החלטתי להשחיז את יכולות הכתיבה שלי (תוך כדי כתיבת הספר על מלחמת טרויה - כשאני לא בבית ולא יכול לעבוד עליו, וכדי לא להיות תשוע רק בז'אנר אחד ויחיד של כתיבה), והצבתי לעצמי אתגר לכתוב סיפור לכל אתגר כתיבה. נראה אם אצליח, אבל גם אם לא, העיקר ההנאה. אם כבר כתבתי הגשה לאתגר ואני מרוצה ממנה אקשר אל העץ שלה.
אתגר 1 - סיפור על שוק. ההגשה שלי היא הסיפור יום שוק, אותו פרסמתי כאן לפני כמה חודשים:
https://www.pundak.co.il/forums/threads/40974
ועכשיו, לאתגר 2 - סיפור על התבודדות. אני לא בטוח לגבי הסגנון שלו אבל שיהיה.
אל רחום
מיגל כרע כהרגלו לפני הקיר האחורי של המערה, שדמות דהויה של אישה מצוירת בבוץ, מיצי צמחים ודם צוירה עליו. האישה היתה לבושה גלימות וערסלה תינוק. הוא היה לבוש באזור חלציים מעור, והיה נמצא בתוך מערה באי נידח אי שם בעולם החדש, אבל הרגיש כאילו הוא בכנסיית ילדותו, בכפר ברמות אנדלוסיה. הם יצאו מספרד בצי של 12 ספינות, בפיקוד רב החובל הנערץ שלהם מגלן.
הם שטו מערבה, למצוא נתיב לאיי התבלינים האגדיים. מגלן הבטיח שכל אחד ואחד מהם יוכל למות שבע במיטתה של אישה, ומיגל מיהר להצטרף למלחים. הם שטו אל איי הודו המערבית, ומהם אל חופי יערות הגשם בהם ראו אינדיאנים עוטי נוצות שירו לעברם חצים משוחי רעל. הם המשיכו אל הארץ הסלעית, ארץ האש, בה ראו מדורות בחופים ושיושביה היו גבוהים כענקים.
ואז הם הדרימו עוד, ונקלעו לסערה במיצרי הסלעים. הספינה של מיגל בהתנפצה, והוא נסחף אל האי העלוב הזה, גוש סלע מכוסה קצת עשב ושיחים. חלק מחפצי הספינה נסחפו אליו בשבועות הבאים, ומיגל בירך את האל על כך. מיגל התקין לעצמו מגורים נוחים במערה בסלע, והשיג מעט בירה, חבית גרעינים וכמה גרזנים, בעזרתם הצליח לצוד למחייתו עופות וכלבי ים. היה אביב, ואומנם היה מעט קר אבל עורו של כלב ים פתר חלקית את הבעיה. האל תמיד רחום.
האביב הפך לקיץ, וכמה מהשיחים הניבו גרגרים מתוקים. מיגל הצליח לשחות לכמה מהאיים השכנים וללקט עוד, אך הוא לא היה שחיין טוב וידע שלא יוכל לשחות ליבשה, גם לא בדילוגים בין איים, עם כל כליו על גבו. הוא הקפיד להתפלל בקפלה שלו מדי בוקר וערב, בכנסייה הפרטית שבנה לכבוד הבתולה הקדושה, מבקש שתתפלל למענו עכשיו ובשעת מותו. והוא התפלל לאלוהים שישלח ספינה שתחלץ אותו, ושייתן לו לשרוד עוד יום, בבדידות ובסכנה. ומיגל ידע שהאל יענה לתפילתו, ויעשה את הטוב ביותר עבורו. האל תמיד רחום.
והקיץ הפך לסתיו, וכפור וגשמים ושלג קל החלו להגיע. למיגל היה קר אך היו לו את עורות כלבי הים, והיו לו שפע מי שתייה. הוא שמר מזון מהקיץ ועדיין היה מסוגל לצוד כלבי ים ועופות וללקט סרטנים וצדפות, ובמהרה התקין חכה מענף עץ-סחף וחוט חזק שקלע מסיבי עשב, והוסיף לתפריטו דגים. ומיגל התפלל לפני גבירתו שתתפלל בעדו, ובפני האל שישלח ספינה במהרה כדי לחלץ אותו לפני שהחורף האכזר יגיע. הוא ידע שתפילתו תענה. האל תמיד רחום.
ואז התחילו השלגים הכבדים וממטרי הברד, הים החל לקפוא, מיגל רעד מקור במערה פרוצת הרוח שלו. אבל הוא כרע מול הקפלה שלו ומלמל באדיקות מגונגמת, שפתיו הקפואות מתקשות לדבר. הוא התפלל בפני הגבירה שלו שתתפלל בעדיו עתה בשעת מותו, והתפלל תפילת חרטה לאל, ביקש סליחה על כל הקללות והמכות שנתן ועל כל הפעמים בהן השתכר וסבא. והוא נשכב לישון, ועצם עיניים, וידע שבקרוב יגיע לגן עדן שמעל העננים. כי האל תמיד רחום.
אתגר 1 - סיפור על שוק. ההגשה שלי היא הסיפור יום שוק, אותו פרסמתי כאן לפני כמה חודשים:
https://www.pundak.co.il/forums/threads/40974
ועכשיו, לאתגר 2 - סיפור על התבודדות. אני לא בטוח לגבי הסגנון שלו אבל שיהיה.
אל רחום
מיגל כרע כהרגלו לפני הקיר האחורי של המערה, שדמות דהויה של אישה מצוירת בבוץ, מיצי צמחים ודם צוירה עליו. האישה היתה לבושה גלימות וערסלה תינוק. הוא היה לבוש באזור חלציים מעור, והיה נמצא בתוך מערה באי נידח אי שם בעולם החדש, אבל הרגיש כאילו הוא בכנסיית ילדותו, בכפר ברמות אנדלוסיה. הם יצאו מספרד בצי של 12 ספינות, בפיקוד רב החובל הנערץ שלהם מגלן.
הם שטו מערבה, למצוא נתיב לאיי התבלינים האגדיים. מגלן הבטיח שכל אחד ואחד מהם יוכל למות שבע במיטתה של אישה, ומיגל מיהר להצטרף למלחים. הם שטו אל איי הודו המערבית, ומהם אל חופי יערות הגשם בהם ראו אינדיאנים עוטי נוצות שירו לעברם חצים משוחי רעל. הם המשיכו אל הארץ הסלעית, ארץ האש, בה ראו מדורות בחופים ושיושביה היו גבוהים כענקים.
ואז הם הדרימו עוד, ונקלעו לסערה במיצרי הסלעים. הספינה של מיגל בהתנפצה, והוא נסחף אל האי העלוב הזה, גוש סלע מכוסה קצת עשב ושיחים. חלק מחפצי הספינה נסחפו אליו בשבועות הבאים, ומיגל בירך את האל על כך. מיגל התקין לעצמו מגורים נוחים במערה בסלע, והשיג מעט בירה, חבית גרעינים וכמה גרזנים, בעזרתם הצליח לצוד למחייתו עופות וכלבי ים. היה אביב, ואומנם היה מעט קר אבל עורו של כלב ים פתר חלקית את הבעיה. האל תמיד רחום.
האביב הפך לקיץ, וכמה מהשיחים הניבו גרגרים מתוקים. מיגל הצליח לשחות לכמה מהאיים השכנים וללקט עוד, אך הוא לא היה שחיין טוב וידע שלא יוכל לשחות ליבשה, גם לא בדילוגים בין איים, עם כל כליו על גבו. הוא הקפיד להתפלל בקפלה שלו מדי בוקר וערב, בכנסייה הפרטית שבנה לכבוד הבתולה הקדושה, מבקש שתתפלל למענו עכשיו ובשעת מותו. והוא התפלל לאלוהים שישלח ספינה שתחלץ אותו, ושייתן לו לשרוד עוד יום, בבדידות ובסכנה. ומיגל ידע שהאל יענה לתפילתו, ויעשה את הטוב ביותר עבורו. האל תמיד רחום.
והקיץ הפך לסתיו, וכפור וגשמים ושלג קל החלו להגיע. למיגל היה קר אך היו לו את עורות כלבי הים, והיו לו שפע מי שתייה. הוא שמר מזון מהקיץ ועדיין היה מסוגל לצוד כלבי ים ועופות וללקט סרטנים וצדפות, ובמהרה התקין חכה מענף עץ-סחף וחוט חזק שקלע מסיבי עשב, והוסיף לתפריטו דגים. ומיגל התפלל לפני גבירתו שתתפלל בעדו, ובפני האל שישלח ספינה במהרה כדי לחלץ אותו לפני שהחורף האכזר יגיע. הוא ידע שתפילתו תענה. האל תמיד רחום.
ואז התחילו השלגים הכבדים וממטרי הברד, הים החל לקפוא, מיגל רעד מקור במערה פרוצת הרוח שלו. אבל הוא כרע מול הקפלה שלו ומלמל באדיקות מגונגמת, שפתיו הקפואות מתקשות לדבר. הוא התפלל בפני הגבירה שלו שתתפלל בעדיו עתה בשעת מותו, והתפלל תפילת חרטה לאל, ביקש סליחה על כל הקללות והמכות שנתן ועל כל הפעמים בהן השתכר וסבא. והוא נשכב לישון, ועצם עיניים, וידע שבקרוב יגיע לגן עדן שמעל העננים. כי האל תמיד רחום.