חרבו של דומאיל ננעצת באדון הנוצות, נעיצה אחת אחרונה, חודרת את כנפיו, חודרת את ההגנות שלו, בידיו. קטע מלאך השרת את חיו של השד.
פאזוזו משחרר אחווה חלשה בעודו נופל, גופו מתחיל להתפוגג ולהישלח חזרה לאביס, שם הוא ינעל למשך אלפי דורות עד שכוחו יאפשר לו יום אחד לשוב, עד אז, עולם השדים ידע עוד מלחמות רבות במאבק על הכס שלו. אבל אלי האור יעמדו למשמר.
זו תקוותנו
פאזוזו נופל, גופו נופל אל בין העולמות, המלאכים מביטים בו נעלם. מושמד. מתפוגג.
האומנם
כוחו של פאזוזו בוגד בו בעוד מתרסק בעוצמה על הקרקע, הוא אינו יודע היכן הוא, ולאדון שדים הדבר מבהיל עשרות מונים יותר מלבן תמותה.
הוא מנסה לנוע, אבל גופו שבור, כנפיו קרועות בלהבות גן העדן וחרבות המלאכים.
הוא שומע קולות רחוקים, אבל לא מצליח להבחין את המקור שלהם. את קול הפרסות הדוהרות על הרוח.
לא הוא חושב לעצמו. מבין כי נפל בפח.
הפרסות ממשיכות להישמע, צהלות סוסים, וקולות שיר, מזמור צייד עתיק אשר אותו הוא שמע עוד בראשית הימים, כאשר היה לא יותר מפיון חסר כוח בשירות מלכת השדים.
פאזוזו ידע הרבה, הוא ידע כאב, הוא ידע בגידות, הוא ידע תסכול. אבל דבר אחד הוא לא ידע, הוא לא ידע פחד.
עד היום.
הוא רוצה לצעוק בשמו של גריאן אשר בגד בו, הצליח להשתחרר מהעסקה בכך שהזהיר את האור ושלח את המלאכים לחסלו, הוא רוצה לקלל את אביו של בן הכאוס, לקלל את הגיבורים, לקלל את בני האדם.
אבל יותר מכל, פאזוזו להתחנן על קיומו, בכי תמרורים נשמע, אבל אין המקשיב, ואין אחד השומע, קל וחומר מבעד לשאון הפרסות והשיר.
ואז הדהרה מתחזקת, השיר נשמע קרוב יותר ויותר, הוא מקיף את אדון הנוצות מכל עבר, מכל רגע. מכל מקום. הוא שומע נהמות סוסים ושיח בשפה אותה לא שמע מאז היום בו נבראו החיים, קולו בוגד בו בעוד הוא מנסה להשמיע דבר מחאה. הרעש מתחזק ומתחזק, עד אשר הוא נפסק ברגע אחד. הדממה מוחלטת, אפילו הדי הנשימות אינם נשמעות.
ואז ברגע אחד, רוכב יורד מסוסו, ואחריו נשמעים הרוכבים האחרים לעשות כן.
הרוכב הראשון, גבוה מאדון השדים ומכל אדם אחר בראש מתקדם, זוג קרני צבי בוקעות מראשו, ועיניו בעלות 2 הצבעים נוצצות בעוד להב ארוך הנראה עשוי זכוכית מתגשם בידיו.
"קלל...." מנסה השד להגיד, אבל הוא לא מצליח. והחרב צונחת על ראשו. והשד יודע, הוא לא יתפוגג הפעם, הוא נתפס, הוא נלכד וחיו ילקחו ממנו. גוואין זכה בעוד פרס, ובעוד כוח לתת לגבירה.
וברגע אחד בודד, המקום נעלם כלא היה. ראשו של השד הונח בשק האוכף של הרוכב הראשון בעוד הוא ושאר הצייד חוזרים לרכב בשמי התכלת, בכוכבים, עד היום בו יפגשו בשערי המצודה.
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
מיילו ומליק מביטים בלוח, הם סיימו לתכנן את הדברים עד לפרט האחרון, מיקום החיילים, הביצורים, האספקה. כעת רק נשאר לחכות לסירין וניקואלי. ולקוות לטוב.
ויאס, הוא מעולם לא ראה את הצלקת כל כך שוממת, כל האבירים שעוד היו נקראו חזרה להסתגר במצבר, ואין חיים או מוות על הצלקת.
משום מה, יש לכולם תחושה שהסוף קרוב יותר מתמיד, לטוב או לרע.
