אני לא בטוח לגבי הביצוע, ואשמח לביקורת!
זיכרונות ילדות ורוח ים מלוחה
אדוארד מק'נזי, ''שחור השפם'', פסע במסדרונות בניין מנהלת המספנה של טורטוגה. הוא הירהר בספינתו, ''זאב הים'', שעומדת בתיקונים בנמל מאז שאביו נהרג, וקיווה שהיא מוכנה. הוא לא יכל לחכות עוד להפלגה המיוחלת על ספינתו האהובה, וכמעט ריחם על האיש שיעכב אותה-אבל רק כמעט. ''פיראטים לא חשים רחמים'', אמר לו פעם אביו.
הוא הביט מהחלונות המקושתים אל העיירה טורטוגה. בתי אבן אפורה בעלי גגות רעפים, שמזמן דהו והתלכלכו, היו פזורים ברחבי העיירה, מוקפים בגינות קטנות-חלקן מטופחות וחלקן צומחות פרא. רחובות האבן המרוצפים היו מלוכלכים, והעלו צחנה של סירי לילה מלאים-כמו רוב הערים, חשב אדוארד. כמה פאבים ובתי בושת היו פזורים ברחבי העיירה, רק מחכים למלח הלא-כל-כך-תמים שיכנס אליהם ויבזבז את כל מה שהרוויח מהפשיטה האחרונה שלו. לבסוף, אדוארד עצר לפני דלת עץ אלון, ועליה שלט מתכת:
חדר המנהל
מר. הנרי ג'ונסון
הוא בדק את תסרוקתו המפודרת, החליק את שפמו השחור וסידר את כובע 3 הפינות שלו. לבסוף, הוא פתח אותה.
''בוקר טוב'', אמר המנהל ג'ונסון, גבר אנגלי חסון בגיל העמידה, בלי להרים עיניו מפאונדי הכסף שספר בעיניים בורקות, ובלי לראות כלל מי עומד מולו. ''בוקר טוב'', אמר אדוארד בנימוס, מתבל את מילותיו במבטא סקוטי קל. ג'ונסון הרים, לאט ובחשש, את עיניו מהפאונדים היקרים שלו. ''בבוקקר טטוב, אאדואאררד'', גמגם המנהל בחשש ברור. ''מר מק'נזי, בשבילך'', אמר אדוארד בקרירות. ''הספינה שלי מוכנה?'', שאל. ''עוד לא'', ענה המנהל ג'ונסון, מתעשת מהר מהמפגש עם הפיראט מטיל האימה ביותר בכל טורטוגה. ''היו לנו תקלות-'' ''אילו תקלות?'', התפרץ מק'נזי, נימה ברורה של זעם עצור מתגנבת לקולו. ''היו גשמים חזקים'', אמר ג'ונסון בנימוס בריטי מהול בחשש, ''וסופות. האנייה תהיה מוכנה עוד 3 ימים''. ''שלושה ימים?'', שאל מק'נזי. ''בגלל מזג האוויר אני אבזבז שלושה ימים נוספים בחור הזה?!''. זעמו העצור של שחור השפם התפרץ. ''אני אטפל בך, אני אדאג ש''-, המנהל ג'ונסון קטע את דבריו. ''מר מק'נזי, תרצה יין אדום?'', שאל. מק'נזי עצר. ''ויסקי בבקשה, מר ג'ונסון'', הוא אמר. היה ברור לפיראט הוותיק שהמנהל מנסה לשנות נושא שיחה, אבל הוא לא היה יכול לסרב לכוס אלכוהול משובח על חשבון ה''מארח''.
ג'ונסון פתח את ארון העץ הנעול שלו, והוציא בקבוק זכוכית המלא במשקה החריף בעל צבע הדבש. פיו של אדוארד התמלא ריר. המנהל חילץ את הפקק, ומזג לשתי כוסות זכוכית את הויסקי. מק'נזי לקח, שוכח מהנימוס הבריטי המקובל, את הכוס בה נמזג יותר. הוא לגם ממנה לגימה ארוכה, ולבסוף פלט גיהוק. ''תודה'', אמר לג'ונסון. ''אז איפה היינו?'', הוא שאל. הויסקי השרה עליו תחושת רוגע נמנמנית. ''נזכרתי. בגללך אני הולך להימצא עוד שלושה ימים בחור הזה!'', הוא צעק, ועצר, נושם כמה נשימות ארוכות. ''כעונש'', המשיך בנימוס בריטי ובמבטא סקוטי מהוקצע, ''אתה תשלם רבע משכר מלחי''. ''ללאא!'', אמר ג'ונסון בקול חושש ומתחנן, ''בבקשה לא! רק עכשיו סיימתי לחסוך את שכר לימודיו של בני, ואוכל לשלוח אותו לבית הס''- ''בסדר, בסדר'', אמר מק'נזי, לאחר כמה דקות של הירהורים, שכנראה כמעט הרגו את ג'ונסון ממתח. ''וזה רק בגלל שאני טוב לב, נדיב ורחום'', הוא סיים, הריק את כוסו, ויצא מהחדר.
שחור השפם עמד על המזח בנמל טורטוגה, אחרי 3 ימי המתנה ארוכים ומשעממים. רוח הים המלוחה ליטפה את פניו, והים הקריבי נפרס עד אינסוף. על המזח עמדו משרתו ג'יימס, לו השאיר את ביתו בעיר, אשתו של ג'יימס-מרי, ובתם מרגרט. אדוארד חיבק ביד אחת את בנם ומתלמדו-גבר חסון בן כ-20 ששמו הרברט, ובידו השנייה הרגיש את מעקה העץ. הזיכרונות הציפו אותו: איך שט בגיל 3 עם הוריו מאנגליה לטורטוגה, והים נראה לו ענק ולא ידוע. איך אביו העביר לו שיעורי ספנות, ואיך יצא איתו לפשיטה הראשונה. איך ניקה תותחים וישן עם המלחים, איך נלחם בחרבות עם מלחים בריטיים וספרדים-וניצחם, ואיך באותו יום קודר לפני חמש שנים, כשהיה בן 27, נהרג אביו בקרב החרבות מול המלח הבריטי הארור.
''להתראות!'', הוא קרא לג'יימס, והביט קדימה לים. הרוח נשבה במפרשים, ועד מהרה טורטוגה הפכה לכתם מרוחק. אדוארד הסתכל מרוצה ושמח על צוות מלחיו, על אנייתו. ''הכנופיה שלי, האוניה שלי, הן נולדו מחדש'', לחש לעצמו בגאלית.
זיכרונות ילדות ורוח ים מלוחה
אדוארד מק'נזי, ''שחור השפם'', פסע במסדרונות בניין מנהלת המספנה של טורטוגה. הוא הירהר בספינתו, ''זאב הים'', שעומדת בתיקונים בנמל מאז שאביו נהרג, וקיווה שהיא מוכנה. הוא לא יכל לחכות עוד להפלגה המיוחלת על ספינתו האהובה, וכמעט ריחם על האיש שיעכב אותה-אבל רק כמעט. ''פיראטים לא חשים רחמים'', אמר לו פעם אביו.
הוא הביט מהחלונות המקושתים אל העיירה טורטוגה. בתי אבן אפורה בעלי גגות רעפים, שמזמן דהו והתלכלכו, היו פזורים ברחבי העיירה, מוקפים בגינות קטנות-חלקן מטופחות וחלקן צומחות פרא. רחובות האבן המרוצפים היו מלוכלכים, והעלו צחנה של סירי לילה מלאים-כמו רוב הערים, חשב אדוארד. כמה פאבים ובתי בושת היו פזורים ברחבי העיירה, רק מחכים למלח הלא-כל-כך-תמים שיכנס אליהם ויבזבז את כל מה שהרוויח מהפשיטה האחרונה שלו. לבסוף, אדוארד עצר לפני דלת עץ אלון, ועליה שלט מתכת:
חדר המנהל
מר. הנרי ג'ונסון
הוא בדק את תסרוקתו המפודרת, החליק את שפמו השחור וסידר את כובע 3 הפינות שלו. לבסוף, הוא פתח אותה.
''בוקר טוב'', אמר המנהל ג'ונסון, גבר אנגלי חסון בגיל העמידה, בלי להרים עיניו מפאונדי הכסף שספר בעיניים בורקות, ובלי לראות כלל מי עומד מולו. ''בוקר טוב'', אמר אדוארד בנימוס, מתבל את מילותיו במבטא סקוטי קל. ג'ונסון הרים, לאט ובחשש, את עיניו מהפאונדים היקרים שלו. ''בבוקקר טטוב, אאדואאררד'', גמגם המנהל בחשש ברור. ''מר מק'נזי, בשבילך'', אמר אדוארד בקרירות. ''הספינה שלי מוכנה?'', שאל. ''עוד לא'', ענה המנהל ג'ונסון, מתעשת מהר מהמפגש עם הפיראט מטיל האימה ביותר בכל טורטוגה. ''היו לנו תקלות-'' ''אילו תקלות?'', התפרץ מק'נזי, נימה ברורה של זעם עצור מתגנבת לקולו. ''היו גשמים חזקים'', אמר ג'ונסון בנימוס בריטי מהול בחשש, ''וסופות. האנייה תהיה מוכנה עוד 3 ימים''. ''שלושה ימים?'', שאל מק'נזי. ''בגלל מזג האוויר אני אבזבז שלושה ימים נוספים בחור הזה?!''. זעמו העצור של שחור השפם התפרץ. ''אני אטפל בך, אני אדאג ש''-, המנהל ג'ונסון קטע את דבריו. ''מר מק'נזי, תרצה יין אדום?'', שאל. מק'נזי עצר. ''ויסקי בבקשה, מר ג'ונסון'', הוא אמר. היה ברור לפיראט הוותיק שהמנהל מנסה לשנות נושא שיחה, אבל הוא לא היה יכול לסרב לכוס אלכוהול משובח על חשבון ה''מארח''.
ג'ונסון פתח את ארון העץ הנעול שלו, והוציא בקבוק זכוכית המלא במשקה החריף בעל צבע הדבש. פיו של אדוארד התמלא ריר. המנהל חילץ את הפקק, ומזג לשתי כוסות זכוכית את הויסקי. מק'נזי לקח, שוכח מהנימוס הבריטי המקובל, את הכוס בה נמזג יותר. הוא לגם ממנה לגימה ארוכה, ולבסוף פלט גיהוק. ''תודה'', אמר לג'ונסון. ''אז איפה היינו?'', הוא שאל. הויסקי השרה עליו תחושת רוגע נמנמנית. ''נזכרתי. בגללך אני הולך להימצא עוד שלושה ימים בחור הזה!'', הוא צעק, ועצר, נושם כמה נשימות ארוכות. ''כעונש'', המשיך בנימוס בריטי ובמבטא סקוטי מהוקצע, ''אתה תשלם רבע משכר מלחי''. ''ללאא!'', אמר ג'ונסון בקול חושש ומתחנן, ''בבקשה לא! רק עכשיו סיימתי לחסוך את שכר לימודיו של בני, ואוכל לשלוח אותו לבית הס''- ''בסדר, בסדר'', אמר מק'נזי, לאחר כמה דקות של הירהורים, שכנראה כמעט הרגו את ג'ונסון ממתח. ''וזה רק בגלל שאני טוב לב, נדיב ורחום'', הוא סיים, הריק את כוסו, ויצא מהחדר.
שחור השפם עמד על המזח בנמל טורטוגה, אחרי 3 ימי המתנה ארוכים ומשעממים. רוח הים המלוחה ליטפה את פניו, והים הקריבי נפרס עד אינסוף. על המזח עמדו משרתו ג'יימס, לו השאיר את ביתו בעיר, אשתו של ג'יימס-מרי, ובתם מרגרט. אדוארד חיבק ביד אחת את בנם ומתלמדו-גבר חסון בן כ-20 ששמו הרברט, ובידו השנייה הרגיש את מעקה העץ. הזיכרונות הציפו אותו: איך שט בגיל 3 עם הוריו מאנגליה לטורטוגה, והים נראה לו ענק ולא ידוע. איך אביו העביר לו שיעורי ספנות, ואיך יצא איתו לפשיטה הראשונה. איך ניקה תותחים וישן עם המלחים, איך נלחם בחרבות עם מלחים בריטיים וספרדים-וניצחם, ואיך באותו יום קודר לפני חמש שנים, כשהיה בן 27, נהרג אביו בקרב החרבות מול המלח הבריטי הארור.
''להתראות!'', הוא קרא לג'יימס, והביט קדימה לים. הרוח נשבה במפרשים, ועד מהרה טורטוגה הפכה לכתם מרוחק. אדוארד הסתכל מרוצה ושמח על צוות מלחיו, על אנייתו. ''הכנופיה שלי, האוניה שלי, הן נולדו מחדש'', לחש לעצמו בגאלית.