[מכיוון שהמשחק קצת נתקע, אני לוקח קצת חופש כדי לקדם אותו. תרגישו חופשי לתקן אותי בהודעות שלכם אם אתם לא מסכימים]
15/11/1995. 16:37.
כשרובי חזרה לביתה, זה נראה כמו כל יום רביעי אחר. רק שברוב ימי הרביעי שהיא זוכרת, לא ישבה אישה נמוכה בחליפה מחויטת ופוני הדוק על הספסל מול הכניסה לביתה. "רובי רוז?" אמרה כשקמה והביטה מטה אל תמונה בכף ידה, משווה שוב ליתר ביטחון. "אפשר לדבר איתך על העתיד שלך?"
----
מארק ישב בפארק המקומי. מדי פעם הלך לשם כדי לנקות את הרצפה עם השחקנים המקומיים. שחמט היה הסחת דעת בשבילו כמו שילד חסר סבלנות ישחק עם עט ביד אחת רק כדי שיהיה משהו שיעסיק את העוד 20% מהמוח שלו. אחרי הזקן החמישי שהביס בפחות מ-20 מהלכים, התיישב מולו גבר רזה עם תווים נעריים ושיער שחור עד הכתפיים. הוא לבש חליפה מחוייטת ללא עניבה. המהלכים הראשונים שלו היו סטנדרטיים, לפי הספר. אבל אחרי שהוציא כמה חיילים אל הלוח, נראה כאילו האסטרטגיה שלו מתחילה להתפרע, כאילו הוא עושה דברים שיכולים להיות מפגרים לחלוטין מצד אחד או גאוניים מצד שני.
וכשמארק ניסה לקרוא אותו, לחטט קצת מאחורי הגולגולת ולרפרף על מה שיש שם, הוא מצא מחסום, כמו קיר בטון מחוסם, עומד בדרכו. ואז האיש הרים את מבטו מהלוח וחייך אליו. מארק הרגיש נקישה עדינה על דלת מוחו, כמו מישהו שלא בטוח אם זה בסדר להטריד. "נמרוד לורד," נאמר, "יחידת צמר"ת. נעים מאוד."
----
שאול אכל בקפיטריה כי זה קל וקרוב ולמי יש זמן להשקיע מחשבה בלהחליט מה לאכול ולתכנן ולהכין. יש לו דברים יותר חשובים להעסיק את עצמו. הוא גם אכל לבד כי כולם כבר ידעו מי הוא וכמעט כולם לא סבלו אותו. לכן, היה זה קצת מפתיע כשיום רביעי אחד, מישהו כן התיישב לידו. הוא היה גבר גבוה וחסון בעל תווים מסותתים ותספורת קצרה. חליפתו המחוייטת הייתה ללא עניבה וחולצתו הייתה פתוחה שני כפתורים. הוא הניח מגש אוכל על השולחן לפניו שבהחלט גרם למבטו של שאול להשתהות עוד חצי שנייה. היה זה בגלל שהמגש הכיל פי 2.5 מארוחת הצהריים הממוצעת. והיה רק בן אדם אחד באזור ששאול הכיר שאוכל ככה, הוא עצמו.
"היי," אמר האיש, הכניס קציצה שלמה לפיו ולעס תוך כדי חיוך.
