"אני כבר אנוח בקבר." אומר קארים. בתגובה להערה של ויזנ'ר. האמת היא שמשעמם לו, הוא תמיד יוכל לנוח אחר כך, זה לא שהם ממהרים לאנשהו וכנראה שהאויב גם ככה יגיע אליהם.
"אבל זה לא משהו מעניין במיוחד." אומר קארים. חוזר על הסיפור בפעם המי יודע כמה. לפחות הפעם הוא לא שיכור. "הייתי אמור להפוך את תושבי האיים למטרד החדש שלך ושל המולדת שלך" הוא מתחיל להסביר. "מלחמת פרוקסי קלאסית, במקום אלפים שמפרים את ההסכמים ומתים על האדמה "שחוכת האל" הזו" הוא מדגיש את המילים האחרונות במבטא אלפי, מנסה להעניק מימד של סאטריה למשפט. "ימותו ברברים טיפשים שחושבים שנוצץ זה טוב ולמות בקרב זה הכי חשוב...." הוא ממשיך במהירות. "אז עברתי לאיים, לימדתי אותם אלפית ואיך להתנהל בקרב, הייתי המפקד שלהם והם די אהבו את זה, אתה תופתע כמה קל לקנות את האמון שלהם, תשתה איתם לילה שלם מבלי לאבד את ההכרה או תרביץ מכות לאחד הבחורים ואתה פתאום מקבל שם של גיבור עם מקומי..." הוא מגרד בראשו. "אני לא זוכר אם הם כינו אותי באלדור או ח'ו-קואהן. אבל הפכתי להיות די חשוב להם. ואיכשהו הם הפכו להיות חשובים לי. אז בערך עשר דקות לפני שמלחמת הפרוקסי התחילה, קראו לי לחזור לטילינג, לקחת איתי את כל האספקה ולהגיד לתושבי האיים שאני חוזר עם תגבורת. תגוברת שכמובן לא תגיע מעולם ובזמן שהם מתעסקים איתכם, אנחנו נכבוש להם את הבית."
הוא קם ומתמתח, "לא יודע למה, לא אהבתי את זה. בדיעבד הייתי אולי צריך להסכים וזהו. היה חוסך לי הרבה בלאגן עם אבא שלי ושאר המשפחה... סיפרתי לכם שהוא הורה לשומרים שלו להוציא אותי להורג?" הוא שואל, נואל היה שם, אבל האחרים לא בדיוק נחכו באירוע. "האמת שציפתי שנגיע לזה, לא חשבתי ש... לא חשבתי שזה יהיה מהיר כל כך." הוא מפנה לאחרים את הגב, קצת מסתתר בתוך עצמו. "מדהים לחשוב מה אנשים מסוגלים לעשות בשם האימפריה. האמת שכשאני חושב על זה... אני הרבה יותר רוצה לראות את טילינג בוערת אחרי המפגש עם אבא שלי."
