IN
אילידיה פוקחת את עיניה, אבל הכל מטושטש, ממש מטושטש. היא צריכה לנגב אותן כדי לראות את העולם, לנגב את נהר הדמעות.
אפילו בלי הכישרון לקסם, או הכוח שהיא השיגה, זה היה הדבר שהיא הייתה מוכשרת בו יותר מכולם. להקפיא את הנהר.
בכל זאת, היא הייתה מלכת הקרח.
פרץ של עצב אצל אודסיה מתרגם להתנשאות, לעליונות, לתחושת מטרה. בכל פעם שכואב לאחותה הגדולה היא רואה זאת כמשהו לגבור עליו, וכהוכחה שהיא מעל אחרים. היא עומדת בלחץ שאף אחד לא עמד בו, היא נושאת הכאב שאף אחד אחר לא מסוגל לשאת.
היא לא נכשלת.
אבל אצל אילידיה, רגשות כאלו עוברים אחרת. גם אילידיה, בדיוק כמו אחותה, מכה בקיר שוב ושוב עד שהוא נשבר. אבל בדרך, הכאב שהיא סופגת, הופך לזעם.
וניתן לראות את זה בדיוק כאשר הפרצוף של אילידיה משתנה, מבכי ויגון, להבנה, לזעם. לילוואנה והקטור מקבלים את התמונה המלאה של מנגנון ההגנה הכי בסיסי של האלפית, האחד שהיא אימצה מילדות.
"אחותי עשתה עסקה עם שות'-גוראג, נתנה לה את הקסם שלה כדי להציל אותי מההקרבה תחת הטקס, ובתמורה קיבלה חלק מהכוח של שות'-גוראג. שות'-גוראג היא הציפור של הדת שלנו, האיום החיצוני לאילן. ואני... הכוח שאני משתמשת בו קשור ישירות לאודסיה, כל קסם שאני מטילה גורם לה כאב, ומבחינתה היא מגנה עליי. היא עשתה את העסקה הזו כדי שאני לא אמות בטקס, וגם לא ניס פרדי. היא ביקשה משות'-גוראג לסייע, במחשבה שהיא תוכל אחרי זה לפתור הכול" אילידיה מכה את האדמה, הורסת את המעגל ואת הסמלים המאגיים. אין לה אפילו הזדמנות להתלהב מההצלחה שלה בחיקוי הקסם של אחותה.
היא הולכת לכיוון הקטור, ואז היד שלה נשלחת לעבר חרב האגמים. סימן הברק שעל החרב בולט בעיניה של אילידיה- והיא שולחת כוח אליו ספציפית. הקטור מרגיש את חרב האגמים כמעט מחשמלת, כאשר אילידיה עצמה נותנת לזרם החשמלי לעבור שוב בתוכה. מנסה לשלוט בו. היא לא מצליחה כעת, אבל היא יודעת שהיא תילחם כדי לשלוט בחשמל הזה. בברק הזה.
"זה כאב" היא אומרת, כשברור שגם חצי-האלפית מרגישה כאב קל מהשימוש הזה בקסם "הם לא מקבלים את המונופול על כאב, על בחירות קשות, על להציל את כולם ולבחור מה נכון לכולם" היא אומרת, ודמעות ממשיכות לרדת, אבל הפנים שלה מעוותות בזעם. "הם לא מקבלים לעשות בשבילנו את הבחירות האלו. היא לא מקבלת את האחריות רק כי היא נולדה ראשונה, כי היא עילוי בקסם או כי היא חכמה והבינה הכול ראשונה, והוא לא מקבל את האחריות רק בגלל שהוא חווה כאב נורא. הכאב הוא של כולנו, והם לא מוכנים לראות את זה."
משום מה, כשהיא נוגעת בחרב, כל מה שהיא מסוגלת לחשוב עליו זה אותו אגם שהקטור תמיד דיבר עליו. הקווסט, משימת בית דה לה נפטיס (ומתגלה, גם בית הסאר).
"הם רואים רק את האבן הכבדה שהם השליכו לאגם, אבל לא רואים את מעגלי הכאב שהם יוצרים, עוד מעגל ועוד מעגל עם כל בחירה" היא אומרת, ונראה שזה מרגיז אותה עד אין קץ. לאחר מכן, היא עוזבת את החרב, נותרת ישובה על הרצפה בזעם וכעס, כאשר החשמל מפסיק לזרום דרך הלהב של חרב האגמים. הדמעות מפסיקות לרדת, כעת כשאילידיה הוציאה מספיק רגש בשביל להחזיק את מה שנותר כזעם אצור.
אילידיה פוקחת את עיניה, אבל הכל מטושטש, ממש מטושטש. היא צריכה לנגב אותן כדי לראות את העולם, לנגב את נהר הדמעות.
אפילו בלי הכישרון לקסם, או הכוח שהיא השיגה, זה היה הדבר שהיא הייתה מוכשרת בו יותר מכולם. להקפיא את הנהר.
בכל זאת, היא הייתה מלכת הקרח.
פרץ של עצב אצל אודסיה מתרגם להתנשאות, לעליונות, לתחושת מטרה. בכל פעם שכואב לאחותה הגדולה היא רואה זאת כמשהו לגבור עליו, וכהוכחה שהיא מעל אחרים. היא עומדת בלחץ שאף אחד לא עמד בו, היא נושאת הכאב שאף אחד אחר לא מסוגל לשאת.
היא לא נכשלת.
אבל אצל אילידיה, רגשות כאלו עוברים אחרת. גם אילידיה, בדיוק כמו אחותה, מכה בקיר שוב ושוב עד שהוא נשבר. אבל בדרך, הכאב שהיא סופגת, הופך לזעם.
וניתן לראות את זה בדיוק כאשר הפרצוף של אילידיה משתנה, מבכי ויגון, להבנה, לזעם. לילוואנה והקטור מקבלים את התמונה המלאה של מנגנון ההגנה הכי בסיסי של האלפית, האחד שהיא אימצה מילדות.
"אחותי עשתה עסקה עם שות'-גוראג, נתנה לה את הקסם שלה כדי להציל אותי מההקרבה תחת הטקס, ובתמורה קיבלה חלק מהכוח של שות'-גוראג. שות'-גוראג היא הציפור של הדת שלנו, האיום החיצוני לאילן. ואני... הכוח שאני משתמשת בו קשור ישירות לאודסיה, כל קסם שאני מטילה גורם לה כאב, ומבחינתה היא מגנה עליי. היא עשתה את העסקה הזו כדי שאני לא אמות בטקס, וגם לא ניס פרדי. היא ביקשה משות'-גוראג לסייע, במחשבה שהיא תוכל אחרי זה לפתור הכול" אילידיה מכה את האדמה, הורסת את המעגל ואת הסמלים המאגיים. אין לה אפילו הזדמנות להתלהב מההצלחה שלה בחיקוי הקסם של אחותה.
היא הולכת לכיוון הקטור, ואז היד שלה נשלחת לעבר חרב האגמים. סימן הברק שעל החרב בולט בעיניה של אילידיה- והיא שולחת כוח אליו ספציפית. הקטור מרגיש את חרב האגמים כמעט מחשמלת, כאשר אילידיה עצמה נותנת לזרם החשמלי לעבור שוב בתוכה. מנסה לשלוט בו. היא לא מצליחה כעת, אבל היא יודעת שהיא תילחם כדי לשלוט בחשמל הזה. בברק הזה.
"זה כאב" היא אומרת, כשברור שגם חצי-האלפית מרגישה כאב קל מהשימוש הזה בקסם "הם לא מקבלים את המונופול על כאב, על בחירות קשות, על להציל את כולם ולבחור מה נכון לכולם" היא אומרת, ודמעות ממשיכות לרדת, אבל הפנים שלה מעוותות בזעם. "הם לא מקבלים לעשות בשבילנו את הבחירות האלו. היא לא מקבלת את האחריות רק כי היא נולדה ראשונה, כי היא עילוי בקסם או כי היא חכמה והבינה הכול ראשונה, והוא לא מקבל את האחריות רק בגלל שהוא חווה כאב נורא. הכאב הוא של כולנו, והם לא מוכנים לראות את זה."
משום מה, כשהיא נוגעת בחרב, כל מה שהיא מסוגלת לחשוב עליו זה אותו אגם שהקטור תמיד דיבר עליו. הקווסט, משימת בית דה לה נפטיס (ומתגלה, גם בית הסאר).
"הם רואים רק את האבן הכבדה שהם השליכו לאגם, אבל לא רואים את מעגלי הכאב שהם יוצרים, עוד מעגל ועוד מעגל עם כל בחירה" היא אומרת, ונראה שזה מרגיז אותה עד אין קץ. לאחר מכן, היא עוזבת את החרב, נותרת ישובה על הרצפה בזעם וכעס, כאשר החשמל מפסיק לזרום דרך הלהב של חרב האגמים. הדמעות מפסיקות לרדת, כעת כשאילידיה הוציאה מספיק רגש בשביל להחזיק את מה שנותר כזעם אצור.
