IN
"הארכון אמר, אז אנו מצייתים" חוזר יאס-אראק על מה שהיא אומרת, "מעניין" הוא אומר, ופונה אחורה, חסר עניין בשיחה. הוא מחייך לו, לוקח את הספר השחור ומתיישב לו בפינה שקטה, מסתכל על כול המבטים שהוא מקבל. מהעין האחת שלו, הוא רואה את הבת שלו, נולדה מחדש, יפיפייה. הוא יודע איזה עוול הוא עשה לה, מה הוא גרם לה. הוא היה כה אכזרי, אך כעת, היא חופשיה.
==
חופשיה. ככה היוצר לוחש באוזנה. היא שונאת אותו, היא מודה לו, היא תרצח אותו, כתודה. היא מבולבלת, אבל היא רוצה הכול, והכול נמצא לרשותה.
מתוך העיר נשמעת הצרחה, מרעידה את האדמה, מרעידה את האדמה. האנשים נופלים בזה אחר זה, הם צורחים, אך הצרחות שלהם חלשות מידי בשביל להישמע, המוות נשמע כעת, הכאב של זאלה, הכאב? לא, היא צעירה מידי בשביל לזהות זאת ככאב. כרגע הרגשות פשוט מתפרצים ממנה, אחד אחרי השני.
היוצר מכוון, היא מסתכלת קדימה. זה חי, חי יותר מכול דבר אחר שזאלה הרגישה עד עכשיו, יותר מהכפריים החלשים האלו, זה בוהק בחיים עם עוצמה. זאלה מסתכלת, ומסביבה שורת גופות משתררת. דרך פנויה, זאלה מתקדמת בה.
אז היא מזנקת ומתקדמת קדימה, מהירה יותר מכול דבר אחר, עוברת דרך הנקרופוליטנים ושואבת מתוכם את מעט האלמוות שנותר בהם. הם כול כך מעניינים, כול כך שונים. זאלה מסתכלת, כתינוק הפותח בפעם הראשונה את עיניו אל העולם.
נקרופוליטן אחד עומד שם, הוא נמוך במיוחד, והוא כורע על ברכיו, אוחז ברובה קשת. הוא כה קטן, הוא מזכיר לה. הוא מזכיר לה את הכאב, איך הוא פילח את הראש שלה, אותו רגע מהדהד בה, והיא צורחת בזעם, מסתערת לכיוונו. הוא מרגיש את המגע הקר של זאלה על צווארו, אך זאלה לא עוצרת שם, היא דוחפת יד אחת אל המקום בו הלב נמצא, ויד אחת אל הראש, אל המקום בו הוא פילח אותה. הנקרופוליטן מרגיש כול מערכת מתה בגוף שלו מתפרקת, עד שהוא נופל מטה. הגוף שלו מפרפר, העיניים שלו מתרוצצות בחוריהן, מאיימות לצאת, והלב שלו פועם כול כך חזק שהוא קורע שריר אחר שריר עם כול פעימה שלו. זאלה מסתכלת, היא צוחקת, צוחקת בקול. הנה, היא החזירה לו. אבל זה לא מספיק, היא רוצה להחזיר לו שוב, חבל שהוא היה כול כך חלש. היוצר מכוון אותה פעם נוספת, אולי היא תמצא עוד, היא ממשיכה בדרכה.
היא מזנקת פעם נוספת קדימה, מוצאת הפעם את אחד מהלוחמים המשוריינים של העיר החיה. הוא מכה בחרבו, שהתעקמה כבר מעוצמת המכה, בנקרופוליטן שמתגונן ברגעיו האחרונים, שכול מה שנותר לו זה מגן פלדה. החרב המעוקלת בצורה מוזרה, זה מזכיר לה מישהו אחר. מישהו רחוק, שהיא הכירה. יש כאב בזיכרון, אבל כול כך הרבה רגשות חדשים ופתאומיים. זאלה לא זוכרת את הרגשות האלו, היא מתקרבת מיד, עומדת מול החייל, מסתכלת בעיניו, גורמת לו לקפוא ולהיחלש רק מהמראה שלה.
"אתה כמוהו!" היא אומרת, ועושה את הדבר שהחושים שלה מנחים אותה. היא מתכופפת קדימה אל החייל המשותק, מנשקת אותו ועוצמת את עיניה.
כאשר היא מתרוממת, העור שלו מיובש לחלוטין מדם, העיניים שלו מלאות בורידים אדומים, הגוף שלו כחול ושחור מחלקים משותקים.
"עכשיו אתה נראה כמו היוצר" היא אומרת בשעמום. היוצר מביע חוסר שביעות רצון מההערה, זאלה כבר יודעת מה הוא יאמר לה, ומתקדמת לבד.
אל מקור החיים שבמרכז העיר, לשם. היא צורחת וצוחקת בלכתה. 'זאלה? של מי השם הזה בכלל?' היא שואלת בינתיים את עצמה.
