לקח לנו 5 דקות למצוא מונית בעיירה שבה יש מס' מוניות ששווה למס' חדרי השירותים הנקיים במגורי הבנים בפנימיה, למזלנו, או למזל הנהג, מצאתי באינרטנט את הטלפון של נהג המונית המקומי, אשר במקרה הוא גם הדוור, שסמך להגיע ולקחת אותנו, אם רק נחכה שהוא יסיים לחלק את הדואר, בכל עיר אחרת היה אפשר להזמין אובר, אבל לא כאן, אף אחד לא מספיק נואש כדי לבסס את הפרנסה שלו על להסיע בני נוער מנקודה א' לנקודה ב'.
מייקל פשוט לקח את הטלפון ואמר לו שאם הוא יגיע בתוך 5 דקות הוא יתן לו תשר של 100$, הבחור הגיע בתוך ארבע. רבע שעה מאוחר יותר כבר היינו בכניסה לדינר, המלצרית בדיוק שוחחה עם מה שנראה כמו גרסה חייה של דני זוקו מגריז, מלווה בשני בריונים שיצאו מסרט מאפיה, וכולם עצרו באחת להסתכל עלי ועל מייקל.
אני שומעת שריקה קלה ומבחינה במייקל מחמיץ פנים כשאנחנו מתיישבים בשולחן לזוג ליד החלון, אני עושה תנועה של "מה" עם השפתיים, מנסה להבין מה הוא ראה שאני לא ראיתי. אבל מייקל מרים את היד ומסמל לי להתעלם, "יש כאן תפריט?" הוא שואל ומעביר נושא, "או שאני צריך להתפלל שהטבח פה יודע להכין חביתה?"
המלצרית מתקרבת אלינו, יש לה חצי חיוך על הפנים, מהסוג שיש לאנשים שיודעים שעוד רגע הם יחזרו למשהו שמפריע להם, אבל עד אז יש להם שתי דקות של שקט, קצת כמו להיזכר בבדיחה מוצלחת בזמן מבחן קשה, זה מעלה חיוך רגע לפני שנופלים בחזרה לתוך המציאות.
"אני אזמין וופל." אני אומרת לה עוד לפני שהיא מניחה את התפריט בצד שלי, "הוא רוצה חביתה, 2 ביצים, מקושקשת, וכוס קפה שחור בגדול הכי גדול שיש לך, אני אשתה הפוך." אני משתלטת על העסק לפני שמייקל יזמין איזו מנה מסובכת להכנה.
"חסכת לי להציע לכם את המנות המיוחדות שלנו." היא עונה לי בחצי חיוך, "אני לא יודעת אם להודת לך או לקלל אותך, הרסת לי את כל הגרוב." היא מוסיפה, וכל מה שאני מצליחה לענות הוא "סליחה" כמעט חרישית.
אבל היא מפלפלת במבטה "לא חשוב ילדה" היא עונה, "זה לגמרי קול. כמה דקות והאוכל יהיה מוכן" היא משרבטת כמה מילים בפנקס שלה והולכת לעבר הדלפק.
"ממתי אני שותה שחור?" מייקל שואל אותי,"לא זכור לי שאי פעם שתיתי קפה לידך בעבר, ואני בכלל לא נכנס לעניין החביתה." הוא צודק, אני לא חלק משגרת החיים של מייקל כבר הרבה זמן, אני יודעת עליו יותר מקריאה של צהובנים מאשר היכרות אמיתית, אני יודעת שהוא היה שותה שוקו כשהיה קטן, והמאכל האהוב עליו בתקופה שעוד גרנו יחד, אבל עברו כמה שנים טובות מאז, ואיפשהו ההיכרות בינינו ירדה לרמת הדברים החשובים ביותר, איך אנחנו מרגישם ואם הכל בסדר, לא אני ולא הוא יודעים על החיים האישיים האחד של השני מעבר לזה.
"אתה עייף, ויש לך עוד נהיגה ארוכה" אני עונה, ותופסת את תפקיד המובגרת האחראית, "גם אם היה לי מזרק מלא בקפאין אני הייתי מחייבת אותך לשתות עוד כוס, רק כדי להיות בטוחה." אני עוקצת אותו, זה מרגיש לי מה שאני אמורה לעשות, זה מה שהייתי עושה בלונדון.
"אז אין בירה?" הוא שואל בקול הסרקסטי שלו, כל בן אדם אחר היה לוקח אותו ברצינות, אז אני זורמת איתו ועונה "אין." נחרץ, כאילו אני המבוגרת ובעלת ההחלטה בסיפור, לא מייקל שיכול בשיחת טלפון להחזיר אותי לאחוזה בלונדון. "לא בשעה הזו." אני מוספיה
"אני די בטוח שזו שעה מאוחרת מספיק איפשהו…" הוא מתחיל למלמל, ואני רק נועצת בו מבט רציני ככל שאני יכולה. "מקובל", הוא עונה לבסוף, "אני יפה מכדי למצוא את עצמי בפגוש המכונית שמולי." הוא מחייך חיוך שאומר לי שהוא זורם עם הבדיחה, אני חושב שבכל מקרה אחר הנערה הייתה מקבלת מבט שאומר "תדעי את מקומך"
"אני שמחה לשמוע שיש בינינו הבנה." ואני רוצה להוסיף עוד משהו כדי שהשיחה הסתמית הזו תמשיך, אבל המלצרית חוזרת עם הקפה. "האוכל יגיע עוד מעט." היא אומרת לנו כבדרך אגב, ואני לא יכולה שלא לשים לב שבניגוד למבטים הרגילים שאני רגילה לראות אצל אנשים ליד מייקל, שלה שונה, היא בכלל לא שמה לב שזה הוא, מייקל הוא אותו אחד שמופיע בשערי המגזינים שמוכרים במכולות ממול הדיינר, אבל המלצרית הזו בכלל לא מתייחסת, אני מנסה לתהות למה, כי בפעם האחרונה שהייתי עם מייקל במסעדה, המלצרים פיטרלו מסביב לשולחן שלנו, רובם בשביל לנסות לדלות טיפ מוצלח.
מייקל מרים את הכוס שלו, אני מגיבה באותה צורה ושנינו שותים את המשקאות החמים. התגעגעתי לתחושה הזו, יש לי חברות טובות בלימודים, אבל אני מניחה שמשפחה תמיד תהיה טובה יותר, אני כמעט רוצה לצאת מהמסעדה הזו ולגלות שאני שוב בלונדון, כמעט.
"העכברוש הזה שם עליך עין." הוא אומר לי מבלי להזיז שריר. כל זכר לחיוך שלו ולרוגע שלו נעלמים. וזה הוציא אותי מהפנטזיה, ואני ממהרת להביט סביבי כדי לוודא שאין בה באמת עכברוש.
"תרגעי." מייקל חצי לוחש וחצי אומר, "אני מבין שלא שמעת את השריקה כשנכנסת."
אני מחמיצה פנים, "מייקל סלסטייאל," אני אומרת בטון מחנך, "אני בת 17, יפה בטירוף ועשירה, אתה מצפה מכך שבנים לא ינסו להתחיל איתי בכל מצב? הרי הסיבה שהגעת למקום שכוח האל הזה היא בגלל שבן התחיל איתי."
למעשה אני לא עשירה, מייקל עשיר, דניאל עשיר, אבא שלהם עשיר כמו מדינה, וכל עוד אני קטינה, אני לא מורשת לגשת לכסף בחשבון הבנק שנפתח על שמי. אני חייה על דמי כיס שמייקל בדרך כלל שולח בדואר (או עם שליח, כשאני רוצה לעשות פוזה.) של כמה אלפי דולרים לחודש, כך שאני לא חייב בעוני, בייחוד לאור העובדה שחוץ מנדל"ן, אין בדיוק מה לרכוש במקום הזה.
"קצת יותר מרק "התחיל" איתך, לפחות לפי מה שאמרת, ומה שהמנהל שלך אמר." מייקל עונה לי, ואני מנסה להבין למה הוא כועס.
"מה הוא אמר באמת?" אני שואלת, טיפה רועדת.
"שלא לבשתם מספיק בגדים." עונה מייקל, ואני מרגישה שאני עומדת לעבור סדנט חינוך, זה לא מתאים למייקל. אבל אם הוא חושב שבאמת פישלתי, אז אולי הוא יחרוג ממנהגו.
"אתה לא חייב להאמין לכל מה שהמנהל הזה אומר לך. אני די בטוחה שהוא שונא אותי." אני עונה, וזה קו הגנה חלש ונוראי, אבל אין לי משהו אחר.
"אז לא נישקת את הבחור?" הוא שואל, "כל הסיפור הוא עלילה?" הוא ממשיך בחקירה שלו.
"לא אמרתי את זה." אני ממהרת להתגונן, "אבל זה לא אומר שהמנהל הזה תמיד אומר אמת." אני אומרת, ומבינה שפשוט הסגרתי את עצמי, למייקל לא אמור להיות אכפת, בנות בגילי כבר יוצאות עם החברים שלהם ברחבי ארה"ב, ורק אני תקועה במקום עם חוקים נוקשים של הפרדה, כאילו היכרות עם המין הנגדי הוא אסון מוחלט על החברה. אבל אני מבינה שאני בכיוון לא טוב, כמעט שיקרתי למייקל, וברור שמשהו מטריד אותו כרגע, אני תוהה מה הוא הולך לעשות
אבל מייקל פשוט פרץ בצחוק, "מיני, את משהו." הוא אומר לי, ולוקח לי רגע ארוך להבין מה קורה, הייתי בדרך לנזיפה במקרה הטוב, אבל מייקל פשוט מחייך מולי, מתעלם מכל מה שעשיתי ומהצרות שהכנסתי את עצמי אליהן, אני צריכה להפנים דבר פשוט, מייקל הוא לא אבא שלי, הוא לא הולך לחנך אותי מעבר למה שאח אמור לחנך אחות, הוא לא ימנע ממני ליפול, אבל הוא יעזור לי לקום, ויצחק עלי כל הדרך.
צלחת נשברת, הרעש הזה מגיע מכיוון הדלפק, המקום שבו הבחור ההוא שברח מהסרט גריז עומד עם שני החברים שלו. המלרצית נראית המומה, ושינינו מסתכלות על האוכל שנשפך מהצלחת השבורה, המבט שלי נתקל במבט המתוסכל של המלצרית, אשר פשוט הסתובבה לכיוון הבחור וסטרה לו.
"אווץ'" אומר מייקל, "אני שם 15 דולר על זה שהוא הרוויח את זה."
"הייתי שמה גם מיליון וחצי דולר על זה." אני אומרת ומקווה שהמלצרית לא הולכת להסתבך בגלל זה.
"אני אוסיף לה את את המנה הזו בטיפ שלה, אל תדאגי." אומר מייקל בגישה כמעט אבירית, ואני מהנהת בשקט, זה נשמע הדבר הנכון לעשות, מייקל יכול לתת את הכסף הזה וכנראה שהיא צריכה אותו, הכסף של מייקל לא משחית אותו או משהו, אני רואה בו כאדם טוב בעיקר בגלל זה. מייקל הוא מסוג האנשים שיעברו ליד הומלס ברחוב ויתנו לו שטר של מאה דולר.
"צרות בשעה 12." לוחש מייקל, ואני רואה שהבחור מתקרב לכיוון השולחן שלנו.
הוא מתיישב לידי, בלי הזמנה כלשהי, פשוט אומר "היי."
"היי" אני עונה בחזרה, ואני מריחה את הבושם הנוראי שלו באוויר, כמעט כאילו הבן אדם מתקלח בבושם.
"לא ראיתי אותך פה קודם, את חדשה בעיר?" הוא שואל אותי.
לא בדיוק אפשר לקרוא למקום הזה עיר, אבל אני זורמת כדי לסיים את השיחה הזו "לא," אני עונה לו, "אני מהפנימיה."
הוא מזייף מבט מופתע ממש גרוע, "באמת?, אין מצב, גם אני, איזה שנה את?"
אני תוהה אם זו מחמאה שהוא חושב שאני סטודנטית, או שהוא מנסה לבסס קביעה לפיה אני מבוגרת מספיק, למדתי להתמודד עם אלה, "אני בתיכון." אני עונה בפשטות, תושבה שכל בר דעת אמור להבין בתור "אתה מבוגר, לך מפה."
"מגניב" הוא עונה, "אני בדיוק מתחיל שנה א' באקדמי." הוא עונה בצורה לא אמינה, הבחור הזה הוא בערך בגיל של מייקל, הוא סטודנט שנה א' כמו שמייקל בדיוק מסיים תיכון.
הפלטרוט הנוראי הזה נגדע כשהמלצרית ניגשת אלינו עם האוכל, "עזוב אותה ברנדו" היא אומרת, "לפחות תציק לבנות בגיל שלך, ולא ליד החבר שלהן."
אני חצי נחנקת, כנראה המלצרית הזו קיבלה תמונה ממש שגויה של המצב,"אני ומייקל לא זוג." אני פוטלת. ומבינה את גדול הטעות כשהיא מביטה בי במבט מאשים שהיו נועצים באדיוט שהיה מציין בפני שודד שבאקדח של השוטר אין כדורים, היא ניסתה להרחיק אותו ממנו, ונתתי לו תירוץ להמשיך.
"אל תתערבי מותק," הוא אומר למלצרית, ואני מתה להעיף לו סטירה. "תתעלמי ממנה, היא פשוט אכולת קנאה, יצאנו פעם, וזרקתי אותה."
אני מעיפה מבט למייקל, והוא מחזיר לי מבט של "את בוגרת, תפטרי את הבעייה בעצמך." וזה בדיוק מאשש את מה שהבנתי קודם, מייקל לגמרי הולך לתת לי להתמודד עם זה לבד כל עוד הוא רואה שאני מסוגלת, הוא יתן לי ליפול, אבל כן יעזור לי לקום אחרי זה.
נראה שזה הדבר האחרון שהיה חסר למלצרית כדי להתפרץ"יצאתי איתך?" היא ספק שואלת ספק צועקת, "אתה ניסת להתחיל עם החברה הכי טובה שלי רבע שעה לפני הדייט, זה היה בתיכון, יותר קל להיפטר מאיידס מאשר ממך."
בתגובה הוא קם ונעמד מול המלצרית,"תסתמי זונה בסדר?!, אף אחד לא שאל אותך, ולאף אחד לא אכפת מדעתך, את בסך הכל מלצרית חסרת עתיד בדיינר מתמוטט, שנערת ליווי מרוויחה יותר ממנה, אז אולי תחזרי הביתה לאמא המשוגעת שלך, ותעמידי פנים שלמישהו אכפת ממך.
מבט מהיר למייקל מבהיר שהספיק לו, "תסלחי לי רגע." הוא אומר וקם, אוחז בכתפו של ברנדון ומסובב אותו לכיוונו.
"מה אתה רוצה דפוק?!" שואל ברנדון, ושני החברים שלו מתחילים גם הם להתקרב, אני נצמדת לקיר, מנסה להתרחק מהשיחה מעט.
מייקל מגיב בקור רוח, ידו החזקה נעה במהירות כמעט מפחידה, והוא מכניס אגרוף בדיוק לאף של הבחור, שנראה מופתע כמעט כמוני, ממש לא ציפיתי לתגובה הזו של מייקל, אבל נראה שברדנון הלום עוד יותר, הוא נופל לאחור מעוצמת המכה. ושני החברים שלו עוצרים במקומם. הם כנראה בנויים לתת לו תמיכה מול מישהו שלא אמור להיות מסוגל להגיב בחזרה. מייקל כרגע ביסס את עצמו כבחור החזק בחדר.
"בחיים, אבל בחיים אל תתקרב לאחותי שוב" הוא צועק כמו שבחיים לא שמעתי אותו., "תזכור את התחושה הזו, כי אם אני אי פעם אשמע על זה שבטעות התקרבת לפנימיה שלה, אתה תתגעגע לתחושה הזו." הוא מאיים, ואני בכנות חושבת שברדנון לא באמת שומע משהו כרגע.
שני החברים שלו מבינים שכרגע הדבר החכם לעשות זה לעזוב, עד כמה שאני תוהה אם אני רוצה לראות את מייקל מפיל גם אותום, אני שמחה שהסיפור נגמר, השניים פשוט מרימים את ברנדון מהרצפה, והאף שלו נראה כמו פסל מודרני של מזרקה שיורה דם. הם גוררים אותו מהדיינר
מייקל חוזר למקום שלו בנונשלנטיות, כאילו הוא לא שבר למישהו את האף הרגע. "תרצי לשבת איתנו?" הוא שואל את המלצרית. "יש לי תחושה שלפי הסרט שהבחור הזה חי בו, את ואחותי עכשיו אקסיות רשמיות במועדון שלו, מה שהופך אותך רשמית לחברה שלה, ושלי."
המלצרית נראית יותר מרוצה מאשר המומה, כאילו היא חלמה שמישהו יעשה את זה לפני הרבה מאוד זמן, "אני עדיין אמורה להביא לכם אוכל אתה יודע." היא עונה לבסוף "זה לא המקום שלי, אני עלולה להסתבך בצרות אם לא אעבוד."
"קחי הפסקה." עונה מייקל, "זה לא שיש פה מישהו חוץ מאיתנו, בגג אני שלם לבוס שלך על הזמן שלא עבדת." הוא מוסיף, "אני קצת סקרן לדעת על הבחור ששברתי לו את האף."
נראה שהמלצרית שוקלת את ההצעה, "שיהיה" היא אומרת בסוף, "אני מניחה שבהקשר הזה חיים פעם אחת." היא מתיישבת לידי ומול מייקל, המבט שלה מעיד שהיא עדיין לא מזהה אותו, או שהיא מזהה ופשוט לא אכפת לה.
"אתה לא מפחד שהוא יתבע אותך?" היא שואלת, "יתלנון למשטרה או משהו?", יש לה קצת דאגה בקול, "הוא בחור עם השפעה."
"תירגעי" עונה מייקל, "אני בספק שהוא מסוג האנשים שירצו להודות שמישהו הפיל אותם באגרוף, הוא בטח יספר לחברים שלו שהוא נפגע בתאונה או משהו, אבל במקרה הכי גרוע אני די בטוח שזו הייתה הגנה עצמית."
המלצרית מחייכת, "זו לא." היא עונה לו, "אבל מי יעיד אחרת." היא זורקת לאוויר.
"אף אחד," עונה מייקל בעודו מתרווח, "אז בואי נשמע כמה זה הגיע לו."