• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות

השחר מפציע- עץ משחק [מו"ד 5] (4\4)- תם ונשלם!

מירטוקן

פונדקאי ותיק
הרוח הייתה מאוד חזקה.
אדם טיפס על ראש הפיסגה של אחד ההרים הקטנים באזור, ידיו החזקות מושכות אותו במעלה מצוקי אבן תלולים.
הוא עלה לראש המצוק, והביט בסביבה הקרובה. השמיים היו בהירים, ושטחי מסלע רחבים היו פרושים תחת רגליו, מנוקדים בדיונות שחורות. אבל באופק עמדו דוממים תשעה הרי געש, תמרות עשן דקיקות מסתלסלות מראשיהם. אומרים שכבר כמה עשורים אף אחד מהם לא התפרץ, ולמרות שהיבשת שוממת, היא כבר לא רדופת שדים וצללים כמו שהייתה בעבר.
מורי תקע יתד בראש המצוק, וקשר אליה חבל. הוא התחיל לטפס במורד המצוק, לכיוון נקודה בודדה באמצע השממה.

הוא זכר את מבטו של מאסטר הונג-יי כאשר סיפר לו על החיזיון שת'ארס שלח לו. מאסטר הונג-יי היה כבר מאוד זקן, ולרוב לא הביע רגשות, אבל מורי יכל להישבע שראה דמעה או שתיים יורדות לאיטן על לחיו. מאסטר הונג-יי ביקר לעיתים מאוד רחוקות במנזר הצף, אבל הוא היה המאסטר האהוב על מורי. לכן כשהוא אמר לו ללכת בעקבות החיזיון, מורי היה מוכן ללכת עד לסוף העולם באמונה עיוורת אחרי מילותיו. ואכן, לסוף העולם הוא הגיע. ליבשת פלזנר, ליתר דיוק.

ושם, בין דיונות שחורות, הוא מצא אותו. מזבח מאובק, עשוי מאבן אפורה, שעל כל אחת מקרנותיו מסומנים כוכבים בעלי שמונה חודים, בצבעי כתום וכחול. ובמרכז המזבח, סמל אחד, בצבעי כסף ובכתב הקליגרפיה היפה ביותר שמורי ראה מימיו, הייתה מקועקעת המילה 俳句 - הייקו, איזון. מורי העביר את ידו בפליאה על הכתובת, כשלפתע התחילה לזהור.
זהו מקום נופלו של אחד מגדולי משרתיי, גין דאי-קי. נשמע קולו של ת'ארס, יציב, אבל חלש, כמו בחיזיון.
דאי-קי. הוא שמע עליו סיפורים. מאסטר הונג-יי היה מסרב לדבר עליו, אבל מאסטר רין הייתה מספרת עליו לפעמים.
נבחרת אתה, על ידי, להיות השליח שלי, לעלות אל מקום זה, לשקם אותו, ולהנציח את מורשתו של גין דאי-קי.
מורי בחן את סביבתו. סימני קרב, חתיכות אדמה מנותקות, עצים יבשים עקורים.
"כך אעשה, אני נשבע לך, החכם באלים, כי אשרת מטרה זו למיטב יכולתי, ואדאג שסיפורו של דאי-, לא, גין דאי-קי, יופץ לכל העולם".
כדאי שיתחיל. יש לו הרבה מאוד עבודה.

וכך היה. מורי טיפח את המקום, והפך אותו לביתו. מאסטר הונג-יי אף ביקר בו מספר פעמים. שם נראה בפעם האחרונה לפני שנעלם לצמיתות, בלי רמז למקום הימצאו. לימים מורי אף הקים בו משפחה, אך לא לפני שדאג לעקוב אחר סיפורו של דאי-קי, ולכתוב אותו. הוא הפיץ אותו בכל רחבי סרמיאת. הוא אף הקים זרם בתוך המנזר הצף שמוקדש לעקרונות העיקריים של דאי-קי: לנדוד בעולם ולהשיב את האיזון על כנו, בכל מקום בו ידרש.
לימים הזרם הפך למנזר נפרד, שנקרא "כנפיים מאוזנות".
וכך, עשרות שנים לאחר אותו קרב טראגי, סיפורו של דאי-קי הפך לאגדה, שתישמר לדורות הבאים ללמוד. ללמוד, ולשמר.
 

Nextorl

The Crescent Archmage
צוות הפורום
וזהו. לאחר שנתיים (פחות חודש), המשחק הסתיים. בהתחלה, הוא נועד כלא יותר מפילר. למלא את החסר בזמן שמשחק אחר בהפסקה. אז יצרתי הרפתקה קצרה, בתקופת זמן שעדיין לא יצא לי לחקור בעולם. תקופה שבהחלט צריכה גיבורים, אבל גם תקופה מלאת תקווה. ולאט לאט, המשחק הפך ליותר מזה. קודם, הוא המשיך גם לאחר ההרפתקה הראשונה. אחר כך, הוא הפך לאפי יותר, לבקשתכם. הוא לא היה מושלם, אבל הוא היה מהנה.

במקור, היה ארק נוסף שתוכנן. בין ארק אי הדרקון לארק של פלזנר. התכנון היה לחזור אל ביתה של קאלי, להתמקד קצת בלייסטרבארם ובמה שהיא מסמלת, בנבואה, ובפארימה. ברגע האחרון, החלטתי לרדת מזה. המשחק כבר היה ארוך מספיק, ופחדתי שארק נוסף היה מורח אותו יותר מדי. לקחתי את הדברים שרציתי ממנו ודחפתי אותם בכוח לתוך הקרב הסופי. זה פגע קצת בחרבות ובפארימה, הפך אותן ליותר שטוחות מהרצוי, ולמרות שזה מעציב אותי קצת, הייתי עושה את זה שוב.

התכנון של הקרב הסופי היה די פשוט. המטרה שלכם הייתה לחכות שהצללים יזומנו ואז להביס אותם ולהעיף אותם מהעולם הזה. על כן, לא הייתם צריכים להלחם בסארין ובפארימה. והם לא היו נלחמים בכם אם לא הייתם מזמנים צבא, או מתקרבים כל כך. בשלב השני, חיפשתי משהו מאתגר, אבל גם פשוט שיאפשר לי לשחק סביבו. החלטתי על קטע קלאסי- הצללים מקושרים לשני גופים, ככה שאם גוף אחד נופל אבל השני עדיין עומד, הצללים יישארו ברובד הארצי ופשוט יחזרו לגוף שנפל בתחילת תורו. אם הייתם מחסלים את שני הגופים באותו הסיבוב, לפני שאחד מספיק לקום, הייתם מנצחים. והייתם מאוד קרובים לזה פעם אחת- אם דאי-קי היה תוקף ולא מרפא באחד התורות שלו, היה לכם סיכוי די גבוה לנצח.
גם בקבוצת האאוט הזכרתם את זה כאפשרות 3 פעמים כשדנתם על איך לנצח את הקרב, אבל כל פעם זנחתם את זה בלי להשקיע באפשרות הזו אפילו דקה של מחשבה. אני מניח שהיא פשוט הייתה פשוטה מדי. בכל מקרה, כבר כשהחלטתי על ה"פתרון" הזה ידעתי שהוא לא הפתרון היחידי. והפתרון העקיף שמצאתם בהחלט יצר סיום נהדר- אם כי המחיר שלו היה כבד הרבה.

אז אנשים, היה כיף לשחק איתכם. היה כיף לעקוב אחרי המסע של הנזירים הכה דומים, ועם זאת כה שונים. היה כיף לראות את פיתוח הדמות של מונרו, אם כי הייתי מעדיף אם הוא היה מגיע מוקדם יותר בתגובה לאתגרים שאני הצגתי ולא כחלק מ"מונרולוג". היה כיף לחקור את המצב הנפשי של קאלי ואת האמונה שלה.

המשחק הזה איפשר לי לחקור יותר את העולם שלי. לסיים עלילה שהתחילה בקמפיין אחר, לפני ארבע שנים, ולעולם לא הגיעה לסיומה. עכשיו, אני מתכוון לכתוב את העולם מחדש. אבל אל תחשבו שזה אומר שהדמויות שלכם לא השפיעו עליו- רק בזכות הקמפיין הזה אני יכול לשפר את העולם יותר. וזה רק בזכותכם, ובזכות הדמויות שלכם.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
אז עלינו רמה???

ועכשיו ברצינות, המשחק הזה אכן היה מעין פלסטר עד שYDS היה אמור לסגור באלגן בלימודים כדי שהממלכה המקוללת תחזור, ורבנו קצת בינינו מי יריץ מה (שמח שנקסטרול הפסיד/ניצח) בעיקר כי על הדרך מורטיקן נדחף למשחק ויצא קצת להכיר יותר את הבן אדם.
המשחק הרגיש הרבה יותר ארוך ממה שהוא היה בפועל (וזה דבר טוב), ואני רוצה להודות לקבוצה היקרה שסבלה את הנדודים שלי בוואטסאפ בדרישות להגיב כדי לקדם את המשחק, ולשה"מ האגדי שלנו שצריך לתת לעצמו קצת יותר קרדיט.

את המשחק התחלתי בתור סארין, שמהר מאוד הרגיש לי קצת בעייתי, ולכן ביקשתי להחליף אותו במישהו שיהיה הרבה יותר בעייתי, תוך ציון שאני פשוט יודע שסארין יהיה הבוס בסוף המשחק (למה לא שמתי על זה כסף), מה שיצר קצת התנגשויות כי מונרו היה דוש בכל כך הרבה רמות שונות, שאני הרגשתי רע לפעמים שאני משחק אותו ככה, אבל מהר מאוד הצלחתי למצוא איזו גישת ביניים עם הקבוצה ועם איך שראיתי את מונרו מתנהג, זה דרש הרבה עבודה והרבה הסברים בקבוצת האווט כדי להסביר למה הוא עושה את זה מתוך אכפתיות ולא מתוך שנאה, והדבר יצר מערכות מאוד מעניניות לדעתי בין הנזירים והגמדה לערפד, שהסתכם בהחלטה האמיצה שלו (והמאוד טיפשית שלי) להקריב את עצמו, שגם פה אני רוצה להודות לקבוצה היקרה ולשה"מ שלנו, שהסבירו לי כמה טיפשי מה שאני עושה אבל עדיין זרמו איתי לא פעם, מה שייצר כמה דברים שאני מקווה שהיה מגניב לקרוא.

אז היה משחק אדיר, והיה סיפור אדיר והייתה קבוצה אדירה, היה ממש כיף לשחק אתכם, ומקווה שלא סבלתם יותר מידי את החפירות שלי. נקסט- אתה אחלה שה"מ, ואנחנו יודעים שאתה מאלתר הכל, וזה מה שהופך אותך לאחלה שה"מ, מקווה לשחק איתך שוב בעתיד, ומקווה ללמוד ממך הרבה.

ויאללה, נתראה במשחק הבא
 

מירטוקן

פונדקאי ותיק
תורי? יאללה.
איך שראיתי שהעץ משחק נפתח, ידעתי שאני רוצה להצטרף. לחצתי קצת על נקסט, הפעלתי את קסמיי האישיים, והנה אני בפנים.
האמת, הקמפיין ענה על הציפיות. די בדיוק אפילו. הדמויות תאמו לאווירה, והאתגרים והעלילה תמיד דאגו ליצור סביבה דומה.
אני אישית מאוד נהניתי, ולדעתי מיציתי את דאי-קי עד תום. בהתחלה ניסיתי לשוות לו חזות של מאסטר יודע-כל. ברגע שהבנתי שדמות כזו נועדה להיות דב"ש ולא ד"ש (כי אין לה באמת מקום להתפתח), החלטתי להפוך אותו לדמות שהמטרה שלה היא להיות אחת כזו. וזה עבד בצורה יוצאת דופן לדעתי, בעיקר בזכות נקסט, שתמיד עזר לי כשפניתי אליו לשיחות "יחסינו לאן".
גם את ההתפתחות של קאלי, הונג-יי וסארין-מונרו מאוד אהבתי, ולמרות שזה לא הורגש כל כך, הכימיה בין הדמויות הייתה מעולה.
בקיצור, היה קמפיין נהדר, ואני שמח שיצא לי לקחת בו חלק. תודה לכל אחד מכם על שהפכתם את המשחק למה שהוא.
Your's truly, miratokan
 

Adran

פונדקאי ותיק
תודה רבה לכולכם. על זה שאפשרתם לי להשתתף במשחק בכזו איכות, על זה שסבלתם את הנוביות והעצלנות שלי להגיב. הדרך הייתה מייגעת בחלקים רבים, ושקלתי לפרוש בנקודה מסוימת, אך אני שמח שלא עשיתי את זה. לא ויתרת עלי, נקסט, אני מעריך את זה.

המשחק הזה חשף עבורי את העומק והפוטנציאל שמשחקי תפקידים מסוגלים להם. משחק אפי, לדעתי, מנתח בצורה כמעט מיתולוגית את הנושאים בהם הוא נוגע. דרך קאלי יכולתי לחקור את משמעות הסבל. לאורך המשחק ההשקפה שלה על מאבק והמחיר שהוא גובה נעשתה זוהרת פחות, אך עמוקה יותר.

אחד המאפיינים של המשחק היה החופש שנתת לנו, והיכולת לקשר היטב בין נקודות עלילה בצורה חלקה. אני חושב שמספר מטרות ברורות וארגונים שיכולנו להגיב להם היו משפרים אותו וקושרים את הדמויות יותר לעולם. החופש לבחור פועל היטב אם יש בחירות משמעותיות לבצע, ואם אנחנו מודעים אליהן.

כמובן, בזכות המשחק יצא לי להכיר אתכם. אני חושב שזה יתרונו הגדול ביותר.
 

העוג הברברי

פונדקאי ותיק
בצבא של ויני
בלי ספק, זה אחד מהמשחקים הטובים ביותר ששיחקתי בהם. עלו כאן בעיות שמעולם לא עלו לי כול כך חזק במשחקים אחרים, בעיקר עם דמותו של הונג-יי, שבהתחלה ממש לא הייתי מרוצה ממנה ולא ידעתי כיצד לפתור זאת, ולקח לי משחק שלם להביא אותו למקום שאני מרוצה ממנו. או חוסר היכולת הברור שלי להבין את העלילה במשך מחצית מהמשחק. זה היה משחק עם איזון מדהים בין אפיות לאווירת המו"ד המגניבה והקלילה יותר, כאשר ברקע הייתה המלחמה שהשמידה את הארץ, ומצד שני כן היו דברים יותר משעשעים ויותר "מוזרים" במשחק, כולל מפגש עם אל בזכות בדיחה פשוטה, או ההרפתקה שלי עם סיג.

אני מרוצה מהתוצאה. הטוויסט של הונג-יי היה אחד מהדברים היותר לא צפויים, אבל אני חושב שהוא לא היה צפוי בעיקר בגלל הדרך שאני משחק דמויות- שגרמה לי כשחקן לא לקבל את האפשרות הזו עד שאמרת בלי שום ספק "הונג-יי הוזה".

הסיום גם הוא היה מדהים, הקרב הסופי היה מאתגר. כול המשחק נהניתי מהבילד של הונג-יי, בעיקר כאשר הוספת לו את האספקטים השונים, ששיפרו אותו מכאנית ממש לדעתי (לא ברמה של עוצמה, אלא ברמה של גיוון, למרות שבבירור היה לי קשה הרבה יותר בקרבות בלי האספקטים השונים). המשחק הזה איפשר לי להכיר לעומק את המהדורה החמישית, ולראות גם את הנקודות הטובות וגם הפחות טובות בה, דבר שאני בספק שהייתי מקבל אליו הזדמנות אלמלא המשחק הזה.

קאלי, דאי-קי, סארין ומונרו הם דמויות מעולות בפני עצמם, ונהניתי לחקור את מערכות היחסים של החבורה במשחק. אני ממשית מעריץ את קאלי כשחקן, וממש אהבתי לראות את מערכות היחסים השונות בחבורה מתפתחות. לשחק עם דאי-קי כאח היה אחת מהחוויות היותר מעניינות שעברתי, הקרבה הזו יצרה דינמיקה ממש מגניבה בין הנזירים. ולסיום, החיכוכים עם סארין ואפילו מונרו הוסיפו גם הם מימד של עומק.

אני אזכור את המשחק הזה להרבה זמן. במידה מסוימת, עדיין קשה לעכל שהוא הסתיים.

תודה לכולכם, על המשחק המדהים הזה.

נ.ב. אוסיף פה את קובץ הדוקס על הצ'אקרות וכיצד המערכת שלהן עברה. שנה וחצי עברה מאז שכתבתי את הקובץ, אבל אם יש מקום שכדאי להשאיר אותו לשימוש עתידי זה ככול הנראה כאן: https://docs.google.com/document/d/1lsBTJZneC7HQtTjbx2FBVqr7l4KNR6aZyWmcC483XYo/edit?usp=sharing
 
Top Bottom