''המרד התחיל כשהעבדים התמרדו נגד האדונים הלבנים שלהם, ובצדק לדעתי, כי האדונים היו טיפוסים אכזריים. המרד התפשט ברחבי הלייקלנדס, עבדים תפסו כל דבר שהיה יכול לשמש כנשק והסתערו על האדונים שלהם. ביקרנו בכמה מטעים שהוחרבו בידי המורדים. גברים מרוטשי איברים, נשים מחוללות ומדממות, ילדים ממוסמרים לקירות. חפצי ערך לא מצאנו. המטעים נבזזו ונשרפו. חורבן כזה אני מאחל לך שלא תראי לעולם''. הוא משתתק לכמה רגעים. לילה די בטוחה שעיניו לחות.
''אבל העבדים היו פועלים, לא לוחמים. חלקם עשו בשכל ונמלטו לג'ונגל העמוק, אבל הרוב החליטו לגרש את הלבנים מהמחוז. הצבא שלהם היה אספסוף עצום ולא ממושמע של צמאי דם עם כלי עבודה. הם הצליחו להביס כוחות קטנים שלנו בכמה מארבים, אבל לבסוף ''בריגדת הנשרים'' של הקולונל פרנקו, בה אני שירתתי, הצליחה לפגוש את הכוח העיקרי של הפראים כמה עשרות מילין מפורט-יאגו. הם הסתערו עלינו בגלים, עשרות אלפי עבדים מול 5000 לוחמי אימפריה. הקולונל ערך אותנו על גבעה קטנה ליד אחד האגמים, כשמצד אחד היינו מוגנים בזכות המים והביצות. הוא ערך את נושאי הרומח ולוחמי גרזן-המוט בשיפולי הגבעה, היישר מול האויב, ומעליהם הציב את הארקבוזרים שירו באויב ללא רחם, ואת התותחנים. על ראש הגבעה הוא עמד עם פרשיו, סוקר ומפקד.
''לרוב כוהני סול אינוויקטוס לא היו כוחות מרשימים, וממילא הקיסר לא שלח את יחידות כוהני הקרב שלו לדיכוי המרד. אני נלחמתי עם לוחמי גרזן-המוט. דם. צעקות. פיצוצים. זה היה נורא, אבל גם מילא אותי במרץ. רבים מלוחמינו נהרגו, אך בסוף היום עשרות אלפי גופות פראים היו שרועות בגלים מולנו. ומי שנותרו בחיים, יחד עם הנשים והילדים שישבו באוהלים לא רחוק מהקרב... הקולונל פרנקו נתן לנו יד חופשית. נקמנו בהם על כל בית חווה שנחרב. בזזנו את כל מה שהיה להם, שחטנו את הילדים שלהם, אנסנו את הנשים שלהם, ערכנו את כל המתים שלהם בערימה אחת גדולה במרכז המחנה, ובראשה נעוץ דגל הקיסרות. אני... אני לא גאה במה שעשינו. זה לא היה הצדק אליו שואף סול אינוויקטוס. זה היה פשוט רוע''. לילה תוהה אם הוא השתתף במעשים האלו, ונראה לה שבהחלט כן.
''אחרי קרב פורט-יאגו המשכנו לכתוש את שאר העבדים, מחסלים את שארית המרד. מי ששרדו חזרו לחיי עבדות. הקולונל פרנקו הפך למרשל ולגיבור. כל מי שהשתתף במלחמה הוכתר כגיבור מלחמה. אני קיבלתי כמה אותות כבוד, וכמה צלקות. עכשיו... אני מניח ששמת לב שהקיסר אדוארדו משתדל לשקם את המחוז. מביאים עוד עבדים, מוכרים בזול חלקות למתיישבים חדשים. כולי תקווה שהעבדים למדו את הלקח, ושלא נצטרך לחזור על זה. לעולם''.