האש של מיילו מרחיקה לרגע את האל מתים, יוצרת מחסום וחומה, עד אשר מתוכה האש, בזינוק מלא מתוך הלהבות, נוחת אביר טרקאך אל מול האביר. "כל אשר אלתוס נותן לך." הוא אומר, "טרקאך נותן לי כפליים." הוא שואג, האדמה רועדת בקולו, הוא נועץ את להבו השחור באדמה והרעידות מתחזקות, מזעזעות את הרחבה בעוד האדמה נקרעת במס' מקומות, ידיים מלאות טפרים יוצאת מהאדמה, בעוד שטנים בוקעים מבין העולומות. שאגה אדירה נשמעת, בעוד האביר שולף את החרב מהאדמה ומפנה אותה לעבר מיילו, "אני קורא לאדון הראשון, עלה מתוך הגהנום וחסל את אויבינו.
באל!" הוא שואג בעוד האדמה נשברת בינו לבין מיילו, כאשר אדון השכבה הראשנה בוקע מהאדמה, שואג בעוצמה, האש האפלה שלו מכסה אותו.
באל מסתער לרגע על המבצר, מחסל אבירים במכת חרב אחת בעודו שואג בצחוק מרושע, לאפייט מסתער קדימה, חרבו בוהקת לרגע בעוד הוא מצליח רק לשרוט את אדון השכבה הראשנה, וזה אוחז בו ברגע, מטיח אותו בעוצמה בקיר, עד אשר הקיר נופל.
אביר טרקאך מעביר מס' מהלומות מול מיילו לאחר שהוא מזנק את המרחק בינהם שוב, "זה נגמר אביר, האל שלך נטש אותך, המסדר שלך יחרב היום, החיים שלך יגמרו היום. אתה לא ראוי להיקרא בנה של סירין, אתה לא ראוי להחזיק בחרב." הוא מכה בחוזקה, מיילו הודף את המכה, אבל העוצמה מפילה אותו על ברכו, הוא במגננה מול האביר האפל, האבירים במגננה מול הנקרופוליטאנים והשטנים הבוקעים, מיילו מזהה את טומב מזנק על שטן ומחסל אותו במכה אחת בפטישו הקדוש, אבל אפילו הגמד האגדי מוצא עצמו מוקף.
"אתה כלום" אומר האביר, מכה שוב ושוב, מונע ממילו לקום. "ואתה תמות היום" הוא זועק, כמעט ומכה מכה אחת אחרונה, אבל מישהו מזנק קדימה, חוסם את הלהב בגופו, ומיילו רואה את הלהב השחור מפלך את כתפו של לאפייט.
"כלום?" שואל לאפייט, פצוע מהקרב מול באל, פצוע מהלהב, דם קדוש מטפטף מגופו של האססאמיר, "האביר הזה," הוא אומר, "יצא לבדו לעצור את הרוע של קורט," הוא אומר, חוסם מכה של איבר טרקאך, אבל לא את השנייה, והחרב ננעצת בכתפו השנייה, לא שלאפייט יורד על ברכיו. "הוא ברך מכלאו של קורט, צעד לצלקת נגד כל הסיכויים כדי להצטרף למסדר של אימו." האביר דוקר את לאפייט שוב,
"תשתוק!" הוא צועק, אבל לאפייט נשאר עומד בגאון. "הוא שרד את מדבריות רעגיה, מוכר את עתידו למען העתיד שלנו." הוא אומר, קולו שבור, כוח רצון בלבד מחזיק אותו. "הוא צפה בעבר ובעתיד שהיה צפוי לנו, והקריב את גורלו כדי לתת לנו סיכוי." אבחת חרב כורתת את ידו של לאפיט. "מילו נגן להב סייע להציל את המדיקאן, הוא קטל דרקון ועמד לבדו מול שטני טרקאך ושדי פאזוזו." הוא צועק, ולרגע נראה כאילו כל האבירים מקשיבים. "ואז הוא הציל את הצפון, כשהוא משמש בגופו כלי קיבול לאדון השמש עצמו. והוא לא חדל בזאת, הוא חזר לפה, למסדר שניסה לגרשו בהתחלה, למסדר ששקל להתכחש לו, ניתנה לו האפשרות לתת למסדר להימחק, להחתיל מחדש, אבל הוא סירב, הוא נשאר נאמן לליבו, ואף על פי שניתנו לו ההזדמנות לעזוב, לברוח, להתכחש לגורל ולמלחמה, אבל הוא בחר להישאר, הוא..." חרבו של אביר טרקאך ננעצת בחזהו של לאפייט, מפלחת את ליבו, וזה נופל על ברכיו. דם כסוף בוקע מפצעיו, ומפיו. "אם נגזר עלי למות שוב, אעשה זאת בשביל מיילו נגן להב, ואצעד בצבא מרום ואספר להם שלחמתי בקרב לצידו, לצד אביר אמיתי, לצד גיבור של האור." ראשו של לאפייט צונח מטה, גופו כושל ואלו רגעי חייו האחרונים, "ניקואלי...." הוא לוחש, "סירין..." קולו נשבר ודמעה זולגת מעיניו. "תהיו גאים בבן שלכם."
לאפייט קורס לרצפה. הוא מת בידיעה שהעולם חייב הרבה למילו, אלתוס חייב הרבה למיילו.
אלתוס תמיד משלם את חובתיו אומר האל. ומיילו שומע את החצוצרות, את התרועה, ואפילו באל נראה מפוחד, בעוד כוכב הבוקר מעיר את הלילה, ועלומה של אור בוהק קורעת את החשכה, מתנגשת בבאל המעופף ומתיחה אותו לאדמה כאילו היה לא יותר מבובת סמרטוטים.
המלאך עומד, גובהו גדול יותר מכל אדם, הוא חסר נשק פרט למגן אחד בידיו, כנפיו פרוסות, והשטנים נוסגים ממנו, נעים אחורה בבהלה. בורחים ממפקד צבא מרום, שר צבא האור.
"מיילו." אומר קולו של גליידר אל-קדאר, אחיו הבכור של אדון הזמן, המלאך העליון, אביר קריוס אשר לו חושלה להב הפניקס. "אני אטפל בבאל." הוא אומר, "אבל אני אשמח לקבל את החרב שלי כדי לעשות את זה." באל מתחיל לקום בעוד גליידר פורס את כנפיו, ואור בוקע מהן. "אני אשיאר לך לטפל בתירוץ הזה לאביר."