עדי סגול העין
פונדקאי ותיק
הבנתי, באיחור מסוים, שמקובל לפתוח עץ חדש לכל פרק, אז קבלו אותו, הפרק השני.
פאנדום: הארי פוטר.
תקופה: תחילת דרכם של הקונדסאים.
דירוג: PG.
דמויות: מקוריות.
תודות: תודה לשמעון על הבטא, ועל הלחץ שהביא אותי להגברת הקצב.
דם אצילים
הוא עמד שם, עלם צעיר. ביד ימינו החזיק שרביט עץ, בשמאלו סכין פשוטה. הוא לא הצליח לזהות מי עומד מולו, אביר שחור מכף רגל ועד ראש? או שמא דרקון אפל ויורק להבות?
הדרקון פסע לעברו, צעדיו רכים כמשי. "דמך מוכתם הוא! שמך... שם נורא ומפואר! ראה," גער בו, "בידך אתה מחזיק מספיק כדי להחיות מחדש שושלת שלמה של בני נלצובסקי טובים ממך!" רג'ינלד הכיר את הקול הזה, אותו קול שגער בו בילדותו, אותו קול ששילח את אותה קללה...
"מר נלצובסקי, כדאי שתתעורר, אתה לא רוצה להפסיד את השיעור על לחשי עידוד, הלוא כן?" רג'ינלד התנער מהתנומה בה שקע, מבחין בפרופסור קרובפל הרוכן מעליו באיום. "ל-.. לא התכוונתי להירדם פ-.. פרופסור" לחש, שומע את צחוקם של אותם בני מוגלגים ששנאוהו ושמחו לאידו. "אם כך, ילדון נלצובסקי, מה דעתך להסביר לי איך מבצעים לחש עידוד, ואל תירדם באמצע אם אפשר..." רג'ינלד הסמיק.
"אני שונא את הקרובפל הזה..." סינן אלי, חושק את שיניו. "אבל זה היה השיעור האחרון לחודש הלימודים הראשון... סוף שבוע ארוך..." הודיע בנג'מין. "זה לא משמח במיוחד, בסוף השנה יתחילו בחינות הבגרות... זה לא שאנחנו יכולים להפסיד שיעורים... ככל שנלמד יותר כך יוטב..." רג'ינלד דיבר ברוב חשיבות עצמית.
-"אמר זה שנרדם בשיעור לחשים..." כולם פרצו בצחוק.
חדר המועדון היה ריק. רג'ינלד ואלי התיישבו ליד האח בזמן שבנג'מין, מרווין, ומרטין הלכו להביא את תחילת החיבורים שלהם לכשפומטיקה. "מה איתך, אלי? אתה לא צריך לסיים את החיבור?" שאל רג'ינלד. "צריך, אבל משהו מדאיג אותי, על מה חלמת כשנרדמת?" רג'ינלד נראה מבולבל "איך אתה יודע שחלמתי?"
אלי לא חייך. "מלמלת מתוך שינה, ואני יודע טוב מאוד שכשמעירים מישהו הוא זוכר את החלום".
רג'ינלד חייך "חלמתי על דמות צללים מוזרה, היא דיברה על דם מלוכלך, ועל זה שאני מחזיק בידי שושלת של מני נלצובסקי טובים ממני..." רג'ינלד ציפה שאלי יחייך, אולי אפילו יצחק עליו. "מה החזקת ביד, בחלום?" שאל.
"את השרביט שלי... לא יותר" ענה רג'ינלד.
אלי לא נראה מרוצה, "זה לא הגיוני, אולי זה בכל זאת היה סתם חלום..." אלי חייך.
"אני חושב שכדאי שנרד כבר עכשיו למרתף, כמה שאני אתאמן יותר בשריפה ככה טוב יותר..." אלי חיטת בכיסו, והוציא פתק. "ידעתי שזה פה איפשהו..."
רג'ינלד הרים גבה. "מה זה?"
אלי חייך "זה פתק שאמור להזכיר לי, ולך, את ההתערבות שלך עם מרטין בתחילת השנה..." רג'ינלד קפץ, הוא שכח לגמרי...
אלי פרץ בצחוק מתגלגל. "עוד לא התחלת לעבוד על זה, הא?! יש לך 15 יום... עדיין בטוח שאתה רוצה להתאמן בהבערה? אנחנו עובדים כבר חודש, ועדיין לא הצלחת להבעיר יותר מאת האצבעות שלך..."
מבט נחוש עלה בעיניו של רג'ינלד. "אנחנו נמשיך עד שאני אצליח, ואני אזמין את מרי פלריוס מחר בצהריים".
אלי חייך, "אז נצא? איפה הספר הארור?"
רג'ינלד קם על רגליו "אני אעלה לחדר להביא ספר שעוד לא עברנו עליו... דם האש ושימושיו. יש שם עמודים על עמודים של מידע על שושלות פירומאגיות, והדרך שלנו להעביר את היכולת בהמשך הדורות." אלי הנהן "נפגש מול חדר הנחיצות, בעוד שבע דקות..."
"איפה לעזאזל הספר הארור?" מלמל רג'ינלד, נובר בארונו. "הו, סוף סוף..." רג'ינלד משך ומבין ערמות של בגדים, יכל להבחין בספר עב כרס. נשמע קול של מתכת פוגעת באבן, כשחפץ באורך אינצ'ים מעטים נפל מהמזוודה לרצפה. רג'ינלד הניח את הספר על המיטה והרים את החפץ, סכין פשוטה למראה: להב מתכת קצר וקת עץ, ארוכה יחסית לרוב הסכינים. הזיכרון תקף אותו...
"רג'ינלד, בני יקירי, האם אתה נשבע בנשמתך, ובחייך שתשים את המשפחה לפני כל דבר אחר?"
"אני נשבע".
"אם כך, הרי לך סמל למעמדך, סמל להיותך בן נלצובסקי גאה!" איוואן הרים קופסת עץ פשוטה, ובתוכה סכין עץ פשוטה גם היא.
"בסכין הזאת מוחזק דם של כל אב זכר במשפחתנו בעשרת הדורות האחרונים, וטיפה נוספת מדמי, הסכין הזו מכילה את נוזל חייה הבלתי נתן להשמדה של משפחתנו! שמור עליו בני, ובבוא העת, תעביר אותו גם אתה לבנך." רג'ינלד הנהן. "לך עכשיו, והוכח שאתה ראוי לו, בן..."
רג'ינלד הביט שוב בסכין אשר נחה לפניו, מעלה אליו זיכרון אחר, קרוב יותר.
"בידך אתה מחזיק מספיק כדי להחיות מחדש שושלת שלמה של בני נלצובסקי טובים ממך!"
אולי אלי צדק... אולי זה בכל זאת לא היה חלום רגיל... האם יכול להיות שהמפתח לפעילות פירומאגית יעלה הוא הסכין הזה? כמובן, לא היה אף לא ספר אחד שלא הזכיר את החשיבות של הטקס... לא היה אף לא ספר אחד שלא חזר פעם אחת, לפחות, על כך שהמשפחה ממנה בא הפירומאג היא המפתח ליכולותיו הפירומאגיות... גאוני!
רג'ינלד יצא בריצה מחדר השינה, בידו האחת ספר עב קרס, והשניה בכיסו, מחזיקה בחוזקה סכין פשוט למראה.
"באמת הגיע הזמן..." הודיע אלי כשרג'ינלד הופיע מעבר לפינה, מתנשף. "אמרנו שבע דקות, למה לקח לך עשרים?" רג'ינלד חייך. "אין זמן, ניכנס ונתחיל לעבוד, נראה לי שעליתי על המפתח להצלחה, והפעם זה יהיה טוב הרבה יותר מקצות האצבעות..." שניהם עברו שלוש פעמים מול הקיר הריק, חושבים על הדברים הנחוצים להם, ואז הופיעה הדלת, יש מאין. חדר הנחיצות, שבדרך כלל היה מלא בכל מה שאתה זקוק לו, היה עכשיו כמעט ריק. כיסא אחד, אח קטנה, ושולחן פשוט.
"להתרכז בדבר מרגיז במיוחד" אמר רג'ינלד, פולט את ההוראות כמו בעל-פה. "להחזיק בקשר החשוב למשפחה.." אלי השמיע קול לא ברור של חוסר הבנה. "אתה מבין, אף פעם לא חשבתי שהמתנה שכל נצר למשפחת נלצובסקי מקבל לטקס הבגרות שלו תהיה נחוצה לביצוע קסם הפירומאגיה... אבל ככל שאני עובר על זה יותר ויותר, כך זה יותר הגיוני. 'אתה זקוק לדם פירומאגי כדי להפעיל את הקסם' אומר הספר ההוא של סרגי נלצובסקי... מי היה מאמין שסבי אבי היה כל כך מוכשר בדו משמעות..."
רג'ינלד שלף את הסכין. "לאיזה מתנה אתה מתכוון, רג'?" שאל אלי, עדיין מבולבל. "זה..." רג'ינלד נופף בסכין. "קיבלתי אותו בטקס, כסמל להיותי בן נלצובסקי..." אלי השמיע קול של חוסר הבנה ידעני.
"בוא נראה אם זה עובד" לחש רג'ינלד, מניף את שרביטו ביד ימין ואת הסכין ביד שמאל. רג'ינלד אילץ את מוחו להיזכר באותם רגעים לפני שמונה שנים, אותה קללה איומה, אותו מוות חסר תקנה... הניצוץ עלה בו- להבה קטנה שהתחזקה ככל שמוחו העמיק בפרטים. הוא לא היה צריך להתרכז בה, היא הייתה בו. רג'ינלד נלצובסקי הרגיש את החום המטורף שמרגיש אדם שעולה באש, עמוק בפנים, מפעפע בין תאי הדם. הוא ניסה לשלוט בו, מנתב את האש לידיו. רג'ינלד פקח את עיניו, רואה את זרועותיו בוערות באש צהובה ומסנוורת ואת הסכין, בוערת באש כחולה בהירה, אותיות אדומות חרוטות בה- "להבת התמיד בכפור היא יוקדת, אש האינסוף בשלג קבורה, רק בן נלצובסקי אליה יכול להגיע, רק טיפש חסר פחד באש עוד יגע".
"וואו!" לחש אלי. האש היוקדת שיצר רג'ינלד עלתה בהרבה על האש באח, מאירה בקלות את כל פינותיו החשוכות של החדר. "א-... אני לא שולט בזה, אלי! תכבה את האש מהר!" צעק רג'ינלד, מרגיש חולשה. האש התפרעה כמטורפת, רצה ומקפצת ללא שליטה.
"הידרוטיגירו" צעק אלי, משלח את סילון הכפור שלו בידיו של רג'ינלד ומכבה את הלהבה היוקדת שהחלה מתפשטת גם על חזהו ועורפו.
"זה היה גדול!" התלהב אלי.
"מה אתה ממלמל שם, רג'?" שאל אלי, עדיין אפוף בשינה. "את החוקים להצלחה בהרגעה ושליטה של בעלי חיים, קסומים יותר או פחות." השיב רג'ינלד. "יש לנו סוף שבוע ארוך, ואני בטוח ששיעורי הבית לא היו קשורים להרגעה, ושליטה בחיות..." הזדעק אלי, קופץ ממיטתו, חצי לבוש, מנסה ללבוש את מכנסיו. "לא, לא. אמרתי לך שהיום אני אציע למרי לצאת איתי בחג האהבה... זה החופש היחיד שמרשים לנו לצאת להוגסמיד השנה, וללכת לבד יהיה מביש, לא פחות מלהזמין את לוציוס לנשף חג המולד... ואני דיי בטוח שהחוקים לגבי חיות דומים לחוקים על בנות: 'לעולם אל תראה פחד, הן מריחות את זה. היה נחוש וחסר מעצורים, אם משהו יעצור אותך זאת היא, לא אתה... והחוק השלישי, שלא קשור לחיות, אבל בטוח נכון לגבי בנות, ככל שיהיו יותר אנשים בסביבה כך יהיה לה יותר קשה לסרב... לי היא יכולה להגיד שהיא יוצאת עם מישהו אחר, אבל לשקר בפני חצי בית ספר, זה לא סביר..." אלי, שהצליח ללבוש את המכנסיים ועבר לגרביים, עצר והביט בו בהערכה. "אתה מתכוון להתקרב לקבוצת בנות מהאפלפאף, לתפוח על הכתף של מרי, ולשאול אותה אם היא רוצה לבוא אתך?! אין לך מושג כמה זה מפחיד לעמוד בגוב האריות הזה, פנים מצחקקים מכל עבר... אתה צריך להיות משוגע..."
רג'ינלד הנהן "בדיוק, משוגע זה אני."
מרי פלריוס הייתה תלמידת שביעית מהאפלפאף, בת לשושלת ארוכה של קוסמים טהורי דם, ולא מכוערת במיוחד. היא הייתה מאותן בנות שלעולם לא תמצא לבדה, מסתובבת בתוך קבוצות עצומות של בנות, אבל לרג'ינלד לא הייתה ברירה- הוא אמר שהוא יעשה את זה, והוא לא התכוון לחזור בו. הוא התקרב לקבוצה הרגילה של בנות האפלפאף, לא מהסס למראה המבטים המופתעים והתקפי הצחוק שתקפו את התלמידות ככל שהתקרב. אל תסמיק, הן מריחות פחד, ואם יראו אותו מצבך בקרשים. אסור להסס, התחלת ולכן תסיים! המשפטים שנשבע לעצמו לעמוד בהם חזרו ועברו בראשו. "אממ... מרי, בא לך לצאת איתי להוגסמיד בחג האהבה?" הוא היה גאה בעצמו, לא רק שהצליח לבקש ממנה, הוא גם עשה את זה בטון המדויק שנתן לבקשה גוון של חוסר יחוד. ובנוסף, מרי הסמיקה נורא, דבר שגרם לו להיות נינוח יותר. ידי על העליונה חשב לעצמו. "אה.. אמ.. כ-..כן, ניראה לי שזה בסדר..." השיבה מרי, עורה מקבל גוון ורוד עמוק. הצחקוקים מסביב לא איחרו לבוא. "יופי" אמר רג'ינלד, חיוך גדול עולה על פניו, "אז ניפגש!" והוא הלך, גאה בהצלחה היחסית שלו.
"נו? הזמנת אותה?" שאל אלי, כשראה את ראשו של רג'ינלד מופיע מבעד לתמונה. "כן, והיא הסכימה, עכשיו רק צריך לקוות שהיא לא תבריז לי..." אלי חייך. למראה חיוכו, חשב רג'ינלד על משהו שלא העלה בדעתו קודם, "דקה," שאל, "את מי אתה הזמנת?"
אלי השפיל מבטו. "לא התכוונתי להזמין אף אחת... אתה יודע שאני אפס מוחלט בסביבה מלאה אנשים... אני לא יכול לשלוט בעצמי כמוך, רג'..." רג'ינלד נזכר בפעם ההיא, לפני שנתים- אלי ניסה להזמין איזו תלמידת רביעית לנשף חג המולד. התוצאה לא הייתה מוצלחת למדי- אחרי זה הוא שכב במיטה שלו, מבויש, במשך יום שלם, עד שרג'ינלד שילח בו לחש דגדוג מוצלח ששיפר את מצב רוחו. "זה היה לפני שנתיים," אמר רג'ינלד, "וגלוריה הזאת היא לא דוגמה... האף שלה תקוע עמוק בעננים... פשוט תנסה עם מישהי פחות שוויצרית ואידיוטית..." ניסה רג'ינלד לשכנע את חברו. "עזוב, רג', עדיף כבר להתאמן בלחשי ההפשרה ההם..." השיב אלי,עקשן כמו שרק אלי יכול להיות. "נו טוב, באמת כדאי שנתאמן על קללת ההפשרה, פרופסור קרובפל הוכיח לי היטב שאני זקוק לשיפור רציני בלחשים, וסוף שבוע ארוך זה הזמן המושלם... פרט לכך, פרופסור פיג רמזה שבשיעור הראשון לחודש השני נתחיל לעבוד על קללות סבוכות ביותר, כמו למשל קללת הפשרה." אלי חייך, שולף את שרביטו "כבר מזמן הוכחתי שאני הכי טוב בשכבה בלחשים..."
"פרופסור פיג היא השלישית שאומרת לנו שאנחנו מתקדמים במיוחד בחומר... בתור שיכבה" אמר רג'ינלד לאלי כשהם יוצאים משיעור קשה אבל מהנה בקללות וקללות נגד. "כן..." השיב אלי, מתמוגג. "כל הכיתה כבר שולטת בחמש הרמות של קללות הנגד, בחודש הראשון! היא תכננה את זה לפחות לחצי שנה..." רג'ינלד חייך. "ועם קרובפל כבר התחלנו לחשי הפשרה, שהיינו אמורים להתחיל רק בשנה הבאה... הוא אמר שמעולם לא הייתה לו כיתה כל כך מהירת תפיסה..." הדרך למרתף, לשיעור השיקויים, הייתה מוארת יותר מבדרך כלל. "צהרים טובים, תלמידים" אמר פרופסור סלגהורן "כמו שכבר אמרתי לכם בשיעור הקודם, מעולם לא הייתה כיתה כל כך מתקדמת בחומר הלימוד. אתם בחודש הראשון לשנתכם החמישית, וכבר כמעט סיימתם את החומר הנגיש לגילכם. בדקתי את השיקוי המרדים של כולם, אף אחד לא קיבל פחות מקס"מ... ברגע שנסיים עם השיקוי הגילוצימיטי נתחיל בחזרה על החומר, כיוון שהוא השיקוי האחרון שתוכלו ללמוד עד שנתכם השישית. מי יודע מה תכונותיו?" כמעט כל הידיים עלו לאוויר. "בנג'מין" כל הידיים ירדו. "השיקוי הזה, כשהוא נעשה בצורה נכונה, גורם לשותה להיכנס למצב של קיפאון מוחלט. האדם נשאר חי, אבל רק בדיקה קסומה מקיפה ביותר יכולה לגלות את זה. הוא ניראה כמת." הפרופסור חייך "מצוין, חמש נקודות לגריפינדור." הוא הקיש בשרביטו על הלוח, שהתמלא רשימה ארוכה ומסובכת של מרכיבים וזמנים. "התחילו לעבוד."
זה היה שיקוי קשה, הוא דרש דיוק וריכוז. אף תלמיד לא הוציא הגה, בוחשים על פי הוראות מדויקות, או כותשים לאבקה אבני גיר, וזנבי לטאה. בסוף השיעור הם מילאו מבחנה בנוזל השחור הבוהק, שהעלה ריח של רקב ואד אפרפר, והגישו אותה לפרופסור.
"מה הבעיה מרווין? למה אתה בפאניקה" מרווין היה חיוור והזיע כשיצאו מהכיתה "א-.. אני חושב שהשיקוי שלי יצא בהיר מידיי, ניראה לי שבחשתי פעם אחת יותר מידיי... ה-.. הפרופסור תיוריד לי על זה ניקוד?"
רג'ינלד חייך. "אל תדאג, מרווין, אפילו אם השיקוי שלך לא יצא מושלם, ספק אם הוא יצא בבגרות... וגם אם כן, יש לך כמה חודשים טובים להתאמן עליו..." ניראה היה שהוקל מעט למרווין.
"הסיבה היחידה שהוא עומד בקצב של הכיתה" אמר אלי בזמן ארוחת הערב "היא הפרפקציוניזם שלו... הוא לא יכול לסבול חוסר דיוק..." רג'ינלד גיחך. "וחוץ מזה הכיתה שלנו מלאה גאונים... לפחות בחלק מהמקצועות... אמנם אנחנו בפיגור משמעותי בשינוי צורה, אבל אנחנו מתקדמים בכל השאר..."
"יומן אפשר לכתוב בדרכים רבות, ההגיגית היא דרך לשמור זיכרונות, אבל רבים מכניסים לתמונות את המחשבות שהם, ומשאירים את חותמם לנצח נצחים"- זה מה שג'והן עבד עליו כבר זמן רב, קסמי הנפשה פשוטים, אבל כאלה שיכניסו בתמונה כמה שיותר. זה היה מקצוע נוסף בו הצטיין רג'ינלד. התמונות שלו, שכבר לא רק קיפצו, אלא גם דיברו והשתעשעו בזיכרונות שהכניס בהן, נראו כמעט חיות. רוב הבנות בקושי הצליחו לגרום לדיוקנאות לזוז, שלא לדבר על להכניס בתוכם זיכרונות. "למה את לא זזה, תמונה מטופשת שכמוך?" הילארי דקרה את הדיוקן בשרביטה, מה שלא עזר לדמות המצוירת בו לזוז. "זה פשוט כי לא הגית נכון את המילים... אלמטידוו לא אילמטידוו..." הילארי הסמיקה עד שורש שיערה, כנראה בשל ההערה של רג'ינלד, וניסתה את הלחש שנית, עם תוצאות טובות בהרבה. "תודה... רג'ינלד" היא אמרה. קול צחק במעמקי נשמתו. "ממתי אני רג'ינלד, ולא נלצובסקי המגעיל והמעצבן? או שאולי היחס של אנשים אלי משתפר? לא... אין סיכוי".
"נלצובסקי, נלצובסקי, בוא הביתה, אימא ואבא יסיגו לך בן מוגלגים להשתעשע בו..." רג'ינלד סב על מקומו, שולף את שרביטו. במסדרון מאחוריו עמדו שני תלמידים, הרולד קיחפיו, ואדמונד רוצ'מאן, מסלית'רין.
"לך תדחוף את האף הגדול שלך למקום אחר, רוצ'מאן" לחש רג'ינלד, מחזיק בשרביטו באיום. "ואל תגיד מלה אחת על אימא שלי!" הרולד צחק "ואם לא, מה תעשה? תשלח בי את שם המשפחה שלך?"
רג'ינלד לא יכול היה להתאפק "פוגאטוס" לחש, משלח כדור של להבות מסוכנות לעבר גלימתו של הרולד, שניצתה מיד. והנה באים להם ימים רבים של עונשים. חשב לעצמו אחרי מעשה. "הידרוטיגירו" צעק אדמונד, מכבה את הלהבות. "אתה עוד תשמע מאיתנו, נלצובסקי חסר בושה."
"חתיכת לחש הבערה..." לחש אלי.
"יש דברים," אמר רג'ינלד, "שרק אצלי בבית אפשר ללמוד... קללות הבערה למשל..." אלי צחק. "למרות שלא ככה זה אמור להיות... הלהבות אמורות לפגוע בגופו של האדם ולחרוך אותו אט אט... אבל נוותר לעצמי, אם הייתי רוצה לחרוך אותו הייתי שולף את הסכין..." אלי הביט בו בהערכה.
תגובות יתקבלו בברכה
.
עדי.
פאנדום: הארי פוטר.
תקופה: תחילת דרכם של הקונדסאים.
דירוג: PG.
דמויות: מקוריות.
תודות: תודה לשמעון על הבטא, ועל הלחץ שהביא אותי להגברת הקצב.
דם אצילים
הוא עמד שם, עלם צעיר. ביד ימינו החזיק שרביט עץ, בשמאלו סכין פשוטה. הוא לא הצליח לזהות מי עומד מולו, אביר שחור מכף רגל ועד ראש? או שמא דרקון אפל ויורק להבות?
הדרקון פסע לעברו, צעדיו רכים כמשי. "דמך מוכתם הוא! שמך... שם נורא ומפואר! ראה," גער בו, "בידך אתה מחזיק מספיק כדי להחיות מחדש שושלת שלמה של בני נלצובסקי טובים ממך!" רג'ינלד הכיר את הקול הזה, אותו קול שגער בו בילדותו, אותו קול ששילח את אותה קללה...
"מר נלצובסקי, כדאי שתתעורר, אתה לא רוצה להפסיד את השיעור על לחשי עידוד, הלוא כן?" רג'ינלד התנער מהתנומה בה שקע, מבחין בפרופסור קרובפל הרוכן מעליו באיום. "ל-.. לא התכוונתי להירדם פ-.. פרופסור" לחש, שומע את צחוקם של אותם בני מוגלגים ששנאוהו ושמחו לאידו. "אם כך, ילדון נלצובסקי, מה דעתך להסביר לי איך מבצעים לחש עידוד, ואל תירדם באמצע אם אפשר..." רג'ינלד הסמיק.
"אני שונא את הקרובפל הזה..." סינן אלי, חושק את שיניו. "אבל זה היה השיעור האחרון לחודש הלימודים הראשון... סוף שבוע ארוך..." הודיע בנג'מין. "זה לא משמח במיוחד, בסוף השנה יתחילו בחינות הבגרות... זה לא שאנחנו יכולים להפסיד שיעורים... ככל שנלמד יותר כך יוטב..." רג'ינלד דיבר ברוב חשיבות עצמית.
-"אמר זה שנרדם בשיעור לחשים..." כולם פרצו בצחוק.
חדר המועדון היה ריק. רג'ינלד ואלי התיישבו ליד האח בזמן שבנג'מין, מרווין, ומרטין הלכו להביא את תחילת החיבורים שלהם לכשפומטיקה. "מה איתך, אלי? אתה לא צריך לסיים את החיבור?" שאל רג'ינלד. "צריך, אבל משהו מדאיג אותי, על מה חלמת כשנרדמת?" רג'ינלד נראה מבולבל "איך אתה יודע שחלמתי?"
אלי לא חייך. "מלמלת מתוך שינה, ואני יודע טוב מאוד שכשמעירים מישהו הוא זוכר את החלום".
רג'ינלד חייך "חלמתי על דמות צללים מוזרה, היא דיברה על דם מלוכלך, ועל זה שאני מחזיק בידי שושלת של מני נלצובסקי טובים ממני..." רג'ינלד ציפה שאלי יחייך, אולי אפילו יצחק עליו. "מה החזקת ביד, בחלום?" שאל.
"את השרביט שלי... לא יותר" ענה רג'ינלד.
אלי לא נראה מרוצה, "זה לא הגיוני, אולי זה בכל זאת היה סתם חלום..." אלי חייך.
"אני חושב שכדאי שנרד כבר עכשיו למרתף, כמה שאני אתאמן יותר בשריפה ככה טוב יותר..." אלי חיטת בכיסו, והוציא פתק. "ידעתי שזה פה איפשהו..."
רג'ינלד הרים גבה. "מה זה?"
אלי חייך "זה פתק שאמור להזכיר לי, ולך, את ההתערבות שלך עם מרטין בתחילת השנה..." רג'ינלד קפץ, הוא שכח לגמרי...
אלי פרץ בצחוק מתגלגל. "עוד לא התחלת לעבוד על זה, הא?! יש לך 15 יום... עדיין בטוח שאתה רוצה להתאמן בהבערה? אנחנו עובדים כבר חודש, ועדיין לא הצלחת להבעיר יותר מאת האצבעות שלך..."
מבט נחוש עלה בעיניו של רג'ינלד. "אנחנו נמשיך עד שאני אצליח, ואני אזמין את מרי פלריוס מחר בצהריים".
אלי חייך, "אז נצא? איפה הספר הארור?"
רג'ינלד קם על רגליו "אני אעלה לחדר להביא ספר שעוד לא עברנו עליו... דם האש ושימושיו. יש שם עמודים על עמודים של מידע על שושלות פירומאגיות, והדרך שלנו להעביר את היכולת בהמשך הדורות." אלי הנהן "נפגש מול חדר הנחיצות, בעוד שבע דקות..."
"איפה לעזאזל הספר הארור?" מלמל רג'ינלד, נובר בארונו. "הו, סוף סוף..." רג'ינלד משך ומבין ערמות של בגדים, יכל להבחין בספר עב כרס. נשמע קול של מתכת פוגעת באבן, כשחפץ באורך אינצ'ים מעטים נפל מהמזוודה לרצפה. רג'ינלד הניח את הספר על המיטה והרים את החפץ, סכין פשוטה למראה: להב מתכת קצר וקת עץ, ארוכה יחסית לרוב הסכינים. הזיכרון תקף אותו...
"רג'ינלד, בני יקירי, האם אתה נשבע בנשמתך, ובחייך שתשים את המשפחה לפני כל דבר אחר?"
"אני נשבע".
"אם כך, הרי לך סמל למעמדך, סמל להיותך בן נלצובסקי גאה!" איוואן הרים קופסת עץ פשוטה, ובתוכה סכין עץ פשוטה גם היא.
"בסכין הזאת מוחזק דם של כל אב זכר במשפחתנו בעשרת הדורות האחרונים, וטיפה נוספת מדמי, הסכין הזו מכילה את נוזל חייה הבלתי נתן להשמדה של משפחתנו! שמור עליו בני, ובבוא העת, תעביר אותו גם אתה לבנך." רג'ינלד הנהן. "לך עכשיו, והוכח שאתה ראוי לו, בן..."
רג'ינלד הביט שוב בסכין אשר נחה לפניו, מעלה אליו זיכרון אחר, קרוב יותר.
"בידך אתה מחזיק מספיק כדי להחיות מחדש שושלת שלמה של בני נלצובסקי טובים ממך!"
אולי אלי צדק... אולי זה בכל זאת לא היה חלום רגיל... האם יכול להיות שהמפתח לפעילות פירומאגית יעלה הוא הסכין הזה? כמובן, לא היה אף לא ספר אחד שלא הזכיר את החשיבות של הטקס... לא היה אף לא ספר אחד שלא חזר פעם אחת, לפחות, על כך שהמשפחה ממנה בא הפירומאג היא המפתח ליכולותיו הפירומאגיות... גאוני!
רג'ינלד יצא בריצה מחדר השינה, בידו האחת ספר עב קרס, והשניה בכיסו, מחזיקה בחוזקה סכין פשוט למראה.
"באמת הגיע הזמן..." הודיע אלי כשרג'ינלד הופיע מעבר לפינה, מתנשף. "אמרנו שבע דקות, למה לקח לך עשרים?" רג'ינלד חייך. "אין זמן, ניכנס ונתחיל לעבוד, נראה לי שעליתי על המפתח להצלחה, והפעם זה יהיה טוב הרבה יותר מקצות האצבעות..." שניהם עברו שלוש פעמים מול הקיר הריק, חושבים על הדברים הנחוצים להם, ואז הופיעה הדלת, יש מאין. חדר הנחיצות, שבדרך כלל היה מלא בכל מה שאתה זקוק לו, היה עכשיו כמעט ריק. כיסא אחד, אח קטנה, ושולחן פשוט.
"להתרכז בדבר מרגיז במיוחד" אמר רג'ינלד, פולט את ההוראות כמו בעל-פה. "להחזיק בקשר החשוב למשפחה.." אלי השמיע קול לא ברור של חוסר הבנה. "אתה מבין, אף פעם לא חשבתי שהמתנה שכל נצר למשפחת נלצובסקי מקבל לטקס הבגרות שלו תהיה נחוצה לביצוע קסם הפירומאגיה... אבל ככל שאני עובר על זה יותר ויותר, כך זה יותר הגיוני. 'אתה זקוק לדם פירומאגי כדי להפעיל את הקסם' אומר הספר ההוא של סרגי נלצובסקי... מי היה מאמין שסבי אבי היה כל כך מוכשר בדו משמעות..."
רג'ינלד שלף את הסכין. "לאיזה מתנה אתה מתכוון, רג'?" שאל אלי, עדיין מבולבל. "זה..." רג'ינלד נופף בסכין. "קיבלתי אותו בטקס, כסמל להיותי בן נלצובסקי..." אלי השמיע קול של חוסר הבנה ידעני.
"בוא נראה אם זה עובד" לחש רג'ינלד, מניף את שרביטו ביד ימין ואת הסכין ביד שמאל. רג'ינלד אילץ את מוחו להיזכר באותם רגעים לפני שמונה שנים, אותה קללה איומה, אותו מוות חסר תקנה... הניצוץ עלה בו- להבה קטנה שהתחזקה ככל שמוחו העמיק בפרטים. הוא לא היה צריך להתרכז בה, היא הייתה בו. רג'ינלד נלצובסקי הרגיש את החום המטורף שמרגיש אדם שעולה באש, עמוק בפנים, מפעפע בין תאי הדם. הוא ניסה לשלוט בו, מנתב את האש לידיו. רג'ינלד פקח את עיניו, רואה את זרועותיו בוערות באש צהובה ומסנוורת ואת הסכין, בוערת באש כחולה בהירה, אותיות אדומות חרוטות בה- "להבת התמיד בכפור היא יוקדת, אש האינסוף בשלג קבורה, רק בן נלצובסקי אליה יכול להגיע, רק טיפש חסר פחד באש עוד יגע".
"וואו!" לחש אלי. האש היוקדת שיצר רג'ינלד עלתה בהרבה על האש באח, מאירה בקלות את כל פינותיו החשוכות של החדר. "א-... אני לא שולט בזה, אלי! תכבה את האש מהר!" צעק רג'ינלד, מרגיש חולשה. האש התפרעה כמטורפת, רצה ומקפצת ללא שליטה.
"הידרוטיגירו" צעק אלי, משלח את סילון הכפור שלו בידיו של רג'ינלד ומכבה את הלהבה היוקדת שהחלה מתפשטת גם על חזהו ועורפו.
"זה היה גדול!" התלהב אלי.
"מה אתה ממלמל שם, רג'?" שאל אלי, עדיין אפוף בשינה. "את החוקים להצלחה בהרגעה ושליטה של בעלי חיים, קסומים יותר או פחות." השיב רג'ינלד. "יש לנו סוף שבוע ארוך, ואני בטוח ששיעורי הבית לא היו קשורים להרגעה, ושליטה בחיות..." הזדעק אלי, קופץ ממיטתו, חצי לבוש, מנסה ללבוש את מכנסיו. "לא, לא. אמרתי לך שהיום אני אציע למרי לצאת איתי בחג האהבה... זה החופש היחיד שמרשים לנו לצאת להוגסמיד השנה, וללכת לבד יהיה מביש, לא פחות מלהזמין את לוציוס לנשף חג המולד... ואני דיי בטוח שהחוקים לגבי חיות דומים לחוקים על בנות: 'לעולם אל תראה פחד, הן מריחות את זה. היה נחוש וחסר מעצורים, אם משהו יעצור אותך זאת היא, לא אתה... והחוק השלישי, שלא קשור לחיות, אבל בטוח נכון לגבי בנות, ככל שיהיו יותר אנשים בסביבה כך יהיה לה יותר קשה לסרב... לי היא יכולה להגיד שהיא יוצאת עם מישהו אחר, אבל לשקר בפני חצי בית ספר, זה לא סביר..." אלי, שהצליח ללבוש את המכנסיים ועבר לגרביים, עצר והביט בו בהערכה. "אתה מתכוון להתקרב לקבוצת בנות מהאפלפאף, לתפוח על הכתף של מרי, ולשאול אותה אם היא רוצה לבוא אתך?! אין לך מושג כמה זה מפחיד לעמוד בגוב האריות הזה, פנים מצחקקים מכל עבר... אתה צריך להיות משוגע..."
רג'ינלד הנהן "בדיוק, משוגע זה אני."
מרי פלריוס הייתה תלמידת שביעית מהאפלפאף, בת לשושלת ארוכה של קוסמים טהורי דם, ולא מכוערת במיוחד. היא הייתה מאותן בנות שלעולם לא תמצא לבדה, מסתובבת בתוך קבוצות עצומות של בנות, אבל לרג'ינלד לא הייתה ברירה- הוא אמר שהוא יעשה את זה, והוא לא התכוון לחזור בו. הוא התקרב לקבוצה הרגילה של בנות האפלפאף, לא מהסס למראה המבטים המופתעים והתקפי הצחוק שתקפו את התלמידות ככל שהתקרב. אל תסמיק, הן מריחות פחד, ואם יראו אותו מצבך בקרשים. אסור להסס, התחלת ולכן תסיים! המשפטים שנשבע לעצמו לעמוד בהם חזרו ועברו בראשו. "אממ... מרי, בא לך לצאת איתי להוגסמיד בחג האהבה?" הוא היה גאה בעצמו, לא רק שהצליח לבקש ממנה, הוא גם עשה את זה בטון המדויק שנתן לבקשה גוון של חוסר יחוד. ובנוסף, מרי הסמיקה נורא, דבר שגרם לו להיות נינוח יותר. ידי על העליונה חשב לעצמו. "אה.. אמ.. כ-..כן, ניראה לי שזה בסדר..." השיבה מרי, עורה מקבל גוון ורוד עמוק. הצחקוקים מסביב לא איחרו לבוא. "יופי" אמר רג'ינלד, חיוך גדול עולה על פניו, "אז ניפגש!" והוא הלך, גאה בהצלחה היחסית שלו.
"נו? הזמנת אותה?" שאל אלי, כשראה את ראשו של רג'ינלד מופיע מבעד לתמונה. "כן, והיא הסכימה, עכשיו רק צריך לקוות שהיא לא תבריז לי..." אלי חייך. למראה חיוכו, חשב רג'ינלד על משהו שלא העלה בדעתו קודם, "דקה," שאל, "את מי אתה הזמנת?"
אלי השפיל מבטו. "לא התכוונתי להזמין אף אחת... אתה יודע שאני אפס מוחלט בסביבה מלאה אנשים... אני לא יכול לשלוט בעצמי כמוך, רג'..." רג'ינלד נזכר בפעם ההיא, לפני שנתים- אלי ניסה להזמין איזו תלמידת רביעית לנשף חג המולד. התוצאה לא הייתה מוצלחת למדי- אחרי זה הוא שכב במיטה שלו, מבויש, במשך יום שלם, עד שרג'ינלד שילח בו לחש דגדוג מוצלח ששיפר את מצב רוחו. "זה היה לפני שנתיים," אמר רג'ינלד, "וגלוריה הזאת היא לא דוגמה... האף שלה תקוע עמוק בעננים... פשוט תנסה עם מישהי פחות שוויצרית ואידיוטית..." ניסה רג'ינלד לשכנע את חברו. "עזוב, רג', עדיף כבר להתאמן בלחשי ההפשרה ההם..." השיב אלי,עקשן כמו שרק אלי יכול להיות. "נו טוב, באמת כדאי שנתאמן על קללת ההפשרה, פרופסור קרובפל הוכיח לי היטב שאני זקוק לשיפור רציני בלחשים, וסוף שבוע ארוך זה הזמן המושלם... פרט לכך, פרופסור פיג רמזה שבשיעור הראשון לחודש השני נתחיל לעבוד על קללות סבוכות ביותר, כמו למשל קללת הפשרה." אלי חייך, שולף את שרביטו "כבר מזמן הוכחתי שאני הכי טוב בשכבה בלחשים..."
"פרופסור פיג היא השלישית שאומרת לנו שאנחנו מתקדמים במיוחד בחומר... בתור שיכבה" אמר רג'ינלד לאלי כשהם יוצאים משיעור קשה אבל מהנה בקללות וקללות נגד. "כן..." השיב אלי, מתמוגג. "כל הכיתה כבר שולטת בחמש הרמות של קללות הנגד, בחודש הראשון! היא תכננה את זה לפחות לחצי שנה..." רג'ינלד חייך. "ועם קרובפל כבר התחלנו לחשי הפשרה, שהיינו אמורים להתחיל רק בשנה הבאה... הוא אמר שמעולם לא הייתה לו כיתה כל כך מהירת תפיסה..." הדרך למרתף, לשיעור השיקויים, הייתה מוארת יותר מבדרך כלל. "צהרים טובים, תלמידים" אמר פרופסור סלגהורן "כמו שכבר אמרתי לכם בשיעור הקודם, מעולם לא הייתה כיתה כל כך מתקדמת בחומר הלימוד. אתם בחודש הראשון לשנתכם החמישית, וכבר כמעט סיימתם את החומר הנגיש לגילכם. בדקתי את השיקוי המרדים של כולם, אף אחד לא קיבל פחות מקס"מ... ברגע שנסיים עם השיקוי הגילוצימיטי נתחיל בחזרה על החומר, כיוון שהוא השיקוי האחרון שתוכלו ללמוד עד שנתכם השישית. מי יודע מה תכונותיו?" כמעט כל הידיים עלו לאוויר. "בנג'מין" כל הידיים ירדו. "השיקוי הזה, כשהוא נעשה בצורה נכונה, גורם לשותה להיכנס למצב של קיפאון מוחלט. האדם נשאר חי, אבל רק בדיקה קסומה מקיפה ביותר יכולה לגלות את זה. הוא ניראה כמת." הפרופסור חייך "מצוין, חמש נקודות לגריפינדור." הוא הקיש בשרביטו על הלוח, שהתמלא רשימה ארוכה ומסובכת של מרכיבים וזמנים. "התחילו לעבוד."
זה היה שיקוי קשה, הוא דרש דיוק וריכוז. אף תלמיד לא הוציא הגה, בוחשים על פי הוראות מדויקות, או כותשים לאבקה אבני גיר, וזנבי לטאה. בסוף השיעור הם מילאו מבחנה בנוזל השחור הבוהק, שהעלה ריח של רקב ואד אפרפר, והגישו אותה לפרופסור.
"מה הבעיה מרווין? למה אתה בפאניקה" מרווין היה חיוור והזיע כשיצאו מהכיתה "א-.. אני חושב שהשיקוי שלי יצא בהיר מידיי, ניראה לי שבחשתי פעם אחת יותר מידיי... ה-.. הפרופסור תיוריד לי על זה ניקוד?"
רג'ינלד חייך. "אל תדאג, מרווין, אפילו אם השיקוי שלך לא יצא מושלם, ספק אם הוא יצא בבגרות... וגם אם כן, יש לך כמה חודשים טובים להתאמן עליו..." ניראה היה שהוקל מעט למרווין.
"הסיבה היחידה שהוא עומד בקצב של הכיתה" אמר אלי בזמן ארוחת הערב "היא הפרפקציוניזם שלו... הוא לא יכול לסבול חוסר דיוק..." רג'ינלד גיחך. "וחוץ מזה הכיתה שלנו מלאה גאונים... לפחות בחלק מהמקצועות... אמנם אנחנו בפיגור משמעותי בשינוי צורה, אבל אנחנו מתקדמים בכל השאר..."
"יומן אפשר לכתוב בדרכים רבות, ההגיגית היא דרך לשמור זיכרונות, אבל רבים מכניסים לתמונות את המחשבות שהם, ומשאירים את חותמם לנצח נצחים"- זה מה שג'והן עבד עליו כבר זמן רב, קסמי הנפשה פשוטים, אבל כאלה שיכניסו בתמונה כמה שיותר. זה היה מקצוע נוסף בו הצטיין רג'ינלד. התמונות שלו, שכבר לא רק קיפצו, אלא גם דיברו והשתעשעו בזיכרונות שהכניס בהן, נראו כמעט חיות. רוב הבנות בקושי הצליחו לגרום לדיוקנאות לזוז, שלא לדבר על להכניס בתוכם זיכרונות. "למה את לא זזה, תמונה מטופשת שכמוך?" הילארי דקרה את הדיוקן בשרביטה, מה שלא עזר לדמות המצוירת בו לזוז. "זה פשוט כי לא הגית נכון את המילים... אלמטידוו לא אילמטידוו..." הילארי הסמיקה עד שורש שיערה, כנראה בשל ההערה של רג'ינלד, וניסתה את הלחש שנית, עם תוצאות טובות בהרבה. "תודה... רג'ינלד" היא אמרה. קול צחק במעמקי נשמתו. "ממתי אני רג'ינלד, ולא נלצובסקי המגעיל והמעצבן? או שאולי היחס של אנשים אלי משתפר? לא... אין סיכוי".
"נלצובסקי, נלצובסקי, בוא הביתה, אימא ואבא יסיגו לך בן מוגלגים להשתעשע בו..." רג'ינלד סב על מקומו, שולף את שרביטו. במסדרון מאחוריו עמדו שני תלמידים, הרולד קיחפיו, ואדמונד רוצ'מאן, מסלית'רין.
"לך תדחוף את האף הגדול שלך למקום אחר, רוצ'מאן" לחש רג'ינלד, מחזיק בשרביטו באיום. "ואל תגיד מלה אחת על אימא שלי!" הרולד צחק "ואם לא, מה תעשה? תשלח בי את שם המשפחה שלך?"
רג'ינלד לא יכול היה להתאפק "פוגאטוס" לחש, משלח כדור של להבות מסוכנות לעבר גלימתו של הרולד, שניצתה מיד. והנה באים להם ימים רבים של עונשים. חשב לעצמו אחרי מעשה. "הידרוטיגירו" צעק אדמונד, מכבה את הלהבות. "אתה עוד תשמע מאיתנו, נלצובסקי חסר בושה."
"חתיכת לחש הבערה..." לחש אלי.
"יש דברים," אמר רג'ינלד, "שרק אצלי בבית אפשר ללמוד... קללות הבערה למשל..." אלי צחק. "למרות שלא ככה זה אמור להיות... הלהבות אמורות לפגוע בגופו של האדם ולחרוך אותו אט אט... אבל נוותר לעצמי, אם הייתי רוצה לחרוך אותו הייתי שולף את הסכין..." אלי הביט בו בהערכה.
תגובות יתקבלו בברכה
.עדי.
