שמיר מספרת: "עם לבלוב הפרחים"
(384 למניין הא'קאיב)
חלק ראשון: "נולדה לרוץ"
הייתי בכיתה כשהשליח הגיע.
לא את זה דמיינה שמיר הצעירה כשחלמה על עתידה לפני שנים. היא לא דמיינה שתהפוך לדבר שהיא תיעבה יותר מכל: מורה מתלמדת באחד מבתי הספר של אבא. היא לא הבינה מה לומדים אותם צופים שקטים שמצד אחד לא לימדו ומצד שני לא למדו. אני המבוגרת יותר למדתי שגם ללמד דורש ממך תקופת התמחות אצל מורה. אם הייתי יודעת את זה מראש, הייתי שוקלת את זה לפני שחילקתי את זמני בין להיות תחקירנית של "רצון העם" וגם ספרנית מתלמדת בהיכל דוואמירן באדמונית - לא דוואמירן המהולל בכל פינה ב-"מגן העם" אלא אביו של אדון אדמונית כיום. מכל זמן, עשיתי דברים שלעומתם להיות מורה מתלמדת היה מעשה של טוב טהור. גם לא שכחתי שרציתי לשבת במועצה של אבא לפני שאמות השנה. הרי אף אחד לא ציפה מהיורש, ועל אחת ואחת יורשת, להגיע למועצה של אביה מבלי לדעת הרבה. העדפתי את הדרך הזו על פני ללמוד כעוזרת מסוג זה או אחר ישירות תחת הגנתו הישירה של אבא. לא שהוא לא הציע לי בדרכים מתוחכמות בכל פעם שרק נפגשנו.
התלמידים זיהו את יֶפֶת' מוֹיְירווִין, התלמיד שעלה לגדולה ונעשה לסגן המנהל. הוא היה גם, לא במקרה, ראש התנועה הצעירה של אחוות אלף כרי הדשא בעיר הזאת. עד שהמלכה העליונה לא תחליט אם היא רוצה להוציא תנועה הזו מחוץ לחוק או לא, אי אפשר היה לעשות לו כלום אלא רק לעקוב אחריו ולקוות רק לטוב. הוא היה נשוי לאחותה הצעירה והמבריקה של מרנה. בכל פעם שקוננתי על מר גורלי בעולם, שמו עלה בדעתי ונזכרתי שיכולתי להתחתן איתו. לא שהוא היה כזה בחור רע וכזה. פשוט העדפתי להתרחק מענייני הממלכה בתקופה זו.
"אני מחפש את שמיר ייראת'."
התלמידים נעצו פנים באישה זהובת השיער עם הצדודית החדה שנראתה מבוגרת בכמה שנים מגילה האמתי שקמה ממקומה. אני זוכרת בדיוק מה חשבתי שהענקתי לעצמי את המראה המרושע הזה. חשבתי שהוא יהלום את הטפרים השחורים שלי. לא הייתה זו תקופה שהייתי גאה בה עכשיו. לא שזכרתי איך להיפטר ממראה זה. יש בחיים החלטות בלתי הפיכות.
התלמידים רק לטשו מבט בגלימתי האדומה האופנתית שנגררה על הרצפה עם הסימונים המשונים של הכיתה. פעם הייתי אחת מהתלמידים הללו לפני הרבה זמן. יפת' חיכה לי מחוץ לכיתה, לועס את ציפורניו. הייתי אחותם של אנשים שהעריץ – טנגנס יותר והייבנסקאר פחות. הוא הרגיש שלא במקומו ליד אחותם של האנשים. הכבוד העצמי שלי התפורר לאפר לפני שנים. כפי שאמרתי, לא היה לי עניין בענייני הממלכה ולא היה לי אכפת אם הם סגדו לעפר שתחת רגליי או ירקו עליי מאחוריי. לעומת זאת, לממלכה הזו היה עניין בי.
הייתי עדיין אבירת הלהבות לטוב ולרע.
"אחיך שלח אותי לומר שהשיג אישור לקחת אותך לנושאת הרסיסים." אמר יפת', נשימותיו לא סדירות ועמוקות. הוא שעשע אותי בצורה מרושעת כלשהי שקישרתי עם תקופת הטירוף שלי. חייכתי, והבחנתי שהוא נרתע מעט אחורה, כשאמרתי: "אני מודה לך על שירותך, יפת'."
הוא עצר את נשימותיו לרגע והעיר: "הם הורו לי ללוות אותך לנקודת האיסוף, שמיר."
לאחד מאחיי, כנראה הייבנסקאר, לא התאים שאחותו ההרה תסכן את עצמה במסע דרך פצע במרקם המציאות. כפי שהמלכה העליונה אמרה, סערה סערה שם. ועצם העובדה שלא שמענו אותה לא אמרה כלום. הייבנסקאר לא היה היעד שלי, מכל זמן.
ידעתי שלמרות שעתה הוא כנוע, הוא יעשה אלים אם אתעלם מההוראות שנמסרו לו. הוא כיבד אותי רק משום שהייתי אחותם אבל אותם הוא ירא. החלטתי שאני מעדיפה לבוא איתו לנקודת האיסוף ולא להסתבך איתו במריבה שתביא למותי – הרי היצור המבחיל ההוא לא אמר בדיוק באיזו דרך אמות. רק שזה יקרה בשנה זו. ורציתי לחיות עוד קצת עד שאסיים את מסעי בעולם.
כשיצאנו מבית הספר שנח מאחורינו בתצורה של שני מעגלים, הבטתי בעיר הזאת. בתי הגיר הצהובים של צד האדם נראו לי כהים יותר השנה. לא שהייתה סיבה לכך. טחנת המים ,שהייתה המסד עליו נשענה כל התשתית התעשייתית של מים ירוקים, לא הוציאה ולו בדל עשן לרפואה. הוא בדיוק אזר אומץ לשאול: "שמיר, האם... האם הסיפורים נכונים? יש לך טפרים מתחת לכפפות הללו שאת עוטה תמיד, גבירתי?"
פעם אני זוכרת נערה צעירה שכל עניין הטפרים הפריע לה. אני הסרתי את כפפותיי. הטפרים היו קטנים ועדינים כמו הקרמריט שהלך והשתרש בי אחרי שהוריו המשיכו במסעם אל הדור הבא. זיהיתי את האכזבה בפניו של יפת' שציפה למשהו. משהו יותר מעורר יראת כבוד.
"הם נורא קטנים." אמר והתחיל ללכת, מסמן לי לבוא אחריו. השבתי את כפפותיי.
חייכתי כשצעדתי אחריו. לא התכוונתי להסביר לו שאם היה שואל אותי לפני שנכנסתי להריון, הם היו בדיוק כמו שהוא דמיין אותם. לא ראיתי טעם למעשה זה.
זיהיתי את דרך החתחתים שהוא הוליך אותי בה כמו ילדה. היינו בדרך לביתו. הייבנסקאר עומד מאחורי זה בוודאות. אחי טנגנס היה מסדר שנקודת האיסוף תהיה מחוץ ליישוב ולא במקום שיצביע כאלף עדים על שוכנו כפעיל האחווה. ואז נזכרתי שהעובדה שיפת מויירווין היה פעיל האחווה הייתה ידוע לאבא ולאחרים. עמיתיו עקבו אחריי גם עכשיו. יפת' לא סיכן כלום ולא חשף שום דבר לא ידוע לו. במילים אחרות, זה לא היה חייב להיות הייבנסקאר.
פאנוור שתתה בצמא את סיפוריו של השייט כשהגענו לשם. כפי שחזיתי, יפת הפך מהצעיר הכנוע והמכבד לגבר אלים שלא אהב שאשתו מדברת בחופשיות עם השייט. המבט בעיניו הקרות אמר הכל. פאנוור נעלמה לתוך ביתם, מתכווצת עוד קצת. מרנה נהגה להראות את הסרטים שאחותה זכתה בהם במהלך התחרויות לנשים כשהייתה צעירה. יפת' אסר עליה לקחת את הסרטים לבית בו היא גידלה את ילדיו. הגבר שאני בחרתי יהיה טוב ממנו. הוא חייב להיות. למרות שהוא יאמץ את שמי, אני אהיה אשתו עד שהמוות ייקח אותי.
"הסירה שלך מחכה, שמיר."
והשייט קד לעברי כשעליתי על הסירה החורקת. הוא שרבב את שפתיו לעבר איש הצללים ונמנע מלירוק לעברו. העדפתי לא לומר לו שאיש הצללים לא צד לעצמו – הוא צד עבור משהו אחר. כל עוד הוא לא הוציא את להבו כדי לסמן את השייט, השייט היה בלתי נראה לאדונו. היו הרבה דברים ששמיר הצעירה הייתה אומרת. אני, בעודי מתכרבלת בצד סירת הרקיע הממריאה מביתו של יפת מויירווין המדכא, כבר לא הייתי אותה נערה. הדברים שהתביישתי בהם עכשיו חתמו את סוף ילדותי.
חלק שני: "בכף החתול"
נושאת הרקיעים ריחפה מעל ענן שחור, שכרע ללדת גשם, אי שם בשמי הממלכה. מעולם לא ראיתי ספינת רקיע כה גדולה. שמעתי שלממלכות הדגולות השולטות ברקיעי עולמנו היו נושאות רסיסים – נושאות רקיעים קרביות – שגימדו אותה. הספינה עצמה הייתה שריד מצי כביר של נושאות רקיעים שנכפף למרות הממלכה.
התעוררתי בזמן על מנת לראות את קומץ ספינות הרקיע של האחווה תלויות מעל ווים במעגן הספינה ואינספור סירות רקיע בגדלים משתנים שנחו ביניהן. עור שחור היה מתוח מתחת לתחתית ההרד של סירת הרקיע שעמד להיקשר לוו משל עצמה. המקום רעד מפעילות.
"אני בטוח שאנחנו משלמים ארודים טובים עבור השכירות לאדון יער החזירים." שלף אותי השייט משקיעתי בתהומות העוצמה והתפארת העתיקים של ספינה זאת. לא הייתה זו התלהבות בלבד. הרגשתי את אותו חלק שהתביישתי בו חושב מה אני יכולתי לעשות אם נושאת רקיעים כזו הייתה תחת שליטתי בימים שיצאתי מדעתי.
איש הצללים עלה מתוך קרקעית הסירה ולבש דמות אנושית להפתעתי. הוא היה, כך נשמע לי, גבר נאה עם הסנטר החד שלו ושיערו הזהוב המסודר בקווים ישרים. הוא לבש גלימה שחורה שהזכירה לי את גבירת הצללים. הוא הושיט לי את ידו. השייט החליט להשאיר אותנו לבד אחרי שסיים את חובתו.
"אתה לא איש צללים." אמרתי את המובן מאליו. הגבר הנאה והמוזר למראה סקר באצבעותיו הארוכות את סנטרו כאילו זו עדיין חוויה חדשה עבורו אחרי כל הזמן. "אני ידיד של סבתך וזה כל מה שאת צריכה לדעת." ענה הגבר. חשתי פחד עולה בי. האיש לא היה אחד מאנשיה של גבירת הצללים. לא עם הנוכחות שהפגין זה עתה. הוא היה המפקד של משמר הצללים.
החלקתי את ידיי הרועדות על דופן הסירה. הצלחתי לשמור על הרעד רק בתוך ידיי. הרגשתי, עם זאת, שאני שקופה בפני מפקד משמר הצללים. הוא בחן אותי בעיניו. ועם זאת, ידעתי שאלה לא עיניים וחושיו האמתיים היו מוזרים יותר ממה שידעתי.
"את לא מי שציפיתי לו מהסיפורים של סבתך." העיר באוזניי אחרי שקפצתי מטה.
לרגע אחד חשבתי שזו ההזדמנות לקרוא לארוסי להצטרף אלינו. ואז משהו בשפת גופו המאיימת קטע את המחשבה הזאת. אחכה עד שאגיע לסבתי ואז אקרא לו. סבתי יודעת למה באתי.
"התבגרתי." אמרתי כשאני חושבת על המוות המחכה לי בשנה הזו.
הוא הרעיד את לסתו בעווית שלא הצלחתי לפרש אותה ואמר: "אחריי, בת אדם."
הלכנו לאורך אחד המסדרונות הראשיים של נושאת הרקיעים. שמעתי את סדנאות המלאכה של האחווה מחשלות כלי נשק. עוד לפני שהגענו לכיכר הספינה, הבנתי שהמסדרון הקיף פחות מרסיס של הספינה בעוד שבספינות רגילות זה עתה חציתי חצי מספינת הרקיע בבואי אל כיכר הספינה. הופתעתי שסבתי חיכתה לי בכיכר. חשבתי שהיא תראה לי את עבודתה עד שתפסתי שהיא רואה בי עתה יריבה. תהיתי מה עבר במחשבתה כשהיא הסכימה לתת לי להציג את ארוסי בפניה.
"ברכות," אמרה סבתי, לא עוד סבתוש, פשוט סבתי, בלי שום רגש בנעימת קולה, "מי את?"
ואז קלטתי שזו הייתה סקרנות. לפי ההיגיון של בני מינה, הייתי עתה אישה חדשה. הקרמריטים, שהיוו את יסודותיי, המשיכו לתוך ילדיי שגדלו עתה בגופי. חשבתי שלא אוכל לספוג עוד השפלה בחיי. לא חשבתי בכלל איך היא עשויה לראות את זה.
"שמיר." עניתי בעודי מביטה לעבר מפקד משמר הצללים "אני בת אדם בכל זאת."
סבתי קמה במאמץ על רגליה האחוריות וענתה: "את נשמעת בדיוק כמו אמך. המבט הזה... –"
האם כל כך קשה לה להביע שמחה על פגישתנו? זכרתי שלא הצטיינה בחמימות. זכרתי שאהבתי אותה למרות זאת.
עניתי: "התבגרתי, סבתא. אני רוצה שתכירי –"
סבתי הניפה טופר ארוך ואפור כשהשיבה: "אין לי עניין בחתיכת הבשר ההיא."
"הוא היה לצדי כשהייתי צריכה אותו." מצאתי את עצמי מגינה עליו בפני סבתי. היא נעצה בי את עיני הגביש שלה, שידעתי עתה שהיו יצורים חיים הנפרדים ממנה, וענתה: "אחיך שכנע אותי כשאת יודעת שאת עומדת למות השנה."
אין סיכוי שזה היה הייבנסקאר אבל איך טנגנס יודע את זה? ואז... מה ההפתעה? האדון כבידה ליחשש את זה באוזנו. מעניין איזה שם הוא נתן לו החיפושית הזאת.
"והדבר הזה משותף לשתינו." הוסיפה סבתי בלחש "אני יודעת מתי אני אמות."
לא הבנתי איך הדבר אפשרי עד שקלטתי שסבתי בטח הייתה בעולם הקדום בעת הניתוץ אבל... זה בלתי אפשרי. הניתוץ היה לפני שנים כה רבות עד ש... היא אמרה: "את אבירת הלהבות, מירדוראן. אני צריכה את ברכתך כדי להשלים את המוח." קלטתי שבמחשבתה של סבתא, אני ושמיר היינו ישויות נפרדות משום שלא חלקנו אותו קרמריט. המחשבה שנשארתי אותו אדם למרות התחלפות הקרמריט הייתה זרה ומוזרה לה. נזכרתי שהקרמריט של דודי שכן פעם בגופה של סבתי פעם. והשניים היו שונים מאד זה מזה.
"היא לא צריכה לדעת על המוח." התערב מפקד משמר הצללים, רוקע ברגלו בלהט, "רק שאת צריכה את ברכתה, ת'וּלִילִי."
ההבנה הקרה למה סבתי הסכימה להיפגש אותי צרבה את מה שנשאר מגאוותי. ידעתי שהיא איננה אוהבת אותי ומעולם לא אהבה אותי. כמהתי לרגש הזה בעבר. עתה התבגרתי מעבר לצורך בזה. פשוט הרגשתי שנישואיי לא יהיו שלמים בלעדיה.
ואז חשתי שאגרוף לופת את לבי כפי שחזה היצור הנתעב הזה ואיבדתי את הכרתי.
הרעם העיר אותי מדממתי.
עמדתי בחורשה שמעולם לא ראיתי קודם. ידעתי שזה לא חלום משום שמעולם לא הצלחתי לזכור חלומות. גם נדמה לי שהדבר האחרון שאעשה אחרי התקף לב הוא לחלום. נדמה לי שאני אתרכז בלמות במהירות. היצור הנתעב שחזה את מותי עמד. שיערו השחור היה קשור בעשרה קשרים וחליפתו כחולה. הוא הסתובב לעברי וחשף את פניו החיוורות, המגוידות של אדם שמת בזקנתו. כשפגשתי את היצור הנתעב, פגשתי אותו מעבר לפס ערפל צהוב.
"אתה לא פאדוואן." עניתי, משלבת את ידיי כאילו היה בזה משהו שיגן עליי מפניו.
"אכן." ענה המתעלה "נאלצתי להתערב ישירות. עד כה צפיתי בך מהצד, שמיר."
בעולם החיזיון היו לי ציפורניים אנושיות. הצטערתי שלא היו לי טפרים על מנת לקרוע את הבשר מעל היצור הזחוח הזה. הוא ענה, בחיוך מלא עצב, "את רותמת את הסוס מאחורי העגלה, שמיר. את עדיין לא שמעת למה אני צריך להתערב עתה."
הדימוי שהשתמש חשף כאלף עדים שהוא לא היה מעולמנו. הבנתי את המשמעות. אני לא עד כדי כך מטומטמת. כעסתי עליו משום שחשדתי שהוא מי שעיצב את חיי.
"סבתך צדקה במובן מסוים. אם אחד מילדיך ימות, את תחיי." הסביר המתעלה. הכעס חלף כרוח מעל פניי ולא נותר בי שום דבר מאחור. במובן מסוים, ידעתי. ידעתי שזה מה שהוא עומד להציע לי. אם אמות, הקרמריטים יצילו את ילדיי. ככלות הכל, בני מינה של סבתי הטילו ביצים. למרות שבדעתי לא נתפס הרעיון לעבור ממצב של הריון למצב ביצה מוטלת הרי שהיו דברים רבים שלא עלו בדמיוני.
"אם אבחר בעצמי, אני אנוכית. אם אבחר בילדיי, בזבזתי את זמנך." עניתי לו "האם את מבין את הברירה שאתה מעמיד לפניי?"
"יש לי עוד זמן להכשיר ממלא או ממלאת מקום." ענה המתעלה בחיוך דק ומריר "ידעתי את זה כשדחפתי את השנה בה יתרחש ליקוי הרסיס לעוד שנתיים מעכשיו."
"אתה יודע לגרום לבחורה לחשוב שהיא מיוחדת." התזתי לעברו "מי אתה בכלל?"
"עניתי לשאלה שלא רצית לשאול, שמיר. את רוצה בדיוק כמוני לרמוס חיפושית. הוא הרחיק לכת עם טנגנס." ענה המתעלה ונימת זעם נשמעה בקולו החדגוני עד כה.
"אחי?" שאלתי, מופתעת שהוא משנה במשהו לכח נשגב כמוהו.
"בכל רגע שאחיך טנגנס מפר את שבועתו של ת'אוון, הוא פוגע בי בדרכים שלא את ולא הוא תצליחו לדמיין. אני מי שערב לשבועה הזו וחיפושית מסוימת יודעת זאת." ענה המתעלה. אני מודה שאפילו בשיחה קצרה זו איבדתי את הרגליים ואת הידיים במריבות שהיו הרבה מעבר לבינתי הדלה. לא הבנתי על מה הם השניים הללו רבו.
"החיפושית לקחה אישית את העובדה שהיא אף פעם לא זכתה לברכתי." הוא ענה "אחרי כל הפעמים שהגיבורים שזכו לברכתי עמדו בדרכיו ובדרכי שותפיו ליצירה."
"למה אכפת לך?" שאלתי כשאני מבינה שאני נוטה יותר לצודד בעצמי בברירה הזו.
"בעולם שהגעתי ממנו היו אומרים שזוהי שליחות לא גמורה. אני נכשלתי, שמיר. ובכל פעם שגיבור מצליח במסעו, אני מתקדם צעד אחד קדימה למקומי בגן עדן." ענה המתעלה ושמעתי את הכמיהה בקולו. גן העדן הוא בטח מקום מופלא אם כך.
"השליחות שלי לא גמורה." אמרתי "אפילו לא סיימתי את תוכנית ההכשרה, אדוני."
"וזו הסיבה שאני מציע את הצעתי, שמיר." ענה המתעלה.
"אתה יודע, אדוני. האם לא כדאי שנפנה אחד לשני בשמות?" השבתי למתעלה. המתעלה צחק ומשהו בי נשבר לשמע צחוקו הנהדר. הוא ענה: "ליסבת' יודעת אותו. את צריכה לדבר איתה כדי שמניינכם יושלם."
לרגע חשבתי שהוא מתכוון לגבירת שמיים נופלים ואז הבנתי שהוא מדבר על אמו של וירדת'. הוא הבין לפניי את בחירתי ואני עניתי: "האם אני אם נוראה, אדוני? אם אמורה לבחור בחייה על פני חיי ילדיה."
"אני רוצה להראות לך משהו." ענה המתעלה בנימה שתמיד באה לפני שהוצגו לפניי דברים שבחלק מהמקרים הייתי מעדיפה לעשות משהו אחר במקום לראות אותם. לפחות, במובן זה, העולמות שלנו דומים. לפנינו עלה חיזיון של אישה כורעת ללדת.
"מדובר במקום בצד השני של היקום שנקרא כוורת העולמות. העולמות כה מזוהמים עד שלידה היא גבורה בעולמות הללו." אמר המתעלה כשהאישה כורעת ללדת על מיטת מתכת ואנשים מקיפים אותה בציפיה להציל את התינוק שיוולד. האמא כבר נחשבת עבורם לחצי מתה בעת הלידה. הערכתי את הניסיון שלו להרגיע.
והחיזיון השתנה.
"לא רחוק משם נמצאת הקונפדרציה של הקרח הגדול." אמר המתעלה, מציג נערה חולה באבעבועות אדומות נוראות, נותנת את כל מה שיש לה לאחד מהבריאים, חסרי הכל, "אפילו תחת צל המגיפה, אנשים מסוגלים לבצע מעשי נדיבות שכאלה."
והחיזיון השתנה.
"ובצד הזה של היקום נמצא עולם בשם איל סאצ'לה." אמר המתעלה והציג אישה המריעה למתאגרף שנראה בוודאות אחרי השיא שלו, בעודו נכנס לתוך הזירה, "האישה הזו בחרה בו."
נשמתי.
התעוררתי בחלל שבו נולדתי מתחת להיכל ניבויר. אמי ישבה לידי, מחזיקה בידי. אחת הביצים שיצאו ממני,כשהייתי מתה למחצה, הודגרה. השנייה כבר סולקה. "איפה ארוסי?" שאלתי בתוקפנות, חושדת בתשובה. אמא שמעה אותי וירתה: "כשארוסך שמע מה בחרת, הוא היה צריך זמן לעצמו. הם היו גם הפרחים שלו, שמיר."