הפרק השביעי מכיל המון רגש, תהיו מוכנים לכך
אורפן חש כי עולמו חרב עליו, קליאו בין ידיו המשיכה לנשום מהר ובכבדות. המכשף נעצר ליד מג'יק, מניח את הנערה הנסערת בזהירות על האדמה, היא החלה להקיא את נשמתה.
"מאסטר... ז-זה... לא טוב." גמגם מג'יק, המאסטר שלו נראה כה מותש ומודאג;
לפתע הוא החל לצרוח בזעם, הנער נבהל מעט... אורפן שרוי כעת במצוקה קשה בעקבות מצבה הנפשי של קליאו, עליה רצה להגן כל כך.
"אני לא יודע מי עשה את זה, אבל כשאני אגלה מי... זה יהיה הסוף שלו." איים, זעם רב ניצת מעיניו החומות. הוא נתן צעקה נוספת, חובט בידו המאוגרפת על האדמה מספר פעמים, לא מתייחס כלל לכאב שנוצר באצבעותיו.
קליאו ישבה על החול, אפתית, עיניה התכולות והגדולות היו מזוגגות, שפתיה הקטנות והסמוקות רטטו בעודה נושמת עדיין בכבדות.
"קליאו..." מג'יק רכן מולה וחיבק את ראשה, הוא לא ידע מה יהיו ההשלכות לכך
על נפשה, האם היא תהיה מסוגלת לצאת מזה? מצבה לא היה נראה טוב; גם כשחיבק אותה, הנערה הבלונדינית פשוט שתקה והמשיכה לבהות באוויר. קליאו חוותה טראומה קשה.
לאחר שהמכשף סיים לפרוק את זעמו המתמשך, הוא מיהר לתפוס בכתפיה של קליאו וסובב אותה אליו, רוכן מולה. מג'יק הרפה מאחיזתו בה, מביט על עיניו של אורפן; עיניים מלאות בכאב אותו לא היה ניתן לתאר; קליאו הייתה מקור השמחה בחבורה, היא תמיד גרמה לאורפן לצחוק, היא הייתה האור שלו, כל זמן שהיה עצוב, הנערה מלאת החיים תמיד הייתה שם בשבילו, היא הייתה אחראית לחיוכיו.
כל זה... לא יכול היה להיעלם עכשיו... פשוט לא.
"קליאו, את תהיי בסדר, את תצאי מן ההלם... אני מבטיח לך." הוא ליטף ברכות את לחיה הרטובה, בתגובה לכך הנערה רק מצמצה באיטיות; ההבעה שלה הייתה
שונה, זו כבר לא הייתה ההבעה המתוקה או הרגזנית של קליאו... משהו באורפן
פשוט נקרע מבפנים... הוא נעמד על רגליו, מג'יק בהה בו בחוסר הבנה.
"אני הולך לחקור את הבית הזה, אנחנו חייבים ללון שם הלילה, תישאר איתה כאן בינתיים." המכשף עמד עם הגב אל השניים, משתדל שלא לחשוף את עיניו
הדומעות, ורץ לכיוון מקום הזוועה במטרה לקבור את חלקי הגופות ולנקות את הדם.
מג'יק נאנח בעצב בזמן שהביט על המאסטר שלו רץ הרחק מהם; הנער ידע,
אורפן ניסה להסתיר את דמעותיו, אורפן מעולם לא אהב לבכות מולם ולהראות חולשה... אם קליאו לא תחזור לעצמה בקרוב, המאסטר שלו יתרסק בוודאות.
מג'יק עבר להביט על קליאו, אשר ישבה מולו, ראשה נוטה מעט הצידה 'זה נראה רע... כנראה שהיא מעולם לא נתקלה במראה זוועתי שכזה.' חשב מג'יק, אוחז
בידה. הוא לא ידע כיצד הוא היה מגיב, אבל רק הילת המוות הספיקה בכדי לגרום לגופו להשתתק... הוא כל כך ריחם עליה, המאסטר שלו לבטח האשים את עצמו.
"אדוני, אם יורשה לי לשאול, הייתכן שתכננת לגרום לזאטוטה הזו לחוות טראומה?" שאלה קיזה את אדונה מתוך סקרנות; היא עמדה לצדו על הר גבוה, שניהם השקיפו על הנערים.
הערב החל לרדת ועמו לא איחר להגיע גל הקור הקיצוני. גלימותיהם השחורות של המכשפים התנופפו ברוח המדברית, הם היו לבושים טוב למדי עבור מזג אוויר זה.
"ברגע שבני השבט תקפו אותנו, ניצלתי זאת." השיב לואיס.
קיזה נשאה את עיניה אל פניו של אדונה; עיניו הקטנות והחומות הצטמצמו בשנאה
כשהביט על הנערה הבלונדינית, הזראית החלשה והעשירה מטוטוקנטה.
"אוכל להציע משהו, אדוני?" ביקשה קיזה את רשותו של לואיס, נזהרת בקולה.
"דברי." אישר הגבר הגבוה והמרשים, משלב את ידיו הגדולות.
"יהיה כדאי לנו להיפטר קודם כל מהילדה, קרלנסלו מגיב באופן קיצוני בכל הקשור אליה." הציע קיזה בביטחון, היא לא חששה להציע זאת בפני אדונה; השנאה
שראתה בעיניו כלפי הנערה, גרמו לה להתחבר לרגשותיו... היא הייתה בטוחה כי הוא לא אהב לראות את קרלנסלו מגיב כך בעקבות מצבה של הזראית החלשה.
"אנחנו עוד צריכים להשתמש בה, ניפטר ממנה כשיגיע הזמן." דיבר אליה בקולו העמוק והנוקשה "קיזה..." אמר לפתע את שמה בנימה חלקלקה, אשר גרמה למכשפה שחורת השיער לחשוש.
"כן, אדוני?"
"את יודעת מה הכלל הראשון של השפחה?" שאל ופנה להביט עליה מלמעלה.
קיזה מיהרה להשפיל את ראשה "לא לקרוא לאדון בשמו..." ענתה באיטיות.
ואז לפתע היא נזכרה; כשהחץ המורעל כמעט ופגע באדונה לואיס, היא צרחה את שמו מתוך דאגה, היא לא שמה לב לכך... לבה החל להאיץ את פעימותיו, עיניה
נפערו לרווחה... היא הייתה כל כך טיפשה, כל עונש של אדונה עבורה, יגיע לה.
"אני מצטערת אדוני, אנא אכה אותי עד זוב דם." ביקשה המכשפה והתיישבה
על ברכיה מולו, מרכינה את ראשה.
"רציתי להעניש אותך, אבל את העונש של עצמך, קיזה." אמר לואיס, מפנה לה
את גבו הגדול. קיזה לא הבינה למה הוא התכוון, היא חיכתה שהוא יכה אותה כמו תמיד.
"אינך יכולה להסתיר את רגשותייך כלפיי, זה מבחיל אותי. אהבה היא חולשה ואת יודעת את זה." אמר וירק על חול המדבר "בשביל להציל אותי, את תהיי מסוגלת
לבגוד במורדים. איני יכול לסמוך עלייך כרגע." סיים את דבריו והחל ללכת, אך קיזה תפסה ברגלו, עיניה מאיימות לדמוע.
"אדוני, בבקשה, תכה אותי! זה מגיע לי!" קראה, מהדקת את אחיזתה ברגלו.
"את השפחה שלי, עוד לא זרקתי אותך, יש לך עוד זמן להוכיח את עצמך." אמר לה
בקולו הסמכותי והנמוך.
קיזה הניחה לרגלו. זאת הייתה הפעם הראשונה בה אדונה לא הכה אותה על טעותה. היא שכבה על החול הקר, רועדת, מביטה בעיניה מלאות האשמה על לואיס המתרחק ממנה בצעדים איטיים. זה היה נכון, היא לא יכלה להסתיר את אהבתה אל לואיס...
אך הוא נתן לה הזדמנות אחרונה להוכיח את עצמה כמכשפה חסרת לב; אחרי כל הפעמים בהם רצחה אנשים תמימים באכזריות, לואיס עדיין האמין כי לבה לא היה שלם עם זה, הוא שמע בקולה את הרגש כאשר צרחה את שמו, גם אם היה מדובר ברגשותיה כלפיו, לואיס לא קיבל את זה...
אם יום אחד יאיימו אויביהם על חיי אדונה, האם היא באמת הייתה מסוגלת לבגוד במורדים?
לאחר שאורפן ניקה את האזור וקבר את גופותיהם של האנשים, הוא חש צורך עז להקיא... הריח והמראות היו מזוויעים אפילו בשבילו, בעיקר כשעמד ממש על יד.
הייתה כאן אכזריות בלתי רגילה, אורפן יכל לחוש בה...
האם אותו רוצח שוהה בבית זה?
המכשף נכנס פנימה באיטיות, מוכן לכל תרחיש; הבית היה נראה רגיל לחלוטין,
מתאים ללינה ממושכת. הוא סרק כל חדר בו, ידיו מושטות לפנים. הוא לא ידע למה שימש הבית הזה בעבר, אבל הוא היה במצב טוב; היו בו מיטות דיי נקיות, מטבחון
יחסית נקי, הכל היה תקין... אורפן חשב שזה מעט מוזר, הבית הזה כנראה היה
שייך למישהו שנאלץ לנטוש אותו לפני פחות מחודש...
אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב על זה, הוא רצה לדעת מה מצבה של קליאו... הדהודי בכייה וצרחותיה קורעות הלב נותרו בזיכרונותיו ויישמעו בחלומותיו... לנצח. והכל היה באשמתו - אילו היה מצליח לעצור אותה בזמן, נערה תמימה שבסך הכל התרגשה בשביל מקלחת לאחר הליכה ממושכת במדבר, הכל היה שונה עכשיו; קליאו מעולם לא נתקלה בדבר כזה, עיניה הטהורות חזו במשהו כה נורא...
אורפן זה זמן רב לא הרגיש כל כך כאוב, הוא עמד באמצע סלון הבית, מתאמץ שלא לפרוץ בבכי, רק הילדים הללו היו מסוגלים לגרום לו לפרץ הרגשות הזה.
'היא תהיה בסדר, אני אדאג לזה... היא תהיה בסדר.' ניסה המכשף לחשוב חיובי.
הוא לקח נשימה עמוקה ויצא מן הבית, ורץ לעברם של מג'יק וקליאו; השניים עדיין ישבו על החול, מג'יק הביט על קליאו; כעת היא הסתכלה עליו, אך לא אמרה מילה.
"מג'יק, איך היא?" שאל אורפן את שולייתו כשהוא מתנשף מעט מן הריצה, אך גם כי עדיין היה נסער. הוא רכן אל מול הנערה, לשמחתו היא יישרה אליו מבט... אבל היה בו משהו ריקני.
"היא מסרבת לדבר... מאסטר." השיב מג'יק בעצב, נאנח בכבדות "ניסיתי לגרום לה לענות לי בכל דרך, אבל היא רק מסתכלת עליי." הוסיף בקול רועד.
"מג'יק... אל תדבר שטויות, קליאו היא הנערה הכי דברנית בעולם, היא לא מפסיקה לדבר... הילדה המצחיקה הזאת." משהו בקולו של אורפן נשמע שבור, מג'יק יכל להבחין בכך.
"היא תצא מן ההלם אחרי שהיא תראה את המקלחת הגדולה שמחכה לה..." אמר המכשף בשובבות, תפס בסנטרה של קליאו והרים את ראשה בעדינות כלפי מעלה, מצמיד באהבה את מצחו אל מצחה "הכל יהיה בסדר, את שומעת? אני כאן. את מוגנת." הבטיח לה, אך היא רק הביטה בו, ממצמצת קלות. זה הדאיג אותו כל כך... הוא ניסה להישאר חיובי כמה שיכל מולם, אבל הנערה עדיין לא הגיבה... עדיין לא!
"מאסטר, ניתן לה קצת זמן... אך זה... לא נראה טוב." מג'יק ניסה להיות כנה עם המאסטר שלו; גם אם קליאו תחזור לדבר, הוא לא היה בטוח שהיא תחזור לעצמה לחלוטין.
"היא חייבת להיות בסדר, היא חזקה יותר ממה שנדמה לנו." אמר כשהוא לא מביט על מג'יק ונעמד על רגליו כשהוא נושא את קליאו על ידיו החסונות. "בוא מג'יק, הבית נראה בטוח. שניכם צריכים לנוח מהיום הזה." הוסיף בקשיחות והחל להתקדם עם קליאו על ידיו לכיוון הבית... היה זה נדיר לראות את אורפן מפגין את רגשותיו כלפיהם במופגן, אבל עכשיו בעיקר כלפי קליאו, הוא כבר לא
יכול היה להחזיק את זה בפנים.
מג'יק קיווה בכל ליבו שקליאו בכל זאת תחזור לעצמה, הוא ידע שאורפן ראה בה המקור לשמחה ולאור בחייו, מאז מותה של אחותו, קליאו הייתה הסיבה שלו להמשיך לחייך. הנער ידע כי גם הוא עצמו יקר לאורפן באותה המידה, אך קליאו תמיד הייתה משהו מיוחד עבורו.
כשאורפן התקרב לבית, הנערה נשנקה לפתע בידיו ותחבה את ראשה בתוך חזהו.
"הכל בסדר..." לחש לה בשקט, אבל לבו נחמץ בקרבו... הוא חרק בשיניו בכאב.
השלושה נכנסו לבית הבינוני בגודלו, היה בו דיי חמים, בחוץ החלה להשתולל סערה; גשם חזק מאוד ירד על מדבר טיטור באותו הלילה.
אורפן הניח את קליאו על הספה בסלון, מג'יק הביט סביב.
"וואו, בשביל בית נטוש... המצב שלו ממש טוב. מזל שמצאנו אותו." אמר הנער בהקלה, מתיישב ליד קליאו ומציץ לעברה; היא ספקה את ידיה זו בזו, מביטה עליהן.
"נכון מג'יק." השיב אורפן למג'יק, עובר להביט על קליאו שוב, חסר סבלנות; נמאס היה לו לחכות, הוא כבר רצה לדעת שהיא תחזור לעצמה... הדאגה העזה כלפיה לא נתנה לו מנוח.
"היי קליאו, את לא רוצה לראות את המקלחת שמחכה לך בקומה למעלה?" שאל אותה המכשף בחיוך רך, אך היא רק המשיכה לשבת מכווצת על הספה.
משהיא לא ענתה לו, אורפן הרגיש כיצד גופו התלהט מבפנים, אך לא וויתר;
הוא רכן מולה; לאחר כמה שניות, בעזרת כישוף, יצר המכשף אור כחול ויפיפייה הבוקע מתוך ידיו, אורפן קירב את האור אל פניה; קליאו תמיד התרגשה מזה, בעיניה היה זה מחזה מרהיב, כל כשף גרם לה לחייך בהערצה.
אך שום דבר לא קרה, הנערה עדיין לא הגיבה.
מג'יק הביט על שניהם בעצב, עיניו הירוקות נצנצו, קליאו כבר לא אותה קליאו... אורפן לא יוכל לעמוד בזה, דמעות החלו לרדת במורד לחייו של הנער הבלונדיני.
"ק-קליאו?... תעני לי!" צרח עליה לפתע המכשף, בכיו של מג'יק גרם לו להילחץ אף יותר.
"מאסטר! זה אבוד!" קרא הנער בבכי "איבדנו אותה!" הוסיף כשפניו הצעירים מתמלאים בדמעות.
"לא... לא! זה לא יכול להיות..." המכשף הנסער קם על רגליו הרועדות, השימוש בכישוף השכחה יהיה מחייב... הוא תפס בידה הקטנה של קליאו ומשך אותה לעבר אחד החדרים בקומה השנייה.
"מאסטר... מה אתה עושה?!" שאל מג'יק בחוסר הבנה, פניו סמוקים מהבכי.
"תישאר כאן! שלא תעז לבוא." אמר לו אורפן, קולו רועד.
למג'יק לא הייתה תחושה טובה לגבי זה.
אורפן נכנס עם קליאו לאחד החדרים וגרם לה לשבת על המיטה, הוא הבחין כי היא מביטה עליו בעזרת עיניה התכולות, העיניים הכי מדהימות שראה מעודו.
הגשם המשיך להתדפק על החלונות, מזג האוויר בחוץ לא תרם לאווירה המעיקה.
"קליאו..." המכשף רכן מולה שוב, מביט על פניה היפים באהבה אין סופית. "בבקשה, אני מתחנן, תעני לי... כישוף השכחה הוא כישוף אכזרי..." אמר לה בבכי, מניח את ידו על ראשה הבלונדיני המקורזל.
כישוף השכחה היה אחד הכישופים הקשים ביותר בעולם הכישוף; כאשר מכשף השתמש בכישוף השכחה על מנת להשכיח מבן אדם אחר זיכרון כלשהו, גורלו של אותו אדם היה לסבול מסיוטים קשים מספר שבועות, הכישוף השפיע לרעה על הראש, בעיקר על ראשם של זראים.
אורפן לא רצה שקליאו תסבול מסיוטים זמן ממושך, אבל מצד שני... הטראומה הזו עלולה לדבוק בה לנצח, והיא לא תחזור להיות הקליאו שהם מכירים, שהוא מכיר.
המכשף התחבט עם עצמו; הסיוטים שיביא הכישוף איתו לראשה של קליאו במשך שבועות ארוכים יגרמו לה לסבל רב בלילות... אבל לפחות הוא יוכל להיות לצדה ולהרגיע אותה, הכל בשביל שהיא תשכח מהזוועה שראתה לנגד עיניה הפגיעות.
ככול שהזיכרון הנורא היה טרי יותר, כך כישוף השכחה היה יעיל יותר, אורפן לא ידע מתי וכיצד קליאו תצא מן ההלם אם בכלל, אבל כל עוד הזיכרון הרע יישאר בראשה, הנפש שלה תישאר פגועה והסיוטים יבואו בכל מקרה, אורפן הגיע למסקנה שאין
ברירה אחרת – הוא יהיה חייב להשתמש בכישוף השכחה על ראשה של קליאו.
המכשף משך את גופה אליו וחיבק אותה בחום "אני כל כך מצטער... זאת הדרך
היחידה לרפא את הנפש הרכה שלך מסיוטים לכל החיים." הוא חיבק את גופה חזק, מתנשם בכבדות "רק לשלושה שבועות... כשתסבלי מהסיוטים, אני אתן לך לחבק
אותי בלילה כדי שתרגישי בטוחה." בפעם הראשונה הוא התפרק מולה, למזלו מג'יק לא היה בסביבה בכדי לראות את זה, אך האהבה של המכשף לנערה הזראית הייתה גדולה ממנו. "אעשה הכל כדי להשיב את החיוך שלך..." הוא הניח לגופה, מביט ישירות על עיניה; כישוף השכחה כלל לא עלה לראשו כשהבחין לראשונה במצבה העגום של קליאו, בעבר הוא פחד להשתמש בו... הכישוף עלול היה לשאוב מגופו אנרגיה רבה, רק מכשפים בעלי עוצמה היו מסוגלים להשתמש בו.
אורפן נשם עמוק, מניח את שתי ידיו על ראשה של הנערה; כעת, הכישוף יגרום לקליאו לשכוח את אשר ראתה בשלושת השעות האחרונות.
"כישוף שכחה!" קרא אורפן בנחישות. לומר את לחש הכישוף בלבד, כבר גרם לכל גופו כמו לבעור מבפנים, זה כאב וצרב בעורו. אורפן גנח בכאב, אך התאמץ לשמור על ריכוז.
כעבור מספר שניות, מתוך שתי כפות ידיו בקע אור כתום כנגד ראשה של קליאו. ידיו החלו לרעוד, אך אסור היה לו להזיז אותן מראשה, גופו כאב כאילו מספר חרבות
ננעצו בבשרו ויצאו מן הצד השני. זיעה שטפה את פניו המכווצים מן המאמץ, אם הוא יכול היה למות למענה, כמובן שהיה משתמש בכשף עוצמתי זה שוב ושוב בשבילה.
"זה בשבילך, קליאו!!" צרח המכשף בכאב, האור הכתום החל לזהור אף יותר.
מג'יק נבהל כששמע את צעקתו של אורפן, עם זאת הוא חש בהילת כישוף אדירה מן הקומה השנייה, מן החדר בו שהו המאסטר שלו וקליאו.
הנער לא התאפק ועלה לקומה השנייה, צועד באיטיות על המדרגות – ככול שהתקרב,
הגוף שלו נחלש... הדמעות החלו לרדת מעצמן, המאסטר שלו השתמש בכישוף
עוצמתי בכדי להחזיר את קליאו לקדמותה.
"מאסטר..." לחש הנער לעצמו, הוא הרגיש כי הוא לא מסוגל להתקדם לחדר בסוף המסדרון, בו ככול הנראה היו חבריו; שדה הכוח כמו הדף את גופו אחורה, מג'יק
מעולם לא נתקל בזה... המאסטר שלו כל כך חזק אם היה מסוגל לתת לגופו להשתמש בכישוף זה, אור כתום בקע מן החריץ בתחתית הדלת.
"אור כתום... מאסטר... אתה-" מג'יק פער את שפתיו בתדהמה; כשפים בעלי אור כתום היו העוצמתיים ביותר, הוא לא ידע באיזה כישוף השתמש המאסטר שלו,
אך הוא ללא ספק היה אחד מהכשפים האדירים ביותר, הערצתו של מג'יק כלפי חוזקו של אורפן גדלה אף יותר והוא קיווה שהכישוף יצליח להציל את נפשה של הנערה.
לואיס וקיזה מיהרו להגיע אל עמדת התצפית שלהם על הבית הנטוש, בו שהו כעת אורפן וחבריו. הם חשו בהילת הכוח של 'כישוף השכחה' המגיע מן הבית. זו הייתה הפעם הראשונה בה לואיס ושפחתו קיזה שהו בתדהמה אמתית; הם היו בטחים
שקרלנסלו הוא הגורם לכך ולא השוליה שלו, אך לואיס לא ציפה שהוא ישתמש בכישוף אדיר זה בשלב כה מוקדם.
"א-אדוני... קרלנסלו באמת הצליח להשתמש בכישוף השכחה כל כך בקלות עבור הילדה הזראית הזו." אמרה קיזה מופתעת "אבל... אמרת שהוא רק נחלש כתוצאה מאהבתו אליהם..." היא הרגישה כיצד ליבה פועם במהירות.
"שתקי." אמר לה במהירות, ואז חייך "זה מצוין. קרלנסלו כה חזק, אסור לנו לוותר עליו. זה רק אומר שאנחנו יכולים להשתמש בילדה הזו בכדי להעצים את כוחו."
***
מה דעתכם? בפרק הבא יתחילו להיכנס לעניינים שבט מאיישי, האם קיזה תופיע בפני אורפן בפעם הראשונה? חכו ותראו!
תמונה חמודה לסיום:
אורפן חש כי עולמו חרב עליו, קליאו בין ידיו המשיכה לנשום מהר ובכבדות. המכשף נעצר ליד מג'יק, מניח את הנערה הנסערת בזהירות על האדמה, היא החלה להקיא את נשמתה.
"מאסטר... ז-זה... לא טוב." גמגם מג'יק, המאסטר שלו נראה כה מותש ומודאג;
לפתע הוא החל לצרוח בזעם, הנער נבהל מעט... אורפן שרוי כעת במצוקה קשה בעקבות מצבה הנפשי של קליאו, עליה רצה להגן כל כך.
"אני לא יודע מי עשה את זה, אבל כשאני אגלה מי... זה יהיה הסוף שלו." איים, זעם רב ניצת מעיניו החומות. הוא נתן צעקה נוספת, חובט בידו המאוגרפת על האדמה מספר פעמים, לא מתייחס כלל לכאב שנוצר באצבעותיו.
קליאו ישבה על החול, אפתית, עיניה התכולות והגדולות היו מזוגגות, שפתיה הקטנות והסמוקות רטטו בעודה נושמת עדיין בכבדות.
"קליאו..." מג'יק רכן מולה וחיבק את ראשה, הוא לא ידע מה יהיו ההשלכות לכך
על נפשה, האם היא תהיה מסוגלת לצאת מזה? מצבה לא היה נראה טוב; גם כשחיבק אותה, הנערה הבלונדינית פשוט שתקה והמשיכה לבהות באוויר. קליאו חוותה טראומה קשה.
לאחר שהמכשף סיים לפרוק את זעמו המתמשך, הוא מיהר לתפוס בכתפיה של קליאו וסובב אותה אליו, רוכן מולה. מג'יק הרפה מאחיזתו בה, מביט על עיניו של אורפן; עיניים מלאות בכאב אותו לא היה ניתן לתאר; קליאו הייתה מקור השמחה בחבורה, היא תמיד גרמה לאורפן לצחוק, היא הייתה האור שלו, כל זמן שהיה עצוב, הנערה מלאת החיים תמיד הייתה שם בשבילו, היא הייתה אחראית לחיוכיו.
כל זה... לא יכול היה להיעלם עכשיו... פשוט לא.
"קליאו, את תהיי בסדר, את תצאי מן ההלם... אני מבטיח לך." הוא ליטף ברכות את לחיה הרטובה, בתגובה לכך הנערה רק מצמצה באיטיות; ההבעה שלה הייתה
שונה, זו כבר לא הייתה ההבעה המתוקה או הרגזנית של קליאו... משהו באורפן
פשוט נקרע מבפנים... הוא נעמד על רגליו, מג'יק בהה בו בחוסר הבנה.
"אני הולך לחקור את הבית הזה, אנחנו חייבים ללון שם הלילה, תישאר איתה כאן בינתיים." המכשף עמד עם הגב אל השניים, משתדל שלא לחשוף את עיניו
הדומעות, ורץ לכיוון מקום הזוועה במטרה לקבור את חלקי הגופות ולנקות את הדם.
מג'יק נאנח בעצב בזמן שהביט על המאסטר שלו רץ הרחק מהם; הנער ידע,
אורפן ניסה להסתיר את דמעותיו, אורפן מעולם לא אהב לבכות מולם ולהראות חולשה... אם קליאו לא תחזור לעצמה בקרוב, המאסטר שלו יתרסק בוודאות.
מג'יק עבר להביט על קליאו, אשר ישבה מולו, ראשה נוטה מעט הצידה 'זה נראה רע... כנראה שהיא מעולם לא נתקלה במראה זוועתי שכזה.' חשב מג'יק, אוחז
בידה. הוא לא ידע כיצד הוא היה מגיב, אבל רק הילת המוות הספיקה בכדי לגרום לגופו להשתתק... הוא כל כך ריחם עליה, המאסטר שלו לבטח האשים את עצמו.
"אדוני, אם יורשה לי לשאול, הייתכן שתכננת לגרום לזאטוטה הזו לחוות טראומה?" שאלה קיזה את אדונה מתוך סקרנות; היא עמדה לצדו על הר גבוה, שניהם השקיפו על הנערים.
הערב החל לרדת ועמו לא איחר להגיע גל הקור הקיצוני. גלימותיהם השחורות של המכשפים התנופפו ברוח המדברית, הם היו לבושים טוב למדי עבור מזג אוויר זה.
"ברגע שבני השבט תקפו אותנו, ניצלתי זאת." השיב לואיס.
קיזה נשאה את עיניה אל פניו של אדונה; עיניו הקטנות והחומות הצטמצמו בשנאה
כשהביט על הנערה הבלונדינית, הזראית החלשה והעשירה מטוטוקנטה.
"אוכל להציע משהו, אדוני?" ביקשה קיזה את רשותו של לואיס, נזהרת בקולה.
"דברי." אישר הגבר הגבוה והמרשים, משלב את ידיו הגדולות.
"יהיה כדאי לנו להיפטר קודם כל מהילדה, קרלנסלו מגיב באופן קיצוני בכל הקשור אליה." הציע קיזה בביטחון, היא לא חששה להציע זאת בפני אדונה; השנאה
שראתה בעיניו כלפי הנערה, גרמו לה להתחבר לרגשותיו... היא הייתה בטוחה כי הוא לא אהב לראות את קרלנסלו מגיב כך בעקבות מצבה של הזראית החלשה.
"אנחנו עוד צריכים להשתמש בה, ניפטר ממנה כשיגיע הזמן." דיבר אליה בקולו העמוק והנוקשה "קיזה..." אמר לפתע את שמה בנימה חלקלקה, אשר גרמה למכשפה שחורת השיער לחשוש.
"כן, אדוני?"
"את יודעת מה הכלל הראשון של השפחה?" שאל ופנה להביט עליה מלמעלה.
קיזה מיהרה להשפיל את ראשה "לא לקרוא לאדון בשמו..." ענתה באיטיות.
ואז לפתע היא נזכרה; כשהחץ המורעל כמעט ופגע באדונה לואיס, היא צרחה את שמו מתוך דאגה, היא לא שמה לב לכך... לבה החל להאיץ את פעימותיו, עיניה
נפערו לרווחה... היא הייתה כל כך טיפשה, כל עונש של אדונה עבורה, יגיע לה.
"אני מצטערת אדוני, אנא אכה אותי עד זוב דם." ביקשה המכשפה והתיישבה
על ברכיה מולו, מרכינה את ראשה.
"רציתי להעניש אותך, אבל את העונש של עצמך, קיזה." אמר לואיס, מפנה לה
את גבו הגדול. קיזה לא הבינה למה הוא התכוון, היא חיכתה שהוא יכה אותה כמו תמיד.
"אינך יכולה להסתיר את רגשותייך כלפיי, זה מבחיל אותי. אהבה היא חולשה ואת יודעת את זה." אמר וירק על חול המדבר "בשביל להציל אותי, את תהיי מסוגלת
לבגוד במורדים. איני יכול לסמוך עלייך כרגע." סיים את דבריו והחל ללכת, אך קיזה תפסה ברגלו, עיניה מאיימות לדמוע.
"אדוני, בבקשה, תכה אותי! זה מגיע לי!" קראה, מהדקת את אחיזתה ברגלו.
"את השפחה שלי, עוד לא זרקתי אותך, יש לך עוד זמן להוכיח את עצמך." אמר לה
בקולו הסמכותי והנמוך.
קיזה הניחה לרגלו. זאת הייתה הפעם הראשונה בה אדונה לא הכה אותה על טעותה. היא שכבה על החול הקר, רועדת, מביטה בעיניה מלאות האשמה על לואיס המתרחק ממנה בצעדים איטיים. זה היה נכון, היא לא יכלה להסתיר את אהבתה אל לואיס...
אך הוא נתן לה הזדמנות אחרונה להוכיח את עצמה כמכשפה חסרת לב; אחרי כל הפעמים בהם רצחה אנשים תמימים באכזריות, לואיס עדיין האמין כי לבה לא היה שלם עם זה, הוא שמע בקולה את הרגש כאשר צרחה את שמו, גם אם היה מדובר ברגשותיה כלפיו, לואיס לא קיבל את זה...
אם יום אחד יאיימו אויביהם על חיי אדונה, האם היא באמת הייתה מסוגלת לבגוד במורדים?
לאחר שאורפן ניקה את האזור וקבר את גופותיהם של האנשים, הוא חש צורך עז להקיא... הריח והמראות היו מזוויעים אפילו בשבילו, בעיקר כשעמד ממש על יד.
הייתה כאן אכזריות בלתי רגילה, אורפן יכל לחוש בה...
האם אותו רוצח שוהה בבית זה?
המכשף נכנס פנימה באיטיות, מוכן לכל תרחיש; הבית היה נראה רגיל לחלוטין,
מתאים ללינה ממושכת. הוא סרק כל חדר בו, ידיו מושטות לפנים. הוא לא ידע למה שימש הבית הזה בעבר, אבל הוא היה במצב טוב; היו בו מיטות דיי נקיות, מטבחון
יחסית נקי, הכל היה תקין... אורפן חשב שזה מעט מוזר, הבית הזה כנראה היה
שייך למישהו שנאלץ לנטוש אותו לפני פחות מחודש...
אבל לא היה לו יותר מידי זמן לחשוב על זה, הוא רצה לדעת מה מצבה של קליאו... הדהודי בכייה וצרחותיה קורעות הלב נותרו בזיכרונותיו ויישמעו בחלומותיו... לנצח. והכל היה באשמתו - אילו היה מצליח לעצור אותה בזמן, נערה תמימה שבסך הכל התרגשה בשביל מקלחת לאחר הליכה ממושכת במדבר, הכל היה שונה עכשיו; קליאו מעולם לא נתקלה בדבר כזה, עיניה הטהורות חזו במשהו כה נורא...
אורפן זה זמן רב לא הרגיש כל כך כאוב, הוא עמד באמצע סלון הבית, מתאמץ שלא לפרוץ בבכי, רק הילדים הללו היו מסוגלים לגרום לו לפרץ הרגשות הזה.
'היא תהיה בסדר, אני אדאג לזה... היא תהיה בסדר.' ניסה המכשף לחשוב חיובי.
הוא לקח נשימה עמוקה ויצא מן הבית, ורץ לעברם של מג'יק וקליאו; השניים עדיין ישבו על החול, מג'יק הביט על קליאו; כעת היא הסתכלה עליו, אך לא אמרה מילה.
"מג'יק, איך היא?" שאל אורפן את שולייתו כשהוא מתנשף מעט מן הריצה, אך גם כי עדיין היה נסער. הוא רכן אל מול הנערה, לשמחתו היא יישרה אליו מבט... אבל היה בו משהו ריקני.
"היא מסרבת לדבר... מאסטר." השיב מג'יק בעצב, נאנח בכבדות "ניסיתי לגרום לה לענות לי בכל דרך, אבל היא רק מסתכלת עליי." הוסיף בקול רועד.
"מג'יק... אל תדבר שטויות, קליאו היא הנערה הכי דברנית בעולם, היא לא מפסיקה לדבר... הילדה המצחיקה הזאת." משהו בקולו של אורפן נשמע שבור, מג'יק יכל להבחין בכך.
"היא תצא מן ההלם אחרי שהיא תראה את המקלחת הגדולה שמחכה לה..." אמר המכשף בשובבות, תפס בסנטרה של קליאו והרים את ראשה בעדינות כלפי מעלה, מצמיד באהבה את מצחו אל מצחה "הכל יהיה בסדר, את שומעת? אני כאן. את מוגנת." הבטיח לה, אך היא רק הביטה בו, ממצמצת קלות. זה הדאיג אותו כל כך... הוא ניסה להישאר חיובי כמה שיכל מולם, אבל הנערה עדיין לא הגיבה... עדיין לא!
"מאסטר, ניתן לה קצת זמן... אך זה... לא נראה טוב." מג'יק ניסה להיות כנה עם המאסטר שלו; גם אם קליאו תחזור לדבר, הוא לא היה בטוח שהיא תחזור לעצמה לחלוטין.
"היא חייבת להיות בסדר, היא חזקה יותר ממה שנדמה לנו." אמר כשהוא לא מביט על מג'יק ונעמד על רגליו כשהוא נושא את קליאו על ידיו החסונות. "בוא מג'יק, הבית נראה בטוח. שניכם צריכים לנוח מהיום הזה." הוסיף בקשיחות והחל להתקדם עם קליאו על ידיו לכיוון הבית... היה זה נדיר לראות את אורפן מפגין את רגשותיו כלפיהם במופגן, אבל עכשיו בעיקר כלפי קליאו, הוא כבר לא
יכול היה להחזיק את זה בפנים.
מג'יק קיווה בכל ליבו שקליאו בכל זאת תחזור לעצמה, הוא ידע שאורפן ראה בה המקור לשמחה ולאור בחייו, מאז מותה של אחותו, קליאו הייתה הסיבה שלו להמשיך לחייך. הנער ידע כי גם הוא עצמו יקר לאורפן באותה המידה, אך קליאו תמיד הייתה משהו מיוחד עבורו.
כשאורפן התקרב לבית, הנערה נשנקה לפתע בידיו ותחבה את ראשה בתוך חזהו.
"הכל בסדר..." לחש לה בשקט, אבל לבו נחמץ בקרבו... הוא חרק בשיניו בכאב.
השלושה נכנסו לבית הבינוני בגודלו, היה בו דיי חמים, בחוץ החלה להשתולל סערה; גשם חזק מאוד ירד על מדבר טיטור באותו הלילה.
אורפן הניח את קליאו על הספה בסלון, מג'יק הביט סביב.
"וואו, בשביל בית נטוש... המצב שלו ממש טוב. מזל שמצאנו אותו." אמר הנער בהקלה, מתיישב ליד קליאו ומציץ לעברה; היא ספקה את ידיה זו בזו, מביטה עליהן.
"נכון מג'יק." השיב אורפן למג'יק, עובר להביט על קליאו שוב, חסר סבלנות; נמאס היה לו לחכות, הוא כבר רצה לדעת שהיא תחזור לעצמה... הדאגה העזה כלפיה לא נתנה לו מנוח.
"היי קליאו, את לא רוצה לראות את המקלחת שמחכה לך בקומה למעלה?" שאל אותה המכשף בחיוך רך, אך היא רק המשיכה לשבת מכווצת על הספה.
משהיא לא ענתה לו, אורפן הרגיש כיצד גופו התלהט מבפנים, אך לא וויתר;
הוא רכן מולה; לאחר כמה שניות, בעזרת כישוף, יצר המכשף אור כחול ויפיפייה הבוקע מתוך ידיו, אורפן קירב את האור אל פניה; קליאו תמיד התרגשה מזה, בעיניה היה זה מחזה מרהיב, כל כשף גרם לה לחייך בהערצה.
אך שום דבר לא קרה, הנערה עדיין לא הגיבה.
מג'יק הביט על שניהם בעצב, עיניו הירוקות נצנצו, קליאו כבר לא אותה קליאו... אורפן לא יוכל לעמוד בזה, דמעות החלו לרדת במורד לחייו של הנער הבלונדיני.
"ק-קליאו?... תעני לי!" צרח עליה לפתע המכשף, בכיו של מג'יק גרם לו להילחץ אף יותר.
"מאסטר! זה אבוד!" קרא הנער בבכי "איבדנו אותה!" הוסיף כשפניו הצעירים מתמלאים בדמעות.
"לא... לא! זה לא יכול להיות..." המכשף הנסער קם על רגליו הרועדות, השימוש בכישוף השכחה יהיה מחייב... הוא תפס בידה הקטנה של קליאו ומשך אותה לעבר אחד החדרים בקומה השנייה.
"מאסטר... מה אתה עושה?!" שאל מג'יק בחוסר הבנה, פניו סמוקים מהבכי.
"תישאר כאן! שלא תעז לבוא." אמר לו אורפן, קולו רועד.
למג'יק לא הייתה תחושה טובה לגבי זה.
אורפן נכנס עם קליאו לאחד החדרים וגרם לה לשבת על המיטה, הוא הבחין כי היא מביטה עליו בעזרת עיניה התכולות, העיניים הכי מדהימות שראה מעודו.
הגשם המשיך להתדפק על החלונות, מזג האוויר בחוץ לא תרם לאווירה המעיקה.
"קליאו..." המכשף רכן מולה שוב, מביט על פניה היפים באהבה אין סופית. "בבקשה, אני מתחנן, תעני לי... כישוף השכחה הוא כישוף אכזרי..." אמר לה בבכי, מניח את ידו על ראשה הבלונדיני המקורזל.
כישוף השכחה היה אחד הכישופים הקשים ביותר בעולם הכישוף; כאשר מכשף השתמש בכישוף השכחה על מנת להשכיח מבן אדם אחר זיכרון כלשהו, גורלו של אותו אדם היה לסבול מסיוטים קשים מספר שבועות, הכישוף השפיע לרעה על הראש, בעיקר על ראשם של זראים.
אורפן לא רצה שקליאו תסבול מסיוטים זמן ממושך, אבל מצד שני... הטראומה הזו עלולה לדבוק בה לנצח, והיא לא תחזור להיות הקליאו שהם מכירים, שהוא מכיר.
המכשף התחבט עם עצמו; הסיוטים שיביא הכישוף איתו לראשה של קליאו במשך שבועות ארוכים יגרמו לה לסבל רב בלילות... אבל לפחות הוא יוכל להיות לצדה ולהרגיע אותה, הכל בשביל שהיא תשכח מהזוועה שראתה לנגד עיניה הפגיעות.
ככול שהזיכרון הנורא היה טרי יותר, כך כישוף השכחה היה יעיל יותר, אורפן לא ידע מתי וכיצד קליאו תצא מן ההלם אם בכלל, אבל כל עוד הזיכרון הרע יישאר בראשה, הנפש שלה תישאר פגועה והסיוטים יבואו בכל מקרה, אורפן הגיע למסקנה שאין
ברירה אחרת – הוא יהיה חייב להשתמש בכישוף השכחה על ראשה של קליאו.
המכשף משך את גופה אליו וחיבק אותה בחום "אני כל כך מצטער... זאת הדרך
היחידה לרפא את הנפש הרכה שלך מסיוטים לכל החיים." הוא חיבק את גופה חזק, מתנשם בכבדות "רק לשלושה שבועות... כשתסבלי מהסיוטים, אני אתן לך לחבק
אותי בלילה כדי שתרגישי בטוחה." בפעם הראשונה הוא התפרק מולה, למזלו מג'יק לא היה בסביבה בכדי לראות את זה, אך האהבה של המכשף לנערה הזראית הייתה גדולה ממנו. "אעשה הכל כדי להשיב את החיוך שלך..." הוא הניח לגופה, מביט ישירות על עיניה; כישוף השכחה כלל לא עלה לראשו כשהבחין לראשונה במצבה העגום של קליאו, בעבר הוא פחד להשתמש בו... הכישוף עלול היה לשאוב מגופו אנרגיה רבה, רק מכשפים בעלי עוצמה היו מסוגלים להשתמש בו.
אורפן נשם עמוק, מניח את שתי ידיו על ראשה של הנערה; כעת, הכישוף יגרום לקליאו לשכוח את אשר ראתה בשלושת השעות האחרונות.
"כישוף שכחה!" קרא אורפן בנחישות. לומר את לחש הכישוף בלבד, כבר גרם לכל גופו כמו לבעור מבפנים, זה כאב וצרב בעורו. אורפן גנח בכאב, אך התאמץ לשמור על ריכוז.
כעבור מספר שניות, מתוך שתי כפות ידיו בקע אור כתום כנגד ראשה של קליאו. ידיו החלו לרעוד, אך אסור היה לו להזיז אותן מראשה, גופו כאב כאילו מספר חרבות
ננעצו בבשרו ויצאו מן הצד השני. זיעה שטפה את פניו המכווצים מן המאמץ, אם הוא יכול היה למות למענה, כמובן שהיה משתמש בכשף עוצמתי זה שוב ושוב בשבילה.
"זה בשבילך, קליאו!!" צרח המכשף בכאב, האור הכתום החל לזהור אף יותר.
מג'יק נבהל כששמע את צעקתו של אורפן, עם זאת הוא חש בהילת כישוף אדירה מן הקומה השנייה, מן החדר בו שהו המאסטר שלו וקליאו.
הנער לא התאפק ועלה לקומה השנייה, צועד באיטיות על המדרגות – ככול שהתקרב,
הגוף שלו נחלש... הדמעות החלו לרדת מעצמן, המאסטר שלו השתמש בכישוף
עוצמתי בכדי להחזיר את קליאו לקדמותה.
"מאסטר..." לחש הנער לעצמו, הוא הרגיש כי הוא לא מסוגל להתקדם לחדר בסוף המסדרון, בו ככול הנראה היו חבריו; שדה הכוח כמו הדף את גופו אחורה, מג'יק
מעולם לא נתקל בזה... המאסטר שלו כל כך חזק אם היה מסוגל לתת לגופו להשתמש בכישוף זה, אור כתום בקע מן החריץ בתחתית הדלת.
"אור כתום... מאסטר... אתה-" מג'יק פער את שפתיו בתדהמה; כשפים בעלי אור כתום היו העוצמתיים ביותר, הוא לא ידע באיזה כישוף השתמש המאסטר שלו,
אך הוא ללא ספק היה אחד מהכשפים האדירים ביותר, הערצתו של מג'יק כלפי חוזקו של אורפן גדלה אף יותר והוא קיווה שהכישוף יצליח להציל את נפשה של הנערה.
לואיס וקיזה מיהרו להגיע אל עמדת התצפית שלהם על הבית הנטוש, בו שהו כעת אורפן וחבריו. הם חשו בהילת הכוח של 'כישוף השכחה' המגיע מן הבית. זו הייתה הפעם הראשונה בה לואיס ושפחתו קיזה שהו בתדהמה אמתית; הם היו בטחים
שקרלנסלו הוא הגורם לכך ולא השוליה שלו, אך לואיס לא ציפה שהוא ישתמש בכישוף אדיר זה בשלב כה מוקדם.
"א-אדוני... קרלנסלו באמת הצליח להשתמש בכישוף השכחה כל כך בקלות עבור הילדה הזראית הזו." אמרה קיזה מופתעת "אבל... אמרת שהוא רק נחלש כתוצאה מאהבתו אליהם..." היא הרגישה כיצד ליבה פועם במהירות.
"שתקי." אמר לה במהירות, ואז חייך "זה מצוין. קרלנסלו כה חזק, אסור לנו לוותר עליו. זה רק אומר שאנחנו יכולים להשתמש בילדה הזו בכדי להעצים את כוחו."
***
מה דעתכם? בפרק הבא יתחילו להיכנס לעניינים שבט מאיישי, האם קיזה תופיע בפני אורפן בפעם הראשונה? חכו ותראו!
תמונה חמודה לסיום: