קריאת העורב - עץ משחק [מו"ד 5] (5/5)

חמש שניות עוברות בדממה. עשר שניות. עשרים.
ואז לפתע קול חזק מרעים, מהדהד באוויר. "מכל התפילות שקיבלתי עד היום, בן אנוש, שלך הכי.... מקורית."
משהו מנצנץ בחלל האוויר, זוהר באור הירח. ואז עוד נצנוץ, הבהוב של זהב חלק. לפתע מאות נצנוצים מופיעים מולכם, מאות קשקשים של זהב מופיעים לעין. בצידה השני של הבריכה מאייבל מופיע יצור אדיר ואגדי אשר התחבא מהעין עד כה, לטאת ענק המכוסה בקשקשים בצבע הזהב, שתי כנפיים רחבות פרושות מגבה. זנבו הארוך נע מצד לצד, פניו הצרות המקורננות משדרות חוכמה וזקנה, מתחת לאפיו בוקעים מחושים כמו שפם.
"מה מעשיכם בביתי, ילדים?" טולדנריר הדרקון שואל, קולו רועם אך רך ונעים בו זמנית, "מדוע אתם מפריעים למנוחתי?"

"הדברים הרגילים" עונה אייבל, "רשע שמנסה להשתלט על העולם וחבורת לא יוצלחים שמנסה לעצור אותו." הוא מלמל בהיעדר פליאה, בתוך תוכו תוהה אם הוא לא היה צריך לבקש את המטבעות לעצמו או משהו. "במקרה הזה הגענו לפה בטעות, אני לא בטוח למה זרקתי את המטבע, זה קצת הרגיש נכון."

להט מביט בהתפעלות בדרקון הענק שמשתרע מולם. לרגע אחד הוא בוהה בו, ואז המהנדס לוקח את מקומו של הילד הנלהב. להט מנסה לשלוח את מבטו בזווית כך שיוכל להציץ בחלק העליון של גחונו מבלי שישים לב. מלומדים קאלוהנין. ניסו לחקות את מנגנון הנשיפה של דרקונים כבר מאות שנים בלא הצלחה - אם הוא יצרף את הידע הזה למאגר... בינתיים הוא מנסה להיזכר מה הוא למד על דרקונים כמו טולדנריר, בתקווה לקבל תובנה שתעזור לו להבין את מנגנון הנשיפה
Meta
ידע ארקאנה
[dice:6kd6jfua]737996:0[/dice:6kd6jfua]

"מרשים ביותר." טולדנריר נוחר בתגובה לאייבל, ועננת עשן יוצאת מנחיריו. "ברברת כל כך הרבה ובכל זאת לא ענית על השאלה שלי. אני אף פעם לא אבין בני אדם."
כשלהט מסתכל אליו הוא מסובב את ראשו כמו לטאה. "כן? ועל מה אתה מסתכל בדיוק, ילדון?"

להט

"זה נכון לגבי שנינו." עונה אייבל.

"אנחנו מצטערים על ההפרעה, אדוני. נשלחנו על ידי מת'אייס כדי לבקש ממך עזרה באיתורו של חפץ בשם קנה החורבן. אנחנו חוששים שיישות מסוכנת בשם "לורד העורבים" מנסה להשיג אותו ולנצל את כוחו לרעה." זוהאן קוטע את השיחה העוקצנית בין אייבל לטולדנריר. הדבר האחרון שהם צריכים כרגע זה שהוא ייעלב וייסרב לעזור להם.

ליילאני מתעלמת מהשיחה ומשתדלת לסמן את סימן הזהות הסודי של המסדר כך שרק הדרקון יראה אותו. היא סקרנית לדעת אם הדרקון באמת חבר בארגון שלה ואם כן כיצד הוא גויס.

טולדנריר מזיז את ראשו באיטיות לזוהאן כשהוא מדבר, אך עיניו מביטות בו בעניין כשמבטו נח עליו. "אתה... אתה אחד מיוחד, הלא כך? בעורקי שנינו זורם דם דומה... מעניין." הוא אומר לזוהאן. "אתה טוען שמת'אייס שו שלח אתכם? מדוע שאאמין לך, חצי-אלף?" הוא שואל, לא שם לב לסימון הסודי של ליילאני או לפחות לא מזהה אותו.

להט - הספויילר בהודעה הקודמת נערך עם מידע נוסף

להט קופא, מבין שהיד שלו נשלחה מבלי משים לכיוון קשקשיו של הדרקון. באלגנטיות מועטה מכפי שהוא קיווה, הוא מועד לאחור, ןנעמד מאחורי שאר אנשי הצוות, מרכין את ראשו ומקווה בכל ליבו שהדרקון לא יבחין בסמל הקאלוהני שחותם את תיק הצד שלו.
''התפעלתי מהקשקשים שלך, לטא אדיר. לא לעיתים קרובות אדם זוכה לפגוש יצור כה אדיר כמוך.''.

הוא מביט באחרים בחוסר אונים למשמע שאלתו של הדרקון, ומנסה להיזכר האם הם קיבלו דרך להוכיח את האמינות שלהם לדרקון בצורה טובה.

"שמעת על 'כוח עורב'?" גנובל שואל. "זה אנחנו. מת'ייאס הבטיח שכל סוכן של חסרי הכתר יזהה אותנו בעזרת השם הזה."

"אני נראה לך כמו סוכן של משהו?" טולדנריר מגחך לעצמו, פולט עוד עננת עשן. "אבל הוא בהחלט סיפר לי על הפרוייקט הקטן שלו. רק מת'אייס יכול לתת למשהו שם המתבסס על כל מה שהוא עומד כנגדו. ידעתם שהוא היה כוהן של סקולד בצעירותו?"
טולדנריר מתיישב מולכם, כך שראשו קרוב יותר לגובה שלכם. "אבל... נראה שמת'אייס אכן שלח אתכם לכאן. הוא חבר קרוב שלי ואני חב לו רבות, אז אספר לכם איך למצוא את קנה החורבן, אך הקשיבו היטב, כי אספר זאת פעם אחת בלבד. בוודאי שמעתם כבר כיצד הקנה נוצר, אך הסיפור אודות ההיסטוריה המאוחרת שלו מלהיב הרבה פחות - שלא כמו סיפורים רבים על שדים וקוסמים, סיפורינו מסתיים בדיפלומטיה ושלום."
"לפני כמאה שנים, פחות או יותר, חיו על ההר הזה ענקים אכזריים אשר חיו במצודה גדולה. הענקים, שהצורך בקרב ובהרס בער בדמם, ארגנו פשיטות כנגד אנשי העיר איסאייל, וכנקמה, אנשי העיר הזועמים יצאו לצוד כל ענק שהתרחק מספיק מהמצודה. שני הצדדים ספגו נזקים כבדים מהקרבות הללו, עד שלאנשי העיר נמאס. הם ניגשו לקוסם זקן ומתבודד שחי גם הוא על ההרים, במגדל מבודד שבנה קרוב לפסגה. הם ביקשו ממנו לחסל את הענקים אחת ולתמיד. יום וליל הם התדפקו על דלת המגדל, דרשו, ביקשו ואז התחננו, אך האשף אמר להם לעזוב אותו לנפשו. לבסוף, כשאנשי העיר איימו לשרוף את המגדל אם לא ייענה להם הזקן, הוא הבין שאין לו ברירה."
"וכאן נכנס לסיפורינו קנה החורבן. הקנה התגלגל במשך מאות שנים מאדון אחד לאחר, עד שהגיע לקוסם שלנו, שתכנן להשתמש בכוח האצור בו למטרה כלשהי, שאינני יודע. כך או כך, האנרגיה השדית בקנה הייתה כה רבה, שאפילו חצי מהקנה היה מספיק למטרותיו. לכן הזקן חצה את הקנה לשניים - אחד נשאר במעבדה שלו, ואת השני הוא לקח למצודת הענקים. אתם מבינים, לקוסם לא היה שום עניין להתחיל להחריב את המצודה עם קסמיו ולסכן את חייו כנגד הענקים - במקום זאת, הוא פנה לאומנות המשא ומתן. הוא הציג את חצי-הקנה למנהיג הענקים, והסביר לו שהקסם בקנה יוכל לשגר את כל המצודה, להעביר אותה מהעולם החומרי אל עולם אחר, מישור קיום הרחק מאנשי העיר, בו הענקים יוכלו לצוד ולהלחם בחופשיות, מבלי שיצודו אותם חזרה. ובאופן מפתיע, הענק הסכים להצעתו של הזקן שלנו, ובעזרת חצי-הקנה המצודה נעלמה כליל מההרים לעולם אחר. הענקים היו מרוצים, אנשי העיר היו מרוצים, והזקן חזר לבדידותו במגדל."
טולדנריר מפהק פיהוק גדול, פוער את פיו האדיר. "וזהו סוף הסיפור שלנו. סוף טוב לכולם, אך קצת משמים, לא כך? בכל מקרה, רק חצי אחד מהקנה נשאר בעולמינו - בהנחה שהזקן שלנו נשאר בודד לשארית חייו, תוכלו בוודאי למצוא אותו במגדל הישן. ואם אכן תשיגו אותו, גם סיפורכם יסתיים בסוף טוב, שכן אותו לורד העורבים לא יצליח לשחרר את הרשע הקדמון ששוכן בתוך הקנה מבלי לחבר את שני החצאים יחדיו."

"מעניין. זה עובד לטובתנו, אני מניח." זוהאן משתהה לכמה שניות, מהרהר. "יש לי אמון מלא בחסרי הכתר, אבל זה בהחלט מרגיע לדעת שגם להם לא תהיה גישה לכוחו המלא של הקנה. כמובן שיש גם את אמצעי הבטיחות שאירגנו." זוהאן מביט באייבל.

"ובמקרה אתה יודע איך להשמיד את חצי הקנה שנשאר, או את הרשע הקדמון ששוכן בתוכו?" גנובל שואל. "לורד העורבים הזה נראה לי כמו הסוג שהיה נוסע לעולמות אחרים כדי למצוא את החצי האחר, אז עדיף שנמנע את האפשרות לחבר את שני הצדדים אחת ולתמיד."

"אני חייב לתהות אם מקור הסלע הענקי שראינו בדרך הוא לא... ענקי." תוהה אייבל לאוויר, "יש סיכוי שנשארו כאלה בסביבה? או שהם יוכלים לחזור?"

להט מתופף בהיסח הדעת על מוט הפלדה השחור שלו, מהנהן בחיוב למשמע דברי אייבל ''הייתה התקפה של ענק בדרך לכאן בפעם הראשונה מזה שנים. משום מה יש לי תחושה שהסיבה שלורד העורבים הנחמד חיכה לרגע המתאים שבו הענקים יחזרו, והחצי השני יחד איתם - אני מציע שנחזור למערה שראינו בדרך ולחקור. אם יהיה לנו מזל נוכל לשכנע את הענקים ללכת חזקה למישור האחר, וחסל סדר קנה שדי''

אם דרקונים היו יכולים למשוך בכתפיים, טולדנריר היה עושה את זה בתשובה לשאלות של גנובל ואייבל. "אין לי את כל התשובות הדרושות לכם, ילדים. אני רק מספר סיפורים."
הוא קם שוב, מותח את כנפיו. "כעת המשך הסיפור תלוי בכם, ילדים. חבורה מעניינת, אתם. אשמח לקחת אתכם למגדל הישן או לאותה מערה אם תרצו בכך. ואם אתם עייפים, אתם מוזמנים להשאר כאן הלילה - בכל הכנות, לא הייתה לי חברה זה זמן מה, מעבר לזוטונים הטורדניים... ולפסל הזה." אם דרקונים מסמיקים תחת הקשקשים שלהם, טולדנריר כנראה מאדים כעת.

"אני מניח שהמגדל צריך להיות התחנה הראשנה שלנו." אומר אייבל

ליילאני מהנהנת כהסכמה כאשר מבחינתה אם היא לא יודעת מה היא תוכל לגלות בכל אחד מהמקומות זה לא משנה לאיזה מקום היא תתקדם.

"אני מסכים. גם אם חצי הקנה עצמו לא יהיה שם ייתכן שבמגדל נוכל למצוא מידע שיכווין אותנו אליו." שאן אומר.

"מוסכם, אם כך!" טולדנריר אומר. "עלו על גבי ואקח אתכם לשם."
כולכם מטפסים על גבו של הדרקון, אוחזים חזק בקשקשיו. "אל תדאגי, יקירתי, אחזור בקרוב." הוא אומר בהלצה לפסל בת המחצית ליד הבריכה. ואז הוא פורש את כנפיו, ובמהירות נוסק לשמיים. החוויה מטלטלת חושים בעוד אתם עוזבים את הגינה של טולדנריר ועולים מעלה אל שמי הלילה, רוחות קפואות מצליפות בכם. האוויר נהיה דליל יותר ויותר, ואתם מתקשים לפתוח את עיניכם בעוד פתיתי שלג מצליפים בהן. כשאתם כן מצליחים להביט בנוף סביב אתם רואים שאתם קרבים יותר ויותר לפסגת ההר, כמו טבור קפוא המשקיף על העיר והעמקים מתחת.
אך לאחר מספר דקות של מעוף טולדנריר מאט, מתחיל לדאות לכיוון אחד המצוקים מתחת לפסגה. לבסוף הוא נוחת על הצוק הזה ששובר את תלילות ההר, רגליו מעיפות שלג לכל עבר בעוד הוא נוחת נחיתה רכה. "זהו זה, ילדים. אני מאחל לכם בהצלחה - ותמסרו ד"ש למת'אייס בשמי!" הוא קורא לכם מעבר לרוחות המייללות, ואז פורש כנפיים ועוזב אתכם, נעלמת בחשיכת הליל.
המצוק עצמו קטן, והמגדל נמצא בקצה השני שלו, צמוד אל ההר - למעשה, נראה שהמגדל נבנה אל תוך צלע ההר, בנוי מאבן לבנה ומעוטר בכיפה בראשו. השנים שעברו לא ריחמו על המגדל, ונראה שהחלק התחתון שלו קרס, שקע תחת שלג וסלעים - כעת הכניסה היחידה שאתם רואים היא חלון במעלה המגדל, בערך שבעה או שמונה מטרים מעל פני האדמה.