דמעות של אלים (מו"ד 4) [5/5] - עץ משחק

[yds]

ויז'ינר בוהה בקרקע למשך כל השיחה. שאלתו של קארים מכה בו כמו ברק.
''כשלים. מחדל. בושה וחרפה''. הוא ממלמל בתגובה לשאלה של קארים, ומכחכח בגרונו.
''לא ברור לי אם לא שמתם לב, אבל זה לא משחק. חיי אנשי אינם צעצוע. כל מלטריאני ישליך את עצמו ללוע הארי - אם המטרה ראויה. אבל מה תרוויח התמרדות כאן? יש לכרות את ראש הנחש. אם הייתי רוצה מרד - הייתי נוטש אתכם למות בפונדק. למלטרה יש מספיק פטישים, אנחנו האזמל. בואו לא נכה עם הצד הקהה.''


הוא מביט סביב ''יש עוד מסתורים שלנו. עוד אתרי מפגש. צריך להבין כמה נחשפו. יש אנשי קשר ותיקים. אם הם לא נתלו, הם יתנו תשובות. אבל הם לא כאן,''

 

[liorgonen3]

"זו המלחמה שלהם יותר מאשר זו המלחמה שלנו." פוסק קארים, "אבל לקרוא להם להילחם יגמר במוות של חפים מפשע, ולא ישנה דבר." הוא אומר. "אני חושב שאנחנו צריכים לנסות להשיג את אחת הספינות בנמל ולהפליג מכאן."

 

[Nextorl]

"אם הם לא כאן, איפה הם?" נואל שואל את ויז'נר, הוא לא מתנגד להצעה של קארים- אבל אם יש אנשי קשר קרובים יותר, עדיף למצוא אותם.

 

[yds]

"לא בטוח. צריך ללכת למרכז כוח מלטריאני." הוא עוצר ומביט סביב "ספינה זה לא רעיון רע - אבל יזהו אותנו, בעיר עוינת. יבשתית, אפשר להיעלם, למצוא שטח לא עוין, אולי אמצא אנשי קשר ישנים."

 

[liorgonen3]

"להיעלם דורש מאיתנו לצאת מכאן כמה שיותר מהר, וכל עוד יש צבא בינינו לבין היציאה, אני חושב שצריך לחשוב על פתרונות יצירתיים." הוא מסתכל על הכניסה. "אם כי אני מניח שתמיד אפשר לנסות להתבצר פה, המקום לא גדול ויהיה אפשר לפוגע ביתרון הכמותי של האויב."

 

[העוג הברברי]

סיאון מנסה להתרכז, להיזכר. הוא היה פה מתישהו? הוא שמע על המקום הזה? לפעמים הוא כל כך מטושטש וכל כך במשימה שהוא לא לחלוטין זוכר. אבל אולי עכשיו זקוקים לזיכרון שלו והוא הקדיש גם את כל תודעתו לקלסינדרה. הוא מתרכז, הוא חושב. והוא מנסה להיזכר. זיכרונות... אדומים.

META
דת על כתות רוחות החורבן: 20+7=27.

 

[yds]

ויז'ינר מביט סביב ''לא, זו מלכודת מוות. אין לנו כלים להישאר. חשיפת התא...טורדת מנוחה. אבל המחתרת לא נולדה כאן, והיא לא תמות כאן. לחיצים השבורים יש היסטוריה, מאוד ישנה. נלחמנו באנשיך פעמים רבות, קארים.'' הוא פונה אל הזד ומתחיל לדון איתו ''לפני עשור כמעט מתי, ולא חזרתי לעצמי - וביליתי את כל זמני מאז לכוד בחור באדמה.'' הוא מעביר יד על צווארו, אצבעות עבות מסיטות את צווארון המעיל הארוך וחושפות צלקת לבנה ועבה שמקיפה את הגרון כמו לולאת חנק.
''אבל אני אולי אוכל להיזכר במשהו שימושי...''
הוא מתיישב על הקרקע בכבדות, משעין את ראשו על הקיר, וממלמל. הוא מעלה בראשו שמות, פרצופים, זכרונות, מרכיב תמונה של חיים שאבדו לו. אם ההמולה הראתה לו משהו, זה שהמרד לא תם. רק צריך להבעיר מחדש את הרמצים ולצפות בדחליל האלפי עולה בלהבות. הוא יורה באוויר שמות חצי זכורים של אתרי קרב, ומהנהן כשקארים מתקן אותו על פרט כזה או אחר. השיח הולך ומתחמם, ויז'ינר עוצר להשתעל פעמים יותר ויותר תכופות כשהדיבור מכביד עליו, אבל לבסוף הוא פוקח את עיניו.
''יש לי.''
הזכרון שלו עוד לא הושלם, אבל הוא שלם. הוא לא יודע הכל, אבל הוא יודע מספיק - ולא צריך שהחץ יהיה שלם כדי להוציא את עינו של הזאב.
Meta
גלגול היסטוריה
+2 מיומנות
+4 כוח גזע של סומניוס
+3 סיוע לאחר של קארים
19 בקוביה
סה''כ 28

 

[המגדל הבודד]

האח סיאון נזכר. זה לוקח לו זמן, אבל הוא מצליח. אלו לא זכרונות נעימים - מלאים בדם וכפירה, זכרונות שהוא ניסה לשכוח מזמן.

פעם היו בהרים בצפון כמה מערות שבהם גרו אנשי כת שסגדה לרוח אסון מחרידה במיוחד בשם דארד. הם ביצעו טקסים נוראיים בהם אנשי הכת הצליפו בעצמם עד זוב דם כשהם מזמרים פסוקים ותפילות.
נציגי קלסינדה הגיעו למערות וטיהרו אותן מנוכחות הכופרים, אבל סיאון זוכר את הסיפורים על ההתנגדות העזה שאבירי הקודש והנזירים נתקלו בה במהלך הטיהור. יכול להיות שהמערות יוכלו לשמש אותם כמקום מסתור טוב, אם האלפים לא יודעים עליהן.

ויז'ינר, בסיועם של סומניוס וקארים, מגרד כל פיסת מידע שנמצאת במוחו על אנשי המחתרת שהיו פעם בעיר. זה לא קל, אבל לאחר מאמץ הוא מצליח להיזכר בשלושה עיקריים:
ז'אסטים וורובה, ששימש כקצין מודיעין בצבא מאלטרה ובמחתרת לאחר הכיבוש. ויז'ינר פגש בו כמה פעמים והתרשם לטובה ממוחו החריף, אם כי התגלה מספר פעמים שמחשבתו הייתה מקובעת מדי. בפעם האחרונה שהוא שמע עליו ז'אסטים היה סוחר בדים שהעתיק את מושבו לאל-מוקראת בתקווה לפרנסה.
קירילאס ויטובייאן, שהיה סייר ב'חצים השבורים'. הוא הצטרף יחסית מאוחר למרד, אבל פיצה על השנים החסרות בהתלהבות רבה. הוא מכיר את הטבע של מאלטרה ברמה טובה מאוד, ומוכדר מאוד בשימוש בקשת. הוא נפל בשבי אך שוחרר לאחר עסקה כל מאלטרה, והתיישב באל-מוקראת בשביל לפתוח דף חדש.
דנילו קאמנרטסקי, ששימש כאחד מ'נותני החסות' של המרד. דנילו היה איכר אמיד בתקופת המרד, ואיפשר למורדים להשתמש בנכסים שברשותו על מנת להסתתר ולהתאמן, ואפילו תרם סכומים נכבדים על מנת לסייע להם. כבר בזמן המרד הוא גר באל-מוקראת, ולפי המידע האחרון הוא לא עזב את העיר.

 

[העוג הברברי]

"יש בהרים בצפון מכאן מערות... הן מוכתמות בחטאים ובדם שנשפך בשם הקודש, ובזיכרונות כואבים" עיניו של האח סיאון מראות כי הזיכרונות משום מה... כואבים לו, פיזית, משפיעים על גופו כמו שחרב אלפית בבטנו הייתה משפיעה, גורמות לו לרעוד, אבל איש הדת מצליחה לשמור על יציבתו "אבל הן אמורות להיות ריקות, ומוסתרות... ואני יכול להוביל אותנו לשם. הן יכולות להסתיר אותנו וכל מחתרת שבורכה בידי קלסינדה, להרחיק אותנו מסכנה".

 

[Nextorl]

"אז למערות." נואל אומר בהחלטיות, קם מהרצפה. "נדבר שם."

 

[liorgonen3]

"אני מסכים." עונה קארים, "בשלב הזה אנחנו צריכים להגיע למקום מחסה ומשם לתכנן מה הלאה"

 

[המגדל הבודד]

החמישה ממהרים לצאת מהמקדש הקטן, מנצלים את קרבתם לחומה על מנת להתחמק דרך השער ביעילות. סיאון מדריך אותם לפי זכרונו אל ההרים, שקרובים למדי אל העיר.

כשהערב כבר יורד החבורה מגיעה אל ההרים, שניצבים קודרים ומאיימים מעל עמק פורה, ששרידי גדרות ותעלות עוד ניכרים בו, מצביעים על חקלאות שהתקיימה כאן בעבר.
הם מתחילים לטפס אל הבסיס של אחד ההרים כשסיאון מזהה דלת אבן שבורה - ככל הנראה נשברה על ידי האבירים של קלסינדה. הם עוברים בפתח הצר ולעיניהם מתגלה גרם מדרגות מפותל, שמוביל למעלה.
לאחר טיפוס מאומץ במאות מדרגות החמישה מגיעים אל דלת אבן נוספת, חתומה בחותם המחומש הקדוש של קלסינדה. הדלת נפתחת לאחר מעט מאבק וחושפת בפניהם חדר רחב ידיים, מרוהט בשולחנות, כיסאות ומדפי אבן לצד מזבח קטן שחצוב ברצפה. יש אפילו חלונות רחבי ידיים ומרפסת חבויה שחצובה באבן, מה שיכל לשוות למקום תחושה כמעט פסטורלית.
הדבר היחיד שהורס את התחושה אלו העצמות - מאות עצמות יבשות פזורות בכל רחבי החדר לצד נשקים מעלי חלודה. רבות מהעצמות שבורות, כאילו הלמו בהן בכוח רב, וחתיכות שריון ישנות מעידות על חליפות שלמות שהתנפצו תחת פטישיהם של אבירי המחומש. סימנים שנחרטו על הרצפה והקירות הושחתו ללא היכר, וערימת אפר ליד המזבח מרמזת לגורלם של הספרים שפעם שכנו במדפי האבן שהיו במקום.

כשהם בודקים את המרפסת, נראה כי היא מספקת נקודת תצפית מעולה לעבר העיר והעמק, כולל הכפרים הקרובים. שוכני המערה ידעו על בואם של שליחי קלסינדה הרבה לפני שהם הגיעו, וככל הנראה ידעו להיערך בהתאם. המקום יוכל לספק להם מקלט לעת עתה, אבל בקרוב כמעט כל חייל אימפריאלי ביבשת יסרוק את האזור בחיפוש אחריהם.

 

[liorgonen3]

"נראה לי שכדאי שנעצור לנוח בצורה קצת יותר רצינית." אומר קארים, הוא תשוש מהמאבק, תשוש מהמסע וכעת תשוש ממה שהם גילו, הוא גם תשוש מעצמו ותשוש מהלחימה, אבל אלה דברים שהוא זקוק ליותר מסתם מנוחה בשבילם. הוא תוהה מה תושבי האיים היו אמורים על מראה כזה, מתים רבים כל כך שהצליחו למצוא את מותם בלחימה, יכול להיות שהם היו קוראים למקום הזה קדוש ושמח, קארים לא בטוח איך לקרוא לזה.
או לעצמו.

 

[yds]

ויז'ינר מהנהן בהערכה כשהוא רואה את מקום המסתור "חשיבה טובה, סיאון. אם המורדים היו יודעים על המקום הזה היינו יכולים לעשות הרבה צרות. ננוח פה. מחר נצא אל העיר וננסה לראות אם לחיצים השבורים עוד יש בעלי ברית במקום הזה. אני יוצא לשמור."
הוא מפנה את גבו אל המערה ויוצא לשבת במרחק כמה עשרות מטרים מהפתח שלה, נסתר בין שיחים וסלעים, עיניו בוהות אל המרחק, שפתיו ממלמלות שירי קרב מלטריאניים.

 

[העוג הברברי]

IN
האח סיאון מסתכל פנימה. לרגע אחד, חיוך מתגנב לפניו, כאשר הוא מדמיין את אבירי קלסינדה מרסקים את החוטאים ושורפים את אמונות הכזב של רוחות החורבן. זהו מקום מקודש, והעובדה כי הוא זכר אותו מראה כי בודא אדמי עומדת לצידו ברגעים אליו. הוא שואף פנימה את ריחו של המוות, של גורל החוטאים הראוי, ובוהה קדימה.

פנים עולים בזיכרונותיו, פרצופים שהוא כבר שכח. הוא לא בטוח אם הם מהאימון, או מלפני זה. מה היה לפני האימון? הוא בוהה במערה, והרגל שלו מתחילה לרעוד, ותחושת בחילה נוראית עולה במעלה הגרון שלו. הוא כמעט ומקיא ישירות על סומניוס.

"אני אצא גם כן" אומר האח סיאון, יוצא מן הדלת, מרגיש את התחושה חוזרת אליו. הוא לא בטוח בעצמו מה הגוף שלו מרגיש, אבל הוא לפחות יכול לשמור. הוא מתיישב ליד ויז'ינר "המחומש האיר את זיכרוני, בעבור המחתרת" הוא מאשר את מה שויז'ינר אומר בנוגע לשימוש במערות "הברכות הרבות שזכינו בהם מראות כי המטרה מקודשת. אמור לי, כיצד האלים כיוונו את דרכם מהמצודה?" הוא שואל את ויז'ינר בנוגע לדרך בה הוא וסומניוס הגיעו לאל-מוקראת.

 

[yds]

ויז'ינר יורק על הרצפה "מזל. לא יודע איך האביר יצא החוצה, הוא התחפש. משם הסתווינו ועלינו אליכם. מה קרה עם המודיע?"

 

[העוג הברברי]

"נתפס, אולי בשבי, אולי נשלח כבר לבודא אדמי. אבל מהרגע הראשון זה הרגיש לא נכון, הם... ידעו, וחיכו לזה. זה היה מארב מתוכנן, אבל לא על ידי כולם שם. הרוב היו עיוורים למתרחש, בשביל לא לעורר יותר מידי חשד. הם לא ציפו לכאוס שיתרחש, זו הייתה המפלה שלהם וההזדמנות שלנו לברוח" אומר האח סיאון את הפירוש האישי שלו לסיטואציה.

"המודיע הזה, ידעת מי הוא? אתה מרגיש קשר אליו בגלל המטרה המשותפת שלכם?" האח סיאון תוהה, וחושב על היחס שלו לקנאי המחומש, יחס כה טבעי של קשר קרוב שהוא לא מפקפק בו בעולם.

 

[yds]

ויז'ינר מניד בראשו לשלילה ''אני לא מכיר אף אחד. גרתי בבור. המשימה הזו...פעם שלישית או רביעית שיצאתי מאז המרד. אבל ככה עדיף. חדי האוזן יודעים להוציא סודות גם מהמתים - אי אפשר לספר את מה שאתה לא יודע.''

הוא מוציא אבן משחזת ומתחיל להעביר אותה על חוד אחד הכידונים שלו. ''חוץ מזה, אין מה 'להכיר'. לחץ שבור אין זהות - כל אחד הוא חץ, כל אחד יכול להפיל אלף - מי 'אתה' זה לא כזה משנה.''

 

[העוג הברברי]

IN
"זה נכון, אין קיום עדיף מלהיות הכלי בידי מטרה שמקדשת כל אמצעי. אנחנו טהורים יותר ככה, מתנתקים מהמגבלות של התמותה והופכים למשהו קדוש יותר. האלים יודעים זאת. אני מציע לך לקרוא להם גם, הם יראו כיצד אתה מקדיש את עצמך והם לא יחזירו פניך ריקם" אומר האח סיאון.

"הם לא החזירו פניי ריקם. המשימה הזו אינה הראשונה שלי, אך היא הנרחבת ביותר שלי, והיא הסימן לכך שזכיתי- שמכל חברי המנזר, המאמץ הכאב והדם שלי הביאו לתמורה" הוא אומר בהערכה. נראה שהוא באמת מרגיש איזושהי תחושת... כבוד מכך.

 

[yds]

ויז'ינר צוחק "ביום בו האלים יעבדו לצידי בשדה, ירעבו איתי בחורף, ימותו איתי במלחמה, אז אצטרף למטרתם. כל מה שיש לנו על הארץ הזו הוא זה את זה, אם אינך עם מישהו, לא תוכל לחלוק איתו מטרה." הוא נשען על הסלע "לכן חדי האוזן יפלו. הם עובדים מעל, לא עם. שום מדינה לא תחזיק כך לנצח."