"נו, סלאפקווה? מתי תתחילי למלא את חזוננו? הרי לא יכול להיות דאת סתם מתפללת אלינו בלי לצפות שנבקש ממך משהו בתמורה..."
הקולות נשמעים מתוך הערפל המקיף את סלאפקווה, שיודעת בבירור שהיא כבר לא נמצאת בחדרה. יד נשלחת מתוך הערפל, שואבת ממנה את תחושת הכאב המלובן שפועם בתוכה.
"טובה תחת טובה, סלאפקווה... טובה תחת טובה" ממלמלים הקולות, והיא מתעוררת.
"סלאפקווה! תודה לאל! את בחיים! המרפאים אמרו שלא תצליחי לעבור את זה, וגם אם כן תהיי מצולקת לכל החיים, אבל הם טעו! אני כל כך שמח שהם טעו!" אומר דמון מעליה, מביט בה בשמחה.
שאר האנשים בחדר ממלמלים תודות חרישיות לאלים, אבל סלאפקווה יודעת טוב מאוד מי השאיר אותה בעולם הזה.