עדי סגול העין
פונדקאי ותיק
יצירת פנטזיה מקורית פרי עטי.
פרולוג.
איש זקן ישב מול האח בחדרו,הוא היה בן 63 שנים, הוא היה קירח וזקנו היה לבן. החדר היה חשוך פרט לחלק הפונה לאח, הוא ישב בקצה השטח המואר, קורא מדף הניר שבידו. הוא ידע שבכל יום יכול לבוא הרגע המכריע, כל יום ישב כך מול האח, קורא את אותו המסמך, "ביום האחרון" כך חשב "יהיה עלי להשמיד אותה." אותה מחשבה אותה חשב בכל לילה, מאז קיבל את דף הניר הזה, ושילח את ילדו מהבית. "לא אתן להם לדעת, לא אניח להם. זה הסיכוי היחיד שיהיה, הגורל לא יניח לנו פרצה נוספת..." הזקן החל למלמל תפילה לדוליש הגדול. אותה תפילה שמלמל כל לילה: "ברך אותו, את בני, יורשי שיביא כבוד לביתו, בית מת, ביתי שלי..." הוא שמע את אנחת המוות של שני השומרים בחוץ, הגיע היום חשב וזרק את דף הניר לאש, שהפכה אותו לאפר בן רגע, הוא שלף את סכינו ושרט את ידו "תן כבוד ליורשי" אמר.
שתי עיניים אדומות הופיעו בחשכה מאחורי הכורסה בחדר השינה של הלורד, הזקן הבחין בנוכחותה של הדמות. "מי אתה" שאל הזקן קולו חלוש וצרוד, "זה לא עניינך" ענה קול ארסי מאחור "רק אמור לי היכן היא, ומותך יהיה קל בהרבה" המשיך הקול, הזקן הצביע לאש, "שם היא נמצאת, מביא המנוחה" אמר בשלווה. הוא הרגיש חום נורא מתחיל מראשו ומתפשט לשאר גופו, "המוות, סוף סוף" גנח.
"ימח שמך,איוואן אדון סוטפיה!" לחשה הדמות מאחוריו ונעלמה בחשכה.
תגובות בבקשה.
הפרק הראשון זקוק עדיין לתיקונים קטנים.
עדי.
נ.ב: "חסר שם" הוא שמה של היצירה.
פרולוג.
איש זקן ישב מול האח בחדרו,הוא היה בן 63 שנים, הוא היה קירח וזקנו היה לבן. החדר היה חשוך פרט לחלק הפונה לאח, הוא ישב בקצה השטח המואר, קורא מדף הניר שבידו. הוא ידע שבכל יום יכול לבוא הרגע המכריע, כל יום ישב כך מול האח, קורא את אותו המסמך, "ביום האחרון" כך חשב "יהיה עלי להשמיד אותה." אותה מחשבה אותה חשב בכל לילה, מאז קיבל את דף הניר הזה, ושילח את ילדו מהבית. "לא אתן להם לדעת, לא אניח להם. זה הסיכוי היחיד שיהיה, הגורל לא יניח לנו פרצה נוספת..." הזקן החל למלמל תפילה לדוליש הגדול. אותה תפילה שמלמל כל לילה: "ברך אותו, את בני, יורשי שיביא כבוד לביתו, בית מת, ביתי שלי..." הוא שמע את אנחת המוות של שני השומרים בחוץ, הגיע היום חשב וזרק את דף הניר לאש, שהפכה אותו לאפר בן רגע, הוא שלף את סכינו ושרט את ידו "תן כבוד ליורשי" אמר.
שתי עיניים אדומות הופיעו בחשכה מאחורי הכורסה בחדר השינה של הלורד, הזקן הבחין בנוכחותה של הדמות. "מי אתה" שאל הזקן קולו חלוש וצרוד, "זה לא עניינך" ענה קול ארסי מאחור "רק אמור לי היכן היא, ומותך יהיה קל בהרבה" המשיך הקול, הזקן הצביע לאש, "שם היא נמצאת, מביא המנוחה" אמר בשלווה. הוא הרגיש חום נורא מתחיל מראשו ומתפשט לשאר גופו, "המוות, סוף סוף" גנח.
"ימח שמך,איוואן אדון סוטפיה!" לחשה הדמות מאחוריו ונעלמה בחשכה.
תגובות בבקשה.
הפרק הראשון זקוק עדיין לתיקונים קטנים.
עדי.
נ.ב: "חסר שם" הוא שמה של היצירה.
מצטער שטרם הגבתי, פשוט אני בלחץ של בגרויות...
