לבבות נודדים
חבריים שונים
נתייצב מול הצל בייחד
לא נפרדים
גם לא בסוף
נעמוד כאן אל מול הפחד
ציווי התורה באיזון נשמה
מחפש מזור בחיים של קדושה
קולות לי קוראים לתפילת האלים
ואני מוצא את המקור של הקול
שברי משפחה מסיפור נבואה
מחפשת מזור בחיים של בריחה
קולות לי קוראים, לנקמת הנופלים,
ואני מוצאת את המקור של הקול
פאר הבראיה בקשקשי לטאה
מחפש מזור במוות נורא
קולות לי קוראים לקיים הסכמים
ואני מוצא את המקור של הקול
אש והאור יחדיו
משתחררות מהצל
לאלהות רצות הן עכשיו
מנסות להינצל
הדי חיים
שחר מפציע עכשיו
קרן אור מתנפצת
הדי חיים
אל הריק חוזר
אדם לזאב ולצייד רעב
מחפש מזור בתורה של כאב
קולות לי קוראים, לשבור מחסומים
ואני מוצא את המקור של הקול
מות לוחש בלב הערפל
מחפש מזור בתוך הדם והצל
קולות לי קרואים, להשיבע אמונים
ואני מוצא את המקור של הקול
גוף מיוסר בנשמה של ענבר
מחפש מזור לנרצחי העבר
קולות לי קוראים בחזיון סיוטים
ואני מוצא את המקור של הקול
אש והאור יחדיו
משתחררות מהצל
רצות אל האלהות
העבר שוב מתחיל הוא לחזור
הדי חיים
שחר מפציע עכשיו
קרן אור מתנפצת
הדי חיים
אל הריק חוזר
הדי חיים
שחר מפציע עכשיו
קרן אור מתנפצת
הדי חיים
אל הריק חוזר
לבבות נודדים
חבריים שונים
נתייצב מול הצל בייחד
לא נפרדים
גם לא בסוף
נעמוד כאן אל מול הפחד
לבבות נודדים
חבריים שונים
נתייצב מול הצל בייחד
לא נפרדים
גם לא בסוף
נעמוד כאן אל מול הפחד
לבבות נודדים
חבריים אחים
נתייצב מול צל הרצח
נילחם בעוז
גם עד בסוף
לא ניפגש עוד, לנצח
הפסל של דרונר לא השתנה בזמן הארוך שחלף, הוא עדיין נוקה, הוא עדיין טופח, והפעם בניגוד לפעם הקודמות שהוא היה כאן, הוא לא היה לבד. הפסל שניצב מול הלוחם העתיק לא היה מכובד באותה צורה, ולא היה מסותת בשלמות, הגמדה שניצבה בו נראתה תוהה הרבה יותר מבטוחה בעצמה, והאבן שממנה פוסלה הייתה לא יותר מפסולת ביוב שהפכה לאבן, יצירת אומנות בשביל העיניים שלו, פסולת לאחר.
הוא לא תכנן לבלות כל כך הרבה זמן במקום הזה, אבל הוא הרגיש צורך, הוא הזיל דמעה כשניקה את הפסל מהאבק שנצבר עליו, והרשה לעצמו לצעוד אחורה, בוחן פעם אחרונה את הגמדה אוחזת בלייסטרבוים. המילים "קאלי ארדוגן" נחרטו באש בתחתית הפסל, מתנה מהאמן. "היא הייתה כועסת." הוא אמר לו כשהכין את הפסל, "היא לא בדיוק אהבה אותי." הוא הוסיף. אבל היא לא בדיוק אהבה אף אחד, הוא זכר את המבט שלה כשתקף את אימה, ללא מחשבה, ללא בחירה. כשהוא מפיח בה רצון להכות במשפחתה. הוא התבייש בעצמו באותו הרגע, אבל חשב שזה היה הדבר הנכון לעשות.
הוא לחש משהו, והסתובב לעבר פסלו של דרונר, מרגיש רע שהוא מפנה את גבו לגמדה בפעם האחרונה בה יראה אותה, הגמדית שלו הייתה חלשה, אבל הוא זכר את המילה, הפסל נע, המנגנון הישן חורק ומאפשר לו ירידה לעבר המדרגות, לעבר ירידה אל מתחת לפני הקרקע, מצחיק היה לחשוב שזה גרם המדרגות הראשון שהוא ירד בו הלילה, אבל לא החשוב ביותר.
הוא ירד מדרגה אחר מדרגה, דממת המוות של המקום הרגיעה אותו, אחרי החיים הללו… אולי הגיע הזמן.
היה מוזר לחזור למקום הזה, העיר באייל לא השתנתה באמת בתקופה הארוכה הזו, היא השתקמה וגדלה זה כן, אבל תחושת הבית שהיא נתנה במשך תקופה התחלה בזרות, אולי זה היה בגלל האנשים, אולי זה היה בגלל השמש.
זה לא שהוא לא היה באזור בתקופה האחרונה, לפני כמה שנים הוא חזר לביוב של העיר, אפשר לקרוא לזה מסלול של זיכרונות, אפשר היה לקרוא לזה להתרפק על זיכרונות העבר, אבל זה היה הרגע בו הכל נדפק. הרגע בו הוא בחר אחרת, והמסע המטורף הזה התחיל באמת. זה גם היה היום שבו הוא החליט שהגיע הזמן להזדכות על הציוד…
אז הוא סגר הרבה דברים, ביקש ממלכו את הדבר שנשבע שיבקש ממנו רק פעם אחת לפני כן, הוא ביקש ממנו חמש שנים לעשות בהן כרצונו, הוא נזקק להרבה פחות, אבל רצה להרגיש שהוא לא רץ כנגד הזמן, לא שוב.
הוא נכנס לחדר הגדול, המקום בו הרעלה נקרעה בעבר, סארין קריאת עורב היה נוכח בקריעה, ומצחיק היה לחשוב שאותו אחד שניסה למנוע את הקרע ברעלה פה, הוא זה שקרע אותה במקום אחר, אף אחד לא ידע בדיוק מה עבר על סארין.
חוץ ממנו.
ואז הגיע אל המקום. אל גרם מדרגות צר עשוי אבן שחורה שערפל מסתלסל ממנה, הוא עצר מול המדרגה הראשונה, תוהה. המלך יכעס זה ברור, אבל נראה שהיא דווקא תכעס יותר, הקשר ביניהם היה הזוי מהרגע הראשון, אבל היה ברור שהוא קיים. איפשהו הוא מאמין שהיא זו שדאגה שדווקא הוא ישרוד את הסיפור ולא האחרים, הוא רצה לכעוס עליה, אבל זה היה יותר מידי בשבילו, היא הייתה הדבר הכי קרוב שנשאר לו בעולם, ואיפשהו, הם מצאו אמת האחד בשני, שפיות באי של פוליטיקה ותחכים.
אחרי חמישה צעדים הוא כבר לא ראה את המקום ממנו הגיעה
אחרי עשרה צעדים הוא זכר קור, שכבר לא השפיע על גופו
אחרי חמישה עשר צעדים הגיע פכפוך המים
אחרי עשרים צעדים, הוא כבר לא ראה את המקום בשחור ולבן, אלא באור כחול עמום.
אחרי עשרים וחמישה צעדים, הוא ראה את התחתית, וידע שהוא לא יראה עוד את השמיים.
אחרי שלושים צעדים הוא הגיע למזח.
הוא לחש מילה בודדת, ורוחות הרפאים נעו לצדדים, מאפשרות לו לחצות את המעבר, להגיע אל קצה המזח, אל האחד שעשוי מערפל.
"אתה משהו באמצע." אמר לו המשיט בפעם הקודמת, הפעם הוא בחן אותו במהרה. "מעניין" הוא אמר.
"כי משעמם פה עד מוות?" הוא שאל אותו, קוטע את המשיט לפני שזה מסיים את הבדיחה. ולרגע משאיר אותו חסר מילים.
"שוב אתה?" שלא המשיט, כמעט בסרקזם.
"הפעם אני נשאר." ענה לו, "אותו מחיר?" הוא שאל.
"לא הבדיחה עם החובש אני מקווה." ענה המשיט, "אבל אתה חייב להזכיר לי איך הולכת השנייה. זו שהנזיר ההוא סיפר."
המילה הזו, "נזיר" זרקה אותו לאחור, כמה שנים עברו מאז ראה את הונג-יי לאחרונה, כמה זמן עבר? הוא אפילו לא הצליח להיזכר, הוא נזכר שרצה להגיד להם שלום פעם אחת אחרונה, אבל הריק… הריק משך אותו.
אבל הוא נקרא להישבע אמונים, מלכו לא נתן לו לחמוק מהחובה שלו, או שזו הייתה בת המלך שבקשתה התמלאה.
הוא נקרע, גופו נשאר במקום בו הצל היה, אבל תודעתו נלקחה, וגופו שוב נבנה מחדש, שוב מצללים, שוב על בעיר-תופת, שוב משרת את מלך הצללים.
הוא ביקש ממנו אז, חמש שנים, חמש שנים לנדוד בחופש בעולם על מנת להשלים את הדברים שנותרו לו להשלים.
והוא נענה אז בשלילה. מלכו חיכה שהשלושה האחרים לא יהיו עוד בעולם, ורק אחרי שנים רבות נתן לאבירו את המבוקש.
בתחילה הוא תר אחריהם, מבלי לדעת בכלל מה התרחש בשדה הקרב מיד לאחר שנעלם ממנו, מבלי לדעת אם שרדו בכלל, מבלי לדעת אם סלחו לו.
הוא רצה להזיל דמעה, אבל המציאות, או ליתר דיוק משיט הספינה קראו לו, "נו?" הוא שאל, "אתה בטח זוכר אותה."
האביר הנהן. "היא מתחילה בסור וסיג…."
השייט היה ארוך יותר הפעם, הוא לא טרח לתהות למה, לא עכשיו. "הוא לא יאהב את זה." אמר לו כארון, "פעם קודמת לא בדיוק היית מכבד במיוחד."
"והוא שלח אותי לאליסיום." ענה לו הערפד- לשעבר, "אני סקרן לדעת לאן הוא ישלח אותי עכשיו."
"הוא גם יכול לגרש אותך לאלף עזזאל, זה אל, יש להם זיכרון ארוך."
הוא שלח יד לחגורת הנשק שלו ושחרר אותה, "אני בונה על זה." הוא אמר. "יש לך צורך בה?" הוא שאל, "אני לא חושב שאני הולך למקום שאני אצטרך אותה."
כארון צחקק, "עד כמה שאני מת לקחת ממך את הרכוש שלך, אין לי בו צורך."
הוא פשוט השליך אותה למים, יחד עם הגלימה והשריון שלו. חרבו הייתה חסרה, הוא כבר החזיר אותה לאחד אשר היה לו נשבע שיחזיר אותה.
"אתה באמת רציני הפעם?"
הוא הנהן לעבר כארון. "אני לא רוצה לחזור."
כארון צחק, "זה חדש, בדרך כלל מנסים שלא להגיע לפה. ואתה מגיע לפה כבר בפעם השלישית… אם אתה כבר פה, הצלחת להבין למה חזרת בפעם הראשונה?"
מונרו הנהן, "זה נושא ליום אחר."
"לעזאזל." אמר כארון, "אני מת לדעת…"
שער הסורגים התרומם, והם עגנו לצד הטירה. "הפעם אני לא מלווה אותך." אמר כארון, "זה הולך להיגמר רע."
והוא צדק, אבל לפחות זה הולך להיגמר.
"היה שלום כארון." ענה לו, "אני מקווה שתצליח להפיח קצת חיים בתפקיד שלך."
כארון לא צחק, "היה לך כל כך הרבה זמן, וזה מה שחשבת עליו?"
הוא לא ענה, אלא עלה בביטחון במדרגות האבן, אל עבר הדלתות הגדולות, אל עולם המלכות, אל חדר הכס, על שעון החול, אל דאיסן.
האל בחן אותו, ככל הנראה חושב על כל דרך אפשרית להעניש את החצוף שמפריע לו בעבודתו, את מי שהיה לו החוצפה לשוט על נהר השנאה עד למבצרו לא פעם אלא פעמיים, ובשניהם להגיע ללא הזמנה, ללא אישור, וללא כבוד.
כל זה מסתכם במשפט אחד בודד. "מה אתה עושה פה?" דרש האל לדעת. הנשר שלו הביט באביר כאילו היה גווייה.
"באתי לדרוש את אשר מגיע לי בזכות, ממך, מהאלים, ומהעולם. אני דורש להמשיך הלאה." ענה מונרו. "אני דורש להישלח לאליסיום."
קשה לתאר את התגובה של האל, אולי כי דייסון כבר שמע וראה הכל, אולי כי כבר ידע מה לצפות מהחצוף שעמד מולו, אולי כי פשוט היה משועשע לרגע מהרעיון. אבל אדון הזמן פתח את פיו רק להברה אחת "לא." הוא אמר, בנחרצות, לא בכעס, לא בביזוי, האל אמר כל מה שהיה צריך להגיד. "אתה לא תישלח לשם, ואתה לא ממשיך הלאה." הוא אמר בהינף יד, "תחזור עכשיו למלך שלך." אמר. "אם זה היה תלוי בי, היית נמחק מהעולם בריק שאליו נשאבת, למעשה אם זה היה תלוי בכל האלים לא היית קיים."
מונרו שמע את גזר הדין, הוא צפה אותו, הוא ידע אותו. "אני לא אעזוב את ההיכל הזה חי." הוא ענה לאל. "או שתשלח אותי מכאן, או שתהרוג אותי, כך או כך כדי להיפרד ממני תיאלץ לסיים את חיי."
אדון הזמן קם מכיסאו, הנשר שלו עלה לאוויר בעוד אדונו נע בכבדות לעבר החצוף. "אני חושב שלא שמעת." אמר האל. "סירבתי לבקשה הטיפשית שלך, סירבתי לתת לך לחזור לאליסיום, סירבתי להכיר בזכותך להמשיך הלאה. זה גזר הדין." הוא אמר. "והוא רחום יותר מכל משפט שהיית זכאי לו." אמר בעודו חולף על פניו, מוכן לנטוש אותו לבד באולם הגדול, "אתה מוזמן להישאר פה לנצח אם זה מה שאתה רוצה." הוא אמר. "אני לא הולך לתת לך את הכבוד בלגרש אותך מההיכל שלי, אתה לא מספיק חשוב."
מונרו הרגיש את החיים נוטשים אותו שוב, הוא חישב כל פעולה, כל תוכנית, כל תוצאה, הוא היה מוכן לעמוד כאן במשך שנה עד אשר האל יסכים להקשיב לו, הוא היה מוכן לקרוא על האל תיגר כדי שזה יהרוג אותו, הוא היה מוכן להישאר לבד עם האל עד סוף העולם, אבל לא היה מוכן לאפשרות שהוא יישאר לבד בחדר.
"אז תשפוט אותי." הוא אמר, בתחילה בשקט, בקול כל כך חלש שהיה ספק אם יצא מפיו.
מונרו תמיד אמר לעצמו שהוא לא מתחרט על הפעולות שלו, שכל חייו - הפעמיים בהם חי, הוא לא ייתן לאיש להטיל בו ספק, לא מגאווה, לא מתחושת עליונות - אם כי אלו כן היו בו, והצליחו להשפיע עליו יותר מידי פעמים- אלא מהרצון להיות מסוגל להמשיך קדימה, גם כאשר עשה מעשים נוראים, בשם המלך, בשמו שלו, בשם חבריו או בשם עיר-תופת, תמיד אמר שהוא לא מתחרט עליהם, שהוא לא מתבייש במי שהוא, במה שהוא. ושאיש, לא אדם ולא אל נמצאים במקום לשפוט את הבחירות שלו.
"טוב." אמר האל, "נשפוט אותך. כולנו, וכאשר תמצא אשם, תקבל את פסק הדין ללא כל קובלנה. האם אתה נשבע?" שאל האל, "בכבודך, בנשמתך, בעצמך."
"אני נשבע, באבירותי."
והחשיכה עטפה אותם, חשיכה של זמן, חשיכה של בראשית, לא יהיה זה דייסון לבד שישפוט את האביר הסורר, תהיה זו ההיסטוריה. "אם כך" אמר קולו של דייסון. "נתחיל מההתחלה. שמך?"
וזו הייתה השאלה הקשה מכל.
האם הוא היה מונרו ?האם הוא היה אביר? האם הוא היה סבסטיאן? האם הוא היה ערפד? האם הוא היה גיבור? או האם הוא כמעט הביא לסופו של העולם?
הוא נולד סבסטיאן למשפחת מונרו, נושא את שמו כדגל, נשבע בשמו, מקלל בשמו, כשאחיו מתו בשדה הקרב, הוא בכה בשם משפחתו, כאשר התקבל לאקדמיה, הוא שמח בשמו, כאשר אימן מחלקה, היא נקראה בשמו. כאשר פקד עליה להסתער… הוא מת בשמו.
ואז הוא התעורר מחדש, ובגלל שחשב שהוא לא עצמו יותר, הוא היה רק מה שייצג אותו, הוא היה מונרו.
והוא עשה דברים נוראים בתור מונרו, הוא הצדיק כל אחד ואחד מהם, אבל ידע שהם היו קשים. מצחיק לחשוב שככה הוא תיאור אותם ואת עצמו, כאחד שיודע לעשות דברים קשים, אחרים היו אומרים דברים רעים.
ובמשך זמן רב הוא הסכים עם זה, הוא הבין שהוא צריך לפעול אחרת, כי הדרך הנקייה לא עבדה, והוא היה הוכחה חייה, או יותר נכון מתה, לעבודה הזו, לכן היה מוכן לפגוע בחסרי הגנה, אם היה מאמין שהדבר היה מציל אחרים, לכן היה מוכן לפגוע באחרים, אם הוא חשב שהם פוגעים יותר בעצמם.
אבל אז הוא נשבר, הוא נשבר כי הוא עשה דבר אחד יותר ממה שהיה אמור לעשות, והוא נטש את החברים שלו, הוא נטש אותם כי לא רצה שיפגעו, הוא האמין שישחק משחק שבו רק הוא יכול להיפגע, אבל החיים גררו אותו למשחק מסוכן יותר, אחד שבו הוא היחידי שלא ישלם את המחיר.
והוא היה צריך להתעורר, ולהבין שהעולם הוא לא שחור ולבן, ושהוא לא צריך לבחור בין הסבסטיאן לבין המונרו, בין האביר לבין הערפד.
ביום בו הוא נמוג, הוא הבין שהוא שניהם.
"שמך?!" שאל שוב האל, "או שאפילו בזה אתה כבר לא מסוגל להודות.", והאל לא המתין לתשובה, "סבסטיאן מונרו, אביר במשמר המלך לשעבר, ערפד לשעבר, מפקד לשעבר, טרובדור לשעבר, חבר בקבוצה שלחמה בצללי האור והאש, לשעבר, חי לשעבר ומת לשעבר. וכנראה שכלום היום." אמר דייסון בקולו הקבוע, "למעט בוגד, רוצח, גנב, שקרן, ואביר של מלך הצללים, שהחליף צל אחד באחר, אתה רוצה להגיד שאתה אהוב על ידי מישהי, אבל אתה עצמך לא מאמין בזה, ואתה רוצה להגיד שאתה גיבור, אבל אתה עצמך לא מאמין בזה, אני מאמין שאוכל למנות את מי שרוצה לדבר בטובתך על יד אחת. אז נתחיל מהצד שלי." החשיכה הפכה לבימת המשפט, למאזניים שימדדו את גורלו שלו, והוא המתין, על ספסל הנאשמים.
"התביעה קוראת לג'יין ניב ים, נכדה לאורין ניב ים, שורדת הטבח בכפר האגם הכסוף."
בת המחצית התגשמה על דוכן העדים, בדיוק כמו ביום שפגש בה לראשונה.
"ספרי את אשר על ליבך." הורה האל. "דברי אמת ורק אמת." פסק
ובת המחצית סיפרה, היא סיפרה כי הנאשם הגיע עם חבריו לכפרה, באיום על מפלצת המחפשת את החרב של סבה, בסיפורי אימה שהיה בהם כדי להדיר שינה מכל יושבי הכפר, היא סיפרה שזה התפרץ לביתה וחיבל בו, ואז היא סיפרה כי ברגע שהמפלצת הגיעה, הוא לא הגן עליהם, וכשאר המפלצת השתלטה על יושבי הכפר, הוא טווח בהם אחד אחר השני בדרכו אל המפלצת, לא פוסח על הרס הכפר. וכאשר נחש הים הגן על הכפר, הוא ברח ממנו, וכאשר הם נשארו לקבור את ההרוגים, הוא לא היה שם לשאת חרטה.
כשפסקה, האל בחן את האביר, "האם יש להגנה מה להגיד לעדה."
והוא ענה שלא.
הוא לא ענה שחזר לכפר, הוא לא ענה שביקש ממלכו להגן עליו, הוא לא ענה שלבש הרבה צורות בעודו מבקר בכפר, לפעמים מביא עמו מתנות, לפעמים מביא עמו אגוזים כסופים, לפעמים רק בודק כיצד השנים עברו על הכפר. לא פעם הם סיפרו לו על השד צמא הדם שהגיע בחיפוש אחר החרב, והשניים הפכו את הערפד ואת הצייד לאותו אדם, ובמקום כלשהו. הוא הסכים איתם. כל מה שעשה כדי לחפרה, לא היה בו די.
"והאם לעדה יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל
"עליו לסבול." קבעה. ונעלמה.
"התביעה קוראת לנשמות הרוגי מלחמות השדים." אמר האל, "שנטבחו בשדה הקרב בפקודת המלך."
והם הופיעו, צוות, ואז מחלקה, ופלוגה, וגדוד. כולם אנשיו, על כולם פיקד, וכולם נהרגו.
"ספרו את אשר על ליבכם." הורה האל. "דברי אמת ורק אמת" פסק.
והם סיפרו, הם סיפורו כי פיקד עליהם בשדה הקרב, כי ידע שההתקפה חסרת סיכוי, סיפרו כי היה יכול לסרב, היה יכול לנסות להגן עליהם טוב יותר, אבל גרוע מכל היה שכאשר ראה אותם באליסיום, סירב לחזור אליהם, סירב לתת למלכו לחזור בו, סירב לתת לאחרים להמשיך הלאה.
כשפסקו, והאל בחן את האביר, "האם יש להגנה מה להגיד לעדים."
והוא ענה שלא.
הוא לא ענה שחיפש את משפחתים, לנסות לתת להן מזור אחרי שנים של חוסר ידע, הוא לא סיפר שבשם מלכו הלך לא פעם לתת עצה למלך בני האדם, הוא לא סיפר שהיה הראשון לצוד את השדים שעוד פלשו לעולם, שבנה גלעד בקבר האחים. אבל כל זה היה מאוחר מידי, הם נשכחו, אפילו הזיכרון של חייהם לא היה קיים עוד.
"והאם לעדים יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל
"עליו להימשך לנצח." קבעו. ונעלמו.
"התביעה קוראת להולי, חסרת השם." והנערה הופיעה, כמו שראה אותה ביום שבו עזב את ספינת הנזירים.
ספרי את אשר על ליבך." הורה האל. "דברי אמת ורק אמת." פסק
והיא סיפרה, כי כאשר פגשה אותו לא ידעה מה היה, כי לא ידעה שהוא זה שהרג את אביה, שהוא זה שגרם לה ולמשפחתה לרעוב, לאמה ואחותה למות, שמעשיו האנוכיים שלו גרמו לה לסבל. היא הודתה כי זה לא היה בשליטה מלאה כאשר עשה זאת, אבל אז חזרה והציגה, כי הוא הבטיח שיחזור בשבילה, ואז כאשר הוא גילה כי הייתה זו אשמתו שחייה נהרסו, ברח מהספינה ולא חזר לעולם. היא סיפרה כי חיכתה לו, עד אשר הנזירים לא יכלו לחכות לה עוד, והיא נשארה לבדה, שוב.
כשפסקה, האל בחן את האביר, "האם יש להגנה מה להגיד לעדה."
והוא ענה שלא.
הוא לא ענה כי שירת את מלך הצללים מהיום בו זה שלף אותו מהריק, הוא לא סיפר כי עקב אחריה דרך רשת המרגלים שהקים, שניסה לדאוג לה לכל מחסור, שרצה להביאה לעיר תופת, אבל כל הדברים הללו רק גרמו לאויבו לראות בה כמטרה, כאשר הלורדים של עיר תופת גילו אותה, הוא התנתק ממנה. מעניק לה כך את ההגנה האחרונה שיכול היה לתת.
"והאם לעדה יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל
"עליו להישאר לבד." קבעה. ונעלמה.
והם המשיכו לעלות האחד אחר השני, הלורד של באייל אשר ממנו דרש תשלום נוסף על פטירת הבעיה, ונעלם, אנשי המגדל הירוק עליהם הבטיח להגן, האביר שאת דמו שתה, השודדים שהרג, האנשים שאכזב.
הוא שמע את דבריהם, מכים בו כמו מסמרים, חרוצים את נשמתו מילה אחר מילה.
"לבסוף." אמר האל. "התביעה קוראת לליסטרבוים."
והחרב הופיעה, מהרגע בעבר שבו הפסיקה להתקיים, היא חזרה על מנת לתת את דעתה על האביר.
ספרי את אשר על ליבך." הורה האל. "דברי אמת ורק אמת." פסק
והחרב סיפרה סיפור, היא סיפרה על אדם שהיה כל כך תאב לה, שנתן לצללים ששלטו בו להאכילו בחזיונות עליה, היא סיפרה כי מעשה ההקרבה שלו היה לשווא, וכי רק עיכב את הצללים רגעים ספורים בהם אכל את שקריהם בשקיקה. היא סיפרה שלא פעם חשב על לקחת אותה לעצמו, שקינא בקאלי ארדוגן על שנחברה בידה. ולבסוף, היא קראה לו פחדן, היא אמרה שנתן לחבריו להילחם לבד, כי הקרבתו הייתה מתוך מחשבה שיכול יהיה לשלוט בצללים, ולא מתוך אמונה כי הדבר נכון יותר.
אבל אז היא סיפרה דברים נוספים, החרב סיפרה כי האביר עבר דרך ארוכה, היא סיפרה כי היה שם לתת כתף לחבריו כאשר היו צריכים אותו, היא סיפרה כי כאשר יכול היה לחיות בעולם תענוגות של הצללים, הוא נלחם בהם והיה אמור להיעלם כאשר הקריב עצמו. היא סיפרה כי ביקר בשדה הקרב שוב, היא סיפרה כי נשאר לספר את אשר החברים שלו לא יכלו לספר עוד. והיא סיפרה כי יש עוד, אבל אין זה מקומה לספר את הסיפור של האחר.
כשפסקה, האל בחן את האביר, "האם יש להגנה מה להגיד לעדה."
והוא ענה שלא, כי כל אשר אמרה, צדקה.
"והאם לעדה יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל
"אין לי." אמרה החרב, "הוא גיבור כמו שהוא שטן, והוא אציל כמו שהוא גאה." המשיכה. "על כל מעשה טוב שעשה, נראה שיש אחד רע כנגדו. על כל פשע שעשה, יש צדקה."
והחרב נעלמה.
"שמענו הרבה." אמר האל, "אתה באמת רוצה להמשיך? אני לא צריך לקרוא לעוד עדים כדי להצדיק את הגורל שלך, ואחרי ניסיון הבריחה הזו, כל מה שאעשה לך יראה כמו רחמים ביחס למה ששאיד וו' יעשה לך, זו ההזדמנות שלך לוותר. תבחר טוב."
והוא חשב על להסכים, הוא חשב על הרגע האחרון שלו, על הרגע בו הברק פגע בו, על הרגע בו הוא שאב את הריק כדי למנוע ממנו לפגוע בחברים שלו.
הוא היה מוכן להיעלם, הוא היה מוכן לדבר נורא מהמוות.
אבל השבועה שלו הייתה חזקה, ומלך הצללים משך אותו, מרכיב את גופו מחדש מצללים, ואז הכניס אליו את נשמתו, הריק התחלף בחדר הכס של עיר-תופת, הצללים התחלפו בשאייד-וו, החברים שלו התחלפו בניקס.
והמלך לא חיכה שהוא יבין את אשר התרחש, הוא השביע אותו מחדש, לשרת אותו, לשרת את עיר תופת, לנצח.
והוא עשה זאת, בלית ברירה. בתחילה ממונה ללא יותר משליח, אחרי זה לאיש משמר, אז לאביר ואז לשומרה של נייקס, ורק היא הסכימה לספר לו מה אירע בשדה הקרב המקולל, על המזבח שנהרס, על הקרע, על קאלי אורדגון וארזיוס שנשבאו לריק, הפכו לכלום. על דאי קאי הנזיר שחסם בגופו ונשמתו את הקרע, ועל הונג-יי שנעלם ללא זכר. היא זו שנתנה לו מעין משמעות חדשה לחיים.
ובזכותה יכול היה לצאת מעיר תופת, הוא מהר הבין שהמשימות ששלחה אותו לעשות היו בשבילו כמו שהיו בשבילה, שולחת אותו להכיר את האנשים הנכונים, הופכת אותו לנושא שיחה, כאשר שאייד הרגיש שאחת הגברית שלו שוכחת את מקומה, היה זה הוא שנקרא להסדיר את המצב, וכאשר הוא ניצל את ההזדמנות כדי להשלים את נקמתו, הייתה זו ניקס שאמרה שהצדק דורש ממנו לקבל את מקומה של הערפדית העתיקה.
ממשרת הוא הפך ללורד, וכך הם יכלו לחיות יחד, אביה אפילו לא אמר על כך דבר, שכן בתוך שנים ספורות כבר מצא לו בת חדשה.
הם חשבו ליצור המשך, אפילו אם יהיה מדובר ביליד קסם בשל גופו המת של מונרו, אבל הבינו מהר כי אלה אינם החיים שהם רוצים לתת, עיר תופת לא נועדה לתמימים, וכל עוד יחיו בה, אין להם סיבה ליצור משהו.
והוא עשה טוב בתפקידו, מוודא כי עיר תושבי עיר תופת לא יפגעו בשוכני הקרקע, כמו שהוא מוודא שעיר תופת תישאר נסתרת מהם, הוא הצליח להתמקד בהווה קצת שונה, להתמקד בשנים שהגיעו.
הוא לא האמין שעברו 70 שנה ביום שבו הוא הבין שהוא הולך להישאר לבד.
מלכו הסביר לו היטיב, השירות שלו יהיה לנצח, שכן זה גירש את סבסטיאן מהמוות, גופו לא יזדקן, והוא לא ימות בשיבה טובה, ובאם חייו יילקחו ממנו, אזי כמו שזה נולד מחדש בפעם הראשונה, כדי לשמש גוף לצללים, יקרה בשנית ובשלישית, כל זאת, על מנת לשרת את מלכו.
חיי נצח לא נראו בשביל כקללה בשביל מונרו, הוא לא הרגיש את העולם סביבו מזדקן, הוא חי בעולם של צללים וערפדים, עולם של מכשפים בני אלמוות ושל אל מתים, עולם בו הגיל הוסתר בקסם ואשליה.
אבל ניקס הייתה בת אדם.
הוא לא ראה את השערות האפורות הראשונות, הוא לא היה יכול להבחין בקושי לרוץ, באיטיות המחשבה, בנשימה האיטית יותר, כל אלה הוסתרו תחת מעטה של חוזק ועוצמה, וכאשר לא היה אפשר עוד להסתיר אותם, היה מאוחר מידי.
קשה לו להודות בזה, אבל הוא לא היה שם כשזה נגמר, היא לא נתנה לו, היא שלחה אותו רחוק, רחוק כל כך שאפילו אם היה יודע שזה קורה, גם באמצעות קסם הוא לא היה יכול לחזור בזמן, היא ניתקה את כל הקשרים הקסומים בינם במכה אחת, משאירה אותו לבד, בעודה נפרדת מהעולם הזה ונושמת את נשמתה האחרונה, מוודא שלא תהיה דרך להחזירה, לא בחיים ולא במוות.
ואחרי 70 שנים מאושרות, מונרו נשאר לבד.
"אני לא יכול לחזור" ענה לאל. "אין לי עוד לאן ללכת, אין לי עוד לאן לחזור, אין לי למי לחזור." הוא אמר בכעס, "אני פה בשביל לסיים את זה, בין אם אשלח לאליסיום ואתאחד איתה, או שאשלח לשאול לייסורי נצח, אני לא יוצא מההיכל הזה חי."
"בזה אתה צודק." אמר דאיסן, בכעס, בבוז. איפשהו הרגיש האל שהצל הקטן מקבל את אשר מגיע לו, "קיבלתי מספיק הזדמנויות לסיים את הסיפור הזה טוב." הוא אמר, "ובכל פעם נלחמת בשיניים כדי להמשיך להתקיים, אני במקומך הייתי מבין את הרמז, אבל נראה שאתה עיקש היום כמו ביום שבו הגעת הנה וצעקת עלי." הוא הניד בראשו. "שאזמן אותם?" הוא שאל "שאביא אותם מבין הזמן והחלל?", "אני מניח שתרצה את שלושתם בתור ההגנה שלך, מועטה ככל שתהיה."
דאי קאי,
קאלי ארדוגן
הונג-יי
שלוש שמות שאמרו הרבה בשבילו, ומעט כל כך בשביל העולם.
אדם אופטימי היה אומר שהם זוכרים אותו בתור חבר לנשק, בתור חכם, בתור משהו טוב, בתור מישהו טוב.
הוא ידע טוב מאוד איך הם צריכים לזכור אותו, כבוגד, כשקרן, כאכזבה, כאחד אשר מכר את גופו לצל מתוך תקווה לכוח באותה תקווה לעזור להם. הוא זכר שהדבר הראשון שעשה בקרב ההוא היה לנסות להרוג את אימה של קאלי, הוא זכר שבאשמתו נכנס שד שתקף את דאי קאי, ושזה נטש אותו לבד יותר מפעם אחת.
אבל הוא זכר את הונג-יי, הוא זכר את הקנאה שהרגיש בו, באדם עם מטרה, עם אמונה, עם יעד ברור ודרך להשיג אותו.
הוא זכר את הפעמים שבהם תקף את הנזיר במילותיו, מטיל ספק בכל אשר היה, בכל אשר האמין, לא פעם השווה אותו לילד בור, בעודו מסרב להבין שהנזיר כנראה חכם יותר מאשר הוא אי פעם יהיה, ושכל הידע שרכש לא שווה לחלקיק מחוכמת החיים שלו.
וכאשר ראה אותו מת בקרב הראשון עם הצייד, הייתה לו שמחה אפלה בלב, שכן קיווה שבכך יוכיח את העליונות שלו עליו, וכאשר ראה את זה קם מהמוות, הוא החסיר פעימה, בתקווה שאיש לא שם לב שלא בכה על חברו.
ובקרב האחרון מול הצייד, כאשר אחז בלייסטרבוים ובליבו חשב לברוח, להשאיר אותם שם, לטעון ששוב הוא עושה את הבחירה הקשה, אבל הנכונה, שכן אין פתרון למצוקה אליה הגיעו.
ואז הנזיר מצא את הפתרון, פתרון שהוא עצמו לא היה מסוגל לחשוב עליו.
ואז שלושתם נעלמו, קאלי ודאי קאי מתו, זה ידע היטב כאשר הגיע לשדה הקרב שנים רבות כל כך אחרי היום האחרון, חולקים את הגורל שהוא היה אמור לקבל, להיעלם בריק.
בליבו, את הונג-יי לא חיפש, הוא הרגיש שהוא חייב לנזיר לפחות את זה, לתת לו את השקט שהוא רצה לעצמו.
הוא לא מוכן לקרוא להם, לא אחרי כל זה. אין זה צודק, אין זה ראוי, אין זה נכון.
"ההגנה קוראת לשאייד-וו מלך הצללים." צעק בהיכל המשפט.
דאיסן נראה מופתע, לא היה שביב חוכמה בזימון המלך להגן על הנתין שלו, בעיקר כי זה מנסה לברוח ממנו.
"אתה בטוח? אולי תרצה לזמן גם את הצייד ואת הצללים?" הוא שאל בסרקזם לא אופייני.
"ההגנה קוראת לשאייד-וו מלך הצללים" הוא צעק שוב. מוכן לראות את הצללים מתגשמים מולו, מלכו אולי יכעס אליו, מלכו ירצה להענישו, אבל מלכו לא ישקר, מלכו יאלץ להודות בדברים שהוא עשה, מלכו יאלץ לספר את הדברים שהאביר עשה בשמו, הוא יספר כיצד מנע הוצאות להורג, כיצד מנע כעוס, הוא יספר שאפילו שמעשיו לא נעשו למען הטוב, למען הצדק. הם נעשו למען מטרה ראויה.
כשניקס עזבה, האביר היה שבור, הוא פנה למלכו וביקש ממנו חסד, ביקש ממנו להשתחרר מהחובה, ביקש ממנו למות.
מלכו היה מופתע לדעת שניקס מתה, אבל הוא סירב להקשיב לבקשת האביר, הוא ענה לו כי השבועה שלו לא הייתה לניקס או לכל אחד אחר, ושזה ישרת את מלך הצללים עד אשר זה ימצא לנכון.
בחוסר עונים, הוא נפל מחדש לטיפה המרה, זונח את תפקידו, זונח את האחריות שלו, מלכו העניש אותו לא פעם, אבל איך ניתן להעניש אחד אשר מת מבפנים וגם מבחוץ.
הוא נקרא להתייצב בחדר הכס, כאשר כל הלורדים של עיר תופת נוכחים, ניתנה לו הברירה, לאבד את תאורו וכוחו, להיזרק למשחקים של הלורדים, או לשוב לשרת.
הוא ביקש משאייד את אשר ביקש ממנו ביום הראשון, נשבע בכל הנהרות שישרת אותו לנצח, מבלי להטיל ספק, מבלי לפנות נגדו, לעולם לא לבקש את החירות שלו, כל שביקש היו חמש שנים, חמש שנים לשכוח את העבר ולהתחיל את העתיד.
מלכו הסכים. כשהוא מבטיח לו שביום שיחזור לעיר-תופת, זה יהיה היום האחרון שלו מעל פני האדמה.
ועכשיו הוא נמצא כאן, מנצל את חמש השנים הללו כדי לנסות לברוח, הוא לא תכנן זאת, למעשה הוא באמת רצה לסגור את הקצוות שנותרו לו, להשאיר גלעד בקבר האחים, לחפש חבר ישן, לתת כבוד לאלה אשר אינם.
אבל משהו קרה.
"לא." ענה האל. "לא אכניס את מלך הצללים להיכלי." הוא אמר, "שכן גם אם זה היה רוצה להגיע, לא הייתי נותן לו את הכבוד לעמוד פה." הוא אמר בנחרצות. "בית המשפט שולל ממך את הזכות לזמנו." הוא קבע.
הוא ידע שכך יהיה, ואלי הדבר היה נכון. נותר לו עדיין מי שידבר בטובתו. אחד אשר יכול להעיד על מחשבותיו ועל ליבו.
"ההגנה קוראת לסם הקמביון." הוא אמר, מבקש לזמן להיכל המשפט את חצי השטן.
וזה התגשם, לא נלקח מהעבר אלא מההווה, מבטו מלא חמלה לעבר סבסטיאן.
"אוי סב," הוא אמר. "בבקשה תגיד לי…"
"מספיק!" השתיק האל. "נקראת לכאן על מנת לדבר בטובתו של הנידון. האם תעשה זאת?" הוא שאל.
וחצי השטן הנהן. "למען סר סבסטיאן מונרו אעלה על דוכן העדים."
ספר את אשר על ליבך." הורה האל. "דבר אמת ורק אמת." פסק.
"הכרתי את האביר לפני 150 שנה, הוא נשלח לחסל אותי ואת הבזסיליק שגידלתי. "הוא אמר "על אף שאחרים רצו להרוג אותי ולהאשים אותי בהרג אנשים, להאשים את בזיל… הוא ראה בי משהו אחר, הוא הקשיב לצד שלי, הקשיב לאמת, והיה מוכן לשפוט אותי על פי מעשי, לא על פי מי שנולדתי להיות." הוא הביט ישירות באביר. "הוא היחידי שאי פעם עשה זאת." הוסיף, "נפרדנו לדרכנו, כשנבעתי להשיב לו טובה זו, וכאשר חברו הותקף בידי שד, זומנתי להגן עליו, לא ראיתי אותו 145 שנים מאותו יום, עד אשר…"
עד אשר הוא מצא את מונרו שיכור בפונדק דרכים עלוב.
לטענתו קריאת המחשבות שלו השתפרה, וכאשר הרגיש את נוכחותו של האביר ממרחק, הגיע למוצא אותו.
והוא מצא שבר כלי, שיכור חסר הכרה בפינת פונדק, מאיים על העוברים והשבים בנשקים שחושלו בקסם עתיק. למראה הקמביון האנשים התרחקו, למראה חבר עתיק, מונרו איבד הכרתו בלא אמונה.
כשהתעורר, סם כבר ידע הכול, הוא קרא את הצל כמו ספר פתוח, והאמת שלא הייתה לו נחמה רבה. הוא כמעט שקל לבוא לעיר תופת בשביל להיות שם, אבל מונרו סירב, הוא לא היה צריך עוד מטרות, הוא הבין שגורלו להיות לבד.
אז הקמביון הציע לו לסגור מעגל. וללוות אותו כשהוא עושה זאת.
השלב הראשון היה באייל, סבסטיאן ביקר פעם אחרונה את הביוב של העיר, זוכה להכיר את יצירות המופת שסם פיסל באבן, וכשעלה לקברו של דרונר על מנת להיזכר במקום בו הכל התחיל, החליטו השניים שנכון להוסיף ליד הגיבור פסל של גיבורה נוספת, וחצבו מהאבן את פסלה של קאלי, מגנים עליו בקסם מהטבע ומהזמן.
בערב הוא הלך לבדו למקום בו התאמן עם דאי קאי, למקום בו ניסה הנזיר לעשות מדיטציה שתעזור לשניהם להתרכז, הוא ניסה שוב את התרגילים הללו, ואיפשהו, הוא הרגיש שהוא לא לבד.
משם המשיכו לאי הדרקון, תחילה קטלגו את המידע שחרט קסאי במערתו, מוודאים כי המידע לא יאבד בהיסטוריה.
משם הם המשיכו לכפר בני המחצית, השניים השתמשו בקסם כדי לסייע לכפר, ושם מצא מונרו את שברי החרב, לשון אש אומנם נהרסה כדי להחזיר את דאי-קאי לחיים בזמנו, אבל שבריה עוד היו פה.
והוא נזכר בשבועה ישנה.
עכשיו כבר יכול היה להגיע לעץ העתיק ברגעים בודדים, אבל הוא בחר לעשות את המסע ברגל, נהנה מקולות היער בהבנה שזו הפעם האחרונה שיראה אותם.
הנימפה לא הייתה ליד העץ, ובמקום כלשהו הוא תהה אם הייתה שם אי פעם, או שהייתה לא יותר מפרי הדמיון שלו באותם ימים, הוא נשאר במקום זמן מה, מחכה לראות האם תופיע, עד שלבסוף גמלה בליבו ההחלטה לעזוב, לא לפני שאסף את הבלוטים, וציפה אותם בכסף.
ואז באישון לילה הוא שט לעבר לב האגם, מעניק את המנחה לנחש הים העתיק.
"אני כאן בשביל לשלם חובת." אמר. "היא לא כאן עוד כדי לעמוד בהסכם." אמר בעודו מעניק את שברי לשון אש לנחש. מנחתה של קאלי. "אם נשמתה עוד קיימת, שהשבועה הזאת לא תעצור אותה עוד." אמר.
אבל הנחש הביט בו, כמעט ומחכה. "העסקה הייתה החרבות של כולכם, אתה לא נתת את שלך."
והוא רצה להסביר לנחש שהוא לא ימות, שהוא לעולם לא יחזור להעניק לו את חרבו, שכן לעולם לא יצטרך לוותר עליה.
אבל באותו לילה הוא הבין, ויותר חשוב, הוא החליט. "אתה צודק." אמר וזרק את הלהב הירוק למים.
הנחש הענקי חזר לתוך המים, העסקה הושלמה.
וסבסטיאן היה מוכן למות.
סם סיפר, הוא סיפר שעל כל מעשה אפל של מונרו בעבר, ימצאו עשרה צודקים בהווה, שגם אם האדם אינו הצדיק הטהור באדם, הוא כבר סבל מספיק והגיע זמנו, הוא פנה לאל בבקשה לגלות חמלה, ולהעניק לו מחסה.
"האם לעד יש דעה על קיומו של הנאשם?" שאל האל את סם.
"סיים אותו." ענה סם, "שלח אותו הלאה."
והוא נעלם, לאחר שעשה כל יכולתו להגן על חברו. בפעם האחרונה.
האל הניד ראשו. "עד אחד לא יספיק להגן עליך, ואף שהחרב עצמה שפטה אותך לזכות ביחד עם חובה, אני לא רואה סיבה להעניק לך את מבוקשך, לכן אני פוסק…"
וסבסטיאן מונרו קטע את האל. כי הוא קרא לאחד שהיה יכול להבין אותו, לאחד שברגע בודד מחוץ לזמן ולמרחב, חלק איתו לב ותודעה.
הייתה זאת הפעם לקרוא בקול לזה אשר לא דיבר, לזה אשר התחיל את כל הסיפור הזה, ואת זה שיסיים אותו.
"ההגנה קוראת לסארין קריאת עורב."
והאל סגר את פיו בדממה.
כשהברק פגע בו, והוא הרגיש את העולם עוזב, הוא הרגיש את הצל לוקח את גופו, הוא הרגיש את התודעה שלו נקרעת מגופו, נשלחת לעבר האבדון.
אבל ברגע אחד בודד, בשבריר של שנייה, הוא עוד היה בשליטה, והוא הרגיש את החיבור בין האש הקורנת לאור החורך.
לרגע בודד, הוא וסארין היו אחד, ובאותו הרגע, שלהם נמשך נצח שלם, הם דיברו.
“למה?" היה כל מה שמונרו הצליח לשאול את הזד, כל העבר שלו היה פתוח בפניו, כל הסבל שעבר, "הם חברים שלך, הם דאגו לך."
הזד לא רצה לענות, אבל הם היו מחוברים, ובפעם הראשונה זה שנים, קולו נשמע. "כל זה לא משנה, תהנה מהכבוד שניתן לך. תתנחם שהסוף שלהם יהיה מהיר."
"הסוף שלהם?" שאל, "אלה אשר לא שפטו אותך כמו שאר העולם, אלה אשר היו שם בשבילך?"
"היו שם בשבילי?" שאל סארין, "מי מהם? בני האדם לא עשו כלום כאשר איימו עלי, הם לא הצליחו להבין אותי."
"קאלי הבינה אותך." אמר סבסטיאן, "היא הבינה את שנינו, ואנחנו מצאנו כמה קל להתעלם ממנה."
"תשתוק." ענה הזד.
"ועכשיו תסתכל למה גרמת! הסבל שלך היה כל כך נורא עד אשר היית מוכן למכור הכל? בשביל מה?" הוא שאל בעודו מבין שהצללים ימסכו את הזיכרונות שלהם, יזרקו אותם לעולם של שקר. "בשביל אשליה?"
הזד לא ענה. הוא הביט לחשיכה.
"אתה מעדיף לחיות בשקר?" שאל האביר, "לעזיאל, תעשה משהו בשביל מישהו שהוא לא אתה!" הוא אמר בכעס, מביט בעיני הזד.
"אתה מדבר אלי, או אליך?" הוא שאל לבסוף, "או שאתה חושב שאני לא ראוה את האמת, את הקנאה, את תאוות הכוח. שנינו אותו דבר." אמר בתוכחה. "אף אחד מאתנו לא קדוש, ואף אחד מאתנו לא באמת היה חלק מהם." הוא ענה.
סבסטאין רק יכול היה להביט בחברים שלו בעוד אלה נלחמים בצללים. "שנינו ידענו רק סבל." אמר לבסוף, "ושנינו פגשנו אותם, אנחנו שני צדדים של אותו המטבע, אחד מאתנו בחר להתקדם, השני בחר להישאר מאחור."
"אני בחרתי להתקדם." אמר סארין, "אני המשכתי הלאה, אתה זה שנשאר איתם למרות הכל, שחזר אליהם בכל פעם שעזבת אותם." הוא אמר בבוז, "אתה זה שנשאר חלש."
האביר הניד בראשו בשלילה. "ככה רצינו לחשוב לא?" הוא שאל, "רצינו להרגיש שהם רק שחקני משנה בסיפור שלנו, שאנחנו יותר מרק חלק קטן בסיפור גדול, רצינו להיות העיקר, רצינו להיות הגיבורים בסיפור."
"אני הצלחתי להיות הגיבור בסיפור שלי!" אמר הזד בכעס, "התגברתי על כל מכשול, על כל מועקה, התגברתי על הדברים שגררו אותי מטה, התגברתי על הכאב, על האובדן, התגברתי על הכל ועמדתי במשימה שלי."
"שהיא לגרם לכל העולם להרגיש כמוך."
"ככה לפחות הם ידעו ענווה וסבל מה הם, ידעו להרגיש מה שאנחנו הרגשנו."
"ואיך זה הופך אותך ליותר טוב מהם?" שאל, "יכולת להשתמש בכוח שלך לדברים נפלאים, להשתמש בידע שלך בשביל לעזור לאחרים."
"ניסיתי!" צעק, "ובכל פעם גורשתי, הוכתי, הועלתי על המוקד. ואתה לא שונה, כאשר ניסת לעזור לבני המחצית, לא מצאת את עצמך טובח בהם בהנאה?" הוא שאל בארסיות, "בחייך אביר, אני לפחות לא צבוע."
מונרו השפיל מבטו. "כל דבר שאתה אומר הוא נכון, אבל אני בחרתי ללמוד מהעבר, ללמוד מהטעיות שלי." הוא הצביע על החברים שלהם, "בגללם, ובזכותם. הם הוציאו אותי מהייאוש, הם לקחו אותי אף על פי שהייתי רע אליהם, הם לא שפטו אותי כמו שלא שפטו אותך, וכאשר הייתי בשאול תחתיות, הם קיבלו אותי חזרה בזרועות פתוחות."
סארין לא ענה.
"היא סיפרה לי עליך." הוא אמר, רואה את הצל מתקיף את הגמדה בחרב הקרח שלו, "היא הייתה חשבה לך ואתה לא עושה דבר למענה."
"תשתוק." ענה סארין.
"זו התשובה שלך? אתה יורק בפנים שלה, של החברים שלך, מה המשפחה שלך הייתה אומרת…"
"המשפחה שלי מתה!" צעק סארין, "אבי ואמי מתו בגלל אנשים "טובים", בגלל אנשים שהיו כל כך אנשי אמת וצדק, שהם שפטו את כולנו למוות, הורים וילדים כאחד."
"יש אנשים רעים בעולם." אמר סבסטיאן "אני הייתי אחד כזה, אתה היית אחד כזה, גם קאלי מצאה עצמה מאיימת על ילד קטן ומפוחד על מנת לגלות מידע שיעזור לחברו. אם כולנו היינו מתנהגים כמוהם..."
"כולכם מתנהגים כמוהם."
מונרו השפיל מבטו, "אתה יודע," אמר לבסוף. "אני חושב שהיינו יכולים להיות חברים אם הייתי מגיע יום לפני שעזבת." ענה, "אני רק תוהה מה היה יכול לקרות אם הייתי שם, אם הם היו יכולים לוודא שלא תהיה לבד."
הזד נחר, "אני לבד, אני תמיד הייתי לבד, ואני תמיד אהיה לבד."
אבל מונרו הניד בראשו, "לא עוד." הוא התקרב לזד. "אנחנו אחד כמו שהצללים אחד, חלקים מאתנו יהיו שזורים בשני לעד." הוא אמר. "ואם זה הנצח שנגזר עלינו, אז יש לי נצח להראות לך מה פספסת."
הזד הפנה את גבו, אבל מבטו עצר לרגע על השלושה, חברים ישנים שלו, שבעולם אחר היה עומד איתם מול הזוועות הללו, הוא נזכר כי נשבע בעבר להגן על החלשים, להגן על החברים שלו.
"האם זה לא היה שווה את זה?" שאל מונרו.
וסארין ענה.
דאיסן לא היה שמח לזמן את הזד שכמעט הרס את העולם, הוא עוד היה פחות שמח לגלות שזה בעל דעה דומה מידי לאביר שנמצא מולו.
אבל האל היה מופתע, שכן לזד לא היה מה לספר, שכן את כל אשר היה על ליבו להגיד, כבר אמרו אחרים.
"אז מדוע זימנת אותו." שאל דאיסן. כעס ברור בקולו.
"כי אני חייב לדעת דבר אחד." אמר סר סבסטאין, כאשר האביר צעד מבין הצללים לעבר דוכן העדים.
"אני חייב לדעת דבר אחד סארין, כי הריק לקח אותי לפני שהתשובה שלך נאמרה."
הזד הרכין מבטו. "סארין." אמר סר סבסטאין מונרו. "האם לא היו שווים את זה?"
סארין הנהן. "כל המסע הזה, כל הכאב, הייאוש, העצב, כל התקוות שאבדו, החלומות שהתנפצו, כולם היו שווים בשביל להכיר אותם.
והצללים נעלמו, מעניקים לשניים להסתכל אחד על השני פעם אחת אחרונה, "שני צדדים של אותו המטבע." אמרו, "שני צללים שהאש החורכת והאור הקורן יצרו."
ושניהם פנו לאל, אומרים באחד. שכן הם מוכנים, הם מוכנים לפסק הדין.
והאל הבין באותו רגע, את מה שאיש לא היה יכול להבין לפני כן.
שעוד לפני שנפגשו
עוד לפני שידעו על קיומו האחד של השני
עוד לפני שהאחד נפרד מקבוצתו והשני פגש בה.
ועוד לפני שהצללים איחדו ביניהם.
סארין קריאת עורב
וסר סבסטיאן מונרו.
היו אדם אחד.
דאיסן חייך מתחת לקסדה השחורה שלו. "יש לי תחושה שאין דבר שאוכל לעשות שיפטור אותי ממך." אמר לשניהם, "ויש לי תחושה שאתם יותר מסתם שותפים לדעה על האלים." הוא הניד בראשו. "נראה לי שיש רק פתרון אחד." אמר לבסוף, "במידה וההגנה סיימה."
"ההגנה סיימה." אמר סארין ומונרו, לבד, כאיש אחד.
"אם כך אני גוזר עליך להיות הבעיה של מישהו אחר." הוא קבע. "זהו פסק דיני, אני מונע ממך להמשיך הלאה, שכן כמו שנאמר פה לפני, אתה מצליח לרקד על התפר, מטוטלת הנעה בין האור לחשוך, בין הטוב לרע, על כל מעשה טוב שעשית, רע שקול לו."
אדון הזמן מכה כפיים. "אז תחזור לאחור, תנסה שוב. ותוודא שאתה לא דופק שום דבר הפעם."
סבסטיאן הנהן בשקט.
הוא הרגיש את הזמן נושב לאחור
הוא הרגיש את העבר שלו נמחק.
הוא הרגיש את ההווה שלו נעלם
הוא הרגיש את העתיד שלו נפתח
והוא התעורר מחדש, במקום אחר, בזמן אחר, להתחיל הכל מהתחלה.
ואף על פי שהוא לא זכר כלום. הוא ידע שהוא לא לבד.