האלף פוסע דרך הקרע המרחבי, גלימותיו עדיין קרועות מעט מהמאבק. מאחוריו, חיילים בשריון אלפי, עיניים זוהרות בלבן ודומעות נוזל שחור ושמנוני, יוצאים. חייל אחד, חמישה, עשרה, עשרים חיילים נכנסים לחדר המרוסק, ועוד מספר כפול מזה יוצאים דרך הדלתות והקירות השבורים, יוצרים מעגל כפול סביב החבורה.
הוא מניף את ידיו, ומתחיל לרחף באוויר, על הגבול של מעגל החיילים, רחוק מהקבוצה העייפה. חיוך מעוות נמתח על החצי הגלוי של פניו, והקול החורקני שלו נמוג לאט לאט, לקול שהוא כמעט אנושי, כמעט.
''הפגיון הזה, ביטארי, להב הבדולח שאתם לקחתם, מכיל משהו שיקר לי יותר מכל'' העין שלו מתמקדת על הפגיון האחוז בידי דורן ''הנשמה שלי, הזכרונות שלי, הזהות שלי'' הוא מסנן מבין שיניים חשוקות, הזעם גואה בקולו
''אני ניסיתי להציל את אומת האלפים, ניסיתי להציל את העולם, ניסיתי...להציל את המשפחה שלי'' ידיו נקמצות לאגרופים, וערפל לבן מסתלסל מהן ''ואז, בדיוק כשעמדתי להשלים את התכנית שלי, לסלק את שושלת המלוכה, אז הותקפתי''
הוא מחווה בפראות על הפגיון ''אחותי היקרה שאבה את הזהות שלי דרך הלהב הטמא הזה, חטפה איתה את היורש התינוק, וברחה. היא נעזרה בחברים שלה, כוכבי הארד ואבירי הדרדר, כדי להחביא חלקים מהזהות שלי ברחבי המערכת. היא הסתירה את היורש, ואז'' הוא עוצר בשאיפה חדה
''אז היא מתה. וכל חלומותי עמדו להתגשם. הסגנית שלי חיסלה את היורש ביחד עם כוכב הארד שבא לעזור אותו, ואני עמדתי לקבל את הלהב''
ניתן להרגיש את השטנה והזעם קורנים ממנו, בעוד הערפל מתעבה ''ואתם הגעתם וברחתם עם הלהב, אילצתם אותי להתעכב עם התכניות שלי, אבל זה לא משנה, כי המשחק נגמר עכשיו'' הוא מצחקק ברוע
''ואחרי הכל, לאורקל יש את כל הזמן שבעולם''