצומה על ארבעת הצבאות שהקימו אותו : האמריקאי, הבריטי,הגרמני והישראלי. כל הצבאות מצאו את עצמם מעבירים חיילים לבסיס שכוח אל בעיראק, גם אם הם סתם שומרי נשקייה עייפים.
ההיגיון של המדינות בברית היה פשוט הראשונה רצתה להאמין שהיא האימפריה שהיא חולמת להיות, וזה נותן לה הצדקה לנסות לפתור את הבעיות של כל העולם, בכוח הזרוע. השנייה חלמה על הימים שבהם היא הייתה האימפריה הראשונה חושבת שהיא, בימים שהיא הפציצה את סין רק בגלל אופיום זול, ובעצם יצרה את ההזדמנות ליצירת אחת האימפריות הגדולות ביותר בעת המודרנית.
השלישית הרגישה רע על דברים שהיא עשתה בעבר, והרגישה צורך לעזור לשתיים הראשונות לתקן את העולם, ועל הדרך למנוע זליגה של גורמים לא רצויים לשטח שלה
הרביעית? היא פשוט לא רצתה טרוריסטים בטווח של כמה מדינות ממנה, היה מספיק קשה לשמור על אלה שנמצאים לידם, בייחוד שכל העולם מאשים אותך בפשעי מלחמה, ואתה צריך להגן על עצמך מפני אויבים מבית ומחוץ.
לאור זאת, הכוח יכל להרשות לעצמו "לשלוף" כל חייל מכל יחידה או חייל, ולדרוש את ההצבה שלו בבסיס האם של הכוח, שנקרא בפשטות "המבצר", שהיה ממוקם אי שם בערבות עיראק, "מיקום סודי" שכבר רץ במספיק אתרי קונספירציה וחדשות.
כוח המשימה, הנקרא כוח תקיפה משולב למניעת טרור ביולוגי וגרעיני או בקיצור הכת מלטבו"ג, אף אחד לא ידע איפה זה ל"טבוג" שממנו הגיעה הכת, או אם לקרוא למקום הזה "כת" היה מוצדק, אבל זה העניק מימד מסתורין לכל מי ששירת פה, וכשאתה תקוע באזור שבו כל אדם שני רוצה להרוג אותך, ואתה רחוק מהבית מרחק של טיסה בהרקולס, אתה תשמח לקבל איזה תחושה טובה.
וזו גם הייתה הסיבה שהוא היה שם, בשלב הזה הוא שירת במבצר כבר חצי שנה, לפני זה הוא שירת שירות ארוך בחיל הנחתים המלכותי שהויבל אותו לשרת בשירות הביון הבריטי, עד שהוא נקרא למשרדי הפיקוד, קיבל צו סיפוח לבסיס שמעולם לא שמע עליו, ונדרש להתייצב בשדה התעופה בתוך 12 שעות, 12 שעות בהן הוא ארגן את הציוד שלו, נפרד מכמה אנשים, ושכח להודיע למשפחה שלו, לא היה צורך.
הדבר הראשון שהוא עשה כשהוא ירד מהמטוס ועבר סיור מהיר בשטח, היה לזהות את כל הכשלים במקום, הבסיס הזה יכול היה להיקרא "ספרטה" - הוא היה מעוז של אנשי צבא מצ'ואיסטים שהגדירו נהלים בהתאם לאיך שהם רצו וחשבו שהדבר צריך להתרחש - התוצאה? כאוס לוגיסטי, אל תשלח פקיד לעשות עבודה של חייל, אבל אל תשלח חייל לעשות עבודה של פקיד.
נחת מעולם לא הוכשר בהזמנת ציוד שלא כלל כדורים ונשק חם, קל וחומר יצירת גרפים במערכת מחשב כדי לבצע דוח נוכחות, והתוצאות היו נוראיות בדיוק כמו התוצאות של חימוש שליש ושליחתו לשדה הקרב.
הבעייה היא שקצינים בכירים נוטים שלא להקשיב לזוטרים מהם, בייחוד עם הדרגה שלו הייתה פוטנציאלית בלבד בגלל שפיקוד בשירות הביון הבריטי מעולם לא נחשב כקצונה בצבא, והמבצר היה לבסיס הצבאי הראשון שהיה לו תקציב של ארבע מדניות, אבל אם פחות כוח אדם לוגיסטי מבסיס ציוד בעמק המוות.
משם הוקמה ועדה של האמריקאים, שטענו בצורה מושלמת את מה שכולם ידעו כבר - הכול לא מתפקד כמו שצריך, ופתאום התיאוריה של ליצור בסיס שלם של חיילים שיוכלו להגן עליו במקרה הדי ברור שהוא יותקף על ידי גורם עוין, עלתה בתוהו.
ואז המפקדים הבכירים עשו את הדבר הכי צפוי שהם יכלו לעשות, לקחת את ההצעה שלו שהם דחו קודם : להביא כוח אדם שלישותי למבצר, בטענה שאף אחד לא מוכן לקחת אחריות על קבוצות אזרחים לובשי מדים בבסיס מסווג במרכז מדינה עוינת. ואז להציע אותה מחדש בעצמם.
"תגיד לישראילים להביא את החברה שלהם, הם מגייסים את כולם, גם את אלה שלא אמורים לשאת נשק, וקוראים להם חיילים מן המניין." הוא אמר להם, בתקווה שלפחות לזה הם יקשיבו לו. לקח להם הבכיר לא יותר משבוע לשלוח בקשות הצבא לכמאה חיילי שלישות ישראלים, שגילו בין רגע כי אלרגיה לאבק וכאבי ברכיים אמנם מעניקים להם פטור משירות חובה קרבי, אבל אף אחד לא אמר שהמשרד שבו הם יעבדו חייב להיות בישראל.
תוך חודש והמאה האלה הוכפו, והמאתיים הללו הפכו לשלישי המבצר, ולאלה שיקבעו את דרישות הסף של התפקיד, ואת אלה שאכן מתאימים למלא אותו.
כמובן שאף אחד לא יודה בזה לעולם, בייחוד לאור העובדה שבתחילת החודש השלישי הוחלפו דוברי העברית בסגל פיקוד חדש שאומן במיוחד לכך בוושינגטון, על ידי מדריכים ישראלים לשעבר, שיצרו חיילי שלישות קרביים חדשים, מהסוג שמסוגל לנהל דוח אקסל כמו שהוא מסוגל לתפעל מעצור בנשק.
ועד לאותו יום שבו ג'ולי הגיע למבצר, כבר נשלחו חזרה הביתה מאה וחמישים מאלה שהגיעו בשתי המשלחות הראשונת, ורוב צוות השלישות כבר הפך לאמריקאי-בריטי, למעשה, השלט "צוות שלישות המבצר" אשר מתנוסס בכניסה למפקדת הלוגיסטיקה של הבסיס נצבע בצבעי אמריקה,במטרה להסתיר את הצבעים כחול-לבן.
מדהים שגם כאשר אתה רחוק מהבית אלפי קילומטרים, ומשרת במקום שבו האנשים היחידים שלא רוצים במותך הם אלה שמשרתים איתך, אתה עדיין שונא זרים, ונעזר בגן ההיסטורי שגרם לכולם לשנוא יהודים.
כמובן שכל זה תורץ בתשובה לפיה היחסים הבינלאומיים של ישראל מספיק קשים מכדי לגרום לכל הנוכחים להיזכר דרך קבע שהם נדרשו ללמוד איך לעבוד על פי התקן הישראלי, ורצוי לתת לאנשים תחושה של בית כשהם כל כך רחוקים מהבית. הבריטים והגרמנים הסכימו, הישראלים העדיפו לשתוק לפני שמישהו יכעס עליהם, והאמריקים נהנו מהזדמנות לקחת את הקרדיט על משהו.
ג'ולי שכבה בארון מתים באותו יום, כשהיא משמשת הוכחה לכך שלאויב לא אכפת מי לוחם ומי לא, הוא יהרוג כל אחד עם מדים.
הוא לא הכיר אותה טוב מספיק מכדי להזיל דמעה, במקום כלשהו הוא הצטער על כך, אבל וגם אם כן היה, הוא הזיל מספיק דמעות על אחים לנשק שמתו בקרב, מוות היה חלק מהחיים, הדבר המרגיז היה המוות המיותר שלה.
ג'ולי הייתה משקית לוגיסטיקה באפסנאות, היא הזמינה חולצות ונעליים לחיילים, והיא ממש לא הייתה התגלמות "השטן הגדול", כמו שכל אחד ואחד מהנוכחים במבצר נקרא על ידי האזרחים שחיו מסביב.
"אזרחים" הייתה מילה מצחיקה, אזרח הוא גורם לא חמוש שחייל צריך להגן עליו, וממש לא גורם חמוש שהחייל צריך להגן על עצמו מפניו, איפה זה מכניס את "חיילי האויב" בחישוב הזה? הוא לא ידע להגיד. ולא היה לו הזמן לחשוב על זה.
הוא עזב את האזור בה הארון שלה הוצב עד שהיא תטוס הביתה בפעם האחרונה, ופנה לעשות את הדבר הכי קרוב לנקמה שהוא יכול היה לעשות, לצאת למשימה ולחזור בחיים. הוא עלה על הג'יפ יחד עם שאר הצוות שלו. "מצאנו שאריות גז סארין." אומר מפקד הצוות, "קיבלנו אישור לנוהל השמד." הוא אמר.
***
ואז ההווה היכה בו כמו שהקיר הכה באופנוען, הוא הציב את הערפד בכוונת שלו, והמתין, הרגע הנכון לפעול יגיע, הוא רק צריך להיות מוכן.

הערות (כדי לקרוא)
חשוב לי לציין שפרק 2 הגיע מהר כי יחד עם עוד כמה פרקים, הוא כבר היה כתוב ורק עבר עריכה וסידור. מה שאומר שכנראה עוד כמה פרקים יצאו בקצב מהיר, ואז הקצב ירד, לא לצפות שזה יהיה קצב הפרסום באופן קבוע.

כמו כן, אני מודע למעבר מגוף ראשון לגוף שלישי, זה בכוונה בסגנון הכתיבה שבחרתי לסיפור, כל 4 פרקים מודגשים ל2 דמויות (לפעמים לאותן 2 דמוית, לפעמים דמות חדשה שלא הופיעה קודם)-, זה לא אומר שכל פרק מתרחש בנפרד מהקודם לו, ואפשרי לחלוטין שזה המשך ישיר לסצנה מהפרק הקודם דרך עיניים של דמות אחרת. אבל ככלל ברזל, הפרק הראשון והשלישי מתוך ה4 מתרחשים בגוף ראשון של הדמות שחווה אותן והפרק ה2 וה4 יהיו מגוף שלישי של הדמות שחווה אותן. כאמור, כל 4 פרקים גם יפתחו בה"X" וה"Y" (כמו הבריטי והצלף במקרה של פרקים 1-4) כך שלצורך העניין, פרקים 1 ו3 יהיו דרך העיניים של מייקל (הבריטי) בגוף ראשון, ופרקים 2 ו4 יהיו מנקודת המבט של הצלף מגוף שלישי.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
פרק נחמד. הפרק מזכיר לי את הפרק של "מחשבות פליליות" בו מתגלה שעיקר הפרק היה הזיה של הצלף בעודו מחכה לקורבנו. אהבתי את החלק עם ההילות. העניין הוא, שמבחינה סיפורית, הפלאשבק קוטע את הפרק. מה המטרה שלו? אולי היה עדיף אם ג'וליה הייתה מופיעה כהזיה - ותוך כדי דיאלוג, היינו לומדים שהיא אחת הסיבות שהוא עזב את הצבא (?) והתחיל לעבוד כשכיר חרב. כדרך אגב, איפה הצלף נמצא? חסר תיאור של המרחב שלו כלומר ללמוד דרך הפרטים הקטנים של ההתארגנות שלו איזה אדם הוא. אחרי הכל, מטרת הפרק היא להציג את הדמות של הצלף.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
האמת שאתה נותן פה אחלה רעיון ואני שוקל לערוך את הפרק בעקבותיו. נראה איך זה יתפתח.

בקשר לתפקיד של הפלאשבאק יחד עם המיקום שלו, עליתית אני רואה את זה קורה במקביל לכל הפרק הראשון.

אני חושב שאני מנצל את הזמן שיש לי עם להציג לגמרי את הדמויות, האופי שלהם מגיע טיפה אחר טיפה ולא עם פרק שמגדיר מי הוא ולמה הוא פה, אלא במסגרת הסיפור.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
פרק 3 - כאב
המחשבה הראשונה שעולה לי בראש כשאני מרגיש את הקיר היא כאב, אני מתפלל שלא שברתי כלום, ומעיל האופנענים שלי הוא הכל, חוץ מיעיל נגד קירות. אני מצטער על זה, אני מצטער שאני חי, ואני מצטער על המחשבה של לצאת מהמיטה הלילה.
זה לא שאני נמושה, אני מסוגל לנצח בקרב פנים על פנים חצי מאנשי יחידות העילית בעולם, לפחות תיאורטית, אני מוכשר בקרב-מגע, קצת איגרוף תאילנדי, ועוד כמה תנועות יעילות מאומנויות אחרות, בסופו של דבר זה מסתכם בלחימה משולבת, אבל אני מניח שיש כמה סגנונות שפותחו למען קבוצות סגורות, ובמקרה כזה, סביר שאפסיד.
אבל ערפד הוא מקרה אחר לחלוטין, להילחם בקרב פנים אל פנים מול ערפד זו התאבדות מוחלטת, לרוב בני האדם, לא משנה אם הם אלופי העולם באגרוף, אומני לחימה, או צוות שש של אריות היום, ערפד צעיר מסוגל להפוך אותי לעיסה מדממת ללא מחשבה. כמו שהבחור הזה עושה לי כרגע, אני די בטוח שכרגע, אני ההגדרה המילוילת לבחור שחוטף מכות.
כוח המשיכה פועל ואני נופל על הרצפה, יש לי תחושה שבקיר מאחורי יש שקע בצורת הגוף שלי, ואני מעדיף שלא להסתכל, אני צריך למצוא דרך להתניע מחדש את הגוף שלי, זה אחד הרגעים של "להילחם או לברוח." אני יכול לנסות לברוח, אבל אז אני רק אמות עייף.
בנתיים הערפד עומד בצד השני של הרחוב, הגואל קורע לצידו ברך בהשפלה, קצת דומה לצורה שבה הוא ניצב לידי קודם. לא שזה מפתיע אותי, אני חושב שאם זה היה חתול רחוב במקום הערפד, הגאול עדיין היה סוגד לו.
אז אני מתרומם בכאב, אני מניח שסדקתי משהו, אבל אני לא יכול לתת לכאב להפריע לי עכשיו, המשימה הזו הפכה לקשה יותר פי עשר בערך, אני מצפה לשמוע בקשר הודעות כמו "ברח" ו"אלהוים אדירים", אבל אני מניח שהאוזנייה נהרסה במהלך ה"טיסה" שלי לתוך הקיר.
"רק לדעת למה לצפות," אני אומר לערפד. "יש מיסוח?"
השאלה שלי לא זוכה למענה, על הנייר "מיסוח" היא פעולת קסם עתיקה, אין תיעוד לתקופה שבה היא נוצרה, אבל היא מונעת מטיפשים לראות את הקסם, במידה ויש מיסוח, אז כל עובר ארוך יחשוב שהערפד הזה הוא פשוט בחור חזק, ושאני נמושה. כל אדם שנשאר תמים, אני קרעתי את התמימות שלי לפני הרבה זמן, זה הליך שצריך לעבור בצורה מבוכרת ונכונה, אבל יותר מידי אנשים נחשפים אליו בבום, מיסוח הוא הדבר היחידי שמשאיר את בני האדם שפויים בעולם הזה, "בורות זה אושר" וכל זה.
הערפד רק חושף שיניים, ומזנק לעברי, הוא לא בקטע של לדבר עכשיו, אני לא אצא מזה רק עם הפרצוף היפה שלי, זה הולך להיות לילה קשה. "אני מניח שלא." אני עונה לו, ומרים את האגרופים שלי כדי להגן על הפנים.
כאילו שזה מספיק.
הערפד שולח אגרוף לבטן שלי, משם הוא חובט בבית החזה, ואז הוא מכניס לי ברכייה, וסטירה, הם תמיד אוהבים להשפיל בהתקפות שלהם, כל הרצף הזה נעשה בזמן שבו לקח לי להרים את הידיים, כן, כוח על זה לא היתרון היחידי שיש לערפדים, יש להם מהירות.
אני מנסה לשקול את האפשרוית, החלופה הראשונה היא להמשיך לחטוף מכות ולקוות לטוב, הפסקתי לעשות את זה בכיתה ב, כששברתי לבריון את היד, החלופה השנייה היא לנסות לברוח,ושוב אני בספק שאצליח לברוח מהערפד, יש לי רק סיכוי אחד אפשרי, לשרוד עד הבוקר.
יש לי חצי שעה עד קרני השמש הראשונת, אני לא ממש חושב שאצליח לשורד עד אז במצב הנוכחי, אז אני עובר להתקפה, האגרוף הראשון שלי מחטיא את הערפד, שנראה מופתע שהעזתי בכלל לנסות לפגוע בו, אני מנצל את הרגע הזה כדי לנעוץ את המרפק שלי בבית החזה, מה שמעניק לי תחושה דומה לזו של התנגשות בקיר עץ, אני לא בטוח שהצלחתי לגרום אפילו למעט נזק.
הערפד פשוט מרים אותו ומטיח אותי בקיר, באותו מקום שהייתי בו קדום, עכשיו על הקיר בטח יש צורה של מלאך ולא של בן אדם. "אני צריך להפוך אותך לגול." הוא אומר בקולו בעוד רוק נוטף מפיו, "עבד קטלני כמוך יעלה אותי בכמה דרגות." הוא מקרב את פיו לצוואר שלי וחושף את שיניו, מהרגע שהן יחדרו את העור שלי, אני גמור.
כל מי שנלכד בשיניו של ערפד מאבד את הרצון להילחם, הוא הופך בן רגע למשותק וכל הדם שלו יכול להינקז בגופו בתוך דקה, אומנם יש לערפדים חוק שאוסר על זה.
"החוק" הזה הוא השם הכללי לכל מה שהחברה הערפדית מייצגת, ישנן משפחות מלוכה ערפדיות, רובן מגיעות ממשפחות מלוכה אמיתיות, כמו דרקול או וידנזור, בטח ישנן עתיקות יותר, אשר היו צריכות לאמץ שמות משפחה לאור העובדה שראשי המשפחה שלהם קיימים עוד מלפני התקופה של שמות משפחה.
המשפחות הללו שולטות במועצה העליונה, אשר מורכבת מכלל משפחות האצולה, משפחות אשר הרוויחו את מקומם במועצה, אחד התנאים הוא שגילו של ראש המשפחה יהיה מעל 500, כל אחד מתחת לזה הוא ילד, הוא עושה טעויות והוא לא מבין מה כוחה של סבלנות, כי ערפדים הם היצור הכי סבלנו על כדור הארץ, בעיקר לאור העובדה שהם כבר מתים, והם לא מפחדים מהמוות.
המועצה הזאת קבעה כי על האדם לחשוב כי הערפד הוא אגדה ותו לא, ועל כן היא יצרה את המיסוח, שגורם למוח "להשלים" פערים במציאות בעזרת חשיבה לקוייה, דוגמא טובה לכך היא שכל הערפדים יראו לאדם חסונים יותר ושרירים יותר ממה שהגוף שלהם באמת נראה, זה עובד על עוד יצורים כמו אנשי זאב ושדים, לא יצא לי להתכל בהן, אבל כנראה שגם למכשפות יש איזה טריק, בסופו של דבר, כל כלב גדול מידי הוא איש זאב, כל בן אדם מרושע בצורה קיצונית הוא כנראה שד, וכן, כל המשוגעים כנראה צודקים, אלה החיים.
לאור אותו רצון לשמור על הערפדים בסוד, אסור להרוג אדם בשתיית דמו, אלא רק לשתות מספיק כדי לשבוע, ואז להשאיר את האדם מחוסר ההכרה לחיות, לא משנה כמה הקסם שלך חזק, אתה מאוד תתקשה למסח גופה חסרת דם, אנשים ישאלו שאלות, אנשים יחקרו, וכל ההצלחה של ערפדים בלהיות מיתוס תלך לעזזאל, זו אותה סיבה שגם יש הגבלה על כמות הערפדים, משפחות האצולה מדללות את הלהקה כמו שהן מדללות את העדר, יש המון ערדפים, אבל לא בכמות בלתי מוגבלת, בשלב מסוים זה מירוץ לתחתית, וזה היתרון הגדול ביותר שלנו.
כמובן שגאול הם יוצאים מן הכלל, גם בגלל שהם סוגדים לאדונים שלהם, וגם בגלל שאם הם לא יקבלו דם מהאדון שלהם, ויעברו טקס דתי שמתאים לאמונה שלהם, הם יעבדו את הכוח שלהם ויחזרו להיות בני אדם רגילים, והם ישכחו את רוב מה שהם ידעו על האופל, זו אחת הדרכים היחדיות להחזיר לאדם תמימות, ולא, זה לא שווה את זה.
אני לא רוצה להיות גואל, ולכן אני צריך להוציא את התותחים הכבדים, אני מחליק את ידי השמלאית לעבר הנרתיק בחגורה שלי, ורגע לפני שהשיניים של הערפד שורטות את העור שלי, אני שולף את סכין הכסף מהחגורה ונועץ אותו בצוואר שלו. מנצל את היתרון השני שיש לבני אדם על ערפדים, הם בחיים לא מצפים שתעשה משהו יעיל.
בנוסף העודבה כסף תמיד היה יעיל נגד קסם, מסיבה לא ברורה במיוחד, כל יצורי האופל רגישים לכסף, וגם אם לא היה מדובר בכסף, סכין בגרון יעצור ערפד כמו שהוא עוצר אדם חי, פרט לעובדה שערפד לא נושם, אז הוא לא נחנק, הוא כן מרגיש כאב, הוא כן מרגיש דקירה, והערפד הזה מרגיש כרגע את קני הנשימה שלו נשרפים באש קדושה, כך לפחות אני מניח.
לי זה מספיק בשביל לפתוח במתקפת הנגד שלי, בעוד הערפד מתחיל לצרוח בצורה על טבעית ובקול מחריש אוזניים אני מוציא את הסכין במהירות מהצוואר שלו ומיד נועץ אותו במפתח הלב שלו, אגרוף מכוון היטב לעבר הפצע בצוואר גורם לו להשתנק, לנוע לאחור, ולתת לי את הזמן שנדרש לי בשביל להוציא את האקדח השני שלי, ולירות כדור מטווח 0 למצח שלו.
עעכשיו זה לא דבר יעיל, כי הקליע ניתז מהמצח של הערפד, והאמת היא שאני לא מופתע, גופם של הערפדים הוא חליפת קוולר טבעית, אשר מסוגלת לספוג את רוב הקליעים הקלים, אין לי מושג למה נשקים קרים יעילים נגד ערפדים בעוד קליע מאקדח 9 מ"מ לא, זה חלק מהסודות שלא נחשפו, אבל זו המציאות, צריך קאליבר מאוד רחב כדי להציק לערפד, כל קליע רגיל שווה ערך לאבן בפנים, מציק וקטלני לפעמים, אבל לא כמו שהייתי רוצה שקליע יהיה.
התוצאה זה שעיקבתי את הערפד לשנייה, כי הוא פשוט עוצר ומסתכל עלי בכעס, קצת כמו שנראית חייה טרף אחרי שמשכת לה בזנב, יש לי רגע בודד שאני פשוט מעדיף לנשום בו
לצערי הרגע הזה הוא מה שמספיק לערפד כדי לחזור לקרב, והוא מנסה לגמוע את המרחק שנוצר בינינו בקפיצה, אני מרים את האקדח שלי ומספיק לירות רצף לעברו, הערפד נופל על הרצפה, אני פולט אוייר בהקלה, כנראה שאחד הקליעים חדר את האור שלו, או שאלו היו מספיק אבנים כדי לעקב אותו, ערפד הוא חיית טרף מסוכנת, הוא מסוגל לחסל בן אדם בקרב הוגן, אבל הוא לא בלתי מנוצח, לחימה חכמה וקרב לא הוגן הם המפתח להישרדות, הערפד הזה שווה ערך כרגע לבחור שרירי ורציני שחטף מספיק מכות לאורך היום כדי ליפול בסופו זה חצי נס וחצי מזל, והרבה כישרון.
כשאני רואה שהוא לא עושה את מה שערפד מת אמור לעשות - להפוך לעפר, אז אני מבין שהוא כנראה מזרים דם, גם אם באופן רפלקסיבי , "הזרמת דם" היא הסיבה לכך שערפדים צמאים לדם, זה נכון שערפד טוב יותר מאדם בכל צורה ואופן, הן בפן הפיזי והן בפן המנטלי, אבל כדי לגשת לכוחות האמיתיים שלו, כמו לנוע מהר מקליע, לשנות צורה, לכפות את רצונו בכפייה על אדם או אפילו לשרוד פגיעה של קליע מגנום לראש, הוא צריך להזרים את הדם, כשהדם זורם בגוף של הערפד, הוא חוזר לחיים לרגע כלשהו, ומקבל תוספת אנרגייה מוחלטת, ערפד שמזרים דם הוא סכנה גם ליצור אופל אחר, זה הדבר הכי קרוב לתוספת האדרלנין שיש ליצורים חיים, רק שבעוד אנחנו צריכים להיכנס למצב שבו האדרלנין משתחרר בגוף, הערפד פשוט בוחר לשחרר אותו.
אני לא בילויג ערפדים, אבל אני יודע שישנו הליך מוזר בגוף שלהם, מחזור הדם שלהם יכול שלא לנוע זמן רב, אבל כשהוא מתחיל בתנועה הוא הופך לנתיב בכיוון אחד, איכשהו הדם מתאדה בתוך גופם של הערפדים או נעלם, ברגע שהדם מסיים לנוע במחזור הדם של הגוף שלהם, הוא מפסיק להתקיים, ערפד בלי דם בגוף שלו גם לא יכול להגיע לכוחות האמיתיים שלו, וגם מתחיל לתפקד כמו כל חייה מורעבת, הוא מחפש מזון ומנסה לשרוד בכל מחיר, ואם הוא לא יפעל מהר, הוא יהיה שווה ערך לאדם בלי מים בגוף, הוא יתבייש ויצטרך ירוי דם, אחרת הוא יהיה משותק וגופו יתחיל להינמק, עד הרגע שדם חדש יזרום בו, וכל הכוח של הערפדים שגורם להם להתרפא בקצב מפגר יגרום לו שוב להיראות כמו צעיר בן 25 שכל החיים שלו עוד לפניו
אזאני יודע שהערפד לא מת, יש צורך בשיפוד עץ ללב כדי לשתק אותו, לערוף את הראש כדי להשמידו, אפשר גם לשרוף את הגופה, או לתת לשמש להשמיד אותה, לפעמים קליע מכוון היטב מנקב את הלב שלהם, זה מאוד דומה לשיפוד הלב, אבל זה הרבה פחות מדויוק ויעיל, הדרך הטובה ביותר להשמיד ערפד היא הקלאסית, ואם אפשר לדחוף פנימה טקס דת מתאים, זה רק יעזור. אבל עדיין שמש ישירה תשמיד ערפד, אם הוא לא יספיק להגיע למחסה בזמן, ואני הולך לוודא שהוא לא יזוז לשום מקום.
אני נע לעבר הערפד, הוא לא מחסור הכרה, אבל הוא הכרסה הערפדית של זה, אני שולף את הסכין שלי בחזרה, ואז אני מעביר קו מנקודות החיבור של הצוואר שלו ועד לאזור המעיים, ואז קו מגביל בין הכתפיים שלו, צלב מאולתר, אבל צלב כזה שהעפרד הזה לא יוכל לרפא בזמן כדי שלא להיות משותק ממנו,
אני שמח באמונה הנוצרית שלי כרגע, בעיקר כי צלב הוא כנראה הסמל הדתי הקל ביותר לסרטוט, כל סמל דתי אחר שאני אצייר יהיה חסר השפעה אלא אם כן הצד השני מאמין בו בצורה מוחלטת, זה קרב אמונה הרבה פעמים, אם אני אצייר צלב על עפרד שהיה מוסלמי או הינדי יכול להיות שהוא יהיה הרבה פחות יעיל, אבל אנחנו חיים בעולם של אחרי מסעות הצלב, מעטים הם האנשים שכל כך בטוחים בדת שלהם עד שהם מסוגלים להגיע למצב של "חוסר אמונה" בדת אחרת, ולכן סביר שכל סמל קודש, בהנחה ושני הצדדים מכירים בו כסמל קודש כלשהו, מסוגל להשפיע על ערפד. הצלב הזה מספיק בהחלט כדי לשתק אותו, ולהפוך אותו לערמת עפר בעוד חצי שעה - כשהמש תקע בו.
סיימתי פה, אז אני הולך לעבר הגואל, שכנראה איבד את ההכרה מרוב פחד ברגע שהאדון שלו נפל, ונושא את היצור הבזוי הזה לעבר לג'יפ ששכירי החרב השתמשו בו, האופנוע שלי הרוס והלימוזניה לא במצב לנהוג, אז אני נאלץ להשאיל אותו, אני מכניס את הגואל לתא המטען, המפתחות עדיין בסוויץ', ולמכונית יש מערכת טלפון פנימית, אני מתחיל לתהות אם המזל שינה כיוון אחרי שבמקום למצוא ערפד ישן בארון קבורה מצאתי ערפד ער שמכניס לי מכות, ואני מצלצל כדי לחדש את הקשר שאיבדתי עם האוזניה
"הלו?" נשמע קולה הלחות והעצבני מעבר לקו, אני מניח שהיא נמצאת דקות ספורת לפני שהיא מוחקת קוננים קשיחים ושורפת את המקום שבו היא נמצאת, אם אני מת אז היא התחנה הבאה
"זה אני, מייקל." אני אומר, מצפה לשמוע הקלה בקולה, אבל הוא נעדר,"אלוהים מייקל" היא אומרת,"חשבתי שאיבדנו אותך, ברגע שהקשר ניתק.... איפה אתה?" היא שואלת
"בדרך" אני עונה, "משאיל רכב ומגיע לנקודת האיסוף, יש לי מתנה, אז תנסי להכין חדר חקירות."
"אתה חושב שהוא יודע משהו?" היא שואלת, מניחה שאני לא מתכוון לערפד, ואני לא מאשים אותה.
"שנינו שמענו את החדשות, מה שזה לא יהיה שמסתובב ועושה צרות, המועצה לא אחראית עליו, הבחור הזה הוא הדבר הכי קרוב שיש לנו למידע לא רשמי."
"קיבלת דוא"ל כשלא היית." היא אומרת, מחליפה נושא כשהיא מבינה שהחלק הזה של הנושא תם.
"ואני מניח שאחרי שחשבת שאני מת הרגשת שזה נכון לקרוא אותו." אני אומר ומעשה קלות את הרכה שלי תוך כדי, אני חבול ושבור, מעבר לכל הדברים שהיא תצטרך להכין כדי להתקם הלאה, היא תצטרך להכין הרבה עזרה ראשנה עד שאגיע, זה גם הרגע שאני שם לב לדם שזולג לי על הפנים. כנראה נחתכתי באחת הפעמים שזרקו אותי על הקיר, הקוולאר שאני לובש מתחת למעיל הציל אותי מהרבה כאבים היום, וכנראה הוא שמר על הגוף שלי שלם, אבל הפנים שלי נפצעו.
"כן." היא עונה, מחזירה אותי למצאיות
"ו?" אני שואל, מקווה שהיא תחסוך ממני לפחות את זה, המיילים שאני מקבל לא כל כך חשובים בשבילי, אבל חלק מהתפקיד שלה זה לוודא שאני לא הורס את החברה, אז אני כמעט מעדיף שהיא תקרא את המייל
"אחותך שוב הסתבכה בצרות." היא אומרת בקרירית
צרות זו מילה שניתן לפרש בהרבה דרכים, אני רואה עשרה ערפדים בלילה כשאני חסר נשק כצרות, ליה, שמדברת איתי מהצד השני של הקו, רואה צרות בתור וירוס מחיקה של הארכיון שהקימה.
אבל אצל אחותי, צרות זה שהיא נכשלה שוב במבחן הסמסטר, ושהחבר שלה זרק אותה, ושנגמר לה מה לעשן, או שסתם היא עשתה שטויות ועכישו היא בבעיה.
אני לוחץ על הגז ומרגיש את הכאב זורם בי, כן, אני מניח שגם הרגל שלי פגועה, זו הולכת להיות נסיעה כואבת, ואני מוצא את עצמי באותו רגע מקנא באחותי, ומקווה שהיו לי החיים של נערת תיכון בריטית באמריקה.
אני מעיף מבט אחרון במראה כדי לוודא שהערפד עדיין משותק ולא קם בטעות, אני מחייך ויוצא מהסטמה הזו, כן, החיים של מינרווה יכולים להיות אדירים, ואני מבין למה אני ארצה לקנא בהם.
אבל אני מת על החיים האלה, ואני לא אחליף אותם בעד הון.

כרגע אני לא משנה את פרק 2, אני אוהב את הרעיון שהועלה בקשר לג'וליה ולהעלות אותה בתור דמות חייה עד לרגע שמגלים שהיא לא, אבל כרגע אני משאיר את הפרק כמו שהוא.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
אז בסוף הצלף לא ירה בערפד בגב. כדרך אגב, יחסית לאדם שמבין בקליעים, הוא יכל לומר בפשטות שלירות בערפד זה כמו לירות בפיל. (אני מבין שלקחתי את חסינות העל של הנגיפיים מסדרת 'המעבר'. ערפדים בדרך כלל פשוט מחלימים מהר או סתם אדישים לירי קליעים.)

פרק טוב אבל דורש הגהה רצינית. למרות שאני בטוח ש-'מיסוח' זו שגיאת כתיב, אהבתי. זה מתחרז עם 'כיסוח'. לדעתי, ניתן היה להוריד את כל הפירוט על הדרך שבה ערפדים עובדים. זה לא הרגיש לי רלבנטי לפרק במיוחד. הוא לא מנסה לטפל בסיטואציה פוליטית, הוא רק מנסה לשרוד קרב עם ערפד עצבני.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
זה התחיל כשגיאת כתיב אבל אמרתי שנשאיר את זה כדי לתת מילה חדשה/ממוצאת שתתאים, למעשה יש לי הרבה התבססות על הערפדים של WOD שם נשק חם גורם להם נזק חבטה בלבד, עקרונית פה הם גם חסונים יותר וגם מתרפאים יותר מהר, המטרה זה להציג את הערפד בתור חיית הטרף המסוכנת ביותר שיש (כרגע.)

עיקר 4 הפרקים הראשנים זה לשים את הכל על השולחן, לעשות יישור קו של "דברים שאני רוצה שתדעו כדי שהסיפור יזרום" שקלתי לעשות פתיחה של הסברים או איזה מילון מונחים בסוף, אבל זה בצורה שכתבתי זה גם נותן לי להראות מה מייקל יודע ולא יודע, וקצת לבסס את זה שאף על פי שהוא לא מומחה מס' 1 בצייד ערפדים, הוא גם לא חובבן והוא יודע מה הוא עושה, לכן יש הסבר מאוד מפורט (שצומצם בחלקו), וזה כן דברים שיעברו לו בראש לדעתי כשהוא באחד על אחד מול ערפד.

מקווה שפרק 4 יעלה בקרוב, אני טס לחו"ל לתחרות אז אני מניח שזה יעקב אותי, אבל מקווה שעד סוף שבוע הבא אמצא זמן.
 

The oldman

The Rainbow Archmage
צוות הפורום
נהנתי לקרוא את שלושת הפרקים, הסיפור טוב ומעניין. מרגישים קצת עולם האפלה בפנים, אבל לא יותר מדי - בייחוד ששינית ברקע.
אני מסכים עם ההערה של הלדין שההסבר לגבי הפוליטיקה של הערפדים באמצע הפרק השלישי מרגישה מנותקת. זה מעניין אבל זה לא ממש קשור ומוזר שבאמצע הקרב על זה הוא חושב - בניגוד להסבר על סוגי הנשק.
בנוסף, בתור זה שהפרק השלישי התחיל בכך שזה בלתי אפשרי מבחינתו להביס את הערפד, לכך שאחרי זה הוא הורג אותו בין-רגע מוזרה.

כמה הערות נוספות:
- הפרק השלישי בעיקר זקוק להגהה.
- כדאי לפעמים להשתמש בפסקה חדשה ולא רק שורה חדשה.
- רובה צלפים ברט הוא 0.5 אינץ' או 12.7 מ"מ - לא 50 מ"מ.
- יצא לך שני אנשים אוחזים בשלושה רובי קלאץ' בפרק הראשון.
- הקטע של פקידים ישראליים מסדרים משרד אמריקאי משעשע בטירוף, אבל אם אתה מנסה להתבסס על המציאות, כאחד שעבד מול אמריקאים לא מעט, זה הפוך לגמרי גוטה. אנחנו מה-זה מבולגנים

נ.ב. לאיזה תחרות אתה טס? (או שזה לשולחן העגול)
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
מייצג את המרכז הביתנחומי כבר משלחת לאליפות אירופה לדיבייט אנוביסרטאות זו התחרות.

לעניין
בהביט הפוליטקה, היא תועבר לפרק 4, לדעתי היא תתאים לשם יותר.

פסקאות- צודק, אני אתחיל לעבוד על זה, קצת קשה לפעמים במעבר מוורד לפורמט של הפונדק, אבל אמצא פתרון אלגנטי
בקשר לרובה, אני מתכוון ל.50 cal, לצערי לא ליד מקור אניטנרטי יעיל כדי לחפש
בנוגע לסתירה- אתקן, תודה
בקשר לישראלים, סתם תבלין, היתרון של ישראל שכמעט 90% מהאוכלסוייה עשתה צבא בשלב כזה או אחר בחיים שלה (למעט אוכלסויות מיוחדות) אז נהנתי מהרעיון שעדיף מש"ק לוגיסטיקה ישראלי עם הכשרה של רובאי 02 על פני מקביל אמריקאי שלא עבר אימון בשנק.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
פרק 4 טיפשות
אציין שהפרק מכיל קצת יותר שפה בוטה ודיונים שאולי מצדיקים PG16, צינזרתי הרבה אבל ניסתי להישאר נאמן למקור של מה שכתבתי.

בנוסף - הכנסתי מתוך פרק 3 את ההסבר על האצולה הערפדית, אני חושב שזה אכן יותר מתאים פה, ובעצם דרך זה סגרתי את ה"אקסופוזציה" של הסיפור, יש לי עוד כמה פרקים כתובים שצריכים לעבור עריכה ואז הקצב ירד דרסטית.

הוא לחץ על ההדק, פעם ראשונה, פעם שנייה, שני כדורים שנורו אחד אחרי השני מתוך הבאררט, טסו במהירות מתוך לוע הרובה, רעש הנפץ של בית הבליאה הושתק מעבר למשתיק קול שהוצב בקצה הרובה, כל מי שלא נמצא עם הצלף עצמו על הגג לא יהיה מסוגל כלל לשמוע את קול הירי.
הצלף השתמש בחושים המוגברים שלו כדי לעקוב אחרי הקליעים, הוא ראה הראשון ננעץ בעמוד השדרה של הערפד ונהדף, כאילו היה כדור טניס שנזרק על קיר, כל העוצמה הקינטית של הקליע נחסמה על ידי עורו של הערפד, בעולם מושלם הוא היה משתמש בקליעים חודרי שריון בשביל עבודה כזו, אבל כאן הוא בחר לנצל את הכוח שלו, הקליע השני פגע במקום שבו פגע הקליע הראשון, פוגע באותה עוצמה בגופו של הערפד, שכלל לא הספיק לרפא את עצמו מעוצמת החבטה, אם הקליע הראשון היה כדור טניס שנזרק על קיר, הקליע השני היה כדור הריסה שפוגע בקיר.
זה לא הערפד הראשון שהוא מחסל, זה דורש תכנון ומחשבה, וזה דורש הכנה מרובה, אבל לפעמים כל מה שצריך זה זיכרון שריר, כל מה שהוא היה צריך זה שהערפד ישתמש בחושים שלו כדי לנסות לזהות מי ירה בו, במקום להכין את עצמו לפיגעה נוספת, זו מאית השנייה שהתבזבזה על חיפוש עקר במקום על להרים הגנות, ומחיר הבזבוז הזה היה מה שהרוכב היה צריך כדי לסיים את העבודה.
הצלף המשיך לתצפת מעט על הזירה, הוא ראה את הרוכב משתק את הערפד, ואז חוטף את הגול שלו, מהלך שהיה די מפתיע, ברוב המקרים אתה מחסל את הגול לפני שהוא עושה צרות, יצור שנדחק לפינה ומלא בנאמנות עיוורת ובכוח אפל הוא דבר מסוכן, הוא התחיל להטיל ספק במקצוענות של האופנוען.
הוא הרחיק את עינו מהכוונת, מבחין בפעולות האחרונות של רוכב האופנוע בחצי עין, בעוד בחצי העין השנייה הוא פירק את רובה הצלפים בחזרה לתוך המזוודה, אסף את התרמילים והשאיר את זירת הירי נקייה, זירת הקרב תתרוקן בעוד כמה דקות, והוא יהיה שם בשביל לנקות גם אותה.
הוא יצא מקומת הגג ונכנס בחזרה לתוך הבניין, בשעה הזו לא אמורים להיות אנשים במשרדים, וגם אנשי הניקיון עזבו את המקום לפני כמה שעות, אז לא צפויות לו הפתעות לא נעימות בדמות של עדים, אבל בכל זאת, הוא העדיף שלא לקחת סיכונים מיותרים, ונתן לכוח שלו לזרום, פירוש הדבר שמצלמות האבטחה לא ייקלטו דבר מעבר לטשטוש מוזר שיתפרש כהפרעה בסרט.
הוא שנא לנקות אחרי הפעולות האלה, אבל היו לו חובות, וגופה חייה שיש לה שני קליעים מרובה צלפים, מוקפת בגופות שנהרגו מאקדח בטווח קצר, הוא לא יכול לקחת את הסיכון שהבלש היחדי באיזור שבאמת אכפת לו משכונות הפשע יחילט לרחרח, זה מסוכן מידי.
הוא צעד בקלות לתוך הסמטה, לעין לא זהירה הוא לא היה יותר מצל שמתארך בין הבתים, "אתה חייב להודות שזה די מצחיק." הוא אמר כאשר התקרב לעבר הערפד, "בן תמותה, לבדו וללא שום תמיכה, קרע לך את הצורה."
הערפד נהם עליו בתגובה, "שחרר אותי מהקבילה שלו." הוא אמר בטון הכי מאיים שמשיהו שלא מסוגל לזוז מסוגל להשתמש בו.
"מצטער" הוא אומר בסרקסטיות מוערבת ברצינות, "טעות בדת." הוא משך כתפיים והחל לאסוף קליעים מהרצפה, מתעלם מהערפד.
"איך אתה מעז?!" שאג הערפד, "אתה יודע מי אני?" הוא זעם, והצלף הניח שזה הפעולות של יצור נואש, הוא מנסה להתשמש בכל מה שנשאר לו, גם אם זה האגו הנפוח שלו.
"כן,"הוא ענה לערפד, עדיין לא מביט בו אפילו " שמך ורדפורד השני, אני משמיט את הלורד כי אתה לא באמת בעל תואר אצולה, אתה כלום, בסך הכל ערפד בן 75, שעדיין ניזן לפעמים מדם של חיות, וחושב שלשבט שלך אכפת אם תיעלם."
זו הייתה האמת, הערפדים נשלטים על ידי משפחות אצולה, המשפחות הללו שולטות במועצה העליונה, אשר מורכבת מכלל משפחות האצולה, משפחות אשר הרוויחו את מקומם במועצה, אחד התנאים הוא שגילו של ראש המשפחה יהיה מעל 500, כל אחד מתחת לזה הוא ילד, הוא עושה טעויות והוא לא מבין מה כוחה של סבלנות, כי ערפדים הם היצור הכי סבלנו על כדור הארץ, בעיקר לאור העובדה שהם כבר מתים, והם לא מפחדים מהמוות.
המועצה הזאת קבעה כי על האדם לחשוב כי הערפד הוא אגדה ותו לא, ועל כן היא יצרה את המיסוח, שגורם למוח "להשלים" פערים במציאות בעזרת חשיבה לקויה, דוגמא טובה לכך היא שכל הערפדים יראו לאדם יותר שריריים וחסונים ממה שהגוף שלהם באמת נראה, זה עובד על עוד יצורים כמו אנשי זאב ושדים, כנראה שגם למכשפות יש איזה טריק, בסופו של דבר, כל כלב גדול מידי הוא איש זאב, כל בן אדם מרושע בצורה קיצונית הוא כנראה שד, וכן, כל המשוגעים כנראה צודקים, אלה החיים.
לאור אותו רצון לשמור על הערפדים בסוד, אסור להרוג אדם בשתיית דמו, אלא רק לשתות מספיק כדי לשבוע, ואז להשאיר את האדם מחוסר ההכרה לחיות, לא משנה כמה הקסם שלך חזק, אתה מאוד תתקשה למסח גופה חסרת דם, אנשים ישאלו שאלות, אנשים יחקרו, וכל ההצלחה של ערפדים בלהיות מיתוס תלך לעזאזל, זו אותה סיבה שגם יש הגבלה על כמות הערפדים, משפחות האצולה מדללות את הלהקה כמו שהן מדללות את העדר, יש המון ערפדים, אבל לא בכמות בלתי מוגבלת, בשלב מסוים זה מרוץ לתחתית.
כמובן שגאול הם יוצאים מן הכלל, גם בגלל שהם סוגדים לאדונים שלהם, וגם בגלל שאם הם לא יקבלו דם מהאדון שלהם, ויעברו טקס דתי המתאים לאמונה שלהם, הם יאבדו את הכוח שלהם ויחזרו להיות בני אדם רגילים, והם ישכחו את רוב מה שהם ידעו על האופל, זו אחת הדרכים היחידות להחזיר לאדם תמימות, ולא, זה לא שווה את זה.
"אתה תיתן לאח לנשק למות?" שאל הערפד, מבלי אגו, מבלי כבוד, היה שם קצת פחד.
והמילים הללו הדהדו בצלף כאילו ספג קליע.
***
משום מה המחשבה מה תהיה התגובה של ההורים של ג'ולי, כשהם ישמעו שהבת שלהם, שלישה שמעולם לא עברה הכשרה בנשק עד שהגיעה למבצר, נהרגה בעת מילוי תפקידה, על ידי המון זועם, לא יצאה לו מהראש.
במקום לפקוח עיניים או לוודא שאף "המון זועם" לא מתכנן לפגוע גם בהם, הוא בזבז זמן ומחשבה על אישה שמעולם לא הכיר, הוא ידע את השם שלה רק מהרשומים.
"אתה איתנו?" שאל אותו יהושע, שם הקוד שקיבל הקצין שפיקד על הכוח, חמישה אנשים שיוצאים לחסל מלאי תחמושת לפני שאחד האנשים הרעים ישיג אותו.
"כן," הוא ענה. ללא תירוצים היה הקוד של הכת, היה לו תפקיד והוא ימלא אותו.
"הוא בטח חושב על אחת הבריטיות שהגיעה לאחרונה." אמר הנהג, ששם הקוד שקיבל - גאס, התאים היטב לכישורים שלו,. "אתה לא מבין שהאמריקאיות שלנו מתות עליכם הבריטים, אתן זוכים בכל הבנות."
"זה הדבר היחיד שאתם חושבים עליו?" שאל דויד, שנשבע בכל פעם שהוא לא נושא שום שם קוד, וכי הוא לא מוותר על השם שלו, בטענה שההורים שלו חתכו חתיכה ממנו בגיל 8 ימים לפני שהם נתנו לו את השם, עד כמה שהוא נשבע שזה פרוצדורה רגילה אצל יהודים, הנושא היה נושא לבדיחה ודיונים בכל הכוח. "אני מתחיל לשמוח שכולן פה גויות." הוא הוסיף
"ממשיך באג'נדה שלך של רק יהודיות כשרות?" שאל חבר הצוות האחרון, בריטי נוסף בשם דיוק, "אתה תמות בתול." הוא צחק, "עוד יטענו שהכת משתשת בדם שלך בשביל לתדלק מטוסים"
"זה היה הרעיון של המפקדים שלכם לגרש מפה את הישראליות," ענה לו דויד, "הייתי מוצא בסוף מישהי." הוא הוסיף, מתעלם מהעובדה שאחד מהפקודות שניתנו בכת הייתה שלא לקיים מערכות יחסים בתוך החייל.
"על מי אתה עובד?!" התפרץ גאס, "היה לך יותר סיכוי עם המחבלים מאשר אם החיילות האלה." הוא ספק ירק, "אני נשבע שחלק מהמאמנות שהם שלחו היו יותר מסוכנות מכמה אריות ים שאני הכרתי."
"ואתם שוב מדברים על בנות", הוא התפרץ, "אני נותן למוח שלי לנדוד לרגע, בדיוק באמצע דיון מרתק בין דיוק לגאס על הנשקית החדשה, ועל כמה מהר היא תפרק M16 בחושך. וכשאני חוזר להקשיב לכם, אתם חוזרים לדבר על נושאים הזוים יותר."
"הגזענות המינית של דויד היא נושא חשוב." אמר דיוק, "הלוואי שהיה פה חיבור נורמלי לרשת, אני מת להבין מאיפה הקרצת את התירוץ הזה שליהודים מותר להתחתן רק עם יהודיות, לי זה נשמע כמו תירוץ לחיי המין החסרים שלך."
"זה קשור להלכה ולתנ"ך." אמר יהושע, שהיה שותף לעמו של דויד, אבל בניגוד גמור לישראלי האורתודוקסי, הוא חי בקהילה רפורמית קיצונית. "אלוקים אסר על יהודים להתחתן עם גויוות, כדי למנוע מהעם הנבחר להיחשף לדתות שקר אחרות."
"ואתם מופתעים שכל העולם שונא אתכם." אמר גאס, "וזה והקטע של לצלוב את ישו."
"אל תשכח את זה שאנחנו עשירים ששולטים בעולם." אמר דויד בקול הציני שלו, "והדם של ילדים נוצרים בפסח, אסור לשכוח את זה."
הוא העלה חיוך, כשהצוות הוקם והם הבינו שהם שותפים כמעט לכל הדתות הנפוצות, הם קבעו שלא לעשות שום דיון דתי, לעולם. כמובן שעשר דקות מאחור יותר דויד וגאס הלכו מכות, הוא לא בדיוק התעניין למה, אבל זה היה קשור לזאוס ולציור של מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית.
אחרי כמה דקות נוספות של דיונים חסרי מנוח, נראה שליהושע הספיק, "גאס, אני חושב שכדאי שתביא אותנו כמה שיותר מהר ליעד, אחרת אני עלול לרוקן את המחסנית שלי על דיוק."
"חמש קטנות." ענה גאס, ולא היה לאיש מושג למה הוא מתכוון בדיוק, או אם מדובר בדקות או בשעות, אבל נראה שהמילה חמש עודדה את כולם.
"הקשבה אלי." המשיך יהושע, ובניגוד לגאס, שמעולם לא היה ענייני במיוחד, היה הרבה יותר ברור וחדור מטרה, עצם התון שלו הספיק כדי להבהיר לכולם שהוא מעביר תדרוך, הוא יכול היה לצטט שורה משיר ועדיין אנשים היו מרגישים שהוא מעביר מסר חשוב, יהושע העביר תחושה שהוא באמת יירה במי שלא יקשיב לו, כי הוא מעדיף חבר צוות חסר ופצוע , מאשר חבר צוות שיוביל אתם למוות.
"המטרה שלנו היא קבוצת שודדים שקוראים לעצמם "שערי האלוהים." אלה עוד חברה שהחליטו שהקוראן אומר שאם האדמה לא תבער וכולנו נמות, ובכולנו אני מתכוון לכופרים. בדרך לא ברורה, ותאמינו לי שהמודיען בכת מנסה להבין איך, הם השיגו גז סרין, וזה רע, מסביות ברורות."
שקט סרר לרגע, פרט לרעש המנוע של הנגמ"ש, נראה שיהושע רצה לתת לכולם כמה רגעים לעכל את המשימה, חבורת פנאטיים דתיים הם תמיד גורם מסוכן, וכשיש להם נשק לא קובנציולי להשמדה המונית...
"אני זוכר מה זה עשה בסוריה." אמר לרגע דוד, "או ליותר דיוק עושה. וזה מכוער."
"ולכן אנחנו חייבים להשמיד את המצבור," המשיך יהושע," אבל אנחנו כוח קטן, ולחברה האלה יש מתחם עם פי 20 יותר אנשים, וזה רק מה שהתצ"א חשף, אז זה לא משימת חיסול."
"חשבתי שאמרת שיש נוהל "השמד"." הוא אמר, "זה אומר 0 שורדים."
"נכון, במידה ואנחנו מאתרים את המצבור, ומצלחים להוציא אותו, אני אמור לתת את הנ.צ למפקדה, ויהיה פה מופע אווירי."
"אז למה לעזזאל אנחנו לא מפצצים את הזונות האלה לעולם הבא?" שאל דיוק, שכבר איבד כמה חברים במשימות.
"למה אתה חושב?" אמר דויד, "הם למדו מהשכנים שלי מעזה, אני מוכן להתערב שיש אזרחים חפים מפשע בקרבת המתחם."
"בית חולים שדה, למעשה." אמר יהושע, "מבלי סמן בטוח לא נוכל להשמיד את המתחם מבלי לפגוע בבית החולים, וגם אם כן, אז הגז ינוע לאזור שלהם, ויש שם לא מעורבים."
המשפט הזה הידד בו.
קראו לה ג'ולי.
"אין כזה דבר לא מעורבים." הוא פסק, "אני צריך להזכיר לך את שקי הגופות במבצר?" הוא שאל בזעם, "אף אחד שם לא היה לוחם, הם היו בסך הכל עובדי שלישות."
"כולנו שטן." אמר דיוק, "יהושע וגאס הם השטן הגדול, אני ואתה הם השטן ההורה, ודוד הוא השטן הקטן."
"שעומד מאחורי כל אסון בעולם." השלים דוד, "בחיי, מה הייתם עושים בלי יהודים בעולם? את מי הייתם מאשימים בהכל?"
איש לא ענה.
"אין לי מה לענות לך." אמר לבסוף יהושע, "הפקודות הגיעו מגבוה, לשני סגנים אין הרבה השפעה בצמרת הפיקוד, קל וחומר לסמלים פה."
"שיווצר." לחש גאס, שתמיד הרגיש צורך להזכיר שהוא בחר שלא להיות קצין, ושיש לצבאות בעולם יותר מדי מפקדים ופחות מדי חיילים.
יהושע התעלם מכך, "דוד ואני נהיה צוות ראשון. דיוק וגאס, אתם צוות שני. הראשון שמוצא את המטרה משאיר מטען, משם נסיגה יחד עם הצוות השני חזרה לנקודת היציאה."
ואז הוא יישר עליו מבט, "ואתה, תדאג להישאר רחוק, ולחסל את כל מי שיכול לגלות אותנו." לא שהיה צורך בפקודה הזו, הוא ידע היטב מה לעשות. ובתגובה הוא הרים את רובה הצלפים שלו, "אל תדאג, הם לא יראו אותכם, ולא ישמעו אותי".
"בהצלחה" אמר יהושע, "אני אראה אתכם בצד השני."
איך הכל התחרבן פחות שעתיים אחר כך?
***
"כבר נתתי." הצלף אמר והחל להתקדם לעבר הערפד, "ואתה לא אחי." הוא ירק.
"תירקב."השיב הערפד. "אז בשביל מה אתה פה?" הוא שאל.
הצלף שלף פיגיון כסוף רחב מנרתיק שנח על החגורה שלו, "אני פה בשביל להרוג אותך, ולתת לנשמה שלך להמשיך הלאה. ואז לנקות פה קצת."
"שחרר אותי!" צעק הערפד באימה, אימה של חייה לכודה, איימה של יצור העומד מול מוות לא נמנע, הוא ניסה להשתמש בטון פקודה.
הצלף חייך, "איך לך מספיק דם כדי לשלוט בחתול, אז בי?" הוא שאל וכרע לעבר הברון, סכין הכסף שלו ננעצה בליבו של הערפד, שהשתתק ברגע בודד, והפך לעפר, הוא המשיך הלאה, הנשמה שלו כבר נשלחה לגיהנום.
הוא הביט בשער הזירה, כל מי שיבדוק אותה בבוקר יגלה שהייתה פה תאונת דרכים נוראית בין אופנוע ולימוזינה, והדלק שנשפך הובער, לאף אחד לא יהיה אכפת מספיק כדי לבדוק מעבר לזה. ואף אחד לא יחפש את ההאמר שמעולם לא נכח בתאונה.
ובעוד הוא שלף את המצית מכיסו, מוכן להצית את נטיב הדלק שזרם מתוך הלימוזינה, הוא רק יכול היה להבין סופית- דרך הפעולה, חוסר הזיהרות, חוסר המחשבה והביטחון העצמי, זה לא היה חובבן, זה היה מקצוען שעושה שטויות, הוא ידע לזהות את העבודה של סלסטיאל מקרוב כל כך, והוא יצטרך לעקוב אחריו ולוודא שהוא לא עושה יותר צרות.
גם כן דרך לחזור הביתה.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
פרק טוב. אגב, למה לעצור בגז סארין? הייתה כתבה על חוליה שלמה של אל קאעידה שנמצאה מתה כתוצאה מאבעבועות שחורות. אני מניח שמה שהיה ברשות הכת לא היה גז סארין כי אם משהו על טבעי יותר. האם הצלף בעצמו הוא יצור על טבעי? התחושה שקיבלתי שיש לו יכולות על טבעיות אבל הוא בעצמו בן אדם.

למה הערפד חושב שהצלף הוא אחיו לנשק?
 
Top Bottom