כמו תמיד במדינה המדברית והשחונה הזאת, הלילות היו לחים ומעלי צחנת אלוהים. קנקן העיפה מבט עצבני בפנס הרחוב המהבהב שהאיר על הרחוב הזה של באר ירח, רחוב שהסתעף למספר סמטאות מוצפות אור ירח. היא הרגישה בצחנת איש הכשפים, מי שחשב שהוא עוקב אחריה מבלי להתגלות, ובפועל, הריחה עוד ממרחק קילומטר. אדונו, האשף יהואב, נתן לו את כל הזמן שבעולם לצוד אותה אף על פי שמה שחשק בו היה אדונה. היא הייתה צריכה להפציר בו שלמרות משיכתו של אור ירח האימים, באר ירח מסוכנת מדי עבורו.
כמכור לסם, הוא לא יכל להרשות לה לעזוב את העיר מבלי לשתות דרכה את האור. והגרוע מכל היה שהתצפיתנים שלה לא היו בני האופל האמינים ביותר עלי אדמות – יום אחד הם אספו מידע על מכוניות של הורים פזורי דעת ויום אחד הם לא הופיעו, לפעמים אלה היו כמה ימים לפני שהם שוב והופיעו כשהם מתנצלים על עצם קיומם. היא יכלה להריח את הסמטאות על עורם המקושקש של הרשפים. עתה עקבה אחריו, אחרי ריח האפר שלהם שהיה לפעמים קשה להבחנה בצחנת האלוהים של באר ירח.
אף בן אופל שפוי בדעתו יעז להתעמת עם אשת כשפים כשהוא יכול לסיים כעבדה. היו כמובן מספר מטורפים שקנקן הצליחה עד כה להתרחק משטח הציד שלהם, למזלה. עם זאת, איש הכשפים מאחוריה היה שפוי וחיכה שתזמן את כוחו של אדונה – הדרך היחידה עבורו לכפות דרכה את אדונה. ברגע שתמצא את הרשפים הסוררים, היא תמצא דרך להיפטר ממנו מבלי לסכן את אדונה.
היא חלפה על פני שלולית שמבעדה נשקפה אישה נמוכה שהייתה שמנה באופן שנחשב לפני מאה שנה אפילו לנאה. שיערה היה צהוב ומסודר היטב מסביב לאוזניים קטנות. עיניה המאופרות שינו את צבען מרגע לרגע בהשפעת מצב הרוח שלה באותו הרגע. נכון לאותו רגע, הן היו ירוקות. היא זרקה על עצמה את הדבר הראשון שמצאה בארון ועדיין לא טרחה להבין מה בדיוק לבשה. לא שהייתה חשיבות כרגע למה שהיא לבשה. זו לא הייתה התקופה שבה עצרו אנשים על לבוש לא צנוע.
הסמטאות שחלפה על פניהן היו מלאות בבני אופל מכל סוג שיכלה למנות על אצבעה: ערפדים, משני צורה, כבלנים ואפילו כמה רשפים שלא שירתו את אדונה. הם שכבו וספגו את אור ירח האימים שקרן דרך החריצים שבין אריחי האבן המנופצים של הסמטאות שאף אחד לא ידע מתי הן הופיעו ומי בדיוק בנה אותן לפי שהיא שמעה. מכור או לא, נאמנות הייתה חשובה לאדונה והוא לא אמר לה להישכב בין בני האופל, לספוג עבורו אור ירח טמא.
לבסוף האף הוביל אותה אל הסמטה הנכונה. הרשפים פשוט עצמו את עיניהם, מתענגים על אור הירח הנוגע אישית בכל אחד ואחד מקשקשיהם. אחד מהם התהפך והשאיר שובל שחור של אפר על המדרכה. אור הירח שעלה הבעיר את האפר והעלה כל מיני קווים ומעגלים משונים שהיו תזכורת לקסמי האשליה בהם התמחו הרשפים.
היא לא הייתה צריכה להוציא מילה מפיה כדי ששלושת הרשפים יעמדו על רגליהם, כל אחד מביט בעיניו צהובות הלובן בחברו כאילו הוא האשם בכך שהגיעו לסמטה. לבסוף נראה שאחד מהם הוציא תימרות לבנות של עשן ,שנראה משונה בחום והלחות של הערב הזה, ואמר: "לא התבטלנו, קנקן. האמיני לי. אנחנו מחפשים משהו חשוב... את החליל מהמלין."
וממרומי הסערה הארקטית, מה שנודע בסיפורי הילדים של העולם כארץ לעולם לא, אדונה התפוצץ מזעם על סכלותם של שלושת הרשפים הללו.
החליל מהמלין היה ידוע לשמצה בכך שברגע ששמעת את המנגינה שלו, אתה חייב לציית למי שמנגן בו.
הוא לא השפיע, ככל הידוע לה, על אנשי כשפים.
"ייתכן שהוא יכול להועיל לנו." אמרה קנקן "הוא יכול לפתות ילדים אבודים, אדון."
וממרומי הסערה הארקטית, זעם אדונה הצטנן כשהוא שוקל את דברה. הוא אמר: "החליל מהמלין אבד לפני מאות בשנים. שאלי אותם מאיפה הם שמעו על חפץ זה."
לשלושה, כמובן, לא היה מושג מאיפה הם שמעו עליו אך בכך לא הסתיים הסיפור, כמובן. למחרת קנקן דאגה שהשלושה יתעוררו בדירה שכוחת אל שהם השתלטו עליה. קנקן הניחה שבשלב מסוים מישהו יתפוס שיש כאן נכס פנוי שאפשר להשכיר. עד אז לא היא ולא הרשפים יהיו כאן.
הרשפים התקבצו ליד החלון הארוך והמאובק של הדירה שהשקיף על רחוב סואן. היה כה מוקדם בבוקר עד שהירח, הירח האמיתי של כדור הארץ, עדיין נתלה בשמי היום לצדה של השמש שעלתה מהאופק במזרח. הרשפים לא אהבו את החום בארץ. למרות הקשקשים שעל עורם והזיעה המוצקה שלהם, הם לא היו זוחלים יותר ממנה. ולעוף תחת השמש הקופחת היה מתיש עבורם גם אם הם לא עפו בתצורה שהקלה את המאמץ על שלושתם. וכמובן עליהם היה לדאוג להיות תחת מסווה כל הזמן הזה.
מסכנים קטנים.
ואז הרשפים פרשו את הכנפיים העצומות לגופם שמילאו בקלות את כל הסלון ושהיא לא הבינה איפה הן היו מקופלות בתוך גבם. הן היו עדיין מעט חיוורות בגלל אור הירח למרות שהן יכהו בקרוב ברגע שהם ימריאו אל על ויספגו את אור היום על קשקשיהן. לרגע אחד היא יכלה באמת לדמיין את הרשפים כדרקונים קטנים מאד עד שהביטה בפניהם האנושיות מדי למרות הדוגמאות המעניינות של הקשקשים שכיסו את פניהם אך לא את ראשם שכן הוא כוסה על ידי כרבולת גרמית שהחליפה את שיערם האנושי.
על מנת שהסתומים הקטנים לא יתנגשו אחד בשני, הם עפו אחד אחרי השני אל על, כנפיהם מתחילות לעלות ולרדת בעוצמה שהניעה את קיבורות שריריהם המרשימות. את מה שהם חסרו בשכל, הם השלימו בכוח. וזה תמיד היה מרשים לראות את הכוח.
ואז אחד מהם הזיז את לסתותיו כה חזק וכה מהר עד שנוצרה להבה בין לסתותיו, להבה שנזרקה אל על לעבר אחד העננים ששייטו קרוב מדי אליהם. והענן התאדה. ואז הרשף הטיל קסם אשליה והסווה את עצמו כענן. לא נעלם ממנה שהוא נהנה מזה.
וכך עשו גם השניים האחרים. עכשיו נותר לקנקן לחפש מידע על החליל מהמלין הזה.
עתה היא בחרה מהבגדים הטובים ביותר ברשותה. למרות שלא היה לאדונה כסף, זהב השוטים שלו היה טוב כמו כל מטבע אחר והיא נזהרה כשהיא ביקרה בחנויות. לבסוף היא בחרה חולצה שחורה עם הדפס של דרקון מעצמות עם שלוש קרניים שמצאה חן בעיניה ומכנסי דגמ"ח שחורים שהתאימו גם לצבע חזייתה. לא שזה שינה. היא גם התאפרה מול מראה שהייתה בדירה והדגישה את הגוונים הכהים של שפתה ושל גבותיה. עם זאת, היא שמרה על גוון שיערה צהוב. עם זאת, לפי עצה חמה מאדונה, היא לא עטתה שום קישוט שאיש כשפים יכול לסחוב ממנה ולהסיט כנגדה.
ובנימה עליזה זו, היא יצאה מהדירה. היא תיעלה את כוח אדונה והסוותה את הדלת. זה לא יעזור אם מישהו ידע שאמורה להיות פה דלת אבל זה ידאג למנוע מחסרי בית מחוצפים או, גרוע מזה, בני אופל אחרים, לפלוש למקום ולעשות אותו לשלהם. לצערה, בתקופה המודרנית, אי אפשר לקנות או אפילו לשלם שכר דירה בזהב שוטים. ובנימה עליזה זאת, היא יצאה אל הרחוב. אוטובוס רפאים שעליו כתוב "לא בשירות" עצר לפניה והנהג הכבלן שאב ממנה אנרגיה אפלה ברגע שעלתה בגרם המדרגות למעלה. כבלנים התקיימו מלהפוך כלים למפחידים ולעלות לאוטובוס היה מפחיד. כאן היו שלוש טורים של מושבים שהוסוו מאחורי החזות המנומנמת של האוטובוס ששירת רק בני אופל. לא היה לה שום חשק לנסוע עם ישראלים גסי רוח ומעצבנים. וזה היה אחד הדברים הטובים שניתן לומר על כבלנים כנהגי אוטובוסים.
האוטובוס הוריד אותה ליד רחוב התקווה. הרחוב היה ראשי דיו כדי שלא יהיו סמטאות שבהם ישתרעו בני אופל במטרה לספוג אור ירח משונה אך צדדי מספיק כדי שהכביש לא יהיה מלא בשעה כזאת. היא תהתה מה היה רע בלהשתמש במספרים – אם אין לך רעיון טוב לשם, תן לרחוב מספר.
בניין המשרדים שבו יגאל בשור שכר משרד היה עתיק. היא יכלה להריח את ריח השום החומצי עוד מתחנת האוטובוס. יגאל בשור לא היה הצייד היחיד שעבד שם. כמו בכל דבר אחר בארץ, ברגע שפתחת עסק, מייד צצו אנשים שפתחו עסק שעסק בדיוק בדבר שאותו עמדת למכור. ויגאל בשור לא היה אפילו הראשון שפתח במקום.
המאבטח בכניסה לבניין המשרדים החליף את פרחי השום בדיוק כשהיא הגיעה לשם. מעל עמדת המאבטח התנוסס בגאון הסמל של חברת קדישא שהייתה מי ששילמה את דמי השכירות של הבניין. כשהבנת את זה, הבנת למה הכל הסריח שם משום. הערפדים היו בני האופל שריח השום הרתיע אותם מסיבות שלא היו מובנות גם להם.
היא עלתה במדרגות המתוחזקות בקושי עד לקומה השנייה. ריח השום נמהל בריח הסיגריה שרבקה דר הציתה בעודה נשענת בצורה שגירתה את קנקן ליד המשרד שלה, המשרד של יגאל בשור שהיא עבדה בו כמתמחה. קנקן הכירה אותה עוד מקודם, כדליה אשת הכשפים. אחרי ששמעה שיגאל בשור לקח ממנה את זהותה, היא, כמובן, רצתה לחזור לזירת הפשע והחליטה שהיא נהנית מחברתה של רבקה דר.
"היי, ענבל." קראה לעברה רבקה בין יניקה ליניקה. על מנת לא לקחת סיכון מיותר, ייתכן שעצם השימוש בשם קנקן עשוי להזכיר לרבקה מי גרמה לה למחוק את עצמה, היא לקחה על עצמה את השם ענבל. אדונה הודיע לה מזמן שהוא אוסר עליה לעשן. משהו במסנן הבוער שיבש את הקשר ביניהם, לטענתו. לא הייתה לו בעיה עם עישון, עם זאת.
"היי, רבקה." אמרה קנקן ועשתה את הטעות הקבועה של להביט בפניה של רבקה. על מנת שתוכל לבצע את עבודתה, אדונה לימד אותה לראות את הפנים האחרות, הלחש שמנע מהשורשים האפלים להעלות משהו על פני השטח. והפנים היו מטרידות, אנושיות אך לא בדיוק אנושיות, מסכה שכאילו רוקנו מתוכה את כל האור והטוב, וקבעו אותה על בשר שהרגיש נרקב למחצה תחת מגעה. והצייד עולל את העוול הזה, לבקשתה.
"עוד פעם משמרת ליד בית הקברות." אמרה רבקה, משחררת את הסיגריה לרגע, שיערה השחור כמעט מזכיר לקנקן את גון השיער שהיה באופנה אצל בני התשחורת, "מתי הערפדים ילמדו שדרקולה לא היה ערפד וכל עניין הקברות לא קיים באמת?"
"ברגע שערפד ותיק ישתלט על הצעירים." אמרה קנקן, מנשקת על שתי לחייה, טועמת את אפר הסיגריה שנשר על עורה היפהפה, "ואז תגעגעי לשמור בבית קברות."
המצח של רבקה התקמט כשהיא אמרה, שולפת את הסיגריה ומכבה אותה במעיכה, "יגאל סיפר לי שצה"ל מאד רוצים לראות אותי עולה על מדים. והוא לא יוכל לעכב אותם יותר מדי בטענה שאני עדיין מחלימה מהתקופה שלי במכינת נחש. בקרוב, באמת אתגעגע למשמרות בבית קברות." המבט החולמני שעלה בעיניה כשהיא הזכירה את מכינת נחש היה כמעט לא מודע. משהו בה זכר את חייה מאותה התקופה. וקנקן הייתה משוכנעת שאותם זכרונות מודחקים כללו גם אותה בקצה המאד רחוק, כאישה שבגללה לא יכלה לשוב יותר לשם.
לפני שהיא תפלוט מילה שהיא תתחרט עליה, קנקן שאלה, ברוך, "רבקה יקירה שלי, האם שמעת אי פעם על החליל מהמלין?"
"הדוד שלי מוכר חיקויים בחנות שלו."
ובזה יכל להסתיים הסיפור. הרשפים שמעו את אחד מבני האופל שקנה אותו דרך מכר אנושי בחנות ההיא שאליה לא הורשו בני אופל להיכנס. ואז הגיח אדונה של רבקה מהמשרד ואמר שהפסקת העישון שלה הסתיימה והוא רוצה לדבר איתה מעט. לא נעלם מקנקן המבט מלא התיעוב שהצייד העניק לה. הדבר היחיד שמנע ממנו להניח עליה את ידיו היא שבאר ירח הייתה איזור מוגן והוא היה צריך אישור מיוחד.
ויגאל בשור לא אהב ללכלך את הידיים. אז, למיטב ידיעתה, הוא עדיין חיכה לאישור.
"תעזבי את זה בינתיים." שמעה קנקן את אדונה נוהם "הילדים מצאו ילד אבוד, קנקן."
ובינתיים הוא ישלח את אחד מהם לתצפת על החנות. גם רשף מפגר למחצה יכול לקלוט אנרגיות אפלות שבוקעות מחנות ולהצדיק ביקור של מישהו חכם יותר בחנות – מישהו כמוהה. לרגע עברה במחשבתה האפשרות המגוחכת שמדובר במלכודת, מלכודת שדודה הקנאי של רבקה טומן לה. לא שהדבר היה אפשרי בכלל. מאז ששבה, לא היה לרבקה שום שיג ושיח עם המטורף הזה. היא הייתה מספרת לה אם היה לה, לחברה הכי טובה שלה בעולם.
קנקן בינתיים נישקה שוב כל פעם על כל לחי לפרידה. היא עלתה על אוטובוס ליעדה.
המכונית עמדה באיזור התעשייה של באר ירח. מסיבה שקנקן לא הצליחה להבין אותה עד תומה, משהו בטבעה של באר ירח עשה אותה מתאימה מאין כמוהה לתעשיות הישנות והמזהמות. משהו באנרגיה האפלה שנקוותה מכל נקב ונקב של העיר גרם למכונות לעבוד טוב יותר ולחפצים להיראות יקרים יותר לפי מה ששמעה. ומסיבה זו בלבד, באר ירח משכה לכאן גם בני אדם שחשבו את עצמם לבני אדם רגילים, שבפועל, זה לא תמיד היה המצב.
אחד מהם החנה את מכוניתו ליד מפעל ושכח בה את אחד מילדיו שישב שם בשקט, המסכה על פניו מבחילה. המכונית הייתה סגורה והילד עמד בכל מקרה למות מחנק. קנקן לעלעה בגרונה כשהיא הבינה שעליה עתה להימתח כפי שאדונה לימד אותה. לא כפי שאנשים נדחקים דרך חללים צרים אלא יותר דומה לערפל שמסתנן מבעד לחריץ. העולם עצמו נעשה לערפל כשהיא נמתחה אל האתר כפי שאדונה קרא למימד הרביעי של המרחב. גם מהאתר המסכה הייתה ברורה מאד ושימשה אותה כדי לנווט פנימה, לתוך המכונית.
הילד היה כמעט חסר הכרה כשהיא צנחה מתוך האתר לתוך המכונית. היא הרימה אותו על כתפיה והטילה אשליה של גופה מאחוריה כשהיא נמתחת שוב אל תוך האתר. יד עצומה נשלחה מעל האתר ולקחה ממנה את המשא אל ארץ לעולם לא, אותה היד שלקחה אותה בזמנו מהעגלה ממנה חטפה אותה קודמתה. קנקן הייתה צעירה מדי מכדי לזכור את הוריה, וכשבגרה דייה לשרת את אדונה, הם כבר המשיכו הלאה אל התינוק הבא בתקווה שיצליחו לשמור עליו טוב יותר. באותה התקופה, תמותת התינוקות הייתה מחרידה מספיק כדי שלא ינסו לחקור את העניין לעומק. וטוב שכך...
"הוא היה אחד מהילדים האבודים." אמר אדונה ברכות "עשית לו טובה היום, קנקן." ואז הקשיח ואמר: "החנות של דודה היא יותר מסליק פשוט של חפצי עוצמה. זה המקום שהם שומרים בו את באר הירח."
זה הפתיע אותה. היא תמיד חשבה שהיא נמצאת מתחת לאחוזת ראש העיר שהשקיפה על העיר במרחק כביש שחצה כמה וכמה חלקות של טבע קשה להימתחות. היא הבינה שלא שאלה את רבקה מעולם איפה נמצאת בדיוק החנות הזו של דודה, למען האמת.
... אבל אדונה ידע, כמובן. ועכשיו הוא עמד להעביר את באר הירח לחזקתו הבלעדית.
"החנות נמצאת מול עיריית באר ירח. הייתי צריך להבין את זה כשהגענו לעיר הזאת." אמר אדונה בנוקשות "כמובן שזה לא מפתיע עם הקמעות שהציבו שם להגנה, קנקן. צאי מהמכונית ותנוחי מההימתחות."
קנקן כבר הייתה מחוץ למכונית ובדרכה לאוטובוס הקרוב. לא הייתה לה שום כוונה לתת לקמע הגנה של מכשפה לבלבל אותה ולגרום לה להיכשל בעבודתה בעיר הזאת. היא גם ידעה שזו תהיה משימתה האחרונה בעיר המצחינה וחסרת התרבות הזאת. לאדונה לא יהיה עניין בעיר הזאת אחרי שבאר הירח תהיה ברשותו.
כשהיא ירדה מהאוטובוס בתחנה בשדירת ההשתקפות, היא תהתה מי בוחר בשם כל כך שקוף. הסיפור על חכמי חלם דיבר על כך שהם לכדו את השתקפותו של הירח – ירח האימים. ובכל זאת, בכל פעם ששאלה מישהו מתושבי העיר, הם לא הבינו זאת. כמובן מאליו, משכן העירייה הראשי שכן בשדירת ההשתקפויות. ובמרחק יריקה, החנות של דודה של רבקה.
עוד מבחוץ היא שפשפה את מצחה ותהתה כשהיא הבינה שהיא מסתכלת על חנות... צעצועים. הענן מעליה, שלא היה באמת ענן, התחנן בכל דרך שהיא להצטרף לפשיטה. הרשף נדרש לכל המשמעת שלו כדי לא להיכנס לחנות הארורה. היא החליטה להיכנס. היא צריכה לחוות את החנות לקראת השוד הלילה. היא הצטרפה למשפחה שנכנסה, אב ואם עם שני ילדים.
המקום הימם את חושיה. לא הצעצועים האמתיים שהיו מפוזרים על פני המדפים והגברים השריריים שניסו בכל הרצינות לעזור למשפחה לקנות את הצעצוע לילדיהם. הייתה זו החתימה הברורה של אנרגיה אפלה. היה כאן מחסן של חפצי עוצמה למטה. ייתכן והחליל האמתי מהמלין נמצא שם בין חפצי הכפיתה שחכמי חלם החביאו שם.
"האם אפשר לעזור לך, גברתי הצעירה?" שאל אדם מבוגר שגרם לקנקן להירתע במקום. היה זה דודה של רבקה בכבודו ובעצמו על כל שיערו הלבן ובגדים פרחוניים עם הדפס שנראו מגוחכים על הגוף השרירי שלו. היה לה ברור שהוא מזהה אותה. ובכל זאת, הוא לא רצה לחולל מהומה ולחשוף את המשפחות שקנו לסכנה על-טבעית.
"איפה נמצאים החלילים מהמלין שלכם?" שאלה קנקן בשפתיים חשוקות את האיש.
האיש חייך כשקנקן מבינה שהעובדה שהוא מגולח מצמררת אותה יותר מאיך שזה היה אם היה טורח להצמיח זקן או שפם מכובדים שיסתירו את פניו המרובעים בלי שמץ שומן אחד מיותר. הוא אמר לה ללכת אחריו אל המקום שבו הצעצועים היו. קנקן החליטה לשחק את המשחק שלו. הוא לא יעז לתקוף אותה כשיש כאן משפחות.
"אני תוהה אם יש לכם גם ירח אימים." אמרה קנקן בעודם הולכים אל אותו החלק.
הדוד של רבקה לכסן לעברה מבט ואמר: "אין לנו כרגע את המוצר הזה, ז'אן פורייה." וירק תוך כדי דיבור משהו שנראה לקנקן כחיפושית רפש צהובה על בגדיה. כשהיא מחצה אותה, החיפושית התיזה דם אדום. זה היה הדבר הקרוב ביותר לפציעת הצייד המתועב שהיא תתקרב אליו בכל חייה. לא הפתיע אותה שהוא לא נקי ממה שנראה.
מדפי הצעצועים הלכו והתרחקו כשהיא קלטה שהוא מוביל אותה אל חדר השירותים שעליו תלוי שלט "שירותים מקולקלים". לקח לה רגע להבין שקמע של מכשפה עובד בטרם נפתחה דלת השירותים בבעיטה ומישהו ירה מתוכה ג'ל רעיל שקרקע אותה אל רצפת החנות. האיש שירה בה לא היה אחר מהאשף יהואב שהסתכל בלוע הרובה. על צווארו נח אותו קמע מכשפה שגרם לכל האירועים להסתדר עבורו עד כה בשורה.
"היה נעים לעשות עמך עסקים, מר אנהילט." אמר האשף יהואב בחיוך, מפיל את הרובה על הרצפה, "עכשיו אני אסיים את העבודה הזו שאליה שלחתי את דודניתך."
מבעד לג'ל הרעיל, קנקן לא יכלה לפספס את החיוך המטורף שעל פני מר אנהילט. ובכן, היא עמדה למות ואחר כך האשף יהואב יפגוש את בוראו ובדיוק בסדר הזה. ואז האשף יהואב שלף חליל מתוך בגדיו.
"לא היית צריכה להתקרב אליה בכלל אחר כך, תועבה." סינן מר אנהילט בארסיות "אין לי בעיה עם אנשי כשפים." כשהוא מביט לתוך עיניו העתיקות של האשף מולו. אז מר אנהילט עמד במילתו ובאמת הוביל אותה אל החליל מהמלין. אם כל גופה לא היה ספוג בג'ל רעיל, קנקן הייתה מחייכת. היא ידעה שלא אליה מכוון החליל הארור. היא ניסתה להימתח וכשלה תחת משקלו של הג'ל הרעיל. תחת זאת, הרעל חלחל עוד יותר עמוק לבשרה בצורה כזאת שהיא חשה את שריריה מתכווצים כנגד רצונה, חונקים אותה.
ואז האשף יהואב התחיל לנגן בחליל.
ממעמקים, היא חשה באדונה נמשך אליה כמעט בניגוד לרצונו המפורש. היא הייתה משתעלת אלמלא שרירי צווארה התכווצו ומנעו מאוויר להגיע אל ריאותיה ומשם לשאר גופה. החליל גרם לאדונה למלא אותה בכוח החיים שלו , ובאותו הרגע בדיוק, האשף יהואב תפס אותו בכוח רצונו וצר ממנו חפץ כפיתה בעודו מנגן בחליל המרושע.
ואז בבת אחת קנקן איבדה את הכרתה.
ואז, במעשה אחרון של רצון חופשי מצד אדונה, היא עלתה בלהבות, ממיסה את הג'ל.
הלהבה רק האיצה תהליך התחדשות שאחז באיברי גופה מהרגע שנעשתה לאשת כשפים. אנשי כשפים מיומנים כמו האשף יהואב האטו אותו מאד משום שהוא שחק את מה שחיבר אותם לאנושיותם אך קנקן הייתה מחומר אחר לחלוטין, בלתי מבוקר. עם זאת, לא האשף יהואב ולא מר אנהילט חשדו בנעשה כשהשליכו את גופתה למיכל.
רק כשפועל הזבל הגיע למחרת לקחת את המיכל, משהו התחיל להתעורר מעילפונו.
כמכור לסם, הוא לא יכל להרשות לה לעזוב את העיר מבלי לשתות דרכה את האור. והגרוע מכל היה שהתצפיתנים שלה לא היו בני האופל האמינים ביותר עלי אדמות – יום אחד הם אספו מידע על מכוניות של הורים פזורי דעת ויום אחד הם לא הופיעו, לפעמים אלה היו כמה ימים לפני שהם שוב והופיעו כשהם מתנצלים על עצם קיומם. היא יכלה להריח את הסמטאות על עורם המקושקש של הרשפים. עתה עקבה אחריו, אחרי ריח האפר שלהם שהיה לפעמים קשה להבחנה בצחנת האלוהים של באר ירח.
אף בן אופל שפוי בדעתו יעז להתעמת עם אשת כשפים כשהוא יכול לסיים כעבדה. היו כמובן מספר מטורפים שקנקן הצליחה עד כה להתרחק משטח הציד שלהם, למזלה. עם זאת, איש הכשפים מאחוריה היה שפוי וחיכה שתזמן את כוחו של אדונה – הדרך היחידה עבורו לכפות דרכה את אדונה. ברגע שתמצא את הרשפים הסוררים, היא תמצא דרך להיפטר ממנו מבלי לסכן את אדונה.
היא חלפה על פני שלולית שמבעדה נשקפה אישה נמוכה שהייתה שמנה באופן שנחשב לפני מאה שנה אפילו לנאה. שיערה היה צהוב ומסודר היטב מסביב לאוזניים קטנות. עיניה המאופרות שינו את צבען מרגע לרגע בהשפעת מצב הרוח שלה באותו הרגע. נכון לאותו רגע, הן היו ירוקות. היא זרקה על עצמה את הדבר הראשון שמצאה בארון ועדיין לא טרחה להבין מה בדיוק לבשה. לא שהייתה חשיבות כרגע למה שהיא לבשה. זו לא הייתה התקופה שבה עצרו אנשים על לבוש לא צנוע.
הסמטאות שחלפה על פניהן היו מלאות בבני אופל מכל סוג שיכלה למנות על אצבעה: ערפדים, משני צורה, כבלנים ואפילו כמה רשפים שלא שירתו את אדונה. הם שכבו וספגו את אור ירח האימים שקרן דרך החריצים שבין אריחי האבן המנופצים של הסמטאות שאף אחד לא ידע מתי הן הופיעו ומי בדיוק בנה אותן לפי שהיא שמעה. מכור או לא, נאמנות הייתה חשובה לאדונה והוא לא אמר לה להישכב בין בני האופל, לספוג עבורו אור ירח טמא.
לבסוף האף הוביל אותה אל הסמטה הנכונה. הרשפים פשוט עצמו את עיניהם, מתענגים על אור הירח הנוגע אישית בכל אחד ואחד מקשקשיהם. אחד מהם התהפך והשאיר שובל שחור של אפר על המדרכה. אור הירח שעלה הבעיר את האפר והעלה כל מיני קווים ומעגלים משונים שהיו תזכורת לקסמי האשליה בהם התמחו הרשפים.
היא לא הייתה צריכה להוציא מילה מפיה כדי ששלושת הרשפים יעמדו על רגליהם, כל אחד מביט בעיניו צהובות הלובן בחברו כאילו הוא האשם בכך שהגיעו לסמטה. לבסוף נראה שאחד מהם הוציא תימרות לבנות של עשן ,שנראה משונה בחום והלחות של הערב הזה, ואמר: "לא התבטלנו, קנקן. האמיני לי. אנחנו מחפשים משהו חשוב... את החליל מהמלין."
וממרומי הסערה הארקטית, מה שנודע בסיפורי הילדים של העולם כארץ לעולם לא, אדונה התפוצץ מזעם על סכלותם של שלושת הרשפים הללו.
החליל מהמלין היה ידוע לשמצה בכך שברגע ששמעת את המנגינה שלו, אתה חייב לציית למי שמנגן בו.
הוא לא השפיע, ככל הידוע לה, על אנשי כשפים.
"ייתכן שהוא יכול להועיל לנו." אמרה קנקן "הוא יכול לפתות ילדים אבודים, אדון."
וממרומי הסערה הארקטית, זעם אדונה הצטנן כשהוא שוקל את דברה. הוא אמר: "החליל מהמלין אבד לפני מאות בשנים. שאלי אותם מאיפה הם שמעו על חפץ זה."
לשלושה, כמובן, לא היה מושג מאיפה הם שמעו עליו אך בכך לא הסתיים הסיפור, כמובן. למחרת קנקן דאגה שהשלושה יתעוררו בדירה שכוחת אל שהם השתלטו עליה. קנקן הניחה שבשלב מסוים מישהו יתפוס שיש כאן נכס פנוי שאפשר להשכיר. עד אז לא היא ולא הרשפים יהיו כאן.
הרשפים התקבצו ליד החלון הארוך והמאובק של הדירה שהשקיף על רחוב סואן. היה כה מוקדם בבוקר עד שהירח, הירח האמיתי של כדור הארץ, עדיין נתלה בשמי היום לצדה של השמש שעלתה מהאופק במזרח. הרשפים לא אהבו את החום בארץ. למרות הקשקשים שעל עורם והזיעה המוצקה שלהם, הם לא היו זוחלים יותר ממנה. ולעוף תחת השמש הקופחת היה מתיש עבורם גם אם הם לא עפו בתצורה שהקלה את המאמץ על שלושתם. וכמובן עליהם היה לדאוג להיות תחת מסווה כל הזמן הזה.
מסכנים קטנים.
ואז הרשפים פרשו את הכנפיים העצומות לגופם שמילאו בקלות את כל הסלון ושהיא לא הבינה איפה הן היו מקופלות בתוך גבם. הן היו עדיין מעט חיוורות בגלל אור הירח למרות שהן יכהו בקרוב ברגע שהם ימריאו אל על ויספגו את אור היום על קשקשיהן. לרגע אחד היא יכלה באמת לדמיין את הרשפים כדרקונים קטנים מאד עד שהביטה בפניהם האנושיות מדי למרות הדוגמאות המעניינות של הקשקשים שכיסו את פניהם אך לא את ראשם שכן הוא כוסה על ידי כרבולת גרמית שהחליפה את שיערם האנושי.
על מנת שהסתומים הקטנים לא יתנגשו אחד בשני, הם עפו אחד אחרי השני אל על, כנפיהם מתחילות לעלות ולרדת בעוצמה שהניעה את קיבורות שריריהם המרשימות. את מה שהם חסרו בשכל, הם השלימו בכוח. וזה תמיד היה מרשים לראות את הכוח.
ואז אחד מהם הזיז את לסתותיו כה חזק וכה מהר עד שנוצרה להבה בין לסתותיו, להבה שנזרקה אל על לעבר אחד העננים ששייטו קרוב מדי אליהם. והענן התאדה. ואז הרשף הטיל קסם אשליה והסווה את עצמו כענן. לא נעלם ממנה שהוא נהנה מזה.
וכך עשו גם השניים האחרים. עכשיו נותר לקנקן לחפש מידע על החליל מהמלין הזה.
עתה היא בחרה מהבגדים הטובים ביותר ברשותה. למרות שלא היה לאדונה כסף, זהב השוטים שלו היה טוב כמו כל מטבע אחר והיא נזהרה כשהיא ביקרה בחנויות. לבסוף היא בחרה חולצה שחורה עם הדפס של דרקון מעצמות עם שלוש קרניים שמצאה חן בעיניה ומכנסי דגמ"ח שחורים שהתאימו גם לצבע חזייתה. לא שזה שינה. היא גם התאפרה מול מראה שהייתה בדירה והדגישה את הגוונים הכהים של שפתה ושל גבותיה. עם זאת, היא שמרה על גוון שיערה צהוב. עם זאת, לפי עצה חמה מאדונה, היא לא עטתה שום קישוט שאיש כשפים יכול לסחוב ממנה ולהסיט כנגדה.
ובנימה עליזה זו, היא יצאה מהדירה. היא תיעלה את כוח אדונה והסוותה את הדלת. זה לא יעזור אם מישהו ידע שאמורה להיות פה דלת אבל זה ידאג למנוע מחסרי בית מחוצפים או, גרוע מזה, בני אופל אחרים, לפלוש למקום ולעשות אותו לשלהם. לצערה, בתקופה המודרנית, אי אפשר לקנות או אפילו לשלם שכר דירה בזהב שוטים. ובנימה עליזה זאת, היא יצאה אל הרחוב. אוטובוס רפאים שעליו כתוב "לא בשירות" עצר לפניה והנהג הכבלן שאב ממנה אנרגיה אפלה ברגע שעלתה בגרם המדרגות למעלה. כבלנים התקיימו מלהפוך כלים למפחידים ולעלות לאוטובוס היה מפחיד. כאן היו שלוש טורים של מושבים שהוסוו מאחורי החזות המנומנמת של האוטובוס ששירת רק בני אופל. לא היה לה שום חשק לנסוע עם ישראלים גסי רוח ומעצבנים. וזה היה אחד הדברים הטובים שניתן לומר על כבלנים כנהגי אוטובוסים.
האוטובוס הוריד אותה ליד רחוב התקווה. הרחוב היה ראשי דיו כדי שלא יהיו סמטאות שבהם ישתרעו בני אופל במטרה לספוג אור ירח משונה אך צדדי מספיק כדי שהכביש לא יהיה מלא בשעה כזאת. היא תהתה מה היה רע בלהשתמש במספרים – אם אין לך רעיון טוב לשם, תן לרחוב מספר.
בניין המשרדים שבו יגאל בשור שכר משרד היה עתיק. היא יכלה להריח את ריח השום החומצי עוד מתחנת האוטובוס. יגאל בשור לא היה הצייד היחיד שעבד שם. כמו בכל דבר אחר בארץ, ברגע שפתחת עסק, מייד צצו אנשים שפתחו עסק שעסק בדיוק בדבר שאותו עמדת למכור. ויגאל בשור לא היה אפילו הראשון שפתח במקום.
המאבטח בכניסה לבניין המשרדים החליף את פרחי השום בדיוק כשהיא הגיעה לשם. מעל עמדת המאבטח התנוסס בגאון הסמל של חברת קדישא שהייתה מי ששילמה את דמי השכירות של הבניין. כשהבנת את זה, הבנת למה הכל הסריח שם משום. הערפדים היו בני האופל שריח השום הרתיע אותם מסיבות שלא היו מובנות גם להם.
היא עלתה במדרגות המתוחזקות בקושי עד לקומה השנייה. ריח השום נמהל בריח הסיגריה שרבקה דר הציתה בעודה נשענת בצורה שגירתה את קנקן ליד המשרד שלה, המשרד של יגאל בשור שהיא עבדה בו כמתמחה. קנקן הכירה אותה עוד מקודם, כדליה אשת הכשפים. אחרי ששמעה שיגאל בשור לקח ממנה את זהותה, היא, כמובן, רצתה לחזור לזירת הפשע והחליטה שהיא נהנית מחברתה של רבקה דר.
"היי, ענבל." קראה לעברה רבקה בין יניקה ליניקה. על מנת לא לקחת סיכון מיותר, ייתכן שעצם השימוש בשם קנקן עשוי להזכיר לרבקה מי גרמה לה למחוק את עצמה, היא לקחה על עצמה את השם ענבל. אדונה הודיע לה מזמן שהוא אוסר עליה לעשן. משהו במסנן הבוער שיבש את הקשר ביניהם, לטענתו. לא הייתה לו בעיה עם עישון, עם זאת.
"היי, רבקה." אמרה קנקן ועשתה את הטעות הקבועה של להביט בפניה של רבקה. על מנת שתוכל לבצע את עבודתה, אדונה לימד אותה לראות את הפנים האחרות, הלחש שמנע מהשורשים האפלים להעלות משהו על פני השטח. והפנים היו מטרידות, אנושיות אך לא בדיוק אנושיות, מסכה שכאילו רוקנו מתוכה את כל האור והטוב, וקבעו אותה על בשר שהרגיש נרקב למחצה תחת מגעה. והצייד עולל את העוול הזה, לבקשתה.
"עוד פעם משמרת ליד בית הקברות." אמרה רבקה, משחררת את הסיגריה לרגע, שיערה השחור כמעט מזכיר לקנקן את גון השיער שהיה באופנה אצל בני התשחורת, "מתי הערפדים ילמדו שדרקולה לא היה ערפד וכל עניין הקברות לא קיים באמת?"
"ברגע שערפד ותיק ישתלט על הצעירים." אמרה קנקן, מנשקת על שתי לחייה, טועמת את אפר הסיגריה שנשר על עורה היפהפה, "ואז תגעגעי לשמור בבית קברות."
המצח של רבקה התקמט כשהיא אמרה, שולפת את הסיגריה ומכבה אותה במעיכה, "יגאל סיפר לי שצה"ל מאד רוצים לראות אותי עולה על מדים. והוא לא יוכל לעכב אותם יותר מדי בטענה שאני עדיין מחלימה מהתקופה שלי במכינת נחש. בקרוב, באמת אתגעגע למשמרות בבית קברות." המבט החולמני שעלה בעיניה כשהיא הזכירה את מכינת נחש היה כמעט לא מודע. משהו בה זכר את חייה מאותה התקופה. וקנקן הייתה משוכנעת שאותם זכרונות מודחקים כללו גם אותה בקצה המאד רחוק, כאישה שבגללה לא יכלה לשוב יותר לשם.
לפני שהיא תפלוט מילה שהיא תתחרט עליה, קנקן שאלה, ברוך, "רבקה יקירה שלי, האם שמעת אי פעם על החליל מהמלין?"
"הדוד שלי מוכר חיקויים בחנות שלו."
ובזה יכל להסתיים הסיפור. הרשפים שמעו את אחד מבני האופל שקנה אותו דרך מכר אנושי בחנות ההיא שאליה לא הורשו בני אופל להיכנס. ואז הגיח אדונה של רבקה מהמשרד ואמר שהפסקת העישון שלה הסתיימה והוא רוצה לדבר איתה מעט. לא נעלם מקנקן המבט מלא התיעוב שהצייד העניק לה. הדבר היחיד שמנע ממנו להניח עליה את ידיו היא שבאר ירח הייתה איזור מוגן והוא היה צריך אישור מיוחד.
ויגאל בשור לא אהב ללכלך את הידיים. אז, למיטב ידיעתה, הוא עדיין חיכה לאישור.
"תעזבי את זה בינתיים." שמעה קנקן את אדונה נוהם "הילדים מצאו ילד אבוד, קנקן."
ובינתיים הוא ישלח את אחד מהם לתצפת על החנות. גם רשף מפגר למחצה יכול לקלוט אנרגיות אפלות שבוקעות מחנות ולהצדיק ביקור של מישהו חכם יותר בחנות – מישהו כמוהה. לרגע עברה במחשבתה האפשרות המגוחכת שמדובר במלכודת, מלכודת שדודה הקנאי של רבקה טומן לה. לא שהדבר היה אפשרי בכלל. מאז ששבה, לא היה לרבקה שום שיג ושיח עם המטורף הזה. היא הייתה מספרת לה אם היה לה, לחברה הכי טובה שלה בעולם.
קנקן בינתיים נישקה שוב כל פעם על כל לחי לפרידה. היא עלתה על אוטובוס ליעדה.
המכונית עמדה באיזור התעשייה של באר ירח. מסיבה שקנקן לא הצליחה להבין אותה עד תומה, משהו בטבעה של באר ירח עשה אותה מתאימה מאין כמוהה לתעשיות הישנות והמזהמות. משהו באנרגיה האפלה שנקוותה מכל נקב ונקב של העיר גרם למכונות לעבוד טוב יותר ולחפצים להיראות יקרים יותר לפי מה ששמעה. ומסיבה זו בלבד, באר ירח משכה לכאן גם בני אדם שחשבו את עצמם לבני אדם רגילים, שבפועל, זה לא תמיד היה המצב.
אחד מהם החנה את מכוניתו ליד מפעל ושכח בה את אחד מילדיו שישב שם בשקט, המסכה על פניו מבחילה. המכונית הייתה סגורה והילד עמד בכל מקרה למות מחנק. קנקן לעלעה בגרונה כשהיא הבינה שעליה עתה להימתח כפי שאדונה לימד אותה. לא כפי שאנשים נדחקים דרך חללים צרים אלא יותר דומה לערפל שמסתנן מבעד לחריץ. העולם עצמו נעשה לערפל כשהיא נמתחה אל האתר כפי שאדונה קרא למימד הרביעי של המרחב. גם מהאתר המסכה הייתה ברורה מאד ושימשה אותה כדי לנווט פנימה, לתוך המכונית.
הילד היה כמעט חסר הכרה כשהיא צנחה מתוך האתר לתוך המכונית. היא הרימה אותו על כתפיה והטילה אשליה של גופה מאחוריה כשהיא נמתחת שוב אל תוך האתר. יד עצומה נשלחה מעל האתר ולקחה ממנה את המשא אל ארץ לעולם לא, אותה היד שלקחה אותה בזמנו מהעגלה ממנה חטפה אותה קודמתה. קנקן הייתה צעירה מדי מכדי לזכור את הוריה, וכשבגרה דייה לשרת את אדונה, הם כבר המשיכו הלאה אל התינוק הבא בתקווה שיצליחו לשמור עליו טוב יותר. באותה התקופה, תמותת התינוקות הייתה מחרידה מספיק כדי שלא ינסו לחקור את העניין לעומק. וטוב שכך...
"הוא היה אחד מהילדים האבודים." אמר אדונה ברכות "עשית לו טובה היום, קנקן." ואז הקשיח ואמר: "החנות של דודה היא יותר מסליק פשוט של חפצי עוצמה. זה המקום שהם שומרים בו את באר הירח."
זה הפתיע אותה. היא תמיד חשבה שהיא נמצאת מתחת לאחוזת ראש העיר שהשקיפה על העיר במרחק כביש שחצה כמה וכמה חלקות של טבע קשה להימתחות. היא הבינה שלא שאלה את רבקה מעולם איפה נמצאת בדיוק החנות הזו של דודה, למען האמת.
... אבל אדונה ידע, כמובן. ועכשיו הוא עמד להעביר את באר הירח לחזקתו הבלעדית.
"החנות נמצאת מול עיריית באר ירח. הייתי צריך להבין את זה כשהגענו לעיר הזאת." אמר אדונה בנוקשות "כמובן שזה לא מפתיע עם הקמעות שהציבו שם להגנה, קנקן. צאי מהמכונית ותנוחי מההימתחות."
קנקן כבר הייתה מחוץ למכונית ובדרכה לאוטובוס הקרוב. לא הייתה לה שום כוונה לתת לקמע הגנה של מכשפה לבלבל אותה ולגרום לה להיכשל בעבודתה בעיר הזאת. היא גם ידעה שזו תהיה משימתה האחרונה בעיר המצחינה וחסרת התרבות הזאת. לאדונה לא יהיה עניין בעיר הזאת אחרי שבאר הירח תהיה ברשותו.
כשהיא ירדה מהאוטובוס בתחנה בשדירת ההשתקפות, היא תהתה מי בוחר בשם כל כך שקוף. הסיפור על חכמי חלם דיבר על כך שהם לכדו את השתקפותו של הירח – ירח האימים. ובכל זאת, בכל פעם ששאלה מישהו מתושבי העיר, הם לא הבינו זאת. כמובן מאליו, משכן העירייה הראשי שכן בשדירת ההשתקפויות. ובמרחק יריקה, החנות של דודה של רבקה.
עוד מבחוץ היא שפשפה את מצחה ותהתה כשהיא הבינה שהיא מסתכלת על חנות... צעצועים. הענן מעליה, שלא היה באמת ענן, התחנן בכל דרך שהיא להצטרף לפשיטה. הרשף נדרש לכל המשמעת שלו כדי לא להיכנס לחנות הארורה. היא החליטה להיכנס. היא צריכה לחוות את החנות לקראת השוד הלילה. היא הצטרפה למשפחה שנכנסה, אב ואם עם שני ילדים.
המקום הימם את חושיה. לא הצעצועים האמתיים שהיו מפוזרים על פני המדפים והגברים השריריים שניסו בכל הרצינות לעזור למשפחה לקנות את הצעצוע לילדיהם. הייתה זו החתימה הברורה של אנרגיה אפלה. היה כאן מחסן של חפצי עוצמה למטה. ייתכן והחליל האמתי מהמלין נמצא שם בין חפצי הכפיתה שחכמי חלם החביאו שם.
"האם אפשר לעזור לך, גברתי הצעירה?" שאל אדם מבוגר שגרם לקנקן להירתע במקום. היה זה דודה של רבקה בכבודו ובעצמו על כל שיערו הלבן ובגדים פרחוניים עם הדפס שנראו מגוחכים על הגוף השרירי שלו. היה לה ברור שהוא מזהה אותה. ובכל זאת, הוא לא רצה לחולל מהומה ולחשוף את המשפחות שקנו לסכנה על-טבעית.
"איפה נמצאים החלילים מהמלין שלכם?" שאלה קנקן בשפתיים חשוקות את האיש.
האיש חייך כשקנקן מבינה שהעובדה שהוא מגולח מצמררת אותה יותר מאיך שזה היה אם היה טורח להצמיח זקן או שפם מכובדים שיסתירו את פניו המרובעים בלי שמץ שומן אחד מיותר. הוא אמר לה ללכת אחריו אל המקום שבו הצעצועים היו. קנקן החליטה לשחק את המשחק שלו. הוא לא יעז לתקוף אותה כשיש כאן משפחות.
"אני תוהה אם יש לכם גם ירח אימים." אמרה קנקן בעודם הולכים אל אותו החלק.
הדוד של רבקה לכסן לעברה מבט ואמר: "אין לנו כרגע את המוצר הזה, ז'אן פורייה." וירק תוך כדי דיבור משהו שנראה לקנקן כחיפושית רפש צהובה על בגדיה. כשהיא מחצה אותה, החיפושית התיזה דם אדום. זה היה הדבר הקרוב ביותר לפציעת הצייד המתועב שהיא תתקרב אליו בכל חייה. לא הפתיע אותה שהוא לא נקי ממה שנראה.
מדפי הצעצועים הלכו והתרחקו כשהיא קלטה שהוא מוביל אותה אל חדר השירותים שעליו תלוי שלט "שירותים מקולקלים". לקח לה רגע להבין שקמע של מכשפה עובד בטרם נפתחה דלת השירותים בבעיטה ומישהו ירה מתוכה ג'ל רעיל שקרקע אותה אל רצפת החנות. האיש שירה בה לא היה אחר מהאשף יהואב שהסתכל בלוע הרובה. על צווארו נח אותו קמע מכשפה שגרם לכל האירועים להסתדר עבורו עד כה בשורה.
"היה נעים לעשות עמך עסקים, מר אנהילט." אמר האשף יהואב בחיוך, מפיל את הרובה על הרצפה, "עכשיו אני אסיים את העבודה הזו שאליה שלחתי את דודניתך."
מבעד לג'ל הרעיל, קנקן לא יכלה לפספס את החיוך המטורף שעל פני מר אנהילט. ובכן, היא עמדה למות ואחר כך האשף יהואב יפגוש את בוראו ובדיוק בסדר הזה. ואז האשף יהואב שלף חליל מתוך בגדיו.
"לא היית צריכה להתקרב אליה בכלל אחר כך, תועבה." סינן מר אנהילט בארסיות "אין לי בעיה עם אנשי כשפים." כשהוא מביט לתוך עיניו העתיקות של האשף מולו. אז מר אנהילט עמד במילתו ובאמת הוביל אותה אל החליל מהמלין. אם כל גופה לא היה ספוג בג'ל רעיל, קנקן הייתה מחייכת. היא ידעה שלא אליה מכוון החליל הארור. היא ניסתה להימתח וכשלה תחת משקלו של הג'ל הרעיל. תחת זאת, הרעל חלחל עוד יותר עמוק לבשרה בצורה כזאת שהיא חשה את שריריה מתכווצים כנגד רצונה, חונקים אותה.
ואז האשף יהואב התחיל לנגן בחליל.
ממעמקים, היא חשה באדונה נמשך אליה כמעט בניגוד לרצונו המפורש. היא הייתה משתעלת אלמלא שרירי צווארה התכווצו ומנעו מאוויר להגיע אל ריאותיה ומשם לשאר גופה. החליל גרם לאדונה למלא אותה בכוח החיים שלו , ובאותו הרגע בדיוק, האשף יהואב תפס אותו בכוח רצונו וצר ממנו חפץ כפיתה בעודו מנגן בחליל המרושע.
ואז בבת אחת קנקן איבדה את הכרתה.
ואז, במעשה אחרון של רצון חופשי מצד אדונה, היא עלתה בלהבות, ממיסה את הג'ל.
הלהבה רק האיצה תהליך התחדשות שאחז באיברי גופה מהרגע שנעשתה לאשת כשפים. אנשי כשפים מיומנים כמו האשף יהואב האטו אותו מאד משום שהוא שחק את מה שחיבר אותם לאנושיותם אך קנקן הייתה מחומר אחר לחלוטין, בלתי מבוקר. עם זאת, לא האשף יהואב ולא מר אנהילט חשדו בנעשה כשהשליכו את גופתה למיכל.
רק כשפועל הזבל הגיע למחרת לקחת את המיכל, משהו התחיל להתעורר מעילפונו.
